בדר"ח אלול תש"ע – סעודת ר"ח – עוד יוסף חי

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א

ניגנו "אני לדודי".

ניגון זה, של חדש אלול, הולך יחד עם הניגון של "תרין תפוחין". זה הולך עם התספורת שנעשה – גילוי אור הפנים. אז נשיר שוב "אני לדודי" ונסמיך לניגון-החבר שלו "תרין תפוחין דנהירין תדירא דחדאן תדירא".

 [אחרי צאת הכוכבים? (לא מסתפרים בר"ח)]. מתחילים בשמחת תספורת, אופשערניש, חלאקה (שלש שפות).

ניגנו "סימן טוב", "דידן נצח", "לכתחילה אריבער".

לחיים לחיים, חדש טוב לכולם, חדש הרחמים, הסליחות, לחיים לחיים, כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה.

א. המלך מסתפר בכל יום – "מלך ביפיו תחזינה עיניך"

זכינו לתספורת של "ילדינו ערבים בעדנו" – שייך לערבות הדדית. נדבך חשוב של ערבות הדדית זה בנינו ערבים בעדנו – ילד שנכנס לגיל חנוך. כמו שאמרנו, כתוב רמז (בנגלה, כדלקמן) שתספורת מגלה את אור הפנים – תיקון "ואמת" של יג תקוני דיקנא. התחלת הגילוי של יגהמ"ר זה כעת, ר"ח אלול. התיקון השביעי מתגלה בחדש השביעי, חדש תשרי, "ראש דברך אמת" בראש השנה. כל הגילוי מתחיל בימי הרחמים והרצון של אלול.

בעצם אנחנו בין שני הימים הטובים לישראל, חמשה עשר באב ויום הכפורים, ימים של זווגים טובים. כל חדש אלול, שהמזל שלו הוא בתולה, וכתוב – גם הרבי כותב – שכל חדש ודאי טוב להתחתן, אבל הכי טוב להתחתן בחדש אלול, חדש של "אני לדודי ודודי לי". הוא החדש שכל כולו בא לחבר ולייחד יחד את שתי הבחינות של שני הימים הטובים שהיו לישראל, מחמשה עשר באב כבר מברכים איש לרעהו "כתיבה וחתימה טובה" (כידוע ש"כתיבה וחתימה טובה" בגימטריא חמשה עשר באב), ואז יש מה – כמנין אדם השלם – ימים עד ר"ה, תופעה שגם מופיעה בנגלה, בדינים של שמיטה. מה זה כל המספרים מ-א עד ט – המשולש, ה'קדמי', של 9 – ואחר כך עוד עשרת ימי תשובה, שמסיימים את המשולש של עשר. סה"כ, מחמשה עשר באב עד יום הכפורים יש 55 ימים – הכל, כלה. שוב, מה שמחבר זה חדש הרחמים והסליחות, חדש אלול, מזל בתולה.

נתחיל עם ווארט של תספורת, שגם ילוה אותנו משך כל הדברים הערב. פרשתנו (צריך "לחיות עם הזמן") היא שופטים, והמצוה המיוחדת לגמרי בפרשתנו, ב"שני", היא מצות "שום תשים עליך מלך". שלש מצוות נצטוו ישראל בעת כניסתם לארץ – להעמיד להם מלך, להכרית את זרעו של עמלק, לבנות להם את בית הבחירה. המצוה הראשונה כוללת את כולן, כי גם המצוות הבאות תלויות במציאות המלך. המצוה הראשונה הכללית של העם היא העמדת מלך, המצוה שמופיעה רק בפרשתנו מכל תורתנו הקדושה, ופרשה זו פותחת את חדש הרחמים. בראש השנה ממליכים את המלך. כתוב בזהר הקדוש "'שום' לעילא 'תשים' לתתא" – קודם צריך להמליך את המלך העליון, ה', ועל ידי זה ניתן להמליך למטה מלך בשר ודם, דוד המלך. כמו שיש פרשה אחת בתורה שבכתב מענין מלך – הפרשה של "תורת המלך" – גם יש פרק אחד בכל הש"ס שהוא "תורת המלך", פרק שני של סנהדרין (כמו "שני" של שופטים), פרק "המלך". כמו שיש פרק אחד בש"ס שהוא מעשה בראשית ומעשה מרכבה – "הנסתרֹת להוי' אלהינו" – פרק "אין דורשין" בחגיגה, כך יש פרק אחד בש"ס בתוך הסנהדרין (ה"שפטים ושטרים תתן לך בכל שעריך", פתיחת המסכת, כמו פתיחת הפרשה, אבל "שני" זה כבר) דיני מלך. הכל הולך אחר החיתום, במיוחד בנוגע למלך – ספירת המלכות, ה"חותם בתוך חותם" (גם היסוד הוא חותם, אבל החותם העיקרי – חותם בתוך חותם – זה המלכות, המנעול שחותם את כל הספירות, שלא תהיה יניקה לחיצונים, שהכל ישמר כרשות היחיד, ואחר כך אפשר להמשיך את רה"י לכל העולמות התחתונים, בסוד "אצילות איז אויך דא", רה"י היא גם כאן, על ידי המלכות דאצילות), לכן צריך לומר שהדין העיקרי של המלך זה הדין שחותם את הפרק, מלכות שבמלכות (כמו סיום ספירת העומר).

במשנה ובגמרא של סנהדרין פ"ב רואים שהדין שחותם את כל דיני המלך הוא "המלך מסתפר בכל יום וכהן גדול מערב שבת לערב שבת וכהן הדיוט אחת לשלשים יום". הברייתא לומדת כל דין מפסוק. זה שהמלך מסתפר בכל יום לומדים מפסוק בישעיה הנביא – "מלך ביפיו תחזינה עיניך", ובשביל זה צריך שהמלך יסתפר בכל יום. כנראה שיהיה לו כח להסתפר בכל יום הוא קודם מחכה שלש שנים של ערלה, ואז ממליכים אותו, ואז הוא כבר צריך להסתפר כל יום כל יום, להוציא שבתות וימים טובים ולפי רבי יהודה החסיד גם ראשי חדשים. שוב, הרמב"ם, שפוסק את ההלכה, גם מביא את הפסוק. הרמב"ם לא תמיד מביא פסוקים להוכיח את הענין, אבל כשפוסק שמלך מסתפר בכל יום הוא מדגיש שהמלך צריך להתנאות בעיני העם, כמו שנאמר "מלך ביפיו תחזינה עיניך". יש אחרונים ששואלים מה הקשר בין תספורת ליפי? למה התספורת זה יפי? לכן יש אחרונים – בנגלה, לא בקבלה – שאומרים שכנראה שתספורת משפיעה על זיו קלסתר הפנים, כמו שאמרנו קודם. התספורת מאירה את הפנים. הרי תספורת זה לשון ספיר – "ספיר גזרתם" – אחת הלשונות של אור. "ספיר גזרתם" זה לגזור את השערות, ואז הגזרה בכלל – כל הצורה – מקבלת עצוב וגזרה נכונה, שנקראת "יפה תאר", ומתוך ה"יפה תאר" יש "יפה מראה" העיצוב זה ה"יפה תאר" והזיו קלסתר פנים זה ה"יפה מראה", ואצל המלך הכל מתחיל ותלוי בזה שצריך להסתפר כל יום. זה שהכהן הגדול צריך להסתפר כל ערב שבת זה כדי לקבל יפה את המשמר החדש שנכנס. מי רואה את הכהן הגדול? הכהנים במקדש, "מן המקדש לא יצא", הוא 'בעלת הבית' במקדש. מי שרואה את המלך זה הכהנים. הכהנים של המשמר הקודם – בסדר, בשבת רואים אותו יפה. אבל בשבת הבאה, שיש משמר חדש, צריך להסתפר עוד פעם – שגם יהיה יפה. זה שכהן הדיוט אחד לשלשים יום לומדים גזרה שוה פרע-פרע מנזיר, שם כתוב "יהיה" בגימטריא שלשים. אבל עיקר הדין, עיקר החידוש, זה המלך. שוב, האחרונים אומרים שהתספורת עושה יפי בפנים. לכן גם התספורת כאן – עושה איזה יפי של ילד יהודי ערב בעדנו.

יש הלכה בהלכות שבת – לומדים עכשיו מסכת שבת בישיבה הקטנה, "דורשי יחודך" (אלה שדורשים יחודך, גם הגדולים יכולים להשלים את מסכת שבת, רשות היחיד) – כדאי שתפתחו בהמשך לשיעור את שו"ע הלכות שבת סימן רס, שזה הלכות הכנה לשבת, ושם שיש נוהגים לא לגזור צפרניים ביום חמישי היות שהצפרניים מתחילות לגדול ביום השלישי לגזירה שלהן ולא רוצים, אלה שנוהגים ככה, שהצפרניים יתחילו לגדול בשבת. יש כל מיני מנהגים, וזה מנהג אחד שמובא – רק שהיום זה מנהג רווח. יש כמה מנהגים לגבי מתי כן ומתי לא לגזור צפרניים. אומר הט"ז – תסתכלו – והוא הדין לתספורת. משהו פלאי, על זה לא שמענו – הט"ז אומר שמהצפרניים אפשר ללמוד לשערות הראש. שמי שנוהג לא לגזור צפרניים ביום חמישי גם לא יסתפר ביום חמישי, כי יתחיל לגדול לך בשבת חזרה, ולא רוצים שהצמיחה תתחיל בשבת. על הט"ז הזה יש קונטרס אחרון של אדה"ז – כמובן כשלומדים שו"ע צריך ללמוד עם אדה"ז, בפרט כשיש קו"א געשמאק, וכאן יש קו"א געשמאק, סה"כ שתי שורות – שמקשה, הרי יש גמרא מפורשת שהמלך מסתפר בכל יום. אם המלך מסתפר בכל יום סימן שהשערות גדלות כל יום. הוא משאיר את הט"ז בצע"ג. אנחנו ודאי חסידים של אדה"ז. אפשר לתרץ את הט"ז שזה ירידת הדורות, יש גם ירידת הדורות וגם גלות, אין מלך בישראל.

מה זה שערות הראש? כתוב ששׂערה זה השׁערה. אפשר לומר שיש פחות כח היולי להשערות חדשות. הרי "נודע בשערים בעלה" – "שפטים ושטרים תתן לך בכל שעריך" – שערים זה שערות-השערות, "כל חדא וחדא לפום שעורא דיליה, לפום מה דמשער בליביה", זה מתבטא בשערות שגדלות על הראש. זה גם סערת רוח. בכל אופן, זה משהו חיוני ביותר שהשערות גדלות בכל יום. אז אפשר לומר שהט"ז זה ירידת הדורות, גלות. אפשר לומר עוד, שאפילו בזמן הבית, מי שהכי סוער ומי שהכי משער – כל הזמן יש לו השערות חדשות ואומדנות חדשות לגבי המציאות ואיך שצריך לפעול בה, "המעשה הוא העיקר" וכל יום משתנה מה המעשה שהוא העיקר – זה המלך. אם כן, באמת המלך צריך להסתפר בכל יום, כי בכל פעם זה חידוש. גם ידוע שהפעולה גם של גזירה וגם של לספר מזרזת את הגדילה. זה שהמלך מסתפר בכל יום זה פועל שהשערות יגדלו יותר מהר, יותר בזריזות – זו פעולה גשמית ידועה. בכל אופן, ככה אפשר לשער מה התכוון הט"ז או לתרץ אותו. בכל אופן, זה מענין מאד שאדה"ז מביא את הגמרא של "המלך מסתפר בכל יום" בתוך הסימן בשו"ע של ההכנות ליום השבת. כלומר, התספורת במדה מסוימת אפילו יותר מגזירת הצפרניים זו הכנה ליום השבת, שהוא גם כן גילוי אור הפנים – אמת. כתוב שאפילו עם הארץ לא חשוד לשקר בשבת כי שבת זה אמת, זה אור הפנים, ובשביל זה צריך להסתפר.

אם כן, פתחנו בזה שהמלך מסתפר בעוד יום. אפשר לדרוש עוד מה זה 'מסתפר' – שהוא נעשה מספר. כתוב שהמלך הוא "אחד העם", אז צריך להסתפר בכל יום – להעשות מספר בכל יום. אסור שהמספר אצלו יתיישן. לא יודע אם יש פה מכון להלכה בישיבה, ליורה דעה, חוץ מזה שתסתכלו בסימן ר"ס באו"ח תסתכלו באחד הסימנים הכי חשובים שלומדים לסמיכה – יו"ד קי, תערובות – שם תראו שהמחבר פוסק שדבר שבמנין בטל, אבל הרמ"א חולק עליו וכותב ש"דבר שבמנין אינו בטל, וכך נהיגא". דבר שבמנין לא בטל גם לא באלף וגם לא ברבבה, כמו שבעת הדברים החשובים שנמנו בחז"ל – אגוזי פרך וכו'. הפרי חדש פוסק שגם דבר שבמנין שמונים אותו תדיר – כל פעם מונים אותו מחדש, כי כל כך חביב (מספר זה חשיבות, אבל השאלה כמה חשוב, אם כזה ש"לא בטל" או חשוב שיכול להתבטל) – יש דבר שמונים אותו, אבל יש דבר שכל הזמן מונים אותו. כמו למשל ביצים בשק, בסימן פ"ו ביו"ד. לגבי ביצים המחבר פוסק שזה לא בטל – לכאורה הוא סותר את עצמו. הפר"ח אומר שגם דבר שמונים אותו תמיד – דעתו האמתית של המחבר שהוא כן בטל, ורק הרמ"א פוסק שזה לא בטל. אבל שאר האחרונים, חוץ מהפר"ח, אומרים שצריך לחלק במחבר שדבר שבמנין סתם בטל, אבל דבר שמונים אותו תמיד אינו בטל. יש לו דין של דבר שחשוב באותו מקום, כמו אגוזי פרך, והוא לא בטל – זה דבר שמונים אותו תמיד. מה כל זה נוגע לעניננו? אם המלך היה מסתפר לא כל יום – ואנחנו מפרשים שמסתפר זה שנעשה מספר, שמונים אותו, אבל לא כל יום – אז הוא דבר חשוב שלפי המחבר עדיין כן יכול להתבטל, אבל אם הוא מסתפר בכל יום, וכך ההלכה, אז חוץ מלדעת הפרי-חדש, לכו"ע הוא לא בטל, גם לדעת המחבר וגם לדעת הרמ"א. זה נקרא דבר שבמנין. לכן המלך צריך להסתפר בכל יום. גם כשהילד מסתפר הוא נעשה חשוב.

להיות מספר זה גם להיות מנוי. לשון חז"ל היא מנין – יש דבר שבמנין – אבל זה גם לשון מנוי. זה ממש שייך למצות המלך – המצוה להעמיד מלך או מצות מנוי מלך. בשביל להיות מנוי לתפקיד, למלכות, צריך להסתפר – להיות מנוי, להיות דבר שבמנין, שזה דבר חשוב, להיות מספר. ככל שאתה מספר יותר תדיר – יותר מתעסק במספרים – אז אתה יותר מלך. אתה מסתפר כל הזמן. על הפסוק "נפתלי אילה שלוחה הנתן אמרי שפר" חז"ל אומרים "אל תקרי 'שפר' אלא 'ספר'", אז גם לעניננו אל תקרי "המלך מסתפר בכל יום" אלא "המלך משתפר בכל יום". להסתפר זה להשתפר. "תקעו בחדש שופר", "מצות היום בשופר" – עיקר מצות שופר זה בר"ה, אבל מתחילים לתקוע מהיום, מר"ח אלול, והשופר זה "שפרו מעשיכם". צריך להסתפר-להשתפר.

זו הפתיחה שלנו. [גם אפשר להוציא ספר כל יום, אבל יש אנשים שמעכבים את זה – זו הבעיה. זה נקרא לעכב את הגאולה פשוטו כמשמעו].

נאמר עוד ווארט: המלך מסתפר בכל יום כדי לקיים את הפסוק "מלך ביפיו תחזינה עיניך". כהן גדול הוא פחות ממלך. היינו באמצע ווארט, שהכהן הגדול צריך להסתפר מערב שבת לערב שבת כי צבור חדש נכנס לראות אותו, אנשים חדשים באים לראות אותו, ולכן צריך להסתפר ולהתנאות בפני האנשים החדשים. מכאן אפשר ללמוד גם על המלך, שמה שמסתפר בכל יום – חוץ מזה שנעשה מספר וכו', כמו שאמרנו – שהענין של מלך שיש אנשים חדשים כל יום. אחד הדברים המופלאים שראינו אצל הרבי זה שהיה מחלק דולרים, מה הענין בזה? בשביל מה הוא רצה? פעם אחת הוא בכה שהוא רוצה לבוא לארץ, אבל מנוע מלבוא לארץ, ולמה כל כך רצה לבוא לארץ? שהוא יראה פרצופים חדשים ויהודים חדשים יראו אותו, שיראה פנים חדשות, "פנים חדשות באו לכאן". בחלוקת הדולרים כל רגע היו פנים חדשות. זה שייך למלכות של המלך – שהוא עצמו צריך כל הזמן להיות "פנים חדשות", ולכן מסתפר כל יום, וגם צריך כל היום לקבל אנשים חדשים, לא אותם חבר'ה כל הזמן... זה משעמם. למה לא מסתפרים? כי יש אותם אנשים. צריך כל פעם צבור חדש. זה מלך אמתי. חבר'ה חדשים, ולכבוד החבר'ה החדשים – שזה דבר חשוב מאד – צריך להסתפר [אמרו שכל שלשים יום אפשר לברך שהחיינו, זה מישהו חדש. זה כהן הדיוט, אבל אנחנו רוצים מלך].

עוד ווארט: אמרנו שדבר שבמנין זה גם לשון מנוי – מצות מנוי מלך – וצריך להסתפר בשביל זה, להמנות. כשאומרים "מונים" יש בזה עוד משהו חוץ ממינוי – "אומות העולם מונים את ישראל", לשון אונאה, מצערים אותם, מקטרגים. גם המלך – מלך אמתי – כל הזמן מונים אותו. הוא תחת זרקור של בקורת, גם של העם שלו שאוהבים אותו, שבאים ומשתחוים אליו, אבל גם מונים אותו. זה חלק מהמלכות, והמלך צריך להיות מוכן לקבל את המונים אותו, יחד עם זה שממנים אותו – כנראה שהא בהא תליא, שממנים אותו על ידי שמונים אותו. ["ולבקר בהיכלו" – יש בקורת כל בקר, כמו שני הפירושים בזה]. מלך חייב להיות מוכן בבקר בבקר שיבקרו אותו חזק, אחרת הוא לא מלך. לכן צריך כל פעם שערות-השערות, להסתפר.

אז צריך לחבר את כל הווארטים האלה יחד. זה רק עדיין פתיחת שׁער-שׂער.