ז' תשרי ס"ח – אולפנת לבונה

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א

א. "יחַינו מיֹמים ביום השלישי יקִמנו ונחיה לפניו"

אנחנו עומדים כעת "בין כסה לעשור" – בין ר"ה שנקרא "כסה" (ע"ש הפסוק "תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו", כדרשת חז"ל שזהו "חג שהחדש מתכסה בו" – החג היחיד שחל בראש חדש) ליו"כ שהוא חג ה"עשור". ימים אלה הם "עשרת ימי תשובה" – אלה הימים הכי מסוגלים לתשובה והכי מבקשים מאתנו לשוב, ו"ידע איניש בנפשיה" את מצבו ואת הצורך שלו לעשות תשובה – עליהם דרשו חז"ל את הפסוק "דרשו הוי' בהמצאו קראֻהו בהיותו קרוב".

ישנו פסוק נוסף, בנבואת הושע בן בארי (הנביא הראשון שכתב את נבואתו, עוד לפני ישעיהו הנביא), אותו דורש אדמו"ר הזקן על ימים אלו – "יחַינו מיֹמים ביום השלישי יקִמנו ונחיה לפניו". לפי הדרוש בלקו"ת, "יחַינו מיֹמים" קאי על שני ימי ראש השנה – שני ימים בהם ה' זוכר אותנו וכותב אותנו לחיים, "יחַינו מיֹמים". אף על פי שבתורה ר"ה הוא רק יום אחד, הרי תקנת חז"ל שראש השנה יהיה יומיים היא תמידית – שלא כיו"ט שני של גלויות, שעתיד להתבטל כאשר יבוא משיח בב"א – וזה ענין כה עצמי עד שהוא רמוז בפסוק עוד קודם לתקנת חז"ל. חז"ל מלמדים כי שני ימים אלו הם "יומא אריכתא" – תופעה יחידה בשנה, של ארבעים ושמונה שעות שנחשבות ליום אחד – דבר המעיד על שרש ימים אלו בפרצוף "אריך אנפין", הרצון שלמעלה מטעם ודעת. ב"יחַינו מימים" שואבים חיים לכל השנה ממדרגת "אריך אנפין", מדרגת הרצון, המתחלקת בעצמה לשתי מדרגות, שני "ימים" (וכדלקמן). אחר כך מתייחס "ביום השלישי" ליום הכיפורים (הנערך כיום שלישי של ראש השנה, שהרי גם הוא מכונה "ראש השנה" בנבואת יחזקאל), בו עולים לדרגת חיים שעוד למעלה משני ימי ראש השנה, ואזי "יקִמנו ונחיה לפניו" לעולם ועד – "לפני הוי' תטהרו". יום כיפור הוא מעין עולם הבא ממש, ולכן לובשים לבנים ומתעטפים לבנים, כדי להתדמות למלאכים, ואין בו אכילה ושתיה, כבעולם הבא. עולם הבא מתחיל מתחית המתים, ועל כך כתוב "יקִמנו" ואזי "ונחיה לפניו", נזכה לחיים נצחיים בהם מודעים כל הזמן לנוכחות ה', "שויתי הוי' לנגדי תמיד", כפי שיהיה לעתיד לבוא (בעוד שבעולם הזה קשה לחיות בתודעה זו בקביעות, ואילו האדם היה חי באמת במודעות זו בתמידיות כנראה שהיה חי לנצח). תחית המתים והחיים הנצחיים לפני ה' הם מסגולת יום הכיפורים – "ביום השלישי יקִמנו ונחיה לפניו". בעוד שבראש השנה המשכת החיים היא מדרגת הרצון, כנ"ל, הרי שביום כיפור – "שבת שבתון" – עולים לדרגת התענוג שבכתר (כאשר צום כיפור הוא תענוג, כתענוג העולם הבא שאין בו לא אכילה ולא שתיה, ועליו נאמר "לחיותם ברעב"), הנעלית באין ערוך מהרצון, ושואבים משם חיים.

הסדר של "יחַינו מיֹמים ביום השלישי יקִמנו ונחיה לפניו" מלמד על כך שיש שני ימים מחוברים, שמדרגתם סמוכה ויש ערך ביניהם, ואחר כך בא יום שלישי שהוא הנבדל ומקודש מהם באין ערוך. כך, שני ימי ראש השנה הם ימים קדושים מאד, אך יום כיפור מקודש באין ערוך – זה יום של "אחת בשנה" המכונה "יום הקדוש", יום שאין כיוצא בו. הפסוק המזכיר ביותר תופעה זו הוא פסוק שאומרים בכל יום מספר פעמים, קריאת השרפים – "קדוש קדוש קדוש הוי' צבאות מלא כל הארץ כבודו". בתנ"ך מופיע "פסיק טעמא" בין ה"קדוש" הראשון ל"קדוש קדוש" שאחריו – "קדוש׀ קדוש קדוש" – ללמד כי הקדושה הראשונה נעלית באין ערוך משתי מדרגות הקדושה שלאחריה (וכפי שדרשו חז"ל שעם ישראל עושה לקב"ה שלושה כתרים, אשר שנים מהם נתן ה' בראש ישראל כאשר אמרו "נעשה ונשמע", אך את השלישי הוא שמר לעצמו, כתר אלקי הנעלה באין ערוך מכתרי ישראל). כך שני ימי ראש השנה, "יחַינו מיֹמים" הם "קדוש קדוש", אך "ביום השלישי יקִמנו ונחיה לפניו", ביום כיפור עולים לקדושה הנבדלת, ל"קדוש" האלקי, "לפניו" ממש (שעל כן הפסוק "לפני הוי' תטהרו" פותח "כי ביום הזה ['ביום השלישי'] יכפר עליכם" – "'יכפר' מאן דיכפר", ללא הוראת השם או המדרגה מהם נמשכת הכפרה – היינו שזהו "שלישי המדבר", הנסתר והנבדל, שלמעלה מכל גילוי, גם למעלה משם הוי' ב"ה).

ב. רמזי הפסוק

בפסוק "יחַינו מיֹמים ביום השלישי יקִמנו ונחיה לפניו" ז מלים ו-לה אותיות (היינו שבממוצע בכל מלה יש ה אותיות – ב-ה מילים יש ה אותיות ובעוד שתי מילים ד ו-ו אותיות). הפסוק פותח באות י, והיא חוזרת בו י פעמים (כאשר בכל מלה יש י, ובשלש מלים היא חוזרת פעמיים). השם העצמי של יום כיפור הוא חג העשור (עד שהרמב"ם בחר לקרוא להלכות יום כיפור "הלכות העשור"), ופסוק זה – המדבר באופן מופלא על שבח יום כיפור וסגולתו – מדגיש את י העשור. י פעמים י רומזים ליפי (בראשי התיבות ובגימטריא, כנודע) – יום כיפור הוא היום בו ניתן לזכות ליפי היהודי המושלם, בו משבחת התורה את הנשים הצדקניות (חן ויפי של אמת, בו "אשה יראת הוי' היא תתהלל", ההפוך מ"שקר החן והבל היפי"). מי שזוכה ליפי יהודי זה ביום כיפור קם לתחיה, "צדיק באמֻנתו יחיה", ועומד לעולם ועד נכח פני ה'. כאשר נתקלים בתופעה כזו יש לעיין גם במיקומי אותיות ה-י בפסוק – מספר האות בתוך 35 אותיות הפסוק, או מההתחלה לסוף (בסדר של "אור ישר") או מהסוף להתחלה (בסדר של "אור חוזר"). אם סופרים מהסוף, מיקומי האותיות – 2, 7, 15, 16, 18, 24, 27, 29, 33, 35 – עולים כמנין המלה "יקִמנו", מהמלים העיקריות ביותר בפסוק, המתארת כיצד ה' מקים אותנו לתחיה ביום העשור כך שנזכה לחיים נצחיים. רמז זה קשור באופן הדוק לסוד האות י, האות הראשונה בשם הוי' ב"ה, השייכת לספירת החכמה, שהרי "ימותו ולא בחכמה" ו"החכמה תחיה בעליה" – האות י היא שרש החיים, וממנה זוכים ל"יחַינו מיֹמים ביום השלישי יקימנו ונחיה לפניו".

ג. הפשט – תקופות בהיסטוריה של עם ישראל

אדמו"ר הזקן הוא הראשון שפרש את הפסוק באופן זה (שנדמה כמעט כפשט אחרי ששומעים אותו), כרומז לראש השנה ויום כיפור. המפרשים הראשונים של הפסוק, שהוא חלק מנבואת תשובה וגאולה, מפרשים אותו על תקופות בהיסטוריה של עם ישראל. כך תרגום יונתן מפרש "יחיננא ליומי נחמתא דעתידין למיתי ביום אחיות מיתיא יקימיננא ונחי קדמוהי" – ש"יחַינו מיֹמים" היינו שני ימי נחמה, ואילו "ביום השלישי" היינו תחית המתים.

הרד"ק מפרש שימי הנחמה הם בנין בתי המקדש אחרי שתי הגלויות הכלליות – בנין בית ראשון אחרי גלות מצרים ובנין בית שני אחרי גלות בבל הם יומיים של נחמה (וראה ברש"י שגם מפרש כי "מיֹמים" הם שני בתי המקדש שחרבו, אלא שלפירושו "יחַינו מיֹמים" היינו הנחמה על שני החורבנות) – אך אחרי שני ימי הנחמה הללו, נחמה פורתא שחלפה והלכה, זוכים להגיע ל"ביום השלישי", הנחמה מגלות החל הזה, בה הקץ מכוסה (אלא שאנו מאמינים בביאת משיח בכל יום ובכל רגע), שתהיה בבנין המקדש השלישי, שהוא בנין נצחי. אזי, כאשר "צמח שמו ומתחתיו יצמח" נזכה גם ל"אמת מארץ תצמח" בתחית המתים, "יקִמנו ונחיה לפניו" לעולם ועד.

אם כן, לפירוש הרד"ק, "יחַינו מיֹמים" התקיים בעבר ואילו "ביום השלישי" שמור לעתיד. אמנם, בתרגום יונתן מפורש כי גם "יחַינו מיֹמים" היינו "יומי דנחמתא דעתידין למיתי" – ימי נחמה העתידים לבוא – ועל כן יש לפרש שלדבריו מדובר בשתי תקופות נחמה עתידיות הבאות לפני יום הנחמה השלישי, יום תחית המתים, תחלת עולם הבא ממש. לפי זה, ימי הנחמה הם ימות המשיח, הקודמים לתחית המתים, כאשר שני הימים רומזים לשתי תקופות של ימות המשיח – היום הראשון הוא התקופה הראשונה, הטבעית, בה עם ישראל יוצא מהגלות וזוכה לשלטון ולחיים יהודיים מלאים, והיום השני הוא התקופה השניה, הנסית, בה זוכים לכל היעודים של שינוי הטבע. בתקופה הראשונה מתקיים "וגר זאב עם כבש" (וכיו"ב) כמשל בלבד – עם ישראל, שהיה נרדף ככבשה בין שבעים זאבים, זוכה לשלום עולמי, כאשר ידו תקיפה על כל הזאבים – ואילו בתקופה השניה מתקיים "וגר זאב עם כבש" בגשמיות, באופן נסי. מהלך המעבר מטבע לנס שמתחולל ב"יחַינו מיֹמים" מגיע לשיאו "ביום השלישי", כאשר מגיעים לשיא שינוי הטבע בתחית המתים – תופעה פלאית לחלוטין של קימת כל מתי עולם ואחר כך המעבר לחיים נצחיים. על שינוי הטבע של חיים נצחיים בתוך גוף גשמי נאמר "עין לא ראתה אלהים זולתך" (כדרשת חז"ל "כל הנביאים לא נתנבאו אלא לימות המשיח, אבל לעולם הבא 'עין לא ראתה אלהים זולתך'"), כולל עינם של הנביאים, ואלו ניסי "ביום השלישי", ניסי עולם הבא ממש.

[לכאורה, אפשר לזהות את התקופה השניה של ימות המשיח – התקופה הנסית – עם תחית המתים, כפי שנראה בכמה משיחות הרבי מליובאוויטש (וגם ברשימה של רבי הלל מפאריטש – אליה יש התייחסות לקמן – בא אחד הפירושים כי "יחַינו מיֹמים" היינו ימות המשיח ותחית המתים ו"ביום השלישי" היינו עולם הבא). אמנם, על פי דברי התרגום יונתן, על פי ההבנה שנס תחית המתים נבדל גם מנסי "וגר זאב עם כבש", ובפרט לפי פשט הפסוק כי "[ביום השלישי] יקִמנו ונחיה [לפניו]" מתייחס לתחית המתים, בא הפירוש שבפנים. ויש ליישב – על פי דברי הרבי בכ"ד כי אם זוכים יכולה להתחיל תחית המתים, ולוּ באופן חלקי, כבר מהשלב הראשון של ימות המשיח – כי תחית המתים נערכת ביחס לשני השלבים של ימות המשיח כ"השראה" ביחס ל"השתלשלות" (השלב הטבעי של ימות המשיח, שהוא חלק מהשתלשלות ההיסטוריה) ול"התלבשות" (השלב הנסי של ימות המשיח, של התלבשות הנס בתוך טבע העולם ושינויו). מדרגת ה"השראה" יכולה להופיע גם על השלבים הראשונים, מעט עם ביאת המשיח הטבעית, יותר עם שינוי העולם הנסי, אך שיאה ושלמותה הוא בסיום התהליך.]

עד כאן כניסה לאוירה של פירושי הפסוק המקובלים, שהם רקע להבנתו הפנימית על פי החסידות. וכך, גם לפי פירוש הרד"ק וגם לפי התרגום יונתן, בחיבור לדברי אדמו"ר הזקן, עולה כי סגולת יום הכיפורים היא החיבור לשיא הנחמה והגאולה – שיאו של עולם הבא, עולם התחיה. בחסידות באים פירושים שונים ונוספים לפסוק זה, וכהכנה ליום כיפור נתבונן בכמה מפירושי אדמו"ר האמצעי (שחמשה מהם הובאו בקצרה ברשימה של רבי הלל מפאריטש זצ"ל):