ו. עיבור יניקה מוחין

בעוד פירוש מקשר אדמו"ר האמצעי את הסדר של "יחַינו מיֹמים ביום השלישי יקִמנו ונחיה לפניו" לשלושת שלבי ההתבגרות שמונה הקבלה – עיבור, יניקה, מוחין. ענין זה חשוב לכל אחד, ולא רק לנערים ונערות בגיל ההתבגרות – להם יש יתרון, שהרי על כל פנים הם מרגישים שעליהם להתפתח ולהתבגר – משום שיתכן שזקן בן שבעים יהיה עדיין, מבחינה נפשית, תינוק קטן (ובגילו הוא אף לא יודע כי עליו להתקדם בתהליך של התבגרות). לכן יש לבאר אותו מכיוונים שונים:

בפשטות, שלב העיבור הוא כעובר ברחם, היניקה היא אחרי הלידה והיציאה לאור עולם, בשלב בו הילד עדיין יונק, ואילו המוחין הם ההגעה לעצמאות (כאשר המוחין של האדם הם המובילים את דרך חייו, ואין הוא נזקק ליניקה מן החוץ). שלושה שלבים אלו חוזרים שוב בתהליכי התבגרות נפשיים שונים במשך החיים. בכל אחד מהשלבים זקוקים לחיים – העובר הוא כבר יצור חי לכל דבר, והוא זקוק למקור חיים, היונק ודאי זקוק לשאוב חיים, והמוחין הם מצב החיים השלם והנצחי. חיי העובר וחיי היונק הם חיים זמניים, שאינם מחזיקים מעמד לעולם, ואילו בשביל לזכות לחיים נצחיים צריך להתבגר בשלמות ולהגיע לשלב המוחין. זהו החידוש בפירוש הפסוק דנן, כאשר "יחַינו מיֹמים" מתפרש על שאיבת החיים הנדרשת בשלבי העיבור והיניקה, אך "ביום השלישי יקִמנו ונחיה לפניו" בחיים נצחיים מתפרש רק על שלב המוחין.

הבנה פנימית של תהליך ההתבגרות מתחילה מהבנה של השלב האמצעי – היניקה. יניקה איננה שייכת רק לתינוק היונק מאמו – כל מצב של תלות הוא שלב של יניקה. אם את בעל המוחין מגדירים כעצמאי (או, בלשון החסידות, "עצמי"), היניקה היא המצב המהופך – מצב תלותי בנפש, בו יש תלות בהשפעה והזנה מאדם אחר, שבלעדיו אין קיום לאדם. רוב בני העולם, גם למעלה מגיל שבעים, תקועים רוחנית בשלב היניקה. יש גם מי שתקוע עוד בשלב העיבור, בו לא קיימת אפילו תחושת תלות, משום שה'אני' האמיתי עוד לא יצא כלל לאור עולם, והאדם בלוע לגמרי בסביבתו, "עובר ירך אמו". אם כן, תהליך ההתבגרות הוא בעצם תהליך של מציאת ה'אני' האמיתי והתעצמות עמו עד לעצמאות רוחנית. ידוע שרבי זושא היה אומר שבשמים לא ישאלו אותו 'מדוע לא היית משה רבינו' אלא 'מדוע לא היית זושא'. זו הגדרה ברורה של התבגרות – מציאת האדם את עצמו באמת, הבנה בשביל מה ה' ברא אותו והתעצמות עם נקודה זו.

ראוי לציין כי עם היות שמצב העיבור נחות ממצב היניקה, הרי שהעובר שמור ברחם אמו, בעוד שהתינוק פגיע ביותר. גם העובר נתון בסכנה של הפלה, ר"ל, אבל הסכנה העיקרית מרחפת על מי שנתקע בשלב היניקה (וכפי שמבואר במערכת מושגים אחרת ומקבילה – נקודה-קו-שטח – כי עיקר הסכנה היא בשלב המעבר, בקו שבין הנקודה הנעלמת לבין השטח הבנוי והיציב). מי שנמצא בשלב העיבור אינו עוסק כלל בהגדרה עצמית, הוא בטל לחלוטין במציאות הסובבת אותו, והסכנה היחידה היא שמא ח"ו לא יתפתח כלל. אבל מי שנמצא בשלב היניקה עסוק בהכרת וזיהוי עצמו, ולא די בכך שהוא טרם מצא מי הוא, אלא שודאי הוא טועה כאשר הוא מנסה לאמוד את עצמו – במקום להכיר את עצמו ולעמוד על מקומו הוא טועה לזהות את עצמו עם המקורות החיצוניים לו, מהם הוא מקבל חיות, וחושב על עצמו כעל מישהו אחר ממי שהוא באמת (הוא מניח שישאלו אותו מדוע לא היה משה רבינו, כדוגמה). עם זאת, מי שמודע לתהליך ההתבגרות וזוכה לצלוח את שלב היניקה זוכה ומגיע למוחין – התעצמות עצמאית עם מהותו שלו.

מינוח נוסף לשלבים של עיבור, יניקה, מוחין הוא – פרצוף נה"י, פרצוף חג"ת, פרצוף חב"ד (או, בלשון נוספת – מוטבע, מורגש, מושכל). כל פרצוף הוא שיעור קומה שלם, אבל כאשר מדובר בפרצוף נה"י זה פרצוף שכולו עבודה מעשית בלבד, פרצוף חג"ת כולל גם את ממד הרגש, ופרצוף חב"ד הוא פרצוף שעיקרו תפיסה שכלית שלמה. בכל שלבי ההתבגרות מדובר ביהודים טובים הזוכים לשאוב חיים מה', אך מדרגתם ומעמדם שונים. יש מי שכל האידישקייט שלו היא רק עשיה כדבעי, ללא מחשבה – זהו אדם חרדי בטבעו (בעל פרומקייט טבעית, כלשון החסידות), שומר מצוות ומקפיד על קלה כחמורה, המקפיד על כל מצוה עם כל החומרות וכו' – ואדם זה נמצא במצב של עיבור. היציאה לאור עולם היא המעבר לפרצוף חג"ת – כאשר אל העשיה המדוקדקת מצטרף גם רגש של אהבת ויראת ה' – ואצל מי שזכה לכך יש גם התלהבות רבה בתפלה, בלימוד, בקיום המצוות ואין צריך לומר ב'מבצעים' של הפצת התורה והמצוות. זהו שלב היניקה, בו האדם מלא התלהבות, אך עדיין אינו יודע מי הוא ובשביל מה בא לעולם. כשעולים לפרצוף חב"ד כבר ניתן לעבוד את ה' בשלמות, מתוך הכרת האדם את עצמו ואת תכליתו. בדרך כלל לשלב זה מגיעים בנישואין – כדי להכיר את בן/בת הזוג, ובעיקר על מנת להוליד, צריך שיהיו לאדם "מוחין", עליו להכיר את עצמו ולחוש-לשער מהי תכלית חייו – ואז גם ניתן לעבוד את ה' במדרגת המוחין.

לפי כל זה, עבודת שני ימי ראש השנה – "יחַינו מיֹמים" – היא לתקן את פרצוף הנה"י (עיבור) ופרצוף החג"ת (יניקה). גם אחרי ההתבגרות השלמה, כאשר מגיעים למצב המוחין, אין פושטים ומשליכים את הפרצופים הקודמים –הם הופכים להיות לבושים לאישיות (בעוד שקודם לכן הם נתפסו כאישיות עצמה), וחשוב לשמור על שלמותם ולתקן בהם את הצריך תיקון. לכן, ביום ראשון של ראש השנה העבודה היא קבלת עול מלכות שמים, שלב העיבור, תיקון פרצוף נה"י, וביום השני של ראש השנה העבודה היא תיקון המדות-הרגש, שלב היניקה, תיקון פרצוף חג"ת, בהוספה של רגש והתלהבות בפרטים המעשיים של עבודת ה'. אבל, לקבלת מוחין בשלמות זוכים רק ביום כיפור – "ביום השלישי יקִמנו ונחיה לפניו". כך מפורש בקבלה כי עשרת ימי תשובה הם ימי בנין המלכות – תכלית ימים אלו הוא בנין האשה בעם ישראל והכנה לנישואין, כאשר חותם ההכנה הוא סוד החתימה של יום כיפור, בו מגיעים לתכלית הבגרות של פרצוף כנסת ישראל. אז בשלה כנסת ישראל לנישואין (והבנות יוצאות במחול בכרמים לזכות לשידוך מן השמים) – נישואי כל יהודי ויהודי עם הקב"ה – ואז "ונחיה לפניו" לעולם ועד.

*   *   *

כפי שהוסבר, ביום כיפור מתגלה התענוג, "שבת שבתון", ועיקר התענוג של עם ישראל הוא שנזכה לגאולה האמיתית והשלמה על ידי המשיח, עם כל היפי הקיים בסגולת יום כיפור (שהוא "ראש השנה" בו זכה יחזקאל לנבואה המתארת את בית המקדש השלישי). שהקב"ה יזכה אותנו ל"אחת בשנה" – שכל אחד ואחת יהיו כמו הכהן הגדול שנכנס לפני ולפנים, שזה "יקִמנו ונחיה לפניו" לעולם ועד – ביחד עם משיח צדקנו וביחד עם "כל יושביה עליה", ואז לפי ההלכה נוכל לקיים שנת שמיטה ויובל דאורייתא. שככה נזכה עוד השנה הזאת. שתהיה גמר חתימה טובה, שנה טובה ומתוקה.