בדר"ח אלול תש"ע – סעודת ר"ח – עוד יוסף חי

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א

ניגנו "אני לדודי".

ניגון זה, של חדש אלול, הולך יחד עם הניגון של "תרין תפוחין". זה הולך עם התספורת שנעשה – גילוי אור הפנים. אז נשיר שוב "אני לדודי" ונסמיך לניגון-החבר שלו "תרין תפוחין דנהירין תדירא דחדאן תדירא".

 [אחרי צאת הכוכבים? (לא מסתפרים בר"ח)]. מתחילים בשמחת תספורת, אופשערניש, חלאקה (שלש שפות).

ניגנו "סימן טוב", "דידן נצח", "לכתחילה אריבער".

לחיים לחיים, חדש טוב לכולם, חדש הרחמים, הסליחות, לחיים לחיים, כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה.

א. המלך מסתפר בכל יום – "מלך ביפיו תחזינה עיניך"

זכינו לתספורת של "ילדינו ערבים בעדנו" – שייך לערבות הדדית. נדבך חשוב של ערבות הדדית זה בנינו ערבים בעדנו – ילד שנכנס לגיל חנוך. כמו שאמרנו, כתוב רמז (בנגלה, כדלקמן) שתספורת מגלה את אור הפנים – תיקון "ואמת" של יג תקוני דיקנא. התחלת הגילוי של יגהמ"ר זה כעת, ר"ח אלול. התיקון השביעי מתגלה בחדש השביעי, חדש תשרי, "ראש דברך אמת" בראש השנה. כל הגילוי מתחיל בימי הרחמים והרצון של אלול.

בעצם אנחנו בין שני הימים הטובים לישראל, חמשה עשר באב ויום הכפורים, ימים של זווגים טובים. כל חדש אלול, שהמזל שלו הוא בתולה, וכתוב – גם הרבי כותב – שכל חדש ודאי טוב להתחתן, אבל הכי טוב להתחתן בחדש אלול, חדש של "אני לדודי ודודי לי". הוא החדש שכל כולו בא לחבר ולייחד יחד את שתי הבחינות של שני הימים הטובים שהיו לישראל, מחמשה עשר באב כבר מברכים איש לרעהו "כתיבה וחתימה טובה" (כידוע ש"כתיבה וחתימה טובה" בגימטריא חמשה עשר באב), ואז יש מה – כמנין אדם השלם – ימים עד ר"ה, תופעה שגם מופיעה בנגלה, בדינים של שמיטה. מה זה כל המספרים מ-א עד ט – המשולש, ה'קדמי', של 9 – ואחר כך עוד עשרת ימי תשובה, שמסיימים את המשולש של עשר. סה"כ, מחמשה עשר באב עד יום הכפורים יש 55 ימים – הכל, כלה. שוב, מה שמחבר זה חדש הרחמים והסליחות, חדש אלול, מזל בתולה.

נתחיל עם ווארט של תספורת, שגם ילוה אותנו משך כל הדברים הערב. פרשתנו (צריך "לחיות עם הזמן") היא שופטים, והמצוה המיוחדת לגמרי בפרשתנו, ב"שני", היא מצות "שום תשים עליך מלך". שלש מצוות נצטוו ישראל בעת כניסתם לארץ – להעמיד להם מלך, להכרית את זרעו של עמלק, לבנות להם את בית הבחירה. המצוה הראשונה כוללת את כולן, כי גם המצוות הבאות תלויות במציאות המלך. המצוה הראשונה הכללית של העם היא העמדת מלך, המצוה שמופיעה רק בפרשתנו מכל תורתנו הקדושה, ופרשה זו פותחת את חדש הרחמים. בראש השנה ממליכים את המלך. כתוב בזהר הקדוש "'שום' לעילא 'תשים' לתתא" – קודם צריך להמליך את המלך העליון, ה', ועל ידי זה ניתן להמליך למטה מלך בשר ודם, דוד המלך. כמו שיש פרשה אחת בתורה שבכתב מענין מלך – הפרשה של "תורת המלך" – גם יש פרק אחד בכל הש"ס שהוא "תורת המלך", פרק שני של סנהדרין (כמו "שני" של שופטים), פרק "המלך". כמו שיש פרק אחד בש"ס שהוא מעשה בראשית ומעשה מרכבה – "הנסתרֹת להוי' אלהינו" – פרק "אין דורשין" בחגיגה, כך יש פרק אחד בש"ס בתוך הסנהדרין (ה"שפטים ושטרים תתן לך בכל שעריך", פתיחת המסכת, כמו פתיחת הפרשה, אבל "שני" זה כבר) דיני מלך. הכל הולך אחר החיתום, במיוחד בנוגע למלך – ספירת המלכות, ה"חותם בתוך חותם" (גם היסוד הוא חותם, אבל החותם העיקרי – חותם בתוך חותם – זה המלכות, המנעול שחותם את כל הספירות, שלא תהיה יניקה לחיצונים, שהכל ישמר כרשות היחיד, ואחר כך אפשר להמשיך את רה"י לכל העולמות התחתונים, בסוד "אצילות איז אויך דא", רה"י היא גם כאן, על ידי המלכות דאצילות), לכן צריך לומר שהדין העיקרי של המלך זה הדין שחותם את הפרק, מלכות שבמלכות (כמו סיום ספירת העומר).

במשנה ובגמרא של סנהדרין פ"ב רואים שהדין שחותם את כל דיני המלך הוא "המלך מסתפר בכל יום וכהן גדול מערב שבת לערב שבת וכהן הדיוט אחת לשלשים יום". הברייתא לומדת כל דין מפסוק. זה שהמלך מסתפר בכל יום לומדים מפסוק בישעיה הנביא – "מלך ביפיו תחזינה עיניך", ובשביל זה צריך שהמלך יסתפר בכל יום. כנראה שיהיה לו כח להסתפר בכל יום הוא קודם מחכה שלש שנים של ערלה, ואז ממליכים אותו, ואז הוא כבר צריך להסתפר כל יום כל יום, להוציא שבתות וימים טובים ולפי רבי יהודה החסיד גם ראשי חדשים. שוב, הרמב"ם, שפוסק את ההלכה, גם מביא את הפסוק. הרמב"ם לא תמיד מביא פסוקים להוכיח את הענין, אבל כשפוסק שמלך מסתפר בכל יום הוא מדגיש שהמלך צריך להתנאות בעיני העם, כמו שנאמר "מלך ביפיו תחזינה עיניך". יש אחרונים ששואלים מה הקשר בין תספורת ליפי? למה התספורת זה יפי? לכן יש אחרונים – בנגלה, לא בקבלה – שאומרים שכנראה שתספורת משפיעה על זיו קלסתר הפנים, כמו שאמרנו קודם. התספורת מאירה את הפנים. הרי תספורת זה לשון ספיר – "ספיר גזרתם" – אחת הלשונות של אור. "ספיר גזרתם" זה לגזור את השערות, ואז הגזרה בכלל – כל הצורה – מקבלת עצוב וגזרה נכונה, שנקראת "יפה תאר", ומתוך ה"יפה תאר" יש "יפה מראה" העיצוב זה ה"יפה תאר" והזיו קלסתר פנים זה ה"יפה מראה", ואצל המלך הכל מתחיל ותלוי בזה שצריך להסתפר כל יום. זה שהכהן הגדול צריך להסתפר כל ערב שבת זה כדי לקבל יפה את המשמר החדש שנכנס. מי רואה את הכהן הגדול? הכהנים במקדש, "מן המקדש לא יצא", הוא 'בעלת הבית' במקדש. מי שרואה את המלך זה הכהנים. הכהנים של המשמר הקודם – בסדר, בשבת רואים אותו יפה. אבל בשבת הבאה, שיש משמר חדש, צריך להסתפר עוד פעם – שגם יהיה יפה. זה שכהן הדיוט אחד לשלשים יום לומדים גזרה שוה פרע-פרע מנזיר, שם כתוב "יהיה" בגימטריא שלשים. אבל עיקר הדין, עיקר החידוש, זה המלך. שוב, האחרונים אומרים שהתספורת עושה יפי בפנים. לכן גם התספורת כאן – עושה איזה יפי של ילד יהודי ערב בעדנו.

יש הלכה בהלכות שבת – לומדים עכשיו מסכת שבת בישיבה הקטנה, "דורשי יחודך" (אלה שדורשים יחודך, גם הגדולים יכולים להשלים את מסכת שבת, רשות היחיד) – כדאי שתפתחו בהמשך לשיעור את שו"ע הלכות שבת סימן רס, שזה הלכות הכנה לשבת, ושם שיש נוהגים לא לגזור צפרניים ביום חמישי היות שהצפרניים מתחילות לגדול ביום השלישי לגזירה שלהן ולא רוצים, אלה שנוהגים ככה, שהצפרניים יתחילו לגדול בשבת. יש כל מיני מנהגים, וזה מנהג אחד שמובא – רק שהיום זה מנהג רווח. יש כמה מנהגים לגבי מתי כן ומתי לא לגזור צפרניים. אומר הט"ז – תסתכלו – והוא הדין לתספורת. משהו פלאי, על זה לא שמענו – הט"ז אומר שמהצפרניים אפשר ללמוד לשערות הראש. שמי שנוהג לא לגזור צפרניים ביום חמישי גם לא יסתפר ביום חמישי, כי יתחיל לגדול לך בשבת חזרה, ולא רוצים שהצמיחה תתחיל בשבת. על הט"ז הזה יש קונטרס אחרון של אדה"ז – כמובן כשלומדים שו"ע צריך ללמוד עם אדה"ז, בפרט כשיש קו"א געשמאק, וכאן יש קו"א געשמאק, סה"כ שתי שורות – שמקשה, הרי יש גמרא מפורשת שהמלך מסתפר בכל יום. אם המלך מסתפר בכל יום סימן שהשערות גדלות כל יום. הוא משאיר את הט"ז בצע"ג. אנחנו ודאי חסידים של אדה"ז. אפשר לתרץ את הט"ז שזה ירידת הדורות, יש גם ירידת הדורות וגם גלות, אין מלך בישראל.

מה זה שערות הראש? כתוב ששׂערה זה השׁערה. אפשר לומר שיש פחות כח היולי להשערות חדשות. הרי "נודע בשערים בעלה" – "שפטים ושטרים תתן לך בכל שעריך" – שערים זה שערות-השערות, "כל חדא וחדא לפום שעורא דיליה, לפום מה דמשער בליביה", זה מתבטא בשערות שגדלות על הראש. זה גם סערת רוח. בכל אופן, זה משהו חיוני ביותר שהשערות גדלות בכל יום. אז אפשר לומר שהט"ז זה ירידת הדורות, גלות. אפשר לומר עוד, שאפילו בזמן הבית, מי שהכי סוער ומי שהכי משער – כל הזמן יש לו השערות חדשות ואומדנות חדשות לגבי המציאות ואיך שצריך לפעול בה, "המעשה הוא העיקר" וכל יום משתנה מה המעשה שהוא העיקר – זה המלך. אם כן, באמת המלך צריך להסתפר בכל יום, כי בכל פעם זה חידוש. גם ידוע שהפעולה גם של גזירה וגם של לספר מזרזת את הגדילה. זה שהמלך מסתפר בכל יום זה פועל שהשערות יגדלו יותר מהר, יותר בזריזות – זו פעולה גשמית ידועה. בכל אופן, ככה אפשר לשער מה התכוון הט"ז או לתרץ אותו. בכל אופן, זה מענין מאד שאדה"ז מביא את הגמרא של "המלך מסתפר בכל יום" בתוך הסימן בשו"ע של ההכנות ליום השבת. כלומר, התספורת במדה מסוימת אפילו יותר מגזירת הצפרניים זו הכנה ליום השבת, שהוא גם כן גילוי אור הפנים – אמת. כתוב שאפילו עם הארץ לא חשוד לשקר בשבת כי שבת זה אמת, זה אור הפנים, ובשביל זה צריך להסתפר.

אם כן, פתחנו בזה שהמלך מסתפר בעוד יום. אפשר לדרוש עוד מה זה 'מסתפר' – שהוא נעשה מספר. כתוב שהמלך הוא "אחד העם", אז צריך להסתפר בכל יום – להעשות מספר בכל יום. אסור שהמספר אצלו יתיישן. לא יודע אם יש פה מכון להלכה בישיבה, ליורה דעה, חוץ מזה שתסתכלו בסימן ר"ס באו"ח תסתכלו באחד הסימנים הכי חשובים שלומדים לסמיכה – יו"ד קי, תערובות – שם תראו שהמחבר פוסק שדבר שבמנין בטל, אבל הרמ"א חולק עליו וכותב ש"דבר שבמנין אינו בטל, וכך נהיגא". דבר שבמנין לא בטל גם לא באלף וגם לא ברבבה, כמו שבעת הדברים החשובים שנמנו בחז"ל – אגוזי פרך וכו'. הפרי חדש פוסק שגם דבר שבמנין שמונים אותו תדיר – כל פעם מונים אותו מחדש, כי כל כך חביב (מספר זה חשיבות, אבל השאלה כמה חשוב, אם כזה ש"לא בטל" או חשוב שיכול להתבטל) – יש דבר שמונים אותו, אבל יש דבר שכל הזמן מונים אותו. כמו למשל ביצים בשק, בסימן פ"ו ביו"ד. לגבי ביצים המחבר פוסק שזה לא בטל – לכאורה הוא סותר את עצמו. הפר"ח אומר שגם דבר שמונים אותו תמיד – דעתו האמתית של המחבר שהוא כן בטל, ורק הרמ"א פוסק שזה לא בטל. אבל שאר האחרונים, חוץ מהפר"ח, אומרים שצריך לחלק במחבר שדבר שבמנין סתם בטל, אבל דבר שמונים אותו תמיד אינו בטל. יש לו דין של דבר שחשוב באותו מקום, כמו אגוזי פרך, והוא לא בטל – זה דבר שמונים אותו תמיד. מה כל זה נוגע לעניננו? אם המלך היה מסתפר לא כל יום – ואנחנו מפרשים שמסתפר זה שנעשה מספר, שמונים אותו, אבל לא כל יום – אז הוא דבר חשוב שלפי המחבר עדיין כן יכול להתבטל, אבל אם הוא מסתפר בכל יום, וכך ההלכה, אז חוץ מלדעת הפרי-חדש, לכו"ע הוא לא בטל, גם לדעת המחבר וגם לדעת הרמ"א. זה נקרא דבר שבמנין. לכן המלך צריך להסתפר בכל יום. גם כשהילד מסתפר הוא נעשה חשוב.

להיות מספר זה גם להיות מנוי. לשון חז"ל היא מנין – יש דבר שבמנין – אבל זה גם לשון מנוי. זה ממש שייך למצות המלך – המצוה להעמיד מלך או מצות מנוי מלך. בשביל להיות מנוי לתפקיד, למלכות, צריך להסתפר – להיות מנוי, להיות דבר שבמנין, שזה דבר חשוב, להיות מספר. ככל שאתה מספר יותר תדיר – יותר מתעסק במספרים – אז אתה יותר מלך. אתה מסתפר כל הזמן. על הפסוק "נפתלי אילה שלוחה הנתן אמרי שפר" חז"ל אומרים "אל תקרי 'שפר' אלא 'ספר'", אז גם לעניננו אל תקרי "המלך מסתפר בכל יום" אלא "המלך משתפר בכל יום". להסתפר זה להשתפר. "תקעו בחדש שופר", "מצות היום בשופר" – עיקר מצות שופר זה בר"ה, אבל מתחילים לתקוע מהיום, מר"ח אלול, והשופר זה "שפרו מעשיכם". צריך להסתפר-להשתפר.

זו הפתיחה שלנו. [גם אפשר להוציא ספר כל יום, אבל יש אנשים שמעכבים את זה – זו הבעיה. זה נקרא לעכב את הגאולה פשוטו כמשמעו].

נאמר עוד ווארט: המלך מסתפר בכל יום כדי לקיים את הפסוק "מלך ביפיו תחזינה עיניך". כהן גדול הוא פחות ממלך. היינו באמצע ווארט, שהכהן הגדול צריך להסתפר מערב שבת לערב שבת כי צבור חדש נכנס לראות אותו, אנשים חדשים באים לראות אותו, ולכן צריך להסתפר ולהתנאות בפני האנשים החדשים. מכאן אפשר ללמוד גם על המלך, שמה שמסתפר בכל יום – חוץ מזה שנעשה מספר וכו', כמו שאמרנו – שהענין של מלך שיש אנשים חדשים כל יום. אחד הדברים המופלאים שראינו אצל הרבי זה שהיה מחלק דולרים, מה הענין בזה? בשביל מה הוא רצה? פעם אחת הוא בכה שהוא רוצה לבוא לארץ, אבל מנוע מלבוא לארץ, ולמה כל כך רצה לבוא לארץ? שהוא יראה פרצופים חדשים ויהודים חדשים יראו אותו, שיראה פנים חדשות, "פנים חדשות באו לכאן". בחלוקת הדולרים כל רגע היו פנים חדשות. זה שייך למלכות של המלך – שהוא עצמו צריך כל הזמן להיות "פנים חדשות", ולכן מסתפר כל יום, וגם צריך כל היום לקבל אנשים חדשים, לא אותם חבר'ה כל הזמן... זה משעמם. למה לא מסתפרים? כי יש אותם אנשים. צריך כל פעם צבור חדש. זה מלך אמתי. חבר'ה חדשים, ולכבוד החבר'ה החדשים – שזה דבר חשוב מאד – צריך להסתפר [אמרו שכל שלשים יום אפשר לברך שהחיינו, זה מישהו חדש. זה כהן הדיוט, אבל אנחנו רוצים מלך].

עוד ווארט: אמרנו שדבר שבמנין זה גם לשון מנוי – מצות מנוי מלך – וצריך להסתפר בשביל זה, להמנות. כשאומרים "מונים" יש בזה עוד משהו חוץ ממינוי – "אומות העולם מונים את ישראל", לשון אונאה, מצערים אותם, מקטרגים. גם המלך – מלך אמתי – כל הזמן מונים אותו. הוא תחת זרקור של בקורת, גם של העם שלו שאוהבים אותו, שבאים ומשתחוים אליו, אבל גם מונים אותו. זה חלק מהמלכות, והמלך צריך להיות מוכן לקבל את המונים אותו, יחד עם זה שממנים אותו – כנראה שהא בהא תליא, שממנים אותו על ידי שמונים אותו. ["ולבקר בהיכלו" – יש בקורת כל בקר, כמו שני הפירושים בזה]. מלך חייב להיות מוכן בבקר בבקר שיבקרו אותו חזק, אחרת הוא לא מלך. לכן צריך כל פעם שערות-השערות, להסתפר.

אז צריך לחבר את כל הווארטים האלה יחד. זה רק עדיין פתיחת שׁער-שׂער.

ב. עבודת אלול – "אני לדודי" – "מעשה ידיה לבעלה"

נחזור לראש חדש אלול: אמרנו שהמזל של אלול הוא בתולה, בחינת אשה בכלל. ידוע ש"אשה בתולה" עולה "אשת חיל" ("אשת חיל מי ימצא", "אשת חיל עטרת בעלה"). באמא עילאה יש תמיד בחינת בתולה, גם כשהיא בעולה – זו נשיאת ההפכים שלה, כמו שמבואר אצלנו בהרבה מקומות. לכל חדש יש אות בספר יצירה, שבאות זו הקב"ה בורא את החדש, את הזמן במעגל השנה, ולכל חדש יש חוש ששייך לאותו שבט של החדש. לחדש הזה יש מזל מיוחד, כי השבט שלו הוא גד – לשון מזל. החוש של גד הוא חוש המעשה – "המעשה הוא העיקר". מה זה מעשה? "אשר ברא אלהים לעשות" – לתקן. זה חוש התיקון, ככה כתוב. האות של החדש היא י, ומה הקשר שלה למעשה? האות י, האות הראשונה של שם הוי', היא האות של אלול שהחוש שלו הוא מעשה, מה הקשר? חושבים ש-י זה חכמה עילאה, סתימאה, וכל מיני דברים בגלל שלמדתי חסידות – אני עלול לשכוח את הפשט, והפשט של יוד זה יד, והיד היא כח המעשה, תופסים דברים בידים. אם האות היא יוד לשון יד, והחוש זה מעשה, אז הייתי חושב שזו יד ימין – רוב האנשים ימנים, ומי שהוא אטר יד יש בזה משהו שהוא הפך האמת, כמו שרבי נחמן כותב (אם כי כל אטרי היד הם טובים וקדושים וצדיקים, במיוחד מי שהולך בדרכו של אהוד בן גרא, שופט בישראל שהוא אטר יד, פועל ישועות בקרב הארץ). אז הייתי חושב שאלול יהיה יד ימין, אבל זו יד שמאל. יד ימין זה חדש תמוז, והיא מנהיגה את חוש הראיה – פלא – ויד שמאל מנהיגה את חוש המעשה. שוב, החוש זה מעשה – החדש שמתקן את כל מה שמקולקל, עד שבדברים מסוימים גם נבין (אלול = בינה) שקלקלתנו היא תקנתנו, שזו המתקת הדין בשרשו, בכל אופן זה חדש של תיקון, של מעשה – והיד היא יד שמאל, למה? התשובה היא שיד שמאל היא "יד כהה", כידוע בחז"ל – יד חלשה, ובנין המלכות מהגבורות, שזה יד שמאל. המעשה כאן הוא מעשה ששייך לבנין המלכות, בנין פרצוף רחל.

עכשיו נתחיל את עיקר השיעור שלנו הערב: המעשה של חדש אלול הוא מעשה של מזל בתולה, מעשה של נשים, זה "מעשה ידיה לבעלה", "אני לדודי ודודי לי". כל מה שהאשה עושה – כל מה שהיא מסגלת – אינה מסגלת אלא לבעלה. כנגד זה הבעל חייב לפרנס אותה, לתת לה מזונות, כל מה שהיא צריכה. זה אחד הפירושים של "אני לדודי ודודי לי" – הכלה היא כנסת ישראל, זו העבודה ששייכת לנו, ואם כן חוש המעשה של חדש אלול זה "מעשה ידיה" של האשה בישראל, אבל כולנו בבחינת אשה בחדש אלול, כולנו "אני לדודי", שכל המעשים שאנחנו מסגלים אינם אלא לבעלנו. כמו שכתוב באריכות במאמר שלנו "אבינו, מלכנו, דודנו" ש"דודנו" מתחיל באלול וקשור דווקא לאלול, "אני לדודי ודודי לי". לכן זה הזמן שצריך ללמוד את ההלכות של "מעשה ידיה", שזו סוגיא במסכת כתובות נט, ב ופרק ברמב"ם הלכות אישות פכ"א. זה עיקר הענין שלנו, שחדש אלול זה החדש של "מעשה ידיה לבעלה". מה האשה חייבת לבעלה – אני לדודי.

יש מדרש – מוזכר בהתחדשות החדש – ש"אני לדודי" זה מה שאנחנו תובעים ממנו ו"דודי לי" זה מה שהוא תובע מאתנו, אבל שני הפירושים משלימים אחד את השני לגמרי. עוד פעם, רש"י על הפסוק המקביל ל"אני לדודי ודודי לי" – "דודי לי ואני לו" – אומר ש"דודי לי" היינו שהוא תובע רק ממני ו"ואני לו" שאני תובע רק ממנו, וזה סימן של אהבה מובהקת. גם כן נפרש לפי זה ש"אני לדודי" היינו שאני תובע ממנו רק את המזונות ו"דודי לי" היינו שהוא תובע את כל מעשי ידי. אבל הפשוט הוא הפוך, ש"אני לדודי" היינו שאני מקדיש כל מעשי ידי לשמים, ו"דודי לי" היינו שאת השפע הפנימי – "טוב הוי' לקויו" (למי שעושים לו קו) – זה רק לעם ישראל (חיצוניות השפע זה "טוב הוי' לכל", אבל הפנימיות זה "טוב הוי' לקויו לנפש תדרשנו" – ל"דורשי יחודך"). יש עוד פסוק של "טוב הוי'" – "טוב הוי' למעוז", "הוי' עז לעמו יתן הוי' יברך את עמו בשלום" (זה הולך יחד עם "טוב הוי' לקוויו", לאפוקי "טוב הוי' לכל", שהוא לבוש ל"טוב הוי' לקוויו" ו"טוב הוי' למעוז").

בכל אופן, זה עיקר הנושא – "אני לדודי ודודי לי", חוש המעשה, "המעשה הוא העיקר", וזה אות י. יוד, אם כי זה יד, זה באמת חכמה. זאת אומרת שהאשה שמסגלת לבעלה דברים היא מסגלת דברים בחכמה, עם י – "חכמת נשים בנתה ביתה", חכמה מיוחדת. כמו ש"בינה יתרה נתנה באשה" כך גם יש לה חכמה מיוחדת, ו"מהוי' אשה משכלת" – שכל במדרגה אחרת לגמרי ממה שהגבר חונן בו. עוד רמז יפה מאד: כתוב "בית והון נחלת אבות ומהוי' אשה משכלת". כל הבחורים פה שצריכים זווג שיתפללו שיזכו ל"אשה משכלת". אלו שאוהבים מספרים, שמסתפרים כל הזמן, היו רוצים ש"אשה משכלת" תהיה שוה שרה רבקה רחל ולאה – זו היתה גימטריא מאד יפה, אם ה"אשה משכלת" היתה בגימטריא ארבע אמהות קדושות. זה היה משהו נחמד ביותר – אבל זה לא יוצא. אין שום יאוש בעולם כלל, מה ההפרש? אשה משכלת = 1096, שרה רבקה רחל לאה = 1086, הפרש של י. שהקב"ה לקח את ה-י משרי ה-י התלוננה, יש כמה דברים שה' עשה כדי לפייס אותה – לפייס את ה-י של שרי זו העבודה של חדש אלול, שהאות שלו היא י – ומי בא לפייס את ה-י? הבעל שם טוב ואדמו"ר הזקן באו ב-חי אלול לפייס את ה-י. עד כאן עבודת התשובה היתה מרירות ומרה שחורה, ואנחנו באנו להמתיק את הכל, לעשות שמח, חיות, עם אש קדש. [כפי שדובר קודם, בשיעור ל"דורשי יחודך": "שפטים ושטרים תתן לך בכל שעריך אשר הוי' נתן לך לשבטיך" – שבע שינים בפסוק הראשון של הפרשה. גם האות ה-ז וגם האות ה-ז ברבוע היא ה-ש, אש קדש, אהבה כאש בין החתן והכלה של "אני לדודי ודודי לי" – תפלה באש. הרבי אומר שרמז זה של אלול הוא עבודת התפלה, והיא כנגד "קרבני לחמי לאשי" – אדם שמתפלל מקריב, שורף את עצמו באש]. שוב, יש פירוש אחד שהקב"ה לקח את ה-י וחלק אותו ל-ה ו-ה – או בשני לוחות הברית, או בשם הוי' עצמו. כתוב בקבלה ששם הוי' היה רק י, אבל ה' לקח את ה-י וחלק אותו ל-ה ו-ה, שתי הההין התחילו להתרחק אחת מהשניה ולכן חבר אותן ב-ו. אבל החלוקה לא עזרה. זה כמו פיוס הלבנה על המיעוט – ששום דבר לא עזר. יש עוד דבר, שה' הושיע את ה-י ליהושע – "ויקרא משה להושע בן נון יהושע" – היא אמרה, גבר?! אתה נותן אותי לגבר?! אני אשה, לא איש! אם כי "פני יהושע כפני לבנה", בחינת אשה – היו לקב"ה כמה טיעונים, אבל זה לא התיישב על דעת ה-י של שרי. לכן ה-י של שרי עדיין – אחרי שני הההין ואחרי ה-י של יהושע – עומדת וצווחת קשות. אבל בסוף תחזור. רש"י כותב בפשט ש"שרי" זה השרה שלי ו"שרה" היא שרה על כל העולם, מה יותר טוב? אפשר לחשוב ששרה על כל העולם, אבל לא – העיקר שרה על בעלי, שרי. אם זה לא שרה על אברהם זה לא שוה לי שום דבר. קודם "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקלה [אותיות קבלה]". לכן מה באמת קורה עם ה-י של שרי? היא מנחילה כל אשה יהודיה אחריה לעולם ועד – שזו חכמת כל הנשים בישראל, להיות "אשה משכלת". לכן כאשר "מהוי' אשה משכלת" זה תוספת של י על האמהות (עולה ח"פ קבלה-בקלה). ה-י הזו היא ה-י בה ברא הקב"ה את חדש אלול, מזל בתולה, חוש המעשה ביד שמאל, יד כהה, שזה מעשה של אשה.

כבר נאמר משהו בנגלה: המהרש"ל כותב שגם העבודות הקשות-יחסית שמוטלות על האשה, שכאשר היא מכניסה נדוניה של כסף או שוה-כסף ששוה שפחות היא פטורה מהן – כך פוסק הרמב"ם – למרות שהן מלאכות קשות יחסית לאשה, הן קלות מאד ביחס לגברים. כלומר, כל מה שהאשה עושה היא עושה בנחת מאד – בקלות יחסית, גם בחולשה מסוימת. התיקונים של חדש אלול זה תיקונים שכולנו עושים – תיקונים שצריך בשבילם שכל, לכן אלול עולה בינה, "בינה יתרה נתנה באשה" וזו ה-י של שרה – אבל תכל'ס דורשים ממך עבודות מהסוג שאשה עושה לבעלה, וכמו שהמהרש"ל כותב זה הכל מה שמתאים למין החלש, לא מה שמתאים למין החזק. הקב"ה  מכיר בנו שאם אנחנו באים לעשות תשובה מסתמא אנחנו חלשים, כי חטאנו פשענו עוינו – נחלשנו. אז הוא כבר דורש רק מלאכות כאלה שמתאימות למין החלש, שנעשינו מין חלש כולנו. יחד עם זה, "קלקלתנו היא תקנתנו", כי אם אנחנו גברים הקב"ה במקרה הטוב הוא "אבינו", או "מלכנו", אבל אם אנחנו נקבה יש את המעלה של "דודנו" (כמבואר באריכות באותו מאמר).

לפני שנמשיך ונפתח את הגמרא והרמב"ם נמשיך בעוד ווארט לגבי "מלך מסתפר בכל יום": אמרנו שכאן הרמב"ם, לא כדרכו תמיד, מביא את הפסוק – כלומר, הפסוק הוא חלק מההלכה, שצ"ל "מלך ביפיו". אמרנו שלפי סדר הגמרא זה הדין שחותם את המלכות, זה העיקר – "מלך מסתפר בכל יום". המלך צריך להיות יפה. אמרנו שכל העבודה שלנו, במיוחד בחדש הזה, היא עבודה של אשה, שפטורה. זה המזל של החדש. יש מאמר חז"ל מפורסם "אין אשה אלא ליפי". מי זאת האשה עליה נאמר "אין אשה אלא ליפי"? המלך של עם ישראל – דוד המלך, שנכנס במקום רחל כרגל הרביעית של המרכבה העליונה, ורחל היא "יפת תאר ויפת מראה", וגם דוד הוא "אדמוני עם יפה עינים". אז מי זה המלך, ולמה מה שחותם את המלכות זה "מלך מסתפר בכל יום, שנאמר 'מלך ביפיו תחזינה עיניך'"? כי המלך הוא ה"אין אשה אלא ליפי". ידוע שיש כמה מאמרי חז"ל של אדם אחד – רבי חייא, הגבור שלנו הערב, שמכונה בין היתר "ברבי" (יש לו כמה כינויים) – של "אין אשה אלא...". אם כן, זה משהו מהותי – עצמי – של רבי חייא, הגבור שלנו הערב (הוא ואשתו ביחד, "הכל מן האשה" – כל הגדולה שלו היא רק בזכות אשתו). קודם כל הוא אומר "אין אשה אלא ליפי", אחר כך אומר "אין אשה אלא לבנים" ו"אין אשה אלא לתכשיטי אשה". יש סימן יפה, אם מקדימים את הבנים – כמו שיש אחרונים שאומרים שצריך להקדים, כי זו המצוה דאורייתא, ורק אחר כך יפי ותכשיטי אשה (שיש ביניהם קשר), וצריך הסבר למה הסדר לא ככה, אבל לפי ההו"א של כמה וכמה אחרונים – הסדר הוא ר"ת בית (בנים-יפי-תכשיטי אשה), "'ביתו' זו אשתו". זה רמז יפה, אנחנו אוהבים רמזים פשוטים, גם כשעושים גימטריאות במיליונים – שהכל יהיה חלק. זה מתאים למה שאמרנו שכל אלול, "אני לדודי ודודי לי," זה חוט המחבר (תיכף נדבר על חוטים) את ט"ו באב עם יום הכפורים, הימים הטובים לישראל, ימי שדוכים.

אם אמרנו ש"מלך ביפיו תחזינה עיניך" זה הלכה, בחינת "אין אשה אלא ליפי", אז אולי "אין אשה אלא לבנים" זה הולך על מישהו אחר ו"אין אשה אלא לתכשיטי אשה" הולך על מישהו שלישי. ככה חושבים – זה שיעור באיך לחשוב. זה שמזהים ש"אין אשה אלא ליפי" זה המלך, עליו נאמר "מלך ביפיו תחזינה עיניך" זה כבר איזה חאפ, אבל זה רק נקודה, צריך להמשיך. אם יש בברייתא שלשה שמסתפרים, אז פשוט לי – מקוה שגם לכם – ש"אין אשה אלא לתכשיטי אשה" זה הבעלבוסתע של בית המקדש, הכהן הגדול, שהולך עם תכשיטים כל הזמן. אשה מקושטת בשמונה בגדים – בגדי פאר, "ובלבד שתעטרונו בזהובים". ככה זה יוצא. לאחרונה כתבנו הרבה על היחס בין המלך והכהן הגדול, והנה יש ווארט חדש (כמדומני). המלך הוא "אין אשה אלא ליפי" והכהן הגדול הוא "אין אשה אלא לתכשיטי אשה". אז מה עם השלישי, שלכאורה הוא העיקר – היחיד כאן שקשור למצוה דאורייתא – "אין אשה אלא לבנים". מי זה? הרמב"ם בהמשך אותה הלכה של "מלך ביפיו תחזינה עיניך" משוה בין שלשה – הלכה שכן כתבנו עליה וניסינו להבין אותה בשלשה כתרים (יש גם תוספות על זה, שאיני זוכר אם הבאנו) – כבוד המלך לעומת כבוד הכהן הגדול לעומת כבוד ת"ח. תוספות מחדשים ואומרים שאף על פי שמלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול ואילו ת"ח כן יכול למחול, אף על פי כן בעצם כבוד ת"ח עולה על כבוד המלך וגדול ממנו. כך כותבים התוספות. הת"ח הוא גם אשה אהובה של הקב"ה, ולמה באמת יש לו יותר כבוד גם מהמלך? בגלל שהוא "אין אשה אלא לבנים", כמו שחז"ל אומרים בפירוש "'ורב שלום בניך', אל תקרי 'בניך' אלא 'בוניך'", אלא תלמידי חכמים שבונים את העולם. זה "ושננתם לבניך" אלו התלמידים. מה זה הישיבה כאן, ובכל מקום בישראל? הרי ישיבה זה לא גברים – גברים יוצאים ועושים משהו בחיים, עובדים. גברים עומדים והולכים, וכתוב בקבלה שישיבה בחינת אשה – נשים יושבות. אז מה זה ישיבה? כשעושים ישיבה, "לא פסקה ישיבה מאבותינו", זה בחינת אשה – "אין אשה אלא לבנים". ישיבה זה להעמיד בנים ובני בנים עוסקים בתורה ובמצוות. זה השלום, הרב שלנו – "ורב שלום בניך-בוניך". "בנתה ביתה", איך ה"חכמת נשים בנתה ביתה"? עם החכמה שלה, וחכמה זה תורה. עיקר חכמת האשה זה "תורת אמך". "שמע בני מוסר אביך" – זה מוסר סך הכל – אבל התורה נמצאת אצל האמא, "אל תטוש תורת אמך", "מהוי' אשה משכלת". כל זה לכבוד אלול, חוש המעשה.

אם כן, היה לנו עוד ווארט עכשיו, שכל ווארט הוא נושא בפני עצמו. יש שלשה מאמרי חז"ל, כולם של רבי חייא, על "אין אשה אלא...". לכאורה זה מקביל מאד יפה לשלש הדמויות של מלך וכהן גדול ותלמיד חכם. שוב, "אין אשה אלא ליפי" זה המלך. הרמב"ם מסביר בפירוש המשניות שלו על סוף תענית למה קודם "יפהפיות אומרות אין אשה אלא ליפי" ואחר כך באות המיוחסות ואומרות ש"אין אשה אלא לבנים", ובסוף באות המכוערות ואומרות "בחור קח מקחך לשם שמים" – שיכבוש את יצרו, שהכל אצלו יהיה לשם שמים – "ובלבד שתעטרונו בזהובים" (זה כנגד "אין אשה אלא לתכשיטים"). הרמב"ם כותב את זה בפשט – יש אחרונים שמקשים, ולא מבינים מה שהרמב"ם כותב בפשטות – שהיפהפיות קודמות כי בהן יש מציאת חן מידית, זו אהבה ממבט ראשון. מציאת החן היא מוחלטת וגמורה מהרגע הראשון, והשידוך נגמר בכי טוב. מה זה המיוחסות? זה שלא כל כך מוצאות חן בעיני הבחורים. זה פשט פשוט, כל כך פשוט שלא לפי הראש של האחרונים. מיוחסות לא מוצאות חן כל כך כמו יפות, פשיטא, לכן זה הסדר. מי שפחות מוצאת חן באה בהמשך. בכל אופן יש למיוחסות קלף, שאנחנו מיוחסות ואין אשה אלא לבנים, וכולם יקפצו על הבנים והבנות שלך ממני (כך רש"י מסביר פשט). אם תתחתן בחור איתי יהיה לך קל מאד לחתן את הילדים בצורה הכי טובה. צריך קצת שכל בשביל זה, וקצת לכבוש את ההתאהבות המידית, וגם להבין שהיא מיוחסת באמת, וגם להבין קצת למרחוק – כמו "חכם הרואה את הנולד" – שאני כבר מתחתן עם ראש שיהיה לי קל לחתן את הילדים שלך. זה צריך קצת שכל. מה שיוצא כאן שמציאת החן המידית היא רגש טהור – זה מדות, זה לב. מיוחסות, בשביל להחליט שאני הולך על מיוחסת, גם שהיא לא יפהפיה – בשביל זה צריך שכל. אחר כך באה המכוערת ואומרת – בחור, דע לך שיש לך גם על-מודע, "אשת חיל עטרת בעלה", כתר של זהב, משם בא ה"תעטרונו" בעטרה של זהב. "קח מקחך לשם שמים" – זה למעלה מהרגש ולמעלה מהשכל, היא מוציאה ממנו הכתר העל-מודע שלו. לכן היא אומרת "תעטרונו" – הכתר. זה הפשט של הרמב"ם עם תוספת שלנו. הכל מתחיל מזה. לפי זה, הכל מתחיל מהמלך, היפהפיות כאן זה המלך – מלך צריך התאהבות ממבט ראשון, "מלך ביפיו תחזינה עיניך", ובשביל זה צריך להסתפר בכל יום. "אין אשה אלא ליפי" – "מלך ביפיו תחזינה עיניך". התלמיד-חכם הוא הבנים – הוא המיוחס האמתי. לכאורה הכי מיוחס בעם זה הכהן, אבל לפי מה שעשינו יוצא שהבנים – מי שיש לו סגולה להביא ילדים טובים לעולם – זה התלמיד-חכם. הכהן גדול, שהוא 'תכשיט', יוצא לו שהוא במקום השלישי כאן – לפי הסדר של המשנה (צריך להמתיק, אבל "ממזר ת"ח קודם לכהן גדול" – בכל אופן נמתיק את זה קצת).

אני אומר בעל פה, ותיכף נפתח בפנים: המשנה אומרת שכך וכך מלאכות האשה חייבת לעשות לבעלה תחת המזונות שהוא נותן לה, "אני לדודי ודודי לי", וזה כולל גם עבודות יותר קשות, יחסית, שאם היא מכניסה לו שפחה אחת או שתי שפחות או שלש או ארבע זה ממעט אצלה את המלאכות האלה, אבל לא ממעט את המלאכות שהן מלאכות של חבה בינה לבין בעלה, כמו להציע לו את המטה, למזוג לו את הכוס, לרחוץ לו פנים. אבל כל המלאכות, כמו טוחנת ומבשלת ואופה, אם יש לה עזרה בבית – או בגלל שהיא הכניסה שפחות או בגלל שהכניסה כסף (בימינו יותר מצוי שהכניסה כסף) – היא פטורה מכל הדברים האלה. זו משנה, ועל זה אומרת הגמרא שמתניתין לא כרבי חייא, דתני רבי חייא (כל פעם שכתוב ככה יש כמה דעות במפרשים, אם רבי חייא חבר את התוספתא את הברייתא, אבל בכל אופן הוא תלמיד-חבר של רבי, עד כדי כך שרבי מכונה רבי ורבי חייא מכונה ברבי, יש לו קשר מאד הדוק לרבי, איני יודע כמה זמן יהיה לנו להאריך בזה). רבי אומר משהו ו"תני רבי חייא" – תוספתא או ברייתא – וחולק על המשנה, ששונה "אין אשה אלא ליפי, אין אשה אלא לבנים" ו"תני רבי חייא אין אשה אלא לתכשיטי אשה". יש פה שני "תני", בראשון כתובים שני דברים – "אין אשה אלא ליפי" ו"אין אשה אלא לבנים" – ובשני כתוב הדבר השלישי, ש"אין אשה אלא לתכשיטי אשה" (בתענית אין לשון זו, אלא רק "ובלבד שתעטרונו בזהובים", אך לכאורה זו אותה בחינה). שואלים כולם למה מחלק שלשה דברים לשתי ברייתות. קודם כל המחלוקת – משהו פשוט. המשנה אומרת שאם האשה לא הכניסה שפחות חייבת לעבוד עבודות קשות לפי ערך (קשות של יד שמאל), ואילו רבי חייא – שכמו שציינו קודם, היתה לו אשה לא סימפטית – הוא אומר 'לא, אשתי האהובה, גם שהיא עניה ולא הכניסה גרוש, היא צריכה לשמור על היפי שלה, ואסור לתת לה לעשות עבודות שעלולות להכחיש את יפיה'. מתניתין דלא כרבי חייא, כי המשנה אומרת שיש עבודות שהאשה צריכה לעשות אבל "אין אשה אלא ליפי" – היא צריכה לשמור את יפיה. לפי תוספות כל המחלוקת הולכת רק על ה"אין אשה אלא ליפי". בעל ההפלאה הוא הראשון שראיתי שכותב בפירוש שרבי חייא חולק על המשנה לא רק משום "אין אשה אלא ליפי" אלא גם משום "אין אשה אלא לבנים" – הטעם פשוט, כמו שהמלאכות יכולות להכחיש את יפיה, זה יכול להפריע גם לעיבור שלה, ליכולת הכניסה להריון. כלומר, שאסור שהאשה תטרח – אפשר לומר שכאן המקור בחז"ל לשמירת הריון. הבעל צריך להיות מודע לזה, ולדעת רבי חייא (שהרמב"ם לא פוסק כך), גם דברים שהאשה צריכה לעשות לבעלה, אם יש בזה חשש של הכחשת יפי או הפרעה לכניסה להריון היא פטורה מזה. מה לגבי תכשיטי אשה? לכאורה זה לא שייך. עוד פעם, לפי התוספות זה רק יפי, ולפי בעל ההפלאה זה בנים, ולפי הבניהו בן יהוידע, הוא כותב כבר בפירוש שאם נותנים לאשה לטחון היא לא יכולה להתקשט ולטחון יחד. ממילא אסור לתת לה לטחון, וגם לבשל. זה הבן איש חי – אסור לתת לה לטחון או לבשל או לעשות משהו שלא יכולה לעשות עם כל התכשיטים שלה.

בכל אופן, נחזור לשאלה: למה הוא חלק את זה לשתי ברייתות, באחת שני דברים ובשניה דבר אחד? אומר המהר"ם שיף – ואפשר ללמוד מזה כלל גדול מאד בשלום בית – אם האשה עושה טיפול (הוא אומר בסגנון אחר, אבל נאמר בלשון שלנו) על מנת להכנס להריון, והטיפול הזה מכחיש את יפיה בפירוש, הבעל לא יכול למחות בה, אף על פי שהבעל מצווה ב"פרו ורבו" והיא לא מצווה ב"פרו ורבו". אבל כל מה שהיא תעשה כדי להכנס להריון – הבעל לא יכול לבוא ולטעון שזה מכחיש את יפיך. לכן, אומר המהר"ם שיף, זה כתוב יחד – "אין אשה אלא ליפי" אבל תדע לך ש"אין אשה אלא לבנים". אם הבנים יכחישו את היפי – הולכים על בנים. הבעל לא יכול לטעון יפי כנגד בנים. לומדים מכאן שהאשה המשכלת רוצה בנים, גם אם היא אשה יפהפיה, וגם אם הבעל התחתן איתה בגלל שהיא יפהפיה – אין לו שום זכות שהיא תשמור על היפי ולא להביא יותר ויותר ילדים לעולם. אם כן, זה ודאי בשבילנו לימוד גדול מאד. מי שמגזים בשמירה על היפי על חשבון הבנים זה החטא של ער – שלא רוצה שאשתו תכנס להריון כי מכחיש את יפיה. אחר כך בפני עצמו "ותני רבי חייא אין אשה אלא לתכשיטי אשה". הבן איש חי אומר שהיה אפשר לא רק לקצר שהכל יהיה ברייתא אחת, אלא לערבינהו – אין אשה אלא ליפי ולבנים ותכשיטי אשה. הוא מתרץ שבאמת יש כאן סתירות – בנים על חשבון יפי ועל חשבון תכשיטי אשה. כי מי שמטפלת בילדים כל היום מחליפה טיטולים, אז שתלך מקושטת?! זה תרתי דסתרי. כמו שיפי ובנים זה תרתי דסתרי, ככה גם בנים ותכשיטי אשה. עוד פעם, הסדר כאן הוא יפי-בנים-תכשיטי אשה. הבן איש חי כותב בפירוש שיפי ובנים זה תרתי דסתרי, ולכן זה שני דברים שאי אפשר לערב אותם, וכך גם בנים ותכשיטי אשה (או בנים ולכלוך, או תכשיטים). הוא לא מתרץ למה זה שתי ברייתות, אלא רק למה לא הכל יחד. הוא אומר שדור המבול שייך לסתירה בין בנים לתכשיטי אשה – היו שתי נשים, אחת בשביל בנים ואחת בשביל תכשיטים, שתשב מקושטת (כך רש"י כותב). אז הסתירה בין יפי לבנים זה חטא ער, והסתירה בין בנים לתכשיטי אשה זה חטא דור המבול. מה לגבי יפי ותכשיטי אשה? כאן צריך, וזה כתוב – לאו דווקא בהקשר זה – "לא כחל ולא שרק ולא פרכוס ויעלת חן", שמי שיפה לא צריכה תכשיטים. אם כן, מתי אשה צריכה תכשיטים? כל בנות ישראל נאות. כעת חדש אלול, מזל בתולה. אמרנו שאשה יפה רוצה ילדים – ככה צריך להיות – וזה יותר חשוב לה מלשמור על היפי שלה, והבעל לא יכול למחות בזה. ברגע שאשה יפה רוצה בנים על חשבון היפי – אז היא צריכה תכשיטים, ואנחנו מוסיפים על כל בן תכשיט. אם הבעל מקיים 'על כל בן תכשיט' הוא זוכה לבנים 'תכשיטים'. אם כן, יש פה הרבה קשר בין הסוגים.

ג. לימוד הסוגיא בגמרא

אחרי כל זה נפתח את הגמרא והרמב"ם ונראה מה שזה ילמד אותנו. כתובות נט, ב, אומרת המשנה:

ואלו מלאכות שהאשה עושה לבעלה טוחנת ואופה ומכבסת מבשלת ומניקה את בנה מצעת לו המטה ועושה בצמר

המשנה לא אומרת מספר, אבל בירושלמי כתוב בפירוש שזה שבע מלאכות. יש כאן חלוקת זהב – ז מתחלק ל-ה ו-ב – ה הראשונות קשות יותר, ואם מכניסה שפחות לא עושה אותן, ואילו ב האחרונות הן גם חיוניות לבריאות הנפש של האשה (כדלקמן) וגם הן מלאכות חבה לבעלה, ולכן גם אם תכניס אלף שפחות או מליונים של כסף לא פטורה מדברים אלה.

שוב, הירושלמי עושה מזה ענין, שזה שבע מלאכות – "כל השביעין חביבין". הרמב"ם, אפילו יותר מהירושלמי, אוהב לעשות מספרים. בין כל הראשונים הוא זה שרוצה להיות מלך, ולכן הוא כל הזמן מסתפר – מכל דבר עושה מספרים. נראה ברמב"ם שבמספרים שהוא עושה זה לא יוצא כמו הירושלמי. הרמב"ם בקי בירושלמי, ויודע שעושה ענין מזה שזה שבעה דברים, אבל לו יוצא 11 דברים. תיכף נראה.

נחזור על שבעת הדברים: טוחנת, אופה, מבשלת, מכבסת, מניקה את בנה. אלה חמשת הדברים. אחר כך עוד שנים – מצעת לו את המטה ועושה בצמר. כמו שנראה תיכף ברמב"ם "עושה בצמר" זה משהו מיוחד, עיקר חכמת הנשים, "וכל אשה חכמת לב בידיה [ה-י של אלול] טוו". אמרנו שאשה צריכה להיות חכמת לב ומשכילה. המפרשים אומרים שאין מצוה על האשה ללמוד תורה כמו גבר – כמובן חייבת ללמוד כל ההלכות וכל החסידות שבעולם, אבל להכנס לכל הפלפולים (חוץ מהשיעורים שלנו, שאמורים להיות מאד כיפיים), לשבור את הראש, זה לא בשבילה – ועיקר החכמה שלה היא לעשות חוטים. אם היא לא עושה חוטים היא מסכנה רוחנית. לעשות חוטים – סוד הקו וחוט. חוטים זה לעשות קשרים. כשאמא של הבחור תעשה שידוך לבן שלה היא תפנה לשדכנית ולא לשדכן, כי השדכנית יודעת לעשות חוטים – מומחית במלאכת הטויה, וגם יודעת לטוות על העזים, לקחת שתי עזים, בחור מכאן ובחורה ממעלה לבונה, ולטוות על העזים. זו מלאכת המשכן – "ועשו לי משכן ושכנתי בתוכם". שוב, יש פה שבע מלאכות שמחולקות לחמש ושתים.

נדגיש שהמלה כאן היא "עושה" – חוש המעשה של חדש אלול, וזה דווקא "מעשה ידיה", תיכף נקשר את זה לפסוק ב"אשת חיל" בסוף משלי (אמרנו ש"אשת חיל" עולה "אשה בתולה"). ה-י של אשת חיל – עיקר הפסוק של חדש אלול (בעיקר אם א' אלול חל ביום רביעי, כמו השנה – הקביעות היא יד וכף, י זה החדש ו-כ זה היום הרביעי בשבוע, ושני ימי ר"ח, שלישי-רביעי, הם שני ימי העשיה, שבת זה אצילות, ראשון-ששי בריאה, שני-חמישי יצירה, שלישי-רביעי ימי העשיה, צריכים לעבוד רק שנים ימים בשבוע, בפרט נשים; בימי היצירה באים לבית כנסת, לבית דין, ובימי הבריאה "בורא חשך" – לא יודעים מה עושים; על כל פנים, הקביעות של ר"ח השנה הכי טובה לחדש אלול, עולם העשיה), "ידיה שלחה בכשור וכפיה תמכו פלך". מה זה פלך? מאמר חז"ל "אין חכמה לאשה אלא בפלך". פלך זה משהו גדול, פלא-כתר, משהו אדיר – זו ודאי חכמה סתימאה. זה פסוק מפורש שלומדים ממלאכת המשכן, שהנשים החכמות טוו את העזים. מה זה כישור? "ידיה שלחה בכשור וכפיה תמכו פלך". אחר כך יש תופעה יחודית באשת חיל – "כפה פרסה לעני וידיה שלחה לאביון" – חילוף של י-כ (ידיה כפיה) ואחר כך כ-י (כפה ידה). זו הקביעות שלנו היום, יום רביעי שהאות שלו כ (בסדר של בגדכפר"ת) וחדש אלול שהאות שלו  י. מה זה כשור? רש"י אומר שזה לשון כשרון, חכמה. יש לה כושר, "וכפיה תמכו פלך" כי עיקר חכמתה בפלך. אבל רש"י הוא היחיד, ושאר המפרשים אומרים שזה כלי – כמו עיגולים ויושר, יש כשור ופלך. מה הר"ת? כף, אחד מהדוגמאות היפהפיות של "מלא כף נחת" – שצריך למלא את הכף. את הילדים הקטנים בחדר מלמדים שכף אומרת "כחך פעל" – שעיקר הכף זה להוציא מהכח אל הפועל, אבל יש כמה עשרות צירופים מובהקים בתורה (כמו כפתור ופרח) שהם ר"ת כף. מהכי יפהפיים של רמזי "מלא כף נחת" זה הפסוק הזה, "ידיה שלחה בכשור וכפיה תמכו פלך" – זה העגולים והיושר של טוית החוטים המקשרים ומחברים.

אם כבר אמרנו את זה נאמר משהו מופלא ביותר – גימטריא גדולה, אבל כל כך מופלאה וחלקה שזה פשוט מכל פשוט, פשיטות העצמות. כמו שנראה ברמב"ם עיקר החכמה – במשנה לא מפורש, אבל הרמב"ם אומר בפירוש, פוסק הלכה כחז"ל שעיקר החכמה – זה טויה. אם החדש הזה הוא חדש של מעשה ידיה, של "אני לדודי", אז כולנו צריכים להתבונן במלאכה העיקרית שלנו בחדש אלול – חדש הטויה. כולנו צריכים לטוות עם כישור ופלך – צריך לקחת כישור ופלך וללמוד איך עושים חוטים. מה השרש של לטוות, עיקר חכמה האשה? טוה – שרש שעיקרו רק אות אחת, ט. בספר המלכות, אחד הספרים העתיקים של הקבלה, כתוב שצורת האות ט היא נחש. כשעושים חוטים עושים נחשים, אבל בעצם מתקנים את החטא של חוה. יש חוה ויש טוה – סמוך. חוט זה חוה-טוה, חוה טווה, וכשחוה טווה היא מתקנת את הנחש, כי היא עושה הרבה נחשים. זה משהו משיחי מאד, כי נחש בגימטריא משיח, כנודע. בכל אופן, השרש הוא טוה – זה שרש נפוץ במקרא? למרבית הפלא הוא מופיע רק שלש פעמים, בשני פסוקים סמוכים, באותו הקשר בפרשת ויקהל, בפסוק הראשון פעמיים ובשני פעם אחת, וזהו זה. זה משהו חשוב, אין עוד טויה בתנ"ך. את הפסוק הראשון הרמב"ם מביא בהלכה – "וכל אשה חכמת לב בידיה טוו ויביאו מטוה את התכלת ואת הארגמן ואת תולעת השני ואת השש". אחר כך כתוב "וכל הנשים אשר נשא לבן אותנה בחכמה טוו את העזים". אז יש פה טוו-מטוה-טוו, וזהו זה, אין יותר בתנ"ך. זו ודאי תופעה שאומרת דרשני. בלשון הרמב"ם הוא קורא לשם העצם טווי – במילון קוראים לזה היום טויה, אבל בהלכה זה טווי, על משקל קווי. טוו = אהיה, אז טוו-טוו זה "אהיה אשר אהיה", ו-מטוה זה 60, אז הכל זה אמונה. ג"פ טויה זה ודאי רמז לפסוק "החוט המשולש לא במהרה ינתק" – טויה זה לעשות חוטים. כמה שוה חוט במשולש פרטי? אמונה, טוו-מטוה-טוו. אומרים ש-ט זה אות הטוב, אבל בטוב יש עוד עיצור – ב – וטויה זה רק ט. שוב, החוט המשולש זה שלשת הפעמים טויה בתנ"ך. כמה זה שני הפסוקים יחד? שני הפסוקים של טויה, פסוקים של חכמת נשים, פסוקים של חדש אלול – אנחנו עושים "אני לדודי", עושים מקדש, דירה לה' בתחתונים (תכלית הבריאה), ואיך עושים את זה? טווים, במיוחד כשיודעים לטוות את העזים. הכל יחד – "וכל אשה חכמת לב בידיה [המפרשים אומרים שזו מלה מיותרת לחלוטין בפסוק, אנחנו יודעים שטווים בידים, ובשביל מה צריך לכתוב? סימן שזו מלה מודגשת באופן מיוחד (הפרדס יוסף אומר שמעשה ידיה שלה מן התורה, ולכן מודגש כאן שטוו בידיה, משא"כ מה שקונה או מוצאת שייך לבעלה גם דאורייתא)] ויביאו מטוה את התכלת ואת הארגמן ואת תולעת השני ואת השש [המפרשים שואלים למה כתוב בכולם ה הידיעה, לא כמו קודם. טויה מוגדרת כעשית חוטים מחומר גלם, ורק חומרי הגלם כאן, 'את... ואת השש', עולים 202 פעמים חוט, כנראה שהנשים הצדקניות, החכמניות, המשכילות הללו של חדש אלול, עשו רב חוטים]. וכל הנשים [למה בפסוק הראשון כתוב בלשון יחיד ובשני לשון רבים? כמדומני שהמשך חכמה אומר – וזה נוגע לכל אשה – שהכי חכמה של האשה זה איך לעשות מלאכות שאינן מקבלות טומאה, כדי שהיא תוכל להמשיך לעבוד גם בימי הנדה שלה. זו עיקר החכמה של האשה, לנצל בכי טוב וביתר שאת – ביתר חכמה וביתר הפלאה – כשהיא טמאה. כתוב שבעל חי לא מקבל טומאה, ולכן שכטווים על העז זה יכול להיות גם טהורות וגם טמאות, והרבותא זה נשים טמאות. דווקא אז היא הכי משכילה, כשהיא יכולה לטוות את העזים. אבל 'כל אשה' סתם זה טהורה, זה בזמן הטהרה שלה, אבל 'וכל הנשים' שבזמן טומאה 'אשר נשא לבן אותנה בחכמה טוו את העזים', ווארט שאל אחד מגדולי האחרונים] אשר נשא לבן אתנה בחכמה טוו את העזים". בעל הטורים אומר שכתוב ג"פ "וכל אשה" – שזה חשבון כל האמהות – פעם אחת כאן, ופעמיים "וכל אשה יודעת זכר תהרוגו" בתורה ו"תחרימו" בשופטים, אצלנו הכי טוב ופעמיים להרוג כל אשה ר"ל, אז הרמז שלו פשוט "והחכמה תחיה בעליה", שצריך להיות אשה חכמה שיודעת לטוות, אחרת זה מסוכן. זה גם מתאים להלכה של הרמב"ם, כי אם היא לא טווה זה מביא אותה לידי זימה או שעמום, לפי המשנה. אותו מספר עולה גם "אשת פוטיפר", שניסתה לפתות את יוסף הצדיק – התכוונה לשם שמים, דרך אגב, היא שקולה כנגד האמהות – ו"נשים נכריות" שנשא שלמה והן הטו את לבבו לרעה, אז יש במספר זה מהקצה אל הקצה, ו"אשת פוטיפר" היא הממוצע, כי מעשיה רעים וכוונתה טובה, "נשים נכריות" הן הלעו"ז, שגם הכוונה וגם המעשים רעים, ו"מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מה'", "מהוי' אשה משכלת" זה שרה-רבקה-רחל-לאה, הכל אותו מספר, על דרך נחש-משיח; על כל פנים, זה הרמז של בעל הטורים על ג"פ "וכל הנשים", והמסקנה שלו היא שהאשה צריכה להיות חכמה. לפני הגימטריא, החתם סופר מוסיף משהו חשוב – כל דבר כזה לימוד בין איש לאשה – למה צריך לכתוב "טוו" ו"מטוה"? מיותר לכאורה. הוא אומר משהו מופלא, שכאשר הביאו את החומר הוא כבר היה טווי, רק לא טווי לשמה. כשהגברים הביאו את התכלת והארגמן למשכן הביא חומר – חוטים מוכנים – אבל זה לא היה לשמה, וצ"ל לשמה. אז איך מבטלים את הטויה שלא לשמה? פרקו את זה, ואחר כך טוו את זה מחדש. הוא אומר שכל מלה בעברית משמשת דבר והפוכו, כמו להשריש-לשרש, ולכן "בידיה טוו" היינו שפרקו את הטויה, ואחר כך "ויביאו מטוה" זה טויה מחדש (לכן, הוא מסביר, גם יש ה הידיעה בחומרי הגלם – שאלנו קודם למה – להגיד שזה אותם חומרים שהבעלים הביאו והיה צריך לפרק). חכמת האשה איך לפרק כל מה שהבעל עשה, להחזיר את כל היש שלו לחומר גלם, לאין. הבעל מביא עם הרבה יש, והחכמה שלה לבטל את זה – לעשות מזה אין – ואחר כך לעשות מחדש לשמה. היא אומרת לבעלה, יפה מאד, אבל זה לא היה לשמה כראוי. יש לאשה חוש בלשמה. לכן היא סותרת כל מה שהוא עושה – סותר על מנת לבנות – ועושה מחדש. זה עוד ווארט מאד יפה שאפשר ללמוד ממנו המון בענין היחס התקין בין הבעל והאשה, והתיקון של חדש אלול. זה ווארט של המגיד, שהקב"ה "דודי לי" – נותן לי יש מאין – ותפקיד הצדיק להחזיר את העולם לאין. לא שישאר אין, הוא עושה את זה מחדש לשמה. שוב, זה החתם סופר. נשאלת השאלה כמה שוים שני הפסוקים יחד? בדיוק חמש פעמים (חמש אצבעות) "ידיה שלחה בכשור וכפיה תמכו פלך" (1627), פלאי פלאים.

נחזור למשנה: יש שבע מלאכות, ומתחלק ל-5 ו-2. היה נחמד אם זה היה לפי הספירות, כמובן. בחלוקה זו זה ה קצוות ויסוד-מלכות. השנים הכי מסתדרים. היסוד צריך להיות מלאכת חבה, וזה מה שכתוב כאן – מצעת לו את המטה, שאת זה עושה גם אם תכניס מליון שפחות. השביעי זה "עושה בצמר", וכמו שנראה זה לשמור על השפיות ועל המוסר של עצמה. זה לשמור על עצמה – המלכות בכבודה ובעצמה. זה ממש חלק, בול, ששתי האחרונות כאן זה יסוד ומלכות. זו חלוקה בפני עצמה. כמו ששתי האחרונות זה יסוד ומלכות – הקשר בינה לבין בעלה והשמירה על עצמה – כך צריך לומר שחמש הראשונות הן לפי המדות. הראשון זה "טוחנת", מה הקשר לחסד? "אופה" בגבורה – מילא, אף-אש, הרבה פעמים אפיה זה גבורה, זה טוב. "מכבסת" בתפארת זה גם טוב, כי תפארת זה לבוש, "לכבוד ולתפארת" – מתאים לתיקון מדת התפארת. "מבשלת" יכול להיות נצח, כי נצח זה חיים – להאכיל, להחיות את המשפחה (לא הכי, אבל עובר). מניקה את בנו (ברמב"ם זה יוצא בול נצח, אמרנו שיש שתי שיטות, ובנצח זה הכי חלק שיכול להיות, אבל במשנה) – זה הוד, הדדים נקראים הוד האשה בחז"ל. בפעולת ההנקה הנצח וההוד זה חלב והדדים – מזון התינוק הוא הנצח, ומקום הדדים כנגד הלב זה הוד. עוד ראיה – כתוב "דם נעכר ונעשה חלב", ודם זה הוד. אמרנו ש"טוחנת" הכי קשה כאן. כדי לתרץ את הטוחנת כנגד החסד – בשביל זה באה הגמרא (לפני שנמשיך לקרוא את המשנה), מיד מרגישה שאיך יתכן שטוחנת זה חסד:

טוחנת ס"ד [של חסד]?! אלא אימא מטחנת ואיבעית אימא בריחיא דידא.

רש"י מסביר שהמים הם שטוחנים, אבל הרשב"א ושאר הראשונים אומר שטחינה זה קשה – פעולת עבדים – ולא שייך לאשה בכלל. לכן "אלא אימא מטחנת" – "מכינה צרכי טחינה, נותנתו באפרכסת וקולטת את הקמח". זו העבודה הכי קלה – המכונה טוחנת והיא קולטת את המוצר ולוקחת אותו הביתה. העבודה הכי קלה מתאימה לחסד. יש עוד תירוץ – "בריחיא דידא" – ריחים קטנות, כמו של מצות, וזה מתאים לאשה, זו עבודה קלה. העיקר לפי שני תירוצי הגמרא ש,טוחנת" משמע קשה, וזה לא מתאים לאשה בכלל, לא מתאים לחסד בכלל, ולכן יש שני תירוצים. או שהכוונה שהיא רק "מטחנת" או שזה ריחים של יד, שזה לא קשה. עוד פעם, זה מוסר השכל – בחדש אלול צריכים לעשות מלאכות שאינן קשות. חדש אלול זה לא כדי להכביד עליך, אלא רק בשביל לעשות תיקונים קלים. גם מה שדורש עבודה – זה הכל יחסית יד שמאל. אם כן, לפי זה כבר בסדר, שטוחנת יותר קל מכולם – מתאים שיהיה חסד, איכשהו. כמו כל פעם שבונים פרצוף, אם יש כמה כאלה שיוצאים טוב זה בסדר. בשביל שיטה של תוספות זה בסדר גמור – בתוספות מצוי תמיד יש דוחק, אז זה לעילא ולעילא.

נמשיך את המשנה (המלאכות מתחילות "עושה לבעלה" ומסיים "עושה בצמר" – הכל כדי להדגיש את חוש המעשה של חדש אלול):

הכניסה לו שפחה אחת לא טוחנת ולא אופה ולא מכבסת [אם היא מביאה שפחה אחת, או סכום של כסף שוה לזה, אז פטורה משלש הראשונות – חג"ת, זה הולך יחד.] שתים אין מבשלת ואין מניקה את בנה [הכל הולך לפי חלוקת הספירות, אם הכניסה עוד שפחה פטורה גם מנו"ה] שלש אין מצעת לו המטה [על ההלכה חולקת, כמו שאמרנו. אם זו הצעת המטה לאורחים היא פטורה אם הכניסה שלש שפחות, אבל בהצעת המטה שלו היא חייבת תמיד.] ואין עושה בצמר [פטורה מיסוד ומלכות.] ארבע יושבת בקתדרא [נותנים לה דוקטורט, היא פרופסורית. לכאורה, אם בשלש פטרנו מהכל, אז מה מתחדש בארבע – אז מפרשים בהלכה שגם לא צריכה להביא לו דברים שמבקש ממנה. הוא מבקש מגבת – מזה היא גם פטורה. היא יושבת בקתדרה, פרופסורית, וגמרנו את הסיפור.] רבי אליעזר אומר [וכך פוסק הרמב"ם] אפילו הכניסה לו מאה שפחות כופה לעשות בצמר שהבטלה מביאה לידי זימה [הדבר האחרון זה המלכות, בריאות עצמה ברוחניות ובגשמיות, והוא כופה אותה לשמור על הבריאות שלה. קודם אמרנו שהוא לא יכול לכפות אותה לשמור על יפיה אם רוצה עוד ילדים, ומזה אנחנו לומדים שמאד רצוי שהיא תרצה כמה שיותר ילדים ולא תתחשב בשום דבר שהבעל אומר – זה נושא מפורש.] רבן שמעון בן גמליאל אומר אף המדיר את אשתו מלעשות מלאכה [שלא תעשה כלום, גם לא בצמר, שלא תהיה חוה-טווה] יוציא ויתן כתובה שהבטלה מביאה לידי שיעמום [שגעון].

עד כאן המשנה, אומרת הגמרא (אחרי ההתחלה שקראנו כבר), מה שאמרנו קודם בעל פה:

מתני' דלא כר' חייא דתני ר' חייא אין אשה אלא ליופי אין אשה אלא לבנים ותני ר' חייא אין אשה אלא לתכשיטי אשה ותני ר' חייא [השלישי לא אמרנו:] הרוצה שיעדן את אשתו ילבישנה כלי פשתן הרוצה שילבין את בתו יאכילנה אפרוחים וישקנה חלב סמוך לפירקה [כאן אומר שכדאי שהבעל ידאג כמה שיותר לנוי של אשתו ולנוי של בנותיו, ולכן נותן עצה טובה איך על הבעל לדאוג לאשתו. כמובן שלא על חשבון ילדים, כמו שאמרנו. בכל אופן, איך על הבעל לדאוג לאשתו ואיך על הבעל לדאוג לבנות שלו.].

זה שכל של רבי חייא – הכל זה הוא, משהו מדהים, בפרט שחולק על המשנה. בדרך כלל הדברים האלה מובאים כפשוטים, אבל הוא חולק על המשנה. השאלה כמה הוא חולק. לפי התוספות חולק רק ב"אין אשה אלא ליפי", אבל אפשר לפסוק (אם יש בזה פסק) "אין אשה אלא לבנים" ו"אין אשה אלא לתכשיטי אשה", והדבר הבא שלו אינו פסק אלא עצה טובה קמ"ל ("הרוצה..."). למה הרוצה לעדן את אשתו ילביש אותה בגדי פשתן? אמרנו שיש כאן הרבה דברים שרומזים לתיקון חטא אדם וחוה (התיקון של אלול). כתוב שאחרי החטא הקב"ה עשה להם כתנות עור וילבישם, ויש מחלוקת רב ושמואל בגמרא – חד אמר ש"כתנות עור" הכוונה כתנות מן העור, וזה צמר, והשני אומר שזה כתנות שהעור נהנה מהן, וזה פשתן. פשתן זה לא מן העור, זה צומח, אבל העור נהנה מהפשתן. לא ראיתי מי שאומר, אבל גם רב וגם שמואל זה לא הפשט – הפשט הוא כתנות עור. יש גם דוגמה שהזהר, הסוד, יותר צמוד לפשט – במדה מסוימת זה יותר פשט מהדרוש – כי אומר שזה עור הנחש, "משכא דחויא" (רק ששם הכוונה גם ברוחניות, שגוף האדם זה משכא דחויא, הנה"ב היא משכא דחויא). בכל אופן, מכאן לומדים שבאמת הגוף נהנה מהפשתן – על זה אף אחד לא חולק. כלי פשתן מעדנים את הגוף, ומי שרוצה לעדן את אשתו יקנה לה כלי פשתן. הבן איש חי אומר בשם הרמ"ק שכלי פשתן מצילים מכל קטגור – כלומר מכל כישוף ועין הרע – שיש בעולם. והיות שנשים מתקנאות זו בזו, ובדרך כלל נשים חוששות לעין הרע וכשופים, והכשפים מצויים אצל נשים – לכן, כדי לבטל את זה, שזה לעדן את האשה (לא שלא תהיה מכשפה, אלא שלא תחשוש מכשפים, שלא תהיה מכושפת), צריך להלביש אותה כלי פשתן. פשתן קשור עם מצרים – פשתן בא ממצרים. הנהר הראשון שיוצא מעדן זה פישון, שיש שתי דעות במשמעות השם – או לשון ריבוי, שהמים מתרבים (דומה לפרת, בפרת המים מפרים ומרבים, ובפישון המים רבים), או לשון פשתן, שזה הנילוס. למה הנילוס זה פישון? זה נחל מצרים שמגדל פשתן. הוא לא כותב, אבל מאיפה הכשפים באים? ממצרים. אם כן, זה כמו רפואה הומיאופתית, שהתרופה נגד הכשפים גם באה ממצרים (לא אוהבים צמר במצרים, "תועבת מצרים כל רועה צאן"). בכל אופן, כאן הבטוי הוא "עושה בצמר" – מה שמבריא אותה שטווה את העזים. מה זה לעדן את אשתו? לעשות אותה עדינה? עדון המדות? רש"י אומר "שיעדן את זיוה, אשקלויר בלעז". הוא מפרש עדן מלשון זיו – זה משהו יפה. רואים שזו מגמה טובה מאד, שהאיש ירצה שאשתו תאיר זיו, כמו זיו השכינה. "צדיקים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה", שכנראה זה גם הזיו של נשותיהם הצדקניות, "אשת חיל עטרת בעלה". אצל הבנות "יאכיל אותן אפרוחים וישקה אותן חלב" (לא ביחד, כי זה אסור; צריך לברר כמה זמן רבי חייא חיכה בין עוף לחלב). "סמוך לפרקן" זה כנעשית נערה. היום זה גיל שידוכין, אבל אז כשנעשית נערה – "ימי הנעורים" (רש"י).

תוספות:

תני רבי חייא אין אשה אלא ליופי - לא פליג אלא אטוחנת ואופה ומניקה את בנה וכיוצא בהן שמכחישות יופיה אבל אעושה בצמר לא פליג דמעשה ידיה תחת מזונות:

זה חידוש, כי לא חייבים להבין ככה. זה מחזק את מה שאמרנו על העבודה שלנו באלול, שעיקר העבודה לטוות בצמר. המהרש"א מנסה להוכיח ממה שכתוב כאן ש"מעשה ידיה" זה דאורייתא. אבל איך שלא יהיה, תוספות אומרים שהיא חייבת לעשות בצמר כי זה "מעשה ידיה תחת מזונות". היא לא עושה חוטים בשביל ריפוי בעיסוק, אלא כדי למכור ולהכניס כסף. למה תוס' אומר ככה? הרי לכאורה אם הכניסה המון כסף לא צריכה לעשות. הוא אומר שהמחלוקת היא בעניה – שלפי המשנה חייבת בכל הדברים ולפי רבי חייא לא, אבל גם לפי רבי חייא אומרים התוס' שחייבת לעשות משהו, דין "מעשה ידיה", וזה עושה בצמר, טויה. אם כן, עיקר העבודה הרוחנית שלנו היא לעשות בצמר.

שני דברים יוצאים מתוספות – שחולק רק במה שאומר "אין אשה אלא ליפי", ושהמחלוקת היא רק לגבי חמשת הדברים הראשונים ולא לגבי "עושה בצמר" (בכלל לא מתייחס למצעת את המטה, שזה חבה – אם זה טרחה, בשביל אורחים אחרים, פטורה כי מכחיש יפיה, ואם בשבילה זה משהו מיוחד).

[למה נוגע ש"מעשה ידיה" דאורייתא (הרמב"ם לא פוסק ככה)? לומדים מנדבת המשכן, ואיך נדבו למשכן אם "מציאת האשה ומעשה ידיה לבעלה"? למה? כי הוא מפרנס אותה, חייב במזונותיה. אם זה שייך לבעלה, אז איך הנשים הביאו למשכן? הרי זה שייך לבעל. זו קושיא שהרבה אחרונים מקשים. אני אומר רק תירוץ אחד שמתרצים (הכתב סופר) – שהיות שירד מן במדבר, אז האשה יכולה לומר "איני ניזונית ואיני עושה". כאן אותו דבר, היות שהפרנסה במדבר לא באה מהבעלים אלא מהמן, אז לא חייבת לו שום דבר – מה שעושה שייך לה ויכולה לנדב. יש עוד כמה תירוצים בזה. התירוץ השני הוא שזה רק  מדרבנן. שאם דין תורה "מעשה ידיה לעצמה" אז כאן זה דין תורה.]

ד. לימוד הרמב"ם

עד כאן הגמרא. נסכם עם דברים יפים ברמב"ם (וישארו הרבה השלמות) – הלכות אישות פכ"א:

מציאת האשה ומעשה ידיה לבעלה ומה היא עושה לו הכל כמנהג המדינה [איך שנשים מכניסות שם כסף] מקום שדרכן לארוג אורגת לרקום רוקמת לטוות צמר או פשתים טווה ואם לא היה דרך נשי העיר לעשות כל המלאכות האלו אינו כופה אלא לטוות הצמר בלבד שהפשתן מזיק את הפה ואת השפתים [לכן רק צמר] והטווי היא המלאכה המיוחדת לנשים שנאמר (שמות ל"ה כה) וכל אשה חכמת לב בידיה טוו.

הרמב"ם פוסק שעיקר חכמת האשה זה הטויה (גם במקום שזה לא המנהג) – צריך להבין את הסוד של זה. אם התורה מעידה – הכוונה שזה קיים, ואם זה לא המנהג זה "העלם שישנו במציאות" (שאר הדברים – "העלם שאינו במציאות"). אם באמת לא צריך את זה, והיא לא מרויחה כלום אלא רק מפסידה – שתחפש משהו אחר, אבל שתדע שיש משהו בטויה.

הלכה ב:

דחקה עצמה ועשת יתר מן הראוי לה [יותר ממה שמספיקים בשעה] המותר לבעל היה לו ולה ממון הרבה אפילו היו להן כמה שפחות אינה יושבת לבטלה [המשנה אומרת שהמלאכה היא עושה בצמר, אבל הוא לא כותב שדווקא זה, אלא ריפוי בעיסוק] בלא מלאכה שהבטלה מביאה לידי זמה [כדעת רבי אליעזר] אבל אין כופין אותה לעשות מלאכה כל היום כולו אלא לפי רוב הממון ממעטת במלאכה [שעה קלה ביום שתעשה מלאכה, כדי לא להגיע לזמה].

נעשה גימטריא יפה: הפסוק שהרמב"ם הביא הוא "וכל אשה חכמת לב בידיה טוו". אשה חכמת לב = 806 = "לעשות", אל פעמים הוי', חותם מעשה בראשית, חוש התיקון של חדש אלול. "בידיה טוו" = בן (מתחיל ב-ב ושאר האותיות עולות נ). לפי זה כל הפסוק עולה "לעשות בן" – "אין אשה אלא לבנים". נלמד מכאן שהמלאכה של טויה היא סגולה לבנים, "ידיה שלחה בכשור וכפיה תמכו פלך". זמה = בן. מכאן אני לומד שהסגולה לא להגיע לזמה היא "בידיה טוו" (זלעו"ז) – בדיוק מה שכתוב (לא ברמב"ם, אבל במשנה). יש כאן מחלוקת עדינה בין המשנה לרמב"ם, שלפי הרמב"ם בעניה הוא כופה לעשות בצמר – שזו המלאכה המיוחדת לנשים – אבל בעשירה יכול רק לכפות אותה לעשות משהו (לאו דווקא לטוות בצמר) כדי לשמור על איזון נפשי. [אנחנו כותבים ספר סגולות – גם גימטריא – לפי המשנה הטויה היא סגולה לבנים, וזה גם סגולה לא לפול לזמה, זה יוצא בפירוש מהמשנה. לפי הרמב"ם זה לאו דווקא].

הכי מענין ברמב"ם הוא המשך, שלכאורה לא כמו המשנה, הלכה ג:

המדיר את אשתו שלא תעשה מלאכה כלל יוציא ויתן כתובה שהבטלה מביאה לידי זמה

למה לא מביא שעמום, כמו המשנה? שואלים את זה. אולי הרמב"ם לא מאמין בשגעון, כמו שלא מאמין בשדים ורוחות. המגיד משנה אומר שכבר כתבתי שהלכה כרבי אליעזר, ולכן הרמב"ם מאמץ את טעמו (ולא את הטעם של רשב"ג). זה מה שראיתי, אפשר לומר שהרמב"ם הוציא את השגעון של שעמום, והבעיה היא זמה, שבגימטריא בידיה טוו.

המשך הלכה ג:

וכן כל אשה רוחצת לבעלה פניו ידיו ורגליו ומוזגת לו את הכוס [דברים שלא הוזכרו במשנה, אבל כן בגמרא.] ומצעת לו את המטה ועומדת ומשמשת בפני בעלה כגון שתתן לו מים או כלי או תטול מלפניו וכיוצא בדברים אלו [מה שאמרנו שיושבת בקתדרא פטורה ממנו] אבל אינה עומדת ומשמשת בפני אביו או בפני בנו:

הלכה ד:

ומלאכות אלו עושה אותן היא בעצמה ואפילו היו להן כמה שפחות אין עושין מלאכות אלו לבעל אלא אשתו:

אחרי שהביא מה שתמיד חייבת חוזר לתחלת המשנה, ואומר מה שעושה רק בדיעבד, אם הם עניים:

יש מלאכות אחרות שהאשה עושה לבעלה בזמן שהן עניים ואלו הן אופה את הפת בתנור [הוא משנה את הסדר, לא הסתפק בתירוצים של 'טוחנת סלקא דעתך'... (אבל צריך להבין איך אופה זה חסד). וממשיך דבר חדש, שלא ראינו קודם:] ועזרא תיקן שתהיה אשה משכמת ואופה כדי שתהיה הפת מצויה לעניים [הוא מסמיך להלכה זו תקנה של עזרא. זה כבר מסביר למה אצל הרמב"ם אופה זה חסד. אבל צריך לזכור שאין לרמב"ם שבע מלאכות אלא אחת עשרה – צריך לתת את הדעת. שוב, הוא מוסיף ל"אופה" משהו שעושה את זה חסד – גם להשכים בבקר, "וישכם אברהם בבקר", ושתאפה בבקר כדי שהפת תהיה מצויה לעניים. כלומר, המנהג שהעניים באים רעבים על הבוקר, דופקים בדלת, וצריך להושיט להם פת לחם.] ומבשלת את התבשילין [סדר של אופה ומבשלת, יותר הגיוני מאשר להפסיק ביניהם עם כבוס, כמו במשנה (שלא הכי הגיוני).] ומכבסת את הבגדים [אחרי האפיה והבשול] ומניקה את בנה [ועכשיו משהו חדש, שלא ראינו במשנה, אבל זה בגמרא:] ונותנת תבן לפני בהמתו אבל לא לפני בקרו [יש מי שגורס בגמרא הפוך, שנותנת לפני בקרו ולא לפני בהמתו. על בקר רוכבים ובהמה רועה.] ומטחנת [כמו התירוץ הראשון של הגמרא] כיצד מטחנת יושבת ברחים ומשמרת את הקמח ואצה בטוחנת או מחמרת אחר הבהמה כדי שלא יבטלו הרחים [מי שבעצם טוחן זה או שפחה או בהמה, והיא רק משגיחה. זה נקרא 'מטחנת'. זה האחרון אצל הרמב"ם, והששית אצל הרמב"ם כי הכניס את האכלת הבהמה – יושבת ומשגיחה.] ואם היה דרכן לטחון ברחים של יד טוחנת [התירוץ השני של הגמרא, שאם מנהג המקום שנשים יכולות לטחון ביד – לא קשה מדי – טוחנת ביד]:

לפני שנמשיך, במקום חמשת הדברים של המשנה יש לו ששה דברים. צריך לומר שזה סדר אחר – ו"ק. כאן זה הרבה יותר חלק, לכאורה, שהאופה זה חסד – רמז מובהק שהוא רוצה להקביל אותה לחסד, כי צריכה להשכים כדי שהפת תהיה מצויה לעניים, כל הפת זה גמ"ח, בחינת אברהם. בשול זה על האש – גם אפיה זה באש, אבל באפיה מדגיש תקנת עזרה – זה בן הזוג של אפיה, זה גבורה. מכבסת שוב בתפארת – מצוין. מניקה את בנה – נצח, כמו שאמרנו קודם. החדש שהוא הכניס זה שנותנת תבן לפני בהמתו אבל לא לפני בקרו – זה עכשיו הוד. מה היחס בין מניקה את בנה לבין נותנת תבן לפני בהמתו – האכלת הבן והאכלת הבהמה, שתי בחינות. כשאופה זה גם לבעלה-למשפחתה ולעניים ומבשלת זה למשפחה. מכבסת זה תפארת. מניקה את בנה זה חלב אם, שכתוב בפירוש שזה סוד הנצח – הגידול. נותנת תבן לפני הבהמה זה הוד. במשנה דחקנו שטוחנת זה חסד, אבל כאן זה יסוד – טחינה זה ביטוי מובהק ליסוד. במשנה היה מעשה חבה, וזה יסוד, אבל כאן אין מעשה חבה אז זה טחינה (חוץ מזה שניב של זווג, טחינה זה הכנת הזרע – גם "משמרת" כאן זה שמירת הברית). יוסי אמר קודם שכל המושג חוטים שייך לעבור – שלוקחת חומר גלם, ותחלת ריקום העובר, גם בגשמיות, זה חוטים.

בהלכה ה כבר היו ששה דברים מקום  חמש. הלכה ו:

במה דברים אמורים בעניים אבל אם הכניסה לו שפחה אחת או נכסים שראוין לקנות מהן שפחה אחת [זה לא היה במשנה] או שהיתה לו שפחה אחת או שהיה לו ממון כדי לקנות ממנו שפחה אחת [הגמרא מוסיפה שגם אם יש לו, ולא אם היא הכניסה] אינה מטחנת ולא אופה ולא מכבסת ולא נותנת תבן לפני בהמתו [הכל חוץ ממניקה את בנה ומבשלת – גבורה ונצח, "כי בו ישמח לבנו כי בשם קדשו בטחנו", "שכל את ידיו"] הכניסה לו שתי שפחות או נכסים הראויין לקנות מהן שתי שפחות או שהיו לו שתי שפחות או שהיה ראוי לקנות שתי שפחות אינה מבשלת ואינה מניקה את בנה אלא נותנת אותו לשפחה להניק:

סיכום, הלכה ז ("כל השביעין חביבין"):

נמצאו כל המלאכות שכל אשה עושה אותן לבעלה חמש מלאכות [מהשתים של המשנה עושה חמש] טווה ורוחצת פניו ידיו ורגליו ומוזגת את הכוס ומצעת את המטה ועומדת לשמש בפניו והמלאכות שמקצת הנשים עושות אותן ומקצתן אינן עושות שש מלאכות [מהחמש של המשנה עושה שש] מטחנת [משנה את הסדר, מטחנת בהתחלה כמו המשנה] ואופה ומבשלת ומכבסת [לא כמו המשנה, מסמיך אופה ומבשלת, בלי מכבסת באמצע] ומניקה ונותנת תבן לפני בהמתו:

בירושלמי היו שבע, ובמפרשים כתוב שכל השאר זה תת-סעיפים של השבע, אבל הרמב"ם אומר בבטחה לא כך – שיש חמש לכל אשה ושש לעניה, לפי הדרגות בזה. מה אפשר לעשות מהחמש ושש? יש מה שכל אשה עושה ויש מה שעושה רק אשה בבית שאין אמצעים. נוסיף שלא שהיא חייבת להביא אמצעים, אלא אם יש לו אמצעים היא לא צריכה – היא לא חייבת לבוא לחתונה עם כסף, יותר טוב שהוא יהיה עשיר, ואז גם פטורה מכל הדברים. אצלנו, "אני לדודי ודודי לי", הקב"ה עשיר – אז לא צריך בכלל לעשות את ששת הדברים, אלא רק את החמשה. לא משנה אם אנחנו עניים בדעת או עשירים בדעת – יש לנו בעל עשיר. אז מה הסימן? השבע התחלק לחמש ושתים – זה היה פשוט – אבל  מה הסימן ברמב"ם? זה המכה בפטיש של השיעור. "בכל דרכיך דעהו" – כתוב ש"דעהו" זה לחבר (דע) ה ל-ו, לעשות יחוד מלמטה למעלה של "אני לדודי", מהמלכות (ה) לז"א (ו). בשש המלאכות היא עוזרת לו – הוא היה צריך לדאוג לזה, תפקיד שלו, והיא עוזרת. חמשת הדברים ששייכים לאשה זה שייך לה בהיותה אשה, בהיותה אשת איש. לא עשינו סדר ב-ה הדברים, אבל הם תיקון המלכות, תיקון ה"אני לדודי", שה"אני" זו האשה עצמה, ויש לה תיקון של חמשה דברים, שזה כולל גם חבה וגם איזון של עצמה (הבעל גם יכול לכפות אותה לשמור על עצמה). ה-ו זה ז"א – אם נקלעים למצב הגלות, שאז אולי גם הבעל שלנו, הקב"ה, לא מגלה את העושר שלו, אז אנחנו יותר צריכים לקחת אחריות על ניהול וכלכלת הבית, ואז צריכים לקיים את ה"דעהו", גם את ה-ה וגם את ה-ו, הכל מלמטה למעלה. אבל בזמנים טובים זה כמו בפיוט "דעה חכמה לנפשך", הפיוט של דונש, "דרור יקרא" שאפשר לשיר תיכף, שאפשר להספק רק ב"דעה" – דע ה, חמשת הדברים העיקריים שכל אשה חייבת בהם לבעלה. דברים של חבה אני מבין שצריך לעשות, אבל עיקר החידוש היה ה"עושה בצמר", עיקר הווארט כאן, שצריך להתבונן מה זה ברוחניות לעשות בצמר. אמרנו שזו היכולת לקחת חומר גלם ולטוות חוטים. או שזה דימוי של תחלת הריון, או שזו בכלל יכולת לעשות מגארנישט – מחומר גלם – קשרים, וזו סגולה לבנים ושמירה מזמה וכו'. הנחש טמא את חוה, בא עליה, וכשהיא עושה חוטים קטנים היא משתלטת עליו. כתוב שהנחש היה אמור להיות שמש גדול של האדם.

[לקטנים ולגאונים יש הרבה קשרים במח, ולמי שמתקבע יש מעט קשרים]. אשה צריכה לשמור על צלילות, היא לא "פחא בביתא" אלא "סימא בביתא". היא כל הזמן צריכה להתפתח – להוציא שערות חדשות.

[מה ההבדל בעבודת ה' בין עבודות לבעלה לעבודות לכלכלת הבית? מה זה המלאכות שצריכים בגלות ולא כשהוא עשיר?] עוד פעם, את כל הדברים האלה מישהו צריך לעשות. השאלה אם אתה או מישהו אחר. כמו שבזמן הגאולה "ועמדו זרים ורעו צאנכם" ובזמן הגלות – עבודה עברית. זו הדוגמה הקלאסית שלנו מה זה המתקה בלי הבדלה – ראש שכבר אפשר לקיים בארץ בתנאים הנתונים "ועמדו זרים ורעו צאנכם", אחד הדברים שאנחנו נלחמים נגדו, שזה כמו עתיד בלי הוה. אנחנו עדיין במצב שאין "ועמדו זרים", וצריכה להיות עבודה עברית כרגע – זו הבדלה. זו הדוגמה הכי טובה שעבודה עברית זה כל הדברים האלה. השפחה כאן היא שפחה כנענית (לא בדיוק גויה, אבל מקורה גויה – זה לא מיוחס). בזמן הגאולה יש הרבה שפחות ועבדים, ומה שנשאר לנו לעשות לקב"ה זה רק ללמוד תורה ולקיים מצוות. אפשר לומר שללמוד תורה זה מלאכה של חבה ולעשות מצוה זה כדי להשאר נורמלי. שאר הדברים זה כמו עבודה עברית. תן לחכם ויחכם עוד – תמיד משאירים לך להבין מה תכלית הכוונה.

סעודת ר"ח, אפשר לומר שיר המעלות. קודם "דרור יקרא".

ה. רבי חייא

באמת רצינו להדגיש את רבי חייא – עם זה לא התחלנו בכלל, למה רבי חייא חולק על רבי. כאן יש מחלוקת בין משנת רבי לרבי חייא. כל ה"אין אשה אלא ליפי וכו'" – זה הכל ראש של ברייתא, של רבי חייא. אי אפשר להסתכל ברבי חייא – מי שמסתכל מתעוור – וגוהרקא דרבי חייא עולה מעצמה, בלי מלאכים, הוא עצמי לגמרי. יש המון מה לספר על רבי חייא, אבל נביא רק דבר אחד, על פי פשט, שגם בעל ההפלאה מביא (והזכירו קודם) – שלרבי חייא היתה אשה שמצערת אותו. פלאי פלאים, היא מצערת אותו והוא אומר שלא תעבוד וכו'. אבל כתוב שהיא היתה מצערת אותו והוא, כל מה דבר טוב שהיה מוצא בשוק – בגד, מאכל – היה לוקח בסודר שלו ומביא לה מתנה, כל יום. כל יום היה מעניק לה מתנה. אז רב, האחיין שלו (משני צדדים, בן אחיו ובן אחותו) – רבי חייא עלה מבבל  ורב אחר כך ירד לבבל (לרבי חייא שלשה כינויים, או ברבי – מאד חשוב, נשאיר את זה – רבי חייא הגדול ורבי חייא רבא) – שאל אותו, למה אתה כל כך מכבד את אשתך, היא כל כך מצערת אותך ואתה כל כך מכבד אותה, כל היום חושב עליה איך להביא לה כל טוב הביתה, מה הולך כאן? רבי חייא ענה לרב – "דיינו שמגדלות את בנינו ומצילות אותנו מהחטא". אומר בעל ההפלאה משהו חלק ופשוט – שלכן כתוב יחד "אין אשה אלא ליפי" ו"אין אשה אלא לבנים", רק בסדר הפוך, שכאן מדגיש קודם את הדאורייתא. הוא אומר – מגיע לי משהו? שלא תצער אותי? היא האשה הכי מקסימה בעולם, מגיע לה הכל גם שמצערת אותי כל היום, כי "דיינו" – מגדלת את הבנים, "אין אשה אלא לבנים", ומצילה מהחטא, "אין אשה אלא ליפי". זה באמת חלק ופשוט. לפי מה שאמרנו שתכשיטי אשה זה אחרי בנים – לכל בן תכשיט – זה תני בפני עצמו, ולא צריך להזכיר בהקשר זה. למה היא היתה מצערת, אולי באמת היא היתה אשה מקסימה? יש סיפור אחר, מופלא – לרבי חייא היו שני בנים צדיקים, יהודה וחזקיה, ואליהו הנביא גלה את הסוד לרבי (ולכן נתנו לו ששים פולסי דנורא, כמנין מטוה) שרבי חייא ובניו שקולים כנגד שלשת האבות. לכן בזמן שהעולם היה צריך מטר רבי הוריד אותם לפני התבה – אמרו "משיב הרוח" ובאה רוח, אמרו "מוריד הגשם" וירד גשם, וכשרצו לומר "מחיה המתים" רגש עלמא (רגש עלמא = אברהם יצחק יעקוב). אז שאלו "מי גלה רז זה" לרבי, ואמרו שאליהו הנביא גלה את זה – הביאו אותו ונתנו לו ששים פולסי דנורא, אז הוא הבין את הרמז, תפס את הענין ומיד ירד כדי להפסיק את התפלה, הופיע כדוב של אש (צריך להבין למה דב), בלבל להם קצת והענין התבטל. אז היו לו שני בנים צדיקים וביחד הם כנגד האבות – רבי חייא כנראה כנגד אברהם, הגדול בענקים (פעם הסברנו אולי אחרת, שכנגד יעקב), גם שרה קצת צערה את אברהם, "שמע בקלה". מה היה הסיפור עם אשתו? היא היתה צדיקה, אבל מה הסיפור? יהודה וחזקיה היו תאומים, אבל חזקיה חכה עוד שלשה חדשים בבטן. מי שנשוי עם אשה ומגיעים לתשעה חדשים – כל יום שעובר זה טראומה. ההריון הזה היה גיהנם בשבילה. אחר כך היא נכנסה להריון פעם שניה, עם תאומות – צער עיבור איום ונורא. לתאומות קראו פזי וטוי ("טוו את העזים"). הילד האחרון של רבי חייא זה טוי בכבודה ובעצמה. כנראה שפזי וטוי הן לאה ורחל, שכנגד חוה ראשונה וחוה שניה, כידוע. גמרנו, זו אשה שסבלה משהו לא רגיל בהריון. אז מה עשתה? קונץ, היא חכמה מאד. התחפשה שלא יכיר אותה ובאה לשאול שאלת רב – ילמדנו רבינו, אשה מצווה בפרו ורבו? פסק לה שלא, אז היא הלכה ושתתה כוס של עקרין. בסופו של דבר הדבר נודע, ואז הוא הצטער מאד – רציתי עוד כרס אחת, עוד שני תאומים. חבל לי מאד מאד שלא ילדת לי עוד תאומים. בכל אופן, רואים שלא סתם היא מצערת אותו – הוא ציער אותו כדבעי. זה ציור מיוחד – אין כזה ציור. קודם כל, היא אשה צדיקה – שואלת שאלת רב, ולא עושה בלי זה. היא סובלת נורא ואיום, וזה ששואלת שאלת רב זו גדולה מצדה. בכל אופן, זה דבר מיוחד.

[לא רואים שותפות ביניהם] זה הסוד שהסברנו הרבה פעמים, על היהודי הקדוש ששלח את התלמידים לראות זוג שכל אחד עושה משהו אחר בבית, והמסקנה היתה שזה אדם וחוה לפני החטא. באריז"ל זה סוד ה-צ, שכותבים עם כל ראש לכוון אחר, אבל זה הזווג הכי נעלה. הכל זה "לעשות לו יתברך דירה בתחתונים" – גילוי לשותף השלישי שביניהם, וממילא גם הזווג שלהם הוא בשבילו, ונראה שכל אחד מסתכל לכיוון אחר.

עד כאן, יש עוד המון דברים אבל נשאיר את זה ככה.

רק מילה לסיום, שהיתה אמורה להיות השורה התחתונה: כל השנה אנחנו פוסקים כדעת המשנה, אבל בחדש אלול פוסקים רבי חייא. באמת מה שנשאר זה רק המלאכות של חבה ו"עושה בצמר". קודם אמרנו לא ככה, שגם בחדש אלול צריך רק דברים שהם יד כהה, יד שמאל – מלאכות של אשה, כולל הכל. אבל כעת אומרים יותר, שחדש אלול זה "תני רבי חייא" עם כל השלש "תני" שלו, כולל שזה הזמן הכי טוב לעדן את האשה עם פשתן.

נעשה עוד רמז קבלי, נתחיל מהבנות לפני האשה: אפרוח חלב ר"ת אח (חלב יוצא מה-ח של האפרוח), ועידון האשה על ידי פשתן – סוד אח"פ (דברנו קודם עם הבחורים של דורשי, הבל הפה והחטם והאזן). כתוב שהפשתן קשור לפה – פישון, חוץ מלשון פושו ולשון פשתן, זה "פי שונה הלכות". רואים שפשתן קשור בקבלה לאור הפה. צריך לומר שלהשקות את הבת שהגיע לפרקה חלב זה תיקון אור החטם, ולהאכיל אותה אפרוחים – אפרח כולל כל אותיות אח"פ, וה-ר הרבה פעמים רק לתפארת הלשון – זה האזן (כתוב בע"ח שאור האזן כולל את כל האח"פ). כנראה שיש סוד איום ונורא דווקא ב"תני" האחרון של רבי חייא – לעדן את אשתו ולהלבין את בנותיו. זה תפריט של אלול (פעם היתה לנו מסעדה בשויץ – כל חדש יש תפריט מתאים לסודות החדש). התפריט של אלול אפרוחים וחלב, והביגוד של החדש זה פשתן.

זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל אמן, חי אלול זה להכניס חיות ושמחה לחדש אלול, יחד עם האש שדברנו עליה קודם. שתהיה לנו תכלה שנה וקללותיה ותחל שנה וברכותיה – שכבר תחל שנה וברכותיה מר"ח אלול.

שיר המעלות.

בתענית בפשטות פוסקים כמו רבי חייא. אין שם מחלוקת על ה"יפהפיות" – לכאורה זו הלכה. זו ראיה שפוסקים כרבי חייא באלול, הזמן שמחבר את חמשה עשר באב ליום הכפורים, זמן השידוכים, הזמן של "בחור שא עיניך".

ו. השלמות (למחרת, טלפונית):

א. רציתי לפתוח ברמזים של חדש אלול. יש את חמשת הר"ת שהרבי תמיד אומר, אבל אם בוחרים אחד זה "אני לדודי ודודי לי", כפי שנתבאר כמ"פ. אבל מה שהכי פשט, שאפשר להבין ששייך לענין של אלול (חוץ מהר"ת) זה "אני לדודי ודודי לי", "אנה לידו ושמתי לך" (עיר מקלט, כמו "ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים"), "את לבבך ואת לבב זרעך" (עם הרמז היפה של חי מלים ו-אלול אותיות). כפי שמסביר הרבי, זה שלש העבודות של ת – תפלה-תורה-תשובה (האחרים קצת דחוקים, להכניס את פורים לאלול והרמז למפרע), שעולים ג"פ תריג, "גל עיני וגו'", "השראת השכינה בישראל" וכו'. מזה רצינו להסביר שאלול זה האשה ואת שלש הבחינות של "אין אשה אלא...". "אני לדודי ודודי לי" זו ההתאהבות, מציאת חן הדדית – "אין אשה אלא ליפי" (זה בחינת דוד המלך, כפי שנתבאר – "דודי"). "אנה לידו ושמתי לך" זה תורה – "אין אשה אלא לבנים", התלמידי חכמים – זה שייך למשה רבינו (התפארת-הדעת). ממילא נשאר – וזה החידוש – שהתשובה היא "אין אשה אלא לתכשיטי אשה" (כמו שהחידוש הוא בהקבלת הכהן הגדול לתכשיטי אשה – עצם ההקבלה לתכשיטים חלקה מאד, אבל ברגע שיוצא שזה המכוערות צריך ישוב הדעת להבין את זה).

מה ההסבר? יעזור לנו גם הלאה – ברית מילה שייכת לאברהם אבינו, ועליו כתוב "אתה כהן לעולם". כתוב שאברהם לא מל את עצמו קודם כי חיכה למילה הגדולה (כמבואר במאמר בתו"א) – מילה תחתונה זה "ומלתם את ערלת לבבכם", שזה שייך לכל השנה, אבל באלול זו המילה הגדולה מלמעלה, "וכרות עמו הברית" (שה' מל עם אברהם מלמעלה), ועל זה כתוב "ומל הוי' אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך". מה שיוצא, מחודש, שתשובה בימין, תפלה בשמאל ותורה באמצע. תפלה ותורה זה פשוט, והחידוש הוא התשובה בימין. כנראה שדווקא הבעל, איש חסד (כמו שאמרנו שרבי חייא כנגד אברהם), אוהב לתת מתנות לאשה – "ובלבד שתעטרונו בזהובים". דרך זו (אף שהאשה מצערת) היא אברהם אבינו. יש ניגון מוחלט בין אברהם ליעקב – לכן צריך את יצחק כממוצע ביניהם – שיעקב התאהב ברחל כי מיד ראה שהיא יפה, ואילו אברהם לא הסתכל עליה עד הירידה למצרים. היא באמת היתה יפה, אבל הוא לקח את מקחו לשם שמים, ודווקא מי שלא מסתכל עליה כל הזמן הוא מעניק לה מתנות. "האדם הגדול בענקים" – שכל הזמן מעניק לאשתו זהובים ועטרות ותכשיטים. אצלו "אין אשה אלא לתכשיטי אשה".

אפשר לפרש הכל – תפלה-תורה-תשובה – בתוך התורה עצמה (בהקשר של הישיבה והת"ת). חייבת להיות התכללות. לגבי "אין אשה אלא ליפי" – זה "שלשה דברים מרחיבים דעתו של אדם" (זו הסיבה שצדיק ירצה דווקא להתחתן עם אשה יפה, יתכן כי מבין שאשה נאה מרחיבה את דעתו של אדם) לעסוק בתורה. על דרך שר"ת וחבריו עשו ערימת זהובים כדי שזה ירחיב את דעתם בעסק התורה (וחכמי ספרד התלוצצו מזה). יש משהו בתורה שאשה יפה מסמלת הרחבת הדעת. "אין אשה אלא לבנים" זה פשט – מישהו שעיקר לימוד התורה שלו להרבות תלמידים (כמו שיש המון מאמרי חז"ל). הרבה פעמים זה לא הולך יחד – להיות ראש ישיבה או מגיד שיעור או מלמד הרבה פעמים לא הולך עם הרחבת הדעת. אבל אדרבא, מי שמסירותו לעשות תלמידים ולחנך הדור הבא, במדה מסוימת מבטל את הרחבת הדעתו שלו. אם כי אם יזכה יתקיים אצלו "מתלמידים יותר מכולם", אבל עד שלא יגיע לזה תהיה לו הרבה עגמת נפש להקים ישיבה ולעבוד עם תלמידים טעוני טיפוח וכו'. "אין אשה אלא לתכשיטי אשה" – יש פשט, כמו שת"ח צריך להיות בקי ב-כד תכשיטים. העיקר זה תורה שבעל פה, אבל הקישוטים שלו זה הפסוקים. נמשיך, שלא רק צריך לדעת את הפסוקים בשביל הבקיאות, אלא שמהם בונה דרשות ועושה גימטריאות – עיקר הקישוטים של ת"ח זה יפי של דרשותיו. לשם כך צריך את חומר הגלם ממנו טווים – כל פסוקי התנ"ך. דרשנות והרחבת הדעת זה לא אותו דבר, כמו שאפשר לחשוב – יפי ותכשיטים זה שני דברים. הרחבת הדעת זה בעיקר הוא, משהו עצמי, תלמידים זה תלמידים, ותכשיטים זה שדורשים ברבים – ירחי כלה. רבי עקיבא שעורר את העם פעמיים עם ה-127 – זה תכשיט. כעת יפה מאד, שהרחבת הדעת העצמית שייכת לבת שבע, "אני לדודי ודודי לי" בשמאל, והראש של הרחבת גבול התלמידים זה הקו האמצעי, תורה, ולהיות בעל דרשן זה חסד – אתה רוצה להגיע לכולם, לא רק לתלמידים (גם לצבור הרחב, וגם לנשים – דרשנים דורשים כדי לעורר). צריך תכשיטים בשביל להיות בעל דרשן, וגם צריך הרבה כסף כפשוטו כדי להגיע לכולם בתקשורת. צריך לומר גם בפרשת שבוע: יש הרבה שמקשים מה ההבדל בין הכהנים והזקנים בפרשת שבוע (זה לא כהנים בהקשר של ביהמ"ק אלא בהקשר של ת"ת). אפשר לומר שזקנים זה הראש של הישיבה – למסד את הישיבות – זקן זה ראש ישיבה. אבל כהן הוא דרשן – הוא מלמד את כל העם. הוא גם ת"ח גדול, אבל מסוג אחר, אחד של זהובים. לפי זה זה 'בערך' חסיד ומתנגד – הרי חסיד לא יכול להחית זקן, ואילו "זקן היושב בישיבה" ומתעסק בתלמידים. הכהנים הם "שלוחי דידן" – שלוחי דרחמנא אלינו – הם צריכים לטפל בכל העם. זה גם החטא של בני עלי, שהתעסקו לא בקדושה ובטהרה עם הנשים דווקא.

מכאן הכוונה היתה לעבור לאמור בכתבי האריז"ל שיש שלש נשים שנקראו "שבע", כנגד ג' הקוים שבמלכות עצמה. אלישבע – אשת אהרן כהן גדול, בת שבע – אשת דוד המלך (אם שלמה, אם המלכות), יהושבע – אשת יהוידע כהן גדול. האריז"ל כותב שאלישבע זה חסדי המלכות, בת שבע גבורות המלכות, ויהושבע קו האמצעי (פשוט, אלישבע מתחיל ב"חסד אל" ויהושבע בשם הוי' שבתפארת, ו"בת שבע" זה המלכות שבנינה מהגבורות). לפי זה אלישבע זה "ומל הוי' אלהיך את לבבך", בת שבע זה "אני לדודי" ויהושבע זה "אנה לידו ושמתי לך" – היא זו שהחביאה את המלך הבא (מקום לנוס שמה), אין עיר מקלט טובה מזו. החסד והתפארת הם כה"ג, ובקו האמצעי רצינו ת"ח, אך עיקר מעלת יהוידע המצטיירת בתנ"ך היא היותו הרבי של יואש, שכל חייו יואש הלך בדרך הישר. כלומר, עיקר ענינו הוא היותו הת"ח ולא הכה"ג – אין ת"ח אחר בדורו, הוא משה רבינו בדורו. לכן נקרא יהוידע – דעת, הקו האמצעי. אם כן, אהרן הוא בקו הימין (עם בגדי הפאר) ודוד לקו שמאל, כמו שהוסבר, והחידוש כאן יהוידע – "אין אשה אלא לבנים", לכן פעולתם הצלת בן המלך וחינוכו. בתיאור היפי של בת שבע, אם המלכות, כתוב "טובת מראה מאד" – תיאור שיש רק אצל רבקה אמנו, בגבורה (וכן בלשונות היפי טוב זה גבורה, "טוביה גניז בגוויה"). ליהושבע וגם אלישבע אין תיאור מפורש של יפי. על אלישבע, לפני האסון שקרה עם נדב ואביהוא, כתוב שהיתה המאושרת והשמחה בנשים – זה חסד מלא, רק שהוא קצת נחשך אחר כך. שם באמת היה איזה פגם בבנים, שלא זכו לשלמות גידול הבנים. זאת אומרת שגם דוד הוא ה"יפה תאר" של ה' וגם בת שבע היא ה"יפת תאר" של דוד.

בכלל, באותה סוגיא – סוף פ"ב דסנהדרין, "המלך מסתפר בכל יום" – היה כתוב קודם על אבישג השונמית ועל נשים בכלל, "אשת נעורים" וכו', הכל היה סוגיא של נשים. אבישג השונמית, בעולם התחתון – שאינה נשואה – היא כנגד בת שבע. לכן כל הסיפור שדוד היה צריך להוכיח לאבישג שיש לו כח גברא קרא לבת שבע וכו'. כל זה בסוגיא שקדמה ל"המלך מסתפר בכל יום". שתיהן יפי – אצל בת שבע כתוב "והאשה טובת מראה מאד" ואצל אבישג "והנערה יפה עד מאד" (זו אשה, אשת איש, וזו נערה). טובת מראה מתחיל מרבקה ויפה מתחיל משרה, ובשתיהן כתוב "מאד" (ב"פ מאד = מלך), סוד תכלית עלית המשיח, "ירום ונשא וגבה מאד".

ב. באותו מקום שכתוב שרבי חייא אמר "דיינו..." ממשיכה הגמרא (בסיפור שחוזר גם בסנהדרין וגם בהמשך לרבי חייא) ורב יהודה דורש לבנו ר' יצחק את הפסוק "ומצאתי אני מר ממות את האשה", הבן שואל – כגון מי? והוא אומר לו – כגון אמך. אחר כך דורש "יהי מקורך ברוך ושמח מאשת נעוריך", וגם אומר לו "כגון אמך". כנראה רוצים להגיד שכך גם אצל רבי חייא. רבי יצחק שואל את אביו איך יתכן, והוא אומר לו "מיתקף תקיפא עבורי מעברא במילי". פלא שלא מזכירים שזה מפרקי אבות "נח לכעוס ונח לרצות", אולי כי הגרסה אצל רובם היא שאצלו "יצא שכרו בהפסדו" ולהיפך ב"קשה לכעוס וקשה לרצות", אבל זה מוזר, לכן אדמו"ר הזקן גורס הפוך. אפשר להביא ראיה לגרסת אדה"ז מרב יהודה, שמכיון שנח לרצות אז "יהי מקורך ברוך ושמח מאשת נעוריך". זה מסביר גם מענה רבי חייא למה כל כך טוב לאשתו – בחינת חסד, אברהם, תכשיטי אשה. אמרנו שהיתה לאשתו הרבה יראת שמים – ששתתה כוס של עקרין אחרי פסק. המכוערות הן יראות שמים, אומרות "קח את מקחך לשם שמים" – "שנאמר שקר החן והבל היפי אשה יראת הוי' היא תתהלל".

ג. "אין חכמה לאשה אלא בפלך". חכמה לאשה בפלך = ישראל (ר"ת חלב, שייך למניקה את בנה). חכמת נשים בפלך = 1000 (תוספת של בעל שם טוב). פלך = 130 = ה"פ הוי'. אפשר לומר, לפי כתבי האריז"ל, שלאשה יש ה"פ הוי' – ה"ג של הדעת שלה – זה הפלך שלה. זה המיעוט של "אלא בפלך" – שהחכמה שלה מתבטאת בה"ג של הדעת. פלך במילוי עולה נהר, ואם מחברים עוד פלך (המקור) עולה שכינה. מילוי המילוי עולה 961 = אל ברבוע, המשפחה היהודיה הראשונה, כידוע.

על הפסוק "ידיה שלחה בכשור וכפיה תמכו פלך" יש פירוש הגר"א שמביא בשם מישהו אחר שבתחלת משלי (זה הסוף, הפרק האחרון) מדובר על שלשה טיפוסים לא רצויים – פתי-לץ-כסיל – והגר"א אומר שזה הפלך דלעו"ז. הפלך היא חכמת הנשים, וחכמת הנשים היא הלעו"ז של הנ"ל. נמשיך את הדרוש ונאמר שאם הבעל שלך הוא פתי-לץ-כסיל – מצוי מאד – העצה שלך היא לעשות בצמר, או לעשות בפלך, ועם הטויה שלך תתקני אותו.

כשור פלך = 666 (משולש לאה) = יתרון. זה ממש "יתרון האור מן החשך", שהאשה לוקחת חומר גלם – חומר חשוך – ומוציאה ממנו חוט (חיה, חכמה, הגילוי מהעלם הכתר). בזה היא גם הופכת את הפתי-לץ-כסיל שלה לבן אדם מהישוב.

פלך במספר קדמי עולה 585 = ט"פ א-דני. כלומר, חלק הקדמי זה ז"פ א-דני, נוסף על פלך שעולה ב"פ א-דני (הסימן הוא בז). א-דני זה שם המלכות. כלומר, רק חלק הקדמי הוא 455 – תנה, ג מילויי אהיה בכתבי האריז"ל.

ד. אמרנו ששרש טוה רק ג"פ בתנ"ך, אבל תרגומו מענין – שרש עזל. דברנו על שׂער ושׁער, ויש גם שעיר – עז – ומדובר על "טוו את העזים", והתרגום מתחיל עז (יש אחר כך ל – כנראה יש פה איזה שעיר לעזאזל, שייך לשדוכי יום כפור). זה עז ל..., כמו "הוי' עז לעמו יתן" או "עז למלך". כלומר, כשהנשים טוות את העזים, ובכלל כשהאשה עושה בצמר (או בפשתן) היא נותנת עז לעם ישראל בכלל ולבעלה בפרט. אמרנו שעזל זה כמו עזאזל (נוטריקון) ועז זה שעיר – שערות – אז הכל מתקשר יחד. כשכופים את האשה לטוות יש פה איזה מין שעיר לעזאזל (צריך לחשוב איך לפרש בדיוק). בכל אופן, הדבר היחיד שראיתי במפרשים – דברים כאלה להסתכל בקורקונדנציה – ש-עזל זה כמו אזל (לשון הילוך ותנועה), וחושב שהמקור הוא בלשון תנודה ותנועה (אולי בשפות שמיות), לשון טאה (שהכי קרוב לו בלשה"ק זה לטאטא – בתחלה לא ידעו מה זה, עד ששמעו שפחה שאומרת שהולכת לטאטא את הבית). מטאטא הוא כלי של נשים, וכן פלך זה מקל – אפשר להמציא מקל שהוא גם טוב בשביל פלך, גם בשביל מטאטא, וגם בשביל לתת מכות לבעל כשצריך (תורה מופרשת של המגיד, שרע זה "מלרע", והמשל שמביא הוא המטאטא של הבית הוא כלי נחות, וכשצריך לתת עונש משתמשים בו – שם מדבר על להרביץ לילדים, אבל מסתמא יותר שכיח להרביץ לבעל...). הוא אומר שעיקר הענין של טוירה זה תנועה, ולכן יש קשר של טויה לעזל-אזל. אמרנו לפני כן שהאות היא ט, הנחש ב"ספר המלכות", והנחש הוא בעל תנועה מובהקת (גם שייך לשעיר לעזאזאל ולכל הנ"ל) – עליו כתוב "דרך נחש עלי צור", כלומר שתנועתו גם מאד נסתר, אחר מה"שלשה המה נפלאו ממני וארבעה לא ידעתים" (הדבר השני בארבעה – שלשה כנגד האבות ולמעלה מזה ארבעה כנגד האמהות, ברדל"א – אז זה כנגד רבקה אמנו, יפת התאר מאד, סוד "אין אשה אלא ליפי" וכנ"ל). בתורה הביטוי עזאזל קשור עם הליכה – ללכת לעזאזל (וככה מקללים) – הכל זה אזל. הולכים לשם כי זה לשון הליכה – אזל.

ה. רבי חייא הגדול = טוב ברבוע העולה "ברא אלהים" (בחינת "בהבראם"-"באברהם"). רבי חייא רבא = 448 = דרך דרך = כבוש חזקה = ז"פ דין וכו'. כתוב בגמרא שהוא מזרע שמעי אחי דוד. היתה בעיה של שידוך בינו לבין רבי, שהבת מתה כי לא היתה מספיק מיוחסת. זה ווארט יפה מאד, שהוא 'לא בקטע' של מיוחסות, אלא יותר בקטע של יפי או מכוערות (אם כי אומר "דיינו שמגדלות את בנינו", שכן מתייחס לבנים – כמו שאומר בעל ההפלאה – אך ודאי נכנס למכלול). הבן איש חי שואל שרבי חייא לכאורה יותר מיוחס, כי רבי הוא מהלל – לא בן אחר בן, דרך בת – ואילו רבי חייא הוא בן אחר בן, אבל זה רק מאחי דוד, בן ישי. הרמ"ע מפאנו כותב שרבי חייא הוא גלגול של ישי (ובכל סדר הדורות מקשה על זה). בכל אופן, הגמרא מציינת את יחוסו – אז כן יש לו קשר ליחוס, מיוחד לשמעי אחי דוד (= מלך המשיח = צדיק גמור וכו'). מה שאמרנו בסוף הוא באמת פלא – שלבו השניה קוראים טוי. יש לה קשר מיוחד לדבורה הנביאה, כי דבורה עולה טוי ברבוע פרטי (לפעמים בנשים הצדקנות דבורה היא בגבורה).

עוד משהו לגבי רבי חייא, שפעם אחת התווכח עם רבי חנינא, ואז רבי חנינא אמר שאם ח"ו התורה תשתכח מישראל אחזיר אותה בפלפולי. רבי חייא ענה לו שאני עושה שהתורה לא תשתכח בכלל, ועל ידי זה לא תשתכח תורה מישראל. על זה אמר רבי – "כמה גדולים מעשי חייא". קשור לחינוך הילדים – רציתי להקדיש את זה ליום ההתחלה של החיידר וגם של הישיבה. לפי זה רבי חייא שייך ליוחאי (ולרשב"י) – ס"ת "כי לא תשכח מפי זרעו". בכלל, רבי חייא הוא נושא הפכים – שזו מעלתו לגבי רבי, שהוא תנא גמור מחד ונעלם לגמרי מאידך. גם אחיינו, רב, הוא "רב תנא ופליג", אבל מי שבאמת מחבר זה רבי ורבי חייא, וכל ממוצע מחבר כי יש לו שרש יותר גבוה משתנים. המחלוקת על התורה עתיקה יותר, רבי חייא קשור ליוחאי, כח האי-שכחה – בזכות זה שמגדל את פנימיות התורה זוכה שהתורה לא תשכח. צריך לומר שבחדר שלנו, וכ"ש בישיבה הקטנה וכ"ש בישיבה ההגדולה – מה שמתקן ושומר על הנגלה שלא יישכח זה לימוד החסידות. החסידות זה בשביל לתת חיות בנגלה (שייך ל-חי אלול, ולאש התורה של הפנימיות).

ו. הרמב"ם מביא רק את חלק הפסוק "וכל אשה חכמת לב בידיה טוו". אמרנו שרק "אשה חכמת לב" זה "לעשות" (ורק "חכמת לב" זה פרו ורבו, לפי זה אשה פרו ורבו = לעשות). אשה חכמת לב בידיה טוו = גל פעמים הוי', וכשמצרפים את "וכל" זה "בראשית" עם הכולל – היות שיש "לעשות", המלה האחרונה של מע"ב, מצדיק כולל כדי שתהיה גם המלה הראשונה של מע"ב.

ז. שעמום = ג תמוז. לא צריך להגיע לזה, אלא לעבוד.

ח. בניהו בן יהוידע פותח את דבריו בכך שלא לפרש ח"ו שבן אדם צריך לשאת אשה בגלל שהיא יפה, אלא שכל הדברים האלה שייכים לאשה עצמה – זה טעם למה לא לתת לאשה לעבוד קשה, שזה יכול לפגוע באחד מהנ"ל. הכל כי לא על דעת כך התחתנה – זה מקח טעות. כל ה"אין אשה אלא ל..." זה בראש שלה, ולכן לא התחתנה על דעת שיתנו לה בעל כרחה לעשות דברים שיכחישו את יפיה, או יפגעו בבנים, או בתכשיטים. לכאורה פירוש יפה, אך איני חושב שזה הפשט, כי אפילו הוא בעצמו בהמשך ההסבר – וכן בתענית – זה הפוך, שמתחתן בגלל שהיא יפה או בגלל הבנים. אולי אפשר להצדיק אותו שזה נכלל בתוך הענין, ולעניננו, היות שהמשנה מדברת על איזה מלאכות אפשר לתת לה, אז כאן צריך לפרש ככה ולהוסיף שמי שהוא באמת חסיד וירא שמים לא מתחתן סתם כי היא יפה, ואף על פי כן גם הוא יכול לומר, כרבי חייא, ש"אין אשה אלא ליפי".

ט. אמרנו ש-פשתן שייך לפה באח"פ. רש"י אומר שמי שרוצה לעדן את אשתו, שיהיה לה זיו, שילביש אותה פשתן. בפשטות לא מלבישים את הפנים בפשתן – אפשר להגיד שזה זיו לשאר הגוף. אפשר לומר שזה כינוי מובהק לזיו השכינה, מלכות, והוא מתגלה גם דרך הפה – בבחינת "פתח פיך ויאירו דבריך". צריך לומר שבפנימיות כשלובשים פשתן לא רק שהעור נהנה – כמו שאצל רב ושמואל – אלא שבצורה פלאית הפשתן משפיע על אור הפנים, משפיע על "פתח פיך ויאירו דבריך".