ז' תשרי ס"ח – אולפנת לבונה

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א

א. "יחַינו מיֹמים ביום השלישי יקִמנו ונחיה לפניו"

אנחנו עומדים כעת "בין כסה לעשור" – בין ר"ה שנקרא "כסה" (ע"ש הפסוק "תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו", כדרשת חז"ל שזהו "חג שהחדש מתכסה בו" – החג היחיד שחל בראש חדש) ליו"כ שהוא חג ה"עשור". ימים אלה הם "עשרת ימי תשובה" – אלה הימים הכי מסוגלים לתשובה והכי מבקשים מאתנו לשוב, ו"ידע איניש בנפשיה" את מצבו ואת הצורך שלו לעשות תשובה – עליהם דרשו חז"ל את הפסוק "דרשו הוי' בהמצאו קראֻהו בהיותו קרוב".

ישנו פסוק נוסף, בנבואת הושע בן בארי (הנביא הראשון שכתב את נבואתו, עוד לפני ישעיהו הנביא), אותו דורש אדמו"ר הזקן על ימים אלו – "יחַינו מיֹמים ביום השלישי יקִמנו ונחיה לפניו". לפי הדרוש בלקו"ת, "יחַינו מיֹמים" קאי על שני ימי ראש השנה – שני ימים בהם ה' זוכר אותנו וכותב אותנו לחיים, "יחַינו מיֹמים". אף על פי שבתורה ר"ה הוא רק יום אחד, הרי תקנת חז"ל שראש השנה יהיה יומיים היא תמידית – שלא כיו"ט שני של גלויות, שעתיד להתבטל כאשר יבוא משיח בב"א – וזה ענין כה עצמי עד שהוא רמוז בפסוק עוד קודם לתקנת חז"ל. חז"ל מלמדים כי שני ימים אלו הם "יומא אריכתא" – תופעה יחידה בשנה, של ארבעים ושמונה שעות שנחשבות ליום אחד – דבר המעיד על שרש ימים אלו בפרצוף "אריך אנפין", הרצון שלמעלה מטעם ודעת. ב"יחַינו מימים" שואבים חיים לכל השנה ממדרגת "אריך אנפין", מדרגת הרצון, המתחלקת בעצמה לשתי מדרגות, שני "ימים" (וכדלקמן). אחר כך מתייחס "ביום השלישי" ליום הכיפורים (הנערך כיום שלישי של ראש השנה, שהרי גם הוא מכונה "ראש השנה" בנבואת יחזקאל), בו עולים לדרגת חיים שעוד למעלה משני ימי ראש השנה, ואזי "יקִמנו ונחיה לפניו" לעולם ועד – "לפני הוי' תטהרו". יום כיפור הוא מעין עולם הבא ממש, ולכן לובשים לבנים ומתעטפים לבנים, כדי להתדמות למלאכים, ואין בו אכילה ושתיה, כבעולם הבא. עולם הבא מתחיל מתחית המתים, ועל כך כתוב "יקִמנו" ואזי "ונחיה לפניו", נזכה לחיים נצחיים בהם מודעים כל הזמן לנוכחות ה', "שויתי הוי' לנגדי תמיד", כפי שיהיה לעתיד לבוא (בעוד שבעולם הזה קשה לחיות בתודעה זו בקביעות, ואילו האדם היה חי באמת במודעות זו בתמידיות כנראה שהיה חי לנצח). תחית המתים והחיים הנצחיים לפני ה' הם מסגולת יום הכיפורים – "ביום השלישי יקִמנו ונחיה לפניו". בעוד שבראש השנה המשכת החיים היא מדרגת הרצון, כנ"ל, הרי שביום כיפור – "שבת שבתון" – עולים לדרגת התענוג שבכתר (כאשר צום כיפור הוא תענוג, כתענוג העולם הבא שאין בו לא אכילה ולא שתיה, ועליו נאמר "לחיותם ברעב"), הנעלית באין ערוך מהרצון, ושואבים משם חיים.

הסדר של "יחַינו מיֹמים ביום השלישי יקִמנו ונחיה לפניו" מלמד על כך שיש שני ימים מחוברים, שמדרגתם סמוכה ויש ערך ביניהם, ואחר כך בא יום שלישי שהוא הנבדל ומקודש מהם באין ערוך. כך, שני ימי ראש השנה הם ימים קדושים מאד, אך יום כיפור מקודש באין ערוך – זה יום של "אחת בשנה" המכונה "יום הקדוש", יום שאין כיוצא בו. הפסוק המזכיר ביותר תופעה זו הוא פסוק שאומרים בכל יום מספר פעמים, קריאת השרפים – "קדוש קדוש קדוש הוי' צבאות מלא כל הארץ כבודו". בתנ"ך מופיע "פסיק טעמא" בין ה"קדוש" הראשון ל"קדוש קדוש" שאחריו – "קדוש׀ קדוש קדוש" – ללמד כי הקדושה הראשונה נעלית באין ערוך משתי מדרגות הקדושה שלאחריה (וכפי שדרשו חז"ל שעם ישראל עושה לקב"ה שלושה כתרים, אשר שנים מהם נתן ה' בראש ישראל כאשר אמרו "נעשה ונשמע", אך את השלישי הוא שמר לעצמו, כתר אלקי הנעלה באין ערוך מכתרי ישראל). כך שני ימי ראש השנה, "יחַינו מיֹמים" הם "קדוש קדוש", אך "ביום השלישי יקִמנו ונחיה לפניו", ביום כיפור עולים לקדושה הנבדלת, ל"קדוש" האלקי, "לפניו" ממש (שעל כן הפסוק "לפני הוי' תטהרו" פותח "כי ביום הזה ['ביום השלישי'] יכפר עליכם" – "'יכפר' מאן דיכפר", ללא הוראת השם או המדרגה מהם נמשכת הכפרה – היינו שזהו "שלישי המדבר", הנסתר והנבדל, שלמעלה מכל גילוי, גם למעלה משם הוי' ב"ה).

ב. רמזי הפסוק

בפסוק "יחַינו מיֹמים ביום השלישי יקִמנו ונחיה לפניו" ז מלים ו-לה אותיות (היינו שבממוצע בכל מלה יש ה אותיות – ב-ה מילים יש ה אותיות ובעוד שתי מילים ד ו-ו אותיות). הפסוק פותח באות י, והיא חוזרת בו י פעמים (כאשר בכל מלה יש י, ובשלש מלים היא חוזרת פעמיים). השם העצמי של יום כיפור הוא חג העשור (עד שהרמב"ם בחר לקרוא להלכות יום כיפור "הלכות העשור"), ופסוק זה – המדבר באופן מופלא על שבח יום כיפור וסגולתו – מדגיש את י העשור. י פעמים י רומזים ליפי (בראשי התיבות ובגימטריא, כנודע) – יום כיפור הוא היום בו ניתן לזכות ליפי היהודי המושלם, בו משבחת התורה את הנשים הצדקניות (חן ויפי של אמת, בו "אשה יראת הוי' היא תתהלל", ההפוך מ"שקר החן והבל היפי"). מי שזוכה ליפי יהודי זה ביום כיפור קם לתחיה, "צדיק באמֻנתו יחיה", ועומד לעולם ועד נכח פני ה'. כאשר נתקלים בתופעה כזו יש לעיין גם במיקומי אותיות ה-י בפסוק – מספר האות בתוך 35 אותיות הפסוק, או מההתחלה לסוף (בסדר של "אור ישר") או מהסוף להתחלה (בסדר של "אור חוזר"). אם סופרים מהסוף, מיקומי האותיות – 2, 7, 15, 16, 18, 24, 27, 29, 33, 35 – עולים כמנין המלה "יקִמנו", מהמלים העיקריות ביותר בפסוק, המתארת כיצד ה' מקים אותנו לתחיה ביום העשור כך שנזכה לחיים נצחיים. רמז זה קשור באופן הדוק לסוד האות י, האות הראשונה בשם הוי' ב"ה, השייכת לספירת החכמה, שהרי "ימותו ולא בחכמה" ו"החכמה תחיה בעליה" – האות י היא שרש החיים, וממנה זוכים ל"יחַינו מיֹמים ביום השלישי יקימנו ונחיה לפניו".

ג. הפשט – תקופות בהיסטוריה של עם ישראל

אדמו"ר הזקן הוא הראשון שפרש את הפסוק באופן זה (שנדמה כמעט כפשט אחרי ששומעים אותו), כרומז לראש השנה ויום כיפור. המפרשים הראשונים של הפסוק, שהוא חלק מנבואת תשובה וגאולה, מפרשים אותו על תקופות בהיסטוריה של עם ישראל. כך תרגום יונתן מפרש "יחיננא ליומי נחמתא דעתידין למיתי ביום אחיות מיתיא יקימיננא ונחי קדמוהי" – ש"יחַינו מיֹמים" היינו שני ימי נחמה, ואילו "ביום השלישי" היינו תחית המתים.

הרד"ק מפרש שימי הנחמה הם בנין בתי המקדש אחרי שתי הגלויות הכלליות – בנין בית ראשון אחרי גלות מצרים ובנין בית שני אחרי גלות בבל הם יומיים של נחמה (וראה ברש"י שגם מפרש כי "מיֹמים" הם שני בתי המקדש שחרבו, אלא שלפירושו "יחַינו מיֹמים" היינו הנחמה על שני החורבנות) – אך אחרי שני ימי הנחמה הללו, נחמה פורתא שחלפה והלכה, זוכים להגיע ל"ביום השלישי", הנחמה מגלות החל הזה, בה הקץ מכוסה (אלא שאנו מאמינים בביאת משיח בכל יום ובכל רגע), שתהיה בבנין המקדש השלישי, שהוא בנין נצחי. אזי, כאשר "צמח שמו ומתחתיו יצמח" נזכה גם ל"אמת מארץ תצמח" בתחית המתים, "יקִמנו ונחיה לפניו" לעולם ועד.

אם כן, לפירוש הרד"ק, "יחַינו מיֹמים" התקיים בעבר ואילו "ביום השלישי" שמור לעתיד. אמנם, בתרגום יונתן מפורש כי גם "יחַינו מיֹמים" היינו "יומי דנחמתא דעתידין למיתי" – ימי נחמה העתידים לבוא – ועל כן יש לפרש שלדבריו מדובר בשתי תקופות נחמה עתידיות הבאות לפני יום הנחמה השלישי, יום תחית המתים, תחלת עולם הבא ממש. לפי זה, ימי הנחמה הם ימות המשיח, הקודמים לתחית המתים, כאשר שני הימים רומזים לשתי תקופות של ימות המשיח – היום הראשון הוא התקופה הראשונה, הטבעית, בה עם ישראל יוצא מהגלות וזוכה לשלטון ולחיים יהודיים מלאים, והיום השני הוא התקופה השניה, הנסית, בה זוכים לכל היעודים של שינוי הטבע. בתקופה הראשונה מתקיים "וגר זאב עם כבש" (וכיו"ב) כמשל בלבד – עם ישראל, שהיה נרדף ככבשה בין שבעים זאבים, זוכה לשלום עולמי, כאשר ידו תקיפה על כל הזאבים – ואילו בתקופה השניה מתקיים "וגר זאב עם כבש" בגשמיות, באופן נסי. מהלך המעבר מטבע לנס שמתחולל ב"יחַינו מיֹמים" מגיע לשיאו "ביום השלישי", כאשר מגיעים לשיא שינוי הטבע בתחית המתים – תופעה פלאית לחלוטין של קימת כל מתי עולם ואחר כך המעבר לחיים נצחיים. על שינוי הטבע של חיים נצחיים בתוך גוף גשמי נאמר "עין לא ראתה אלהים זולתך" (כדרשת חז"ל "כל הנביאים לא נתנבאו אלא לימות המשיח, אבל לעולם הבא 'עין לא ראתה אלהים זולתך'"), כולל עינם של הנביאים, ואלו ניסי "ביום השלישי", ניסי עולם הבא ממש.

[לכאורה, אפשר לזהות את התקופה השניה של ימות המשיח – התקופה הנסית – עם תחית המתים, כפי שנראה בכמה משיחות הרבי מליובאוויטש (וגם ברשימה של רבי הלל מפאריטש – אליה יש התייחסות לקמן – בא אחד הפירושים כי "יחַינו מיֹמים" היינו ימות המשיח ותחית המתים ו"ביום השלישי" היינו עולם הבא). אמנם, על פי דברי התרגום יונתן, על פי ההבנה שנס תחית המתים נבדל גם מנסי "וגר זאב עם כבש", ובפרט לפי פשט הפסוק כי "[ביום השלישי] יקִמנו ונחיה [לפניו]" מתייחס לתחית המתים, בא הפירוש שבפנים. ויש ליישב – על פי דברי הרבי בכ"ד כי אם זוכים יכולה להתחיל תחית המתים, ולוּ באופן חלקי, כבר מהשלב הראשון של ימות המשיח – כי תחית המתים נערכת ביחס לשני השלבים של ימות המשיח כ"השראה" ביחס ל"השתלשלות" (השלב הטבעי של ימות המשיח, שהוא חלק מהשתלשלות ההיסטוריה) ול"התלבשות" (השלב הנסי של ימות המשיח, של התלבשות הנס בתוך טבע העולם ושינויו). מדרגת ה"השראה" יכולה להופיע גם על השלבים הראשונים, מעט עם ביאת המשיח הטבעית, יותר עם שינוי העולם הנסי, אך שיאה ושלמותה הוא בסיום התהליך.]

עד כאן כניסה לאוירה של פירושי הפסוק המקובלים, שהם רקע להבנתו הפנימית על פי החסידות. וכך, גם לפי פירוש הרד"ק וגם לפי התרגום יונתן, בחיבור לדברי אדמו"ר הזקן, עולה כי סגולת יום הכיפורים היא החיבור לשיא הנחמה והגאולה – שיאו של עולם הבא, עולם התחיה. בחסידות באים פירושים שונים ונוספים לפסוק זה, וכהכנה ליום כיפור נתבונן בכמה מפירושי אדמו"ר האמצעי (שחמשה מהם הובאו בקצרה ברשימה של רבי הלל מפאריטש זצ"ל):

ד. פסח, ספירת העומר, מתן תורה

פירוש אחד של אדמו"ר האמצעי מקשר גם הוא את הימים שבפסוק לאירועים היסטוריים של עם ישראל, אך אין המדובר בתקופות שונות אלא בשלושה אירועים כלליים החוזרים על עצמם בעבודת האדם בכל שנה ושנה – יציאת מצרים, ספירת העומר ומתן תורה. הופעת חגי האביב בתוך חדש תשרי, עליו מפרש אדמו"ר הזקן את הפסוק הזה, היא תופעה של התכללות, כאשר מתברר שהחדש השביעי – "כל השביעין חביבין" – כולל בתוכו גם את כל מה שהיה בחדשים שקדמו לו. וכך, לפי פירושו "יחַינו מיֹמים" היינו יציאת מצרים וספירת העומר, הקשורות ליום הראשון וליום השני של ראש השנה, ו"ביום השלישי" היינו מתן תורה (בו נאמר בפירוש "ויהי ביום השלישי"), הקשור ליום כיפור.

הקשר המובן והברור ביותר הוא בין מתן תורה ליום כיפור, שהרי ביום כיפור ירד משה מהר סיני כשהלוחות השניים בידיו – בסיום ארבעים הימים הראשונים ממ"ת עד לקבלת הלוחות הראשונים (אותם שבר בירידתו מההר), ארבעים הימים השניים בהם התנפל לפני ה' בתפלה שיסלח על חטא העגל, וארבעים הימים האחרונים (כהקדמה להם נאמר לו "פסל לך שני לֻחֹת אבנים כראשֹנים") – ויום כיפור אף מכונה מתן תורה של בעלי תשובה (והתבוננות זו צריכה ללוות את האדם ביום הקדוש). כל עם ישראל (למעט שבט לוי) חטא בעגל, מי פחות ומי יותר, ועל כן כולנו בעלי תשובה, והתורה הקיימת לעד, עליה אנו שומרים, היא דווקא התורה שנתנה ביום כיפור. אחרי התשובה זוכים לתורה חדשה, שיש בה גם מעלות עצומות ביחס ללוחות הראשונים (כמבואר בדברי חז"ל), וזו היא תורת יום כיפור. כך, ביום כיפור מתפללים ומתוודים, ותוך כדי כך צריכים לחשוב שמקבלים את התורה החדשה. ואכן, "תורה חדשה" שמגלה משיח (שאינה תורה אחרת, ח"ו, אלא הממד הפנימי ביותר של תורתנו הקדושה) היא תורתם של בעלי תשובה, שהרי פסק הרמב"ם "וכבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין" – הגאולה תלויה בתשובה, ועם "ומיד הן נגאלין" זוכים גם מיד ל"תורה חדשה מאתי תצא" (והכל מתחולל בעיצומו של יום הכיפורים, "ביום השלישי יקִמנו ונחיה לפניו").

בנוסף לקשר הברור בין יום כיפור למתן תורה יש לפרש גם את הקשר בין שני ימי ראש השנה ליציאת מצרים וספירת העומר: ביום הראשון של ראש השנה יש שחרור משעבוד, כיציאת מצרים, כשעיקר החידוש הוא שאין אנו יותר עבדים לעבדים. השחרור של עם ישראל הוא הזיהוי מי הוא המלך האמיתי, הזיהוי ש"ה' הוא המלך" (כמו שמדפיסים היום על חולצות). הבירור שה' לבדו הוא המלך, ואין לנו מלך זולתו, הוא עבודת ראש השנה והוא פעולה של יציאת מצרים – של שחרור משעבוד לכל מלך אחר המשתלט עלינו. בירור זה הוא יסוד הכל, בו נהיה עם ישראל לעם ובו פותחת השנה, אבל מיד לאחריו – ביום השני של פסח, וכפי שמתברר כאן גם ביום השני של ראש השנה – מתחילת עבודת ספירת העומר. עבודת הספירה היא תיקון המדות – אחרי ההכרה שאין חשובה ממנה כי רק ה' הוא המלך, בה ממליכים את ה' ("אמרו לפני מלכויות כדי שתמליכוני עליכם"), צריך לתקן את המדות, להתאים את עצמנו להיות אזרחים במלכותו של ה'. שני התהליכים הללו מתחוללים בסמיכות ובהמשך אחד – ביומים סמוכים, הן בראש השנה והן בחג הפסח – ולאחריהם מגיע שלב שלישי, נבדל, של מתן תורה (כנ"ל על היחס של ג"פ "קדוש").

במושגי הספירות, יציאת מצרים היא יציאה מהגלות של כנסת ישראל – ספירת המלכות (וכנ"ל שיציאה זו היא גופא בנין המלכות – המלכת ה' לבדו ויציאה מכל שעבוד לזולתו). תיקון המדות שלאחר מכן שייך למדרגה אחת גבוהה יותר (שעדיין יש לה ערך למדרגה הראשונה) – מדות הלב, פרצוף ז"א. מתן תורה שייך לספירת החכמה ("אורייתא מחכמה נפקת") – זו עליה שבאין ערוך, אל המוחין בעצם. לעליה שבאין ערוך ביום הכיפורים, העליה ל"תורה חדשה" ונבדלת, זוכים על ידי עבודת התשובה. בזהר נאמר כי "משיח אתא לאתבא צדיקיא בתיבותא" – המשיח בא להחזיר את הצדיקים בתשובה, ולא רק את הרשעים, כדי להפוך את כולם לבעלי תשובה. תופעה זו בולטת ביום הכיפורים, בו מתודים כולם – מקטן ועד גדול, מרשע ועד צדיק – "על חטא..." (= כסא הכבוד, אליו מגיע הוידוי שלאחר התשובה, כמבואר במ"א). אז, אחרי שכולם נעשים בעלי תשובה באמת, זוכים לקבל את התורה החדשה מפי משיח.

ה. פסוקי דזמרה, קריאת שמע, עמידה

פירוש נוסף של אדמו"ר האמצעי אומר שאת הסדר של "יחַינו מיֹמים ביום השלישי יקִמנו ונחיה לפניו" חווים בכל בקר בעבודת התפלה לה'. ידוע שהתפלה מתחלקת לארבע עליות – ארבע שליבות סולם התפלה ("'סֻלם' דא צלותא", כמפורש בזהר) – כנגד ארבעת עולמות אבי"ע. הקרבנות הם "תפלת העשיה", פסוקי דזמרה "תפלת היצירה", ברכות ק"ש וק"ש "תפלת הבריאה" ועמידה (שהיא עצם התפלה) היא "תפלת האצילות". זמן התפלה הוא הזמן בו יש להתחיות, כאשר "יחַינו מיֹמים" היינו החיות לה זוכים במדרגות-הימים של פסוקי דזמרה וקריאת שמע, ו"ביום השלישי יקִמנו ונחיה לפניו" היינו החיות לה זוכים בתפלת העמידה (כשבפשטות במדרגת העשיה עדיין לא מורגשת חיות, אין עדיין התפעלות וחויה פנימית באמירת הקרבנות, והיא מבוססת על קבלת עול גרידא, כאשר "עקימת שפתיו הוי מעשה", ועל כן אין מדרגה זו מופיעה בפירוש בתוך הפסוק).

אם בפירוש הקודם הובן כי העליה בפסוק היא מלכות-מדות-מוחין, כאן העליה היא בסדר של יצירה-בריאה-אצילות. גם כאן, עולם האצילות הוא קדש נבדל לגמרי מבריאה-יצירה, השייכים עדיין לעולמות התחתונים (וכנ"ל בסדר של "קדוש׀ קדוש קדוש"). כאשר הנשמה עולה בכוונותיה בעולמות יצירה ובריאה (בעוד הגוף נשאר למטה, בעולם העשיה) קיימת עדיין הרגשת 'אני' בחויה הפנימית, ולכן יש גם ערך בין שני העולמות, אך בעולם האצילות אין יותר הרגשת 'אני' כלל. רק על מדרגת האצילות נכון לומר "ביום השלישי יקִמנו ונחיה לפניו", כאשר בתפלת העמידה עומד האדם "כעבדא קמיה מריה" נוכח פני ה' ממש, ושוב כלל אינו מרגיש את מציאות עצמו כדבר נפרד. ובפשטות, בפסוקי דזמרה וק"ש וברכותיה מתבוננים בה', משבחים אותו, אבל עדיין לא עומדים מולו ממש בשפיכת הנפש "נכח פני א-דני". עולמות יצירה ובריאה מכונים עדיין "רשות הרבים" – יש בהם תחושה של ריבוי, של מציאות נוספת מלבדו יתברך – ורק עולם האצילות הוא "רשות היחיד" ליחידו של עולם, שם עומדים "לפניו" ממש (כאשר נשמות דאצילות זוכרות את קיומן בבטול במדרגה זו, כמאמר אליהו ואלישע הנביאים "חי הוי' אשר עמדתי לפניו").

במושגים פנימיים, עבודת ההתבוננות מתחילה בפסוד"ז, בהם מתבוננים באור אין סוף הממלא כל עלמין – התבוננות בנוכחות ה' בתוך המציאות הנראית והמורגשת (כולל הרגשת ההשגחה הפרטית על כל צעד ושעל בחיים), הופעת ה' בתוך טבע המציאות. כשעולים מעולם היצירה לעולם הבריאה, לק"ש וברכותיה, ההתבוננות היא באור אין סוף הסובב כל עלמין, שלמעלה מכל המציאות (גם זו התבוננות, אך גבוהה יותר, עד אין סוף). כך, כאשר אומרים "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" בטלה כל המציאות – "כולא קמיה כלא חשיב". ההתבוננות באוא"ס הממכ"ע משותפת לכל אדם, כאשר גם גוי יכול להתבונן באלקות שבמציאות, בעוד שההתבוננות באוא"ס הסוכ"ע מיוחדת (בנתיים) לישראל – "שמע ישראל הוי' אלהינו" (ורק לע"ל ישיגו זאת כל העולם ויהיה "הוי' אחד", כפירש"י עה"פ). כל התבוננות נוגעת גם למח וגם ללב – ההתבוננות במח מולידה, באופן טבעי, תולדה בלב (וכך אחרי "שמע ישראל וגו'" מגיעים ל"ואהבת את הוי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך"). עם זאת, כל עבודת ההתבוננות – בראש ובלב – היא עדיין "תפלת הישיבה", עדיין אין בה את תחושת העמידה לפני ה' ממש, וממילא ה'אני' אינו מתבטל לגמרי. בפסוד"ז ובק"ש וברכותיה אין פניה אל ה' ישירות, חושבים ומדברים עליו, אבל לא אליו. לעומת זאת, התפלה עצמה – תפלת העמידה, תפלת האצילות – היא עליה באין ערוך ממש, לעמוד נוכח פני ה' ממש ולשפוך לפניו את הלב. לכן, מבואר בחסידות, המלה העיקרית בעמידה היא "אתה" – פניה לנוכח, לעצמותו יתברך שלמעלה מכל גילוי אור.

בהקבלה לימי ראש השנה ויום כיפור (בהתאמה גם לפירוש הקודם של אדמו"ר האמצעי) – בימי ראש השנה ממליכים את ה' ומתקנים את המדות כדי להיות ראויים להיות נתיניו, אך בכללות עדיין זו רק שאיבת חיות והארה מגילויי ה' (אוא"ס הממכ"ע ואוא"ס הסוכ"ע), אך ביום כיפור זוכים לעמוד מול ה' ממש.

הקבלת הסדר של ימי ראש השנה ויום כיפור לתפלה שבכל יום מתאימה ומתבקשת מאד, משום שיש בדורנו יהודים רבים אשר, לדאבוננו, באים להתפלל בבית הכנסת רק שלושה ימים בשנה – בימי ראש השנה וביום הכיפורים (וישנם כאלו הבאים לתפלה רק "אחת בשנה", ביום הכיפורים). גם מי שמציאות כזו רחוקה ממנו, צריך בעת הליכתו בימים הקדושים לבית הכנסת להתקשר לכל עם ישראל וחשוב מאד שיתבונן בכך כי כעת הוא זמן יחיד בשנה בו יתכן שרוב עם ישראל נמצא עמו בבית הכנסת. לפני כל תפלה צריך להתקשר לכל עם ישראל – כהנהגת האריז"ל לקבל קודם התפלה את מצות עשה של "ואהבת לרעך כמוך" – כדי שהתפלות תקובלנה ברצון. אך הדבר בולט במיוחד ביום כיפור, בו התפלה פותחת ב"אנו מתירים להתפלל עם העבריינים", וללא נוכחותם התפלה אינה תפלה – "כל תענית שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית" (כאשר חלק מההתקשרות אל אותם יהודי-יום-כיפור היא ההכרה שהם מתפללים לפני ה' ממש, "אחת בשנה", בפניה ישירה לעצמותו יתברך, והלואי שגם אנו נזכה יום אחד בשנה לחויה כזו של תפלה). שלושת ימי התפלה בשנה הם, בלי שום ספק, ימי ר"ה ויו"כ – "יחַינו מיֹמים ביום השלישי יקִמנו ונחיה לפניו".

ו. עיבור יניקה מוחין

בעוד פירוש מקשר אדמו"ר האמצעי את הסדר של "יחַינו מיֹמים ביום השלישי יקִמנו ונחיה לפניו" לשלושת שלבי ההתבגרות שמונה הקבלה – עיבור, יניקה, מוחין. ענין זה חשוב לכל אחד, ולא רק לנערים ונערות בגיל ההתבגרות – להם יש יתרון, שהרי על כל פנים הם מרגישים שעליהם להתפתח ולהתבגר – משום שיתכן שזקן בן שבעים יהיה עדיין, מבחינה נפשית, תינוק קטן (ובגילו הוא אף לא יודע כי עליו להתקדם בתהליך של התבגרות). לכן יש לבאר אותו מכיוונים שונים:

בפשטות, שלב העיבור הוא כעובר ברחם, היניקה היא אחרי הלידה והיציאה לאור עולם, בשלב בו הילד עדיין יונק, ואילו המוחין הם ההגעה לעצמאות (כאשר המוחין של האדם הם המובילים את דרך חייו, ואין הוא נזקק ליניקה מן החוץ). שלושה שלבים אלו חוזרים שוב בתהליכי התבגרות נפשיים שונים במשך החיים. בכל אחד מהשלבים זקוקים לחיים – העובר הוא כבר יצור חי לכל דבר, והוא זקוק למקור חיים, היונק ודאי זקוק לשאוב חיים, והמוחין הם מצב החיים השלם והנצחי. חיי העובר וחיי היונק הם חיים זמניים, שאינם מחזיקים מעמד לעולם, ואילו בשביל לזכות לחיים נצחיים צריך להתבגר בשלמות ולהגיע לשלב המוחין. זהו החידוש בפירוש הפסוק דנן, כאשר "יחַינו מיֹמים" מתפרש על שאיבת החיים הנדרשת בשלבי העיבור והיניקה, אך "ביום השלישי יקִמנו ונחיה לפניו" בחיים נצחיים מתפרש רק על שלב המוחין.

הבנה פנימית של תהליך ההתבגרות מתחילה מהבנה של השלב האמצעי – היניקה. יניקה איננה שייכת רק לתינוק היונק מאמו – כל מצב של תלות הוא שלב של יניקה. אם את בעל המוחין מגדירים כעצמאי (או, בלשון החסידות, "עצמי"), היניקה היא המצב המהופך – מצב תלותי בנפש, בו יש תלות בהשפעה והזנה מאדם אחר, שבלעדיו אין קיום לאדם. רוב בני העולם, גם למעלה מגיל שבעים, תקועים רוחנית בשלב היניקה. יש גם מי שתקוע עוד בשלב העיבור, בו לא קיימת אפילו תחושת תלות, משום שה'אני' האמיתי עוד לא יצא כלל לאור עולם, והאדם בלוע לגמרי בסביבתו, "עובר ירך אמו". אם כן, תהליך ההתבגרות הוא בעצם תהליך של מציאת ה'אני' האמיתי והתעצמות עמו עד לעצמאות רוחנית. ידוע שרבי זושא היה אומר שבשמים לא ישאלו אותו 'מדוע לא היית משה רבינו' אלא 'מדוע לא היית זושא'. זו הגדרה ברורה של התבגרות – מציאת האדם את עצמו באמת, הבנה בשביל מה ה' ברא אותו והתעצמות עם נקודה זו.

ראוי לציין כי עם היות שמצב העיבור נחות ממצב היניקה, הרי שהעובר שמור ברחם אמו, בעוד שהתינוק פגיע ביותר. גם העובר נתון בסכנה של הפלה, ר"ל, אבל הסכנה העיקרית מרחפת על מי שנתקע בשלב היניקה (וכפי שמבואר במערכת מושגים אחרת ומקבילה – נקודה-קו-שטח – כי עיקר הסכנה היא בשלב המעבר, בקו שבין הנקודה הנעלמת לבין השטח הבנוי והיציב). מי שנמצא בשלב העיבור אינו עוסק כלל בהגדרה עצמית, הוא בטל לחלוטין במציאות הסובבת אותו, והסכנה היחידה היא שמא ח"ו לא יתפתח כלל. אבל מי שנמצא בשלב היניקה עסוק בהכרת וזיהוי עצמו, ולא די בכך שהוא טרם מצא מי הוא, אלא שודאי הוא טועה כאשר הוא מנסה לאמוד את עצמו – במקום להכיר את עצמו ולעמוד על מקומו הוא טועה לזהות את עצמו עם המקורות החיצוניים לו, מהם הוא מקבל חיות, וחושב על עצמו כעל מישהו אחר ממי שהוא באמת (הוא מניח שישאלו אותו מדוע לא היה משה רבינו, כדוגמה). עם זאת, מי שמודע לתהליך ההתבגרות וזוכה לצלוח את שלב היניקה זוכה ומגיע למוחין – התעצמות עצמאית עם מהותו שלו.

מינוח נוסף לשלבים של עיבור, יניקה, מוחין הוא – פרצוף נה"י, פרצוף חג"ת, פרצוף חב"ד (או, בלשון נוספת – מוטבע, מורגש, מושכל). כל פרצוף הוא שיעור קומה שלם, אבל כאשר מדובר בפרצוף נה"י זה פרצוף שכולו עבודה מעשית בלבד, פרצוף חג"ת כולל גם את ממד הרגש, ופרצוף חב"ד הוא פרצוף שעיקרו תפיסה שכלית שלמה. בכל שלבי ההתבגרות מדובר ביהודים טובים הזוכים לשאוב חיים מה', אך מדרגתם ומעמדם שונים. יש מי שכל האידישקייט שלו היא רק עשיה כדבעי, ללא מחשבה – זהו אדם חרדי בטבעו (בעל פרומקייט טבעית, כלשון החסידות), שומר מצוות ומקפיד על קלה כחמורה, המקפיד על כל מצוה עם כל החומרות וכו' – ואדם זה נמצא במצב של עיבור. היציאה לאור עולם היא המעבר לפרצוף חג"ת – כאשר אל העשיה המדוקדקת מצטרף גם רגש של אהבת ויראת ה' – ואצל מי שזכה לכך יש גם התלהבות רבה בתפלה, בלימוד, בקיום המצוות ואין צריך לומר ב'מבצעים' של הפצת התורה והמצוות. זהו שלב היניקה, בו האדם מלא התלהבות, אך עדיין אינו יודע מי הוא ובשביל מה בא לעולם. כשעולים לפרצוף חב"ד כבר ניתן לעבוד את ה' בשלמות, מתוך הכרת האדם את עצמו ואת תכליתו. בדרך כלל לשלב זה מגיעים בנישואין – כדי להכיר את בן/בת הזוג, ובעיקר על מנת להוליד, צריך שיהיו לאדם "מוחין", עליו להכיר את עצמו ולחוש-לשער מהי תכלית חייו – ואז גם ניתן לעבוד את ה' במדרגת המוחין.

לפי כל זה, עבודת שני ימי ראש השנה – "יחַינו מיֹמים" – היא לתקן את פרצוף הנה"י (עיבור) ופרצוף החג"ת (יניקה). גם אחרי ההתבגרות השלמה, כאשר מגיעים למצב המוחין, אין פושטים ומשליכים את הפרצופים הקודמים –הם הופכים להיות לבושים לאישיות (בעוד שקודם לכן הם נתפסו כאישיות עצמה), וחשוב לשמור על שלמותם ולתקן בהם את הצריך תיקון. לכן, ביום ראשון של ראש השנה העבודה היא קבלת עול מלכות שמים, שלב העיבור, תיקון פרצוף נה"י, וביום השני של ראש השנה העבודה היא תיקון המדות-הרגש, שלב היניקה, תיקון פרצוף חג"ת, בהוספה של רגש והתלהבות בפרטים המעשיים של עבודת ה'. אבל, לקבלת מוחין בשלמות זוכים רק ביום כיפור – "ביום השלישי יקִמנו ונחיה לפניו". כך מפורש בקבלה כי עשרת ימי תשובה הם ימי בנין המלכות – תכלית ימים אלו הוא בנין האשה בעם ישראל והכנה לנישואין, כאשר חותם ההכנה הוא סוד החתימה של יום כיפור, בו מגיעים לתכלית הבגרות של פרצוף כנסת ישראל. אז בשלה כנסת ישראל לנישואין (והבנות יוצאות במחול בכרמים לזכות לשידוך מן השמים) – נישואי כל יהודי ויהודי עם הקב"ה – ואז "ונחיה לפניו" לעולם ועד.

*   *   *

כפי שהוסבר, ביום כיפור מתגלה התענוג, "שבת שבתון", ועיקר התענוג של עם ישראל הוא שנזכה לגאולה האמיתית והשלמה על ידי המשיח, עם כל היפי הקיים בסגולת יום כיפור (שהוא "ראש השנה" בו זכה יחזקאל לנבואה המתארת את בית המקדש השלישי). שהקב"ה יזכה אותנו ל"אחת בשנה" – שכל אחד ואחת יהיו כמו הכהן הגדול שנכנס לפני ולפנים, שזה "יקִמנו ונחיה לפניו" לעולם ועד – ביחד עם משיח צדקנו וביחד עם "כל יושביה עליה", ואז לפי ההלכה נוכל לקיים שנת שמיטה ויובל דאורייתא. שככה נזכה עוד השנה הזאת. שתהיה גמר חתימה טובה, שנה טובה ומתוקה.