ב. הסוף הטוב (happy end)

ידוע הדרוש על סדר הפרשיות אחרי מות-קדושים-אמור, שאחרי שמת מגלים כמה היה קדוש. אף על פי שיש ציניות בווארט הזה, כיוון שהוא נסמך על סדר בתורה נאמר שיש בו משהו, שהקדושה מתגלה לאחר המוות. בחז"ל זה נקרא כתר שם טוב. אמנם הרמב"ם כותב צריך להיות כתר כזה גם בחיים, וזה חידוש שלו עד כמה אדם צריך להיות מודע לאיך הוא נראה בעיני האחרים, אבל בפועל האדם עובד על שאר שלושת הכתרים [בעיקר על כתר תורה]. יש כמה שיחות מהרבי על כך שבימי השבעה בעיקר מספרים סיפורים על היהודי הנפטר, ופתאום מתגלים הרבה דברים שלא היו ידועים קודם. זה לא רק הצגה כדי לנחם את האבלים, אלא טוב אלוקי שהיה טמון בגוף מתגלה וכולם מתחילים להיזכר, כמבואר באגרת הקדש כז בתניא. זו המסכת חיים של היהודי.

מה יוצא מזה? עיקר הסיפור בתורה זה שלא נקטע באמצע, וגם שנגמר בכי טוב. "נכנס בכי טוב ויצא בכי טוב". הגילוי של "לצאת בשם טוב מן העולם" הוא גילוי של הבעש"ט. אם הוא מת זה הפך להיות קדש. הקדושה מתגלה לאחר שהישות מתה. אבל אם אתה מספר כמו גוי אתה מספר רק את סיפור הגוף, את המשברים שלו. זה סיפור חיצוני, ששייך לבירור א של הגוי. בירור ב בא רק לאחר מות הישות.

ג. ספרות של יפי וספרות של אמת

דבר נוסף, והרבה יותר חשוב, הוא שתורה זה אמת. זו המחלוקת בין משה לקרח. משה רבינו סובר שצריך לספר רק סיפורים אמיתיים ולא דמיוניים. "משה אמת ותורתו אמת". אפילו החידושים שבאים מהמקום הכי פנימי בנפש הכל "משה קיבל תורה מסיני". לכן עיקר החידושים ביהדות זה חידושי תורה, והכל בבחינת "כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש נאמר למשה מסיני". זה פשט. זו בעיה גדולה באומנות הציור והפיסול, שאתה מנציח את הדמיון שלך, והשאלה היא אם הדמיון שלך מתוקן. על בצלאל כתוב שהיה בצל אל, כלומר שהדמיון שלו מתוקן. אבל מישהו אחר הדמיון שלו שקרי, פרוע. יש אנשים שעושים "אמנות יהודית" אבל בפועל זה אוסף של דמיונות פרועים שמולבשים על סמלים יהודיים. זה נקרא בדוי מהלב. סיפור טוב יכול להיות סיפור שעם כל המשברים ועם כל העלילה זה אמת לאמיתו. יש ביטוי – היה אצלי לפני כמה שבועות אותו פסיכולוג שהוציא את כתבי אביו שהם סיפור חייו בשואה, שהיה תמיד חותם כל משפט כשהיה מספר – 'הכל אמת'. סיפורים הכי זוועתיים שיכולים להיות שיוצאים מעומק הנפש ממש, וכל משפט כזה מלווה במשפט הזה, שתדע לך בני 'אלץ איז אמת' – הכל אמת. עד הנקודה האחרונה. זה דבר עיקרי ביצירה תורנית, כך זה הסיפור של ר' דוד מללוב. תורת הכתר, תורת החסידות שכן לומדים בזמן האבלות, היא סיפור החיים של היהודי. היא תורה של סיפורי נשמות. סיפורי מעשיות של ר' נחמן זה על דרך בצלאל. הוא יכול לומר על כל משפט שהכל אמת. אבל אחד שכותב סיפור עלילה בדוי, שלא יכול לומר על כל משפט שהכל אמת, זה כבר סיפור ששייך לאומות העולם. זה לא סיפור חיים אמיתי, אלא סיפור בדוי שנבנה על ניסיון חיים ומסקנות שיצאו ממנו. מה שמתקרב לסיפור אמיתי זה כמו חיים גראביצר, שמבוסס על סיפור אמיתי וגם אוטוביוגרפיה של המחבר. לא קראתי אותו בעצמי, ולכן אני לא נותן הכשר והסכמה עליו, אבל כך שמעתי.

העיקרון הוא שחותמת של יהודי היא אמת. יש אמת ויש יפי, העולים יחד ישראל, אבל רוב הספרות היא יפי, בעוד שמה שצריך להיות בספרות יהודית הוא שהעיקר, העוגן, היא האמת ואליה נוסף היפי. אם הסיפור מביא אותי להזדהות ולחשבון נפש מתוך ההזדהות שלי עם גיבורי הסיפור – זה עדיין יפי. על זה אומרים למישהו שהוא כתב ספר מוצלח. שהצליח לעורר את הקורא. כך זה גם בציור מוצלח. זה נקרא "אנא ה' הצליחה נא", מה שאין כן "אנא ה' הושיע נא" זה שע נהורין של תקון 'ואמת'. הישועה היא מה שבא מן הכתר.

ד. יוסף ודוד – חידושי תורה וסיפורי חיים

שאלה: מה עם ספרים שאינם בבחינת "הושיע נא", אבל הם כן בבחינת שאלה טובה?

תשובה: מצוין, זו הנקודה השלישית שרצינו לדבר, והיא החשובה ביותר. נדבר על יוסף ודוד. דוד כתב ספר תהילים, וניקח את הפסוק הזה – "כל משבריך וגליך עלי עברו" – כמודל שלו. זה על דרך ר' דוד מללוב. איזה סוג של ספרים כותב יוסף? במילים פשוטות הוא כותב חידושי תורה. תורת אמת. גם אם זה מדע זה כבר מדע מבורר בבחינת אמת. אנחנו רוצים לברר את המלכות, וכמבואר בכתבי הרב קוק חלק מגאולת כנסת ישראל היא גאולת הדיבור, הביטוי. בגלות היא נאלמת – "כרחל לפני גוזזיה נאלמה". מה שנאלם זה שהיא בפחדים מאומות העולם, לא מסוגלת לפתוח את הפה שלה, לספר את הסיפור שלה, והגאולה זה "פתח פיך לאילם". אתה צריך לפתוח את הפה שלך כדי שהאילם גם יוכל לפתוח את פיו. כידוע סופי תבות הפסוק הם חכם, שחכם יכול לבטא בנחת את עצמו. כל חידושי התורה שיש בעם ישראל זו כתיבה של יוסף. יש לו פנקס בכיס וכל פעם שעולים לו חידושי תורה הוא מוציא אותו ורושם אותם. חידושי תורה זה שיש לו אסמכתא בכתובים. עם כל מה שאתה משועבד יש כמה רמות בזה. זה מוסמך. אין לך חדשן כמו הבעש"ט, שכותב שוב ושוב שאין פה חידושים שלו אלא נסמך על הרמ"ק וכו'. אם היה כותב ספר היה חידושי תורה ולא סיפור אוטוביוגרפי. מסופר שלפני הסתלקותו חילק תפקידים ונתן לאחד תפקיד ללכת ולספר סיפורים מכל מה שראה אצלו. זה יכול להיות אחרי הפטירה, על דרך "אחרי מות קדושים אמור". זה יוסף. דוד כותב עלילות, על החיים, רדיפות, תפילות. יומן חיים. הוא עושה מעצמו מסכת. בהשגחה שמו של ר' דוד מללוב נקרא כמוהו. זו תורה דעתיקא, תורת משיח בן דוד. עם כל זה שכותב חידושי תורה הוא גם מנהיג מדינה, מכלכל ומשביר לכולם. כל התורה הכתובה זה יוסף, דוד בא אחרי התורה. משה רבינו זה יוסף – "ויקח את עצמות יוסף עמו". יוסף הוא המבריק. איך יודעים שיוסף הוא 'בחור ישיבה' טוב? שלמד עם אביו פרשת עגלה ערופה וכו'. לכן האחים שונאים אותו. זה כמו שבכיתה תמיד שונאים את המבריק. הם רועי צאן, אנושיים, אוהבים להתוועד יחד ולספר מה עבר עליהם ביום, והוא בא ואומר להם 'בטול תורה'... אם כי שנעשה בסוף משביר ומכלכל, אבל גם זה מכח תורני מובהק סמוי. ניקח לדוגמא בדור הקודם את הגאון מרוגצ'וב, שלפני שעשה ניתוח היה חייב לדעת שזה מחלוקת בין הבבלי לירושלמי. כך אצלו כל דבר זה תורה. לכן המדינה הזו איננה יוסף האמיתי, זה רק יוסף הנפול. ליוסף האמיתי הכל זה תורה, הכל חידושי תורה. להעביר את המצרים מכאן לשם זה חידוש נפלא. באה לו הברקה. הזכרנו את ר' צדוק שאומר שיוסף לא עשה בסדר שלא בא לאכול עם האחים אחרי פטירת יעקב, וכן שטמוהו. זה כמו אחד שמגיע בסוף היום לבית כנסת של קרלין, ורואה איך כולם יושבים ומדברים שטויות. אז אפשר לשבת שם? לשמוע את הדמיון הלא מתוקן שלהם? יש לו דברים חשובים יותר לעשות. אצלנו, יוסף זה כל חידושי התורה של הדורות, והחידוש הגדול יהיה מסכת החיים של משיח בן דוד. דוד הוא 'בר נפלא' ועל זה הוא כותב.