ה. יוסף ודוד –  ריקוד התירוץ והקושיה

הנקודה העיקרית היא לקחת את הרחל הנאלמת ולפתוח לה את הפה, וכידוע רחל היא בחינת דוד. מה ההבדל ביניהם – בין החיים לעומת חידושי תורה? לכתוב על החיים זה לכתוב שאלות. מתחיל מסימן שאלה ומסתיים בסימן שאלה. זה כל החיים. החיים זה קושיה אחת גדולה על התורה. יש אנשים שמתוך זה עוזבים את התורה ומחפשים פיתרון אחר, או סתם להתגלגל בתוך הקושיה. זה הספרות והתרבות החילונית. התורה זה פיתרון. מי הפותר בתורה? יוסף. הוא הפותר והוא התופר – "בן פורת יוסף". יש לו את הפתרונות. "לאלקים פתרונים" אבל אפשר גם אצלי – "ספרו נא לי". דוד הוא המקשה ויוסף הוא הפותר. כל הקושיות אצל דוד, כל התירוצים אצל דוד. מה יותר עצמי? יש נטיה בדורות האחרונים לסיים חידושי תורה עם המילים 'צריך עיון גדול', מה שלא היה פעם, עד ר' עקיבא איגר. כאילו שזה הסיום הכי טוב לחידושים שלך. חידוש תורה זה פיתרון, שהיה מסובך ועכשיו בסדר. להבדיל, כמו במתמטיקה. לכן יוסף אוהב מספרים, שם פותרים את הבעיה בקלות. חוש במתמטיקה זו מנטאליות שלכל בעיה יש פיתרון, והכל בסדר. אז שוב, מה יותר עצמי? בסוף כתוב "עד דוד הגדיל". שניהם מביעים את כל העצמה שלהם אחד בפני השני, עד שבסוף הקושיה עולה על התירוץ. כל זה מתוך התאבקות שהיא יחוד ודבוק בין קושיה לתירוץ, כאשר כל זמן ההיאבקות התירוץ חייב להיות גובר על הקושיה. כמו רב ותלמיד, שכל הזמן יד הרב על העליונה עד שלבסוף מקשים לו קושיה שאין לו עליה תשובה. עד דלא ידע. הייתי חושב שזו קושיה ללא תרוץ, אבל לא כך. בסוף הקושיה היא התירוץ. איזו תשובה זו? ככה! ככה זה שם הכתר – כתר כל הכתרים. עד שזה מגיע צריך הרבה שימוש. "תלמידי שמאי והלל שלא שמשו די צרכן", שמהם יצאו כל המחלוקות של בית שמאי והלל, זה באמת כן אליבא דשמאי והלל, אלא שלא היתה להם הכנעה וריקוד משותף בין הקושיה לתירוץ, באופן שבסוף תגיע למקום בו הכל אחד פשוט. לא יכלו לקפוץ ולהיזרק – מלשון זרקא – לכתר המשותף ששם לא הורגים אחד את השני [כמו שכתוב בירושלמי שהיו הורגים אחד את השני, כמו אצל החסידים והמתנגדים]. יש תלמיד שלמד שנתיים אצל הרב וקלט היטב את שיטתו וחושב 'קלטתי'. עכשיו אני פותח ישיבה. זה נקרא שלא שמשו כל צרכן. אין להם כח של קושיה שעולה על תירוץ. למדו טוב רק איך לפתור בעיות. לכל אחד יש שיטה איך לפתוח. אבל מה קורה עם הריקוד המשותף? אם היו משמשים כל צרכן היו מגיעים בסוף ל"והב בסופה". אחדות אמיתית.

הספרות הטובה זה בעיקר קושיה, לא תירוץ. אבל ספרות יהודית זו קושיה שנולדה אחרי הרבה ספיגה של האמת. אחד שרוצה לכתוב או לשורר זה רק אחרי שספוגים הרבה תורה. גם עגנון היה ספוג תורה לכן זה קצת יפה.

נאמר את זה בצורה אחרת קצת. מה הקושיה ומה התירוץ? מובא בתניא בשם הזהר שקושיה היא מסיטרא דרע. משמע שכשמשיח יבוא כבר אין קושיות. רע וטוב אינם ערכים מוסריים אלא ענג וסבל-נגע. הקושיה הם הייסורים. התירוץ הוא הפותר, יוסף הוא הצינור, המעביר את העונג. אם זה תירוץ טוב אתה שבע רצון ממנו, הוא נותן לך ענג. קושית גלות זה הסבל. סבל הוא סוף בהמה לשחיטה [סוף אדם למות הוא השם הקדוש סאל – באתב"ש הוא השם חתך העולה מסופי תבות "פותח את ידך" וכן עולה הוי' אדני]. הבהמה היא דוד, האומר "בהמות הייתי עמך", והשחיטה היא הסחיטה שהוא עובר בחיים. זה נקרא שהחיים מקשים על התורה. אין בטוב למעלה מענג, שפע של תענוג. דוד צריך את התורה – "לולי תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי". ללא זה הכל חלום רע וסיוטים. הוא זקוק ליוסף שיחייה אותו. הוא מחוייב להתפלל עליו שלא ימות. הסיפור הטוב הוא זה שמבטא את הסבל הזה, של שם בן של הבהמה. סוף הבהמה לשחיטה זה שהיצר הרע עתיד להתגבר עליו. מה ההבדל בין 'סוף אדם למות' לבין 'סוף בהמה לשחיטה'? אדם זה מוחין דגדלות ולמות זה שהוא נופל מזה. הסתלקות המוחין. בהמה זה מידות ושחיטה זו התגברות היצר, בזנות או משהו אחר. הוא מרגיש שזה גדול עליו וצועק לה' הציליני נא מיד אחי מיד עשו. זו המציאות שלו. מה הסוף הטוב של תורה, של אמת? יש ספרים בתנ"ך שמסתיימים ברע וחז"ל אומרים לחזור בסוף על פסוק טוב. בספר עצמו זה הקושיה האמיתית של הסוף, זה הככה של הכתר, אבל אצלנו צריך לחזור על סוף טוב.