ו. השלמות (למחרת, טלפונית):

א. רציתי לפתוח ברמזים של חדש אלול. יש את חמשת הר"ת שהרבי תמיד אומר, אבל אם בוחרים אחד זה "אני לדודי ודודי לי", כפי שנתבאר כמ"פ. אבל מה שהכי פשט, שאפשר להבין ששייך לענין של אלול (חוץ מהר"ת) זה "אני לדודי ודודי לי", "אנה לידו ושמתי לך" (עיר מקלט, כמו "ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים"), "את לבבך ואת לבב זרעך" (עם הרמז היפה של חי מלים ו-אלול אותיות). כפי שמסביר הרבי, זה שלש העבודות של ת – תפלה-תורה-תשובה (האחרים קצת דחוקים, להכניס את פורים לאלול והרמז למפרע), שעולים ג"פ תריג, "גל עיני וגו'", "השראת השכינה בישראל" וכו'. מזה רצינו להסביר שאלול זה האשה ואת שלש הבחינות של "אין אשה אלא...". "אני לדודי ודודי לי" זו ההתאהבות, מציאת חן הדדית – "אין אשה אלא ליפי" (זה בחינת דוד המלך, כפי שנתבאר – "דודי"). "אנה לידו ושמתי לך" זה תורה – "אין אשה אלא לבנים", התלמידי חכמים – זה שייך למשה רבינו (התפארת-הדעת). ממילא נשאר – וזה החידוש – שהתשובה היא "אין אשה אלא לתכשיטי אשה" (כמו שהחידוש הוא בהקבלת הכהן הגדול לתכשיטי אשה – עצם ההקבלה לתכשיטים חלקה מאד, אבל ברגע שיוצא שזה המכוערות צריך ישוב הדעת להבין את זה).

מה ההסבר? יעזור לנו גם הלאה – ברית מילה שייכת לאברהם אבינו, ועליו כתוב "אתה כהן לעולם". כתוב שאברהם לא מל את עצמו קודם כי חיכה למילה הגדולה (כמבואר במאמר בתו"א) – מילה תחתונה זה "ומלתם את ערלת לבבכם", שזה שייך לכל השנה, אבל באלול זו המילה הגדולה מלמעלה, "וכרות עמו הברית" (שה' מל עם אברהם מלמעלה), ועל זה כתוב "ומל הוי' אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך". מה שיוצא, מחודש, שתשובה בימין, תפלה בשמאל ותורה באמצע. תפלה ותורה זה פשוט, והחידוש הוא התשובה בימין. כנראה שדווקא הבעל, איש חסד (כמו שאמרנו שרבי חייא כנגד אברהם), אוהב לתת מתנות לאשה – "ובלבד שתעטרונו בזהובים". דרך זו (אף שהאשה מצערת) היא אברהם אבינו. יש ניגון מוחלט בין אברהם ליעקב – לכן צריך את יצחק כממוצע ביניהם – שיעקב התאהב ברחל כי מיד ראה שהיא יפה, ואילו אברהם לא הסתכל עליה עד הירידה למצרים. היא באמת היתה יפה, אבל הוא לקח את מקחו לשם שמים, ודווקא מי שלא מסתכל עליה כל הזמן הוא מעניק לה מתנות. "האדם הגדול בענקים" – שכל הזמן מעניק לאשתו זהובים ועטרות ותכשיטים. אצלו "אין אשה אלא לתכשיטי אשה".

אפשר לפרש הכל – תפלה-תורה-תשובה – בתוך התורה עצמה (בהקשר של הישיבה והת"ת). חייבת להיות התכללות. לגבי "אין אשה אלא ליפי" – זה "שלשה דברים מרחיבים דעתו של אדם" (זו הסיבה שצדיק ירצה דווקא להתחתן עם אשה יפה, יתכן כי מבין שאשה נאה מרחיבה את דעתו של אדם) לעסוק בתורה. על דרך שר"ת וחבריו עשו ערימת זהובים כדי שזה ירחיב את דעתם בעסק התורה (וחכמי ספרד התלוצצו מזה). יש משהו בתורה שאשה יפה מסמלת הרחבת הדעת. "אין אשה אלא לבנים" זה פשט – מישהו שעיקר לימוד התורה שלו להרבות תלמידים (כמו שיש המון מאמרי חז"ל). הרבה פעמים זה לא הולך יחד – להיות ראש ישיבה או מגיד שיעור או מלמד הרבה פעמים לא הולך עם הרחבת הדעת. אבל אדרבא, מי שמסירותו לעשות תלמידים ולחנך הדור הבא, במדה מסוימת מבטל את הרחבת הדעתו שלו. אם כי אם יזכה יתקיים אצלו "מתלמידים יותר מכולם", אבל עד שלא יגיע לזה תהיה לו הרבה עגמת נפש להקים ישיבה ולעבוד עם תלמידים טעוני טיפוח וכו'. "אין אשה אלא לתכשיטי אשה" – יש פשט, כמו שת"ח צריך להיות בקי ב-כד תכשיטים. העיקר זה תורה שבעל פה, אבל הקישוטים שלו זה הפסוקים. נמשיך, שלא רק צריך לדעת את הפסוקים בשביל הבקיאות, אלא שמהם בונה דרשות ועושה גימטריאות – עיקר הקישוטים של ת"ח זה יפי של דרשותיו. לשם כך צריך את חומר הגלם ממנו טווים – כל פסוקי התנ"ך. דרשנות והרחבת הדעת זה לא אותו דבר, כמו שאפשר לחשוב – יפי ותכשיטים זה שני דברים. הרחבת הדעת זה בעיקר הוא, משהו עצמי, תלמידים זה תלמידים, ותכשיטים זה שדורשים ברבים – ירחי כלה. רבי עקיבא שעורר את העם פעמיים עם ה-127 – זה תכשיט. כעת יפה מאד, שהרחבת הדעת העצמית שייכת לבת שבע, "אני לדודי ודודי לי" בשמאל, והראש של הרחבת גבול התלמידים זה הקו האמצעי, תורה, ולהיות בעל דרשן זה חסד – אתה רוצה להגיע לכולם, לא רק לתלמידים (גם לצבור הרחב, וגם לנשים – דרשנים דורשים כדי לעורר). צריך תכשיטים בשביל להיות בעל דרשן, וגם צריך הרבה כסף כפשוטו כדי להגיע לכולם בתקשורת. צריך לומר גם בפרשת שבוע: יש הרבה שמקשים מה ההבדל בין הכהנים והזקנים בפרשת שבוע (זה לא כהנים בהקשר של ביהמ"ק אלא בהקשר של ת"ת). אפשר לומר שזקנים זה הראש של הישיבה – למסד את הישיבות – זקן זה ראש ישיבה. אבל כהן הוא דרשן – הוא מלמד את כל העם. הוא גם ת"ח גדול, אבל מסוג אחר, אחד של זהובים. לפי זה זה 'בערך' חסיד ומתנגד – הרי חסיד לא יכול להחית זקן, ואילו "זקן היושב בישיבה" ומתעסק בתלמידים. הכהנים הם "שלוחי דידן" – שלוחי דרחמנא אלינו – הם צריכים לטפל בכל העם. זה גם החטא של בני עלי, שהתעסקו לא בקדושה ובטהרה עם הנשים דווקא.

מכאן הכוונה היתה לעבור לאמור בכתבי האריז"ל שיש שלש נשים שנקראו "שבע", כנגד ג' הקוים שבמלכות עצמה. אלישבע – אשת אהרן כהן גדול, בת שבע – אשת דוד המלך (אם שלמה, אם המלכות), יהושבע – אשת יהוידע כהן גדול. האריז"ל כותב שאלישבע זה חסדי המלכות, בת שבע גבורות המלכות, ויהושבע קו האמצעי (פשוט, אלישבע מתחיל ב"חסד אל" ויהושבע בשם הוי' שבתפארת, ו"בת שבע" זה המלכות שבנינה מהגבורות). לפי זה אלישבע זה "ומל הוי' אלהיך את לבבך", בת שבע זה "אני לדודי" ויהושבע זה "אנה לידו ושמתי לך" – היא זו שהחביאה את המלך הבא (מקום לנוס שמה), אין עיר מקלט טובה מזו. החסד והתפארת הם כה"ג, ובקו האמצעי רצינו ת"ח, אך עיקר מעלת יהוידע המצטיירת בתנ"ך היא היותו הרבי של יואש, שכל חייו יואש הלך בדרך הישר. כלומר, עיקר ענינו הוא היותו הת"ח ולא הכה"ג – אין ת"ח אחר בדורו, הוא משה רבינו בדורו. לכן נקרא יהוידע – דעת, הקו האמצעי. אם כן, אהרן הוא בקו הימין (עם בגדי הפאר) ודוד לקו שמאל, כמו שהוסבר, והחידוש כאן יהוידע – "אין אשה אלא לבנים", לכן פעולתם הצלת בן המלך וחינוכו. בתיאור היפי של בת שבע, אם המלכות, כתוב "טובת מראה מאד" – תיאור שיש רק אצל רבקה אמנו, בגבורה (וכן בלשונות היפי טוב זה גבורה, "טוביה גניז בגוויה"). ליהושבע וגם אלישבע אין תיאור מפורש של יפי. על אלישבע, לפני האסון שקרה עם נדב ואביהוא, כתוב שהיתה המאושרת והשמחה בנשים – זה חסד מלא, רק שהוא קצת נחשך אחר כך. שם באמת היה איזה פגם בבנים, שלא זכו לשלמות גידול הבנים. זאת אומרת שגם דוד הוא ה"יפה תאר" של ה' וגם בת שבע היא ה"יפת תאר" של דוד.

בכלל, באותה סוגיא – סוף פ"ב דסנהדרין, "המלך מסתפר בכל יום" – היה כתוב קודם על אבישג השונמית ועל נשים בכלל, "אשת נעורים" וכו', הכל היה סוגיא של נשים. אבישג השונמית, בעולם התחתון – שאינה נשואה – היא כנגד בת שבע. לכן כל הסיפור שדוד היה צריך להוכיח לאבישג שיש לו כח גברא קרא לבת שבע וכו'. כל זה בסוגיא שקדמה ל"המלך מסתפר בכל יום". שתיהן יפי – אצל בת שבע כתוב "והאשה טובת מראה מאד" ואצל אבישג "והנערה יפה עד מאד" (זו אשה, אשת איש, וזו נערה). טובת מראה מתחיל מרבקה ויפה מתחיל משרה, ובשתיהן כתוב "מאד" (ב"פ מאד = מלך), סוד תכלית עלית המשיח, "ירום ונשא וגבה מאד".

ב. באותו מקום שכתוב שרבי חייא אמר "דיינו..." ממשיכה הגמרא (בסיפור שחוזר גם בסנהדרין וגם בהמשך לרבי חייא) ורב יהודה דורש לבנו ר' יצחק את הפסוק "ומצאתי אני מר ממות את האשה", הבן שואל – כגון מי? והוא אומר לו – כגון אמך. אחר כך דורש "יהי מקורך ברוך ושמח מאשת נעוריך", וגם אומר לו "כגון אמך". כנראה רוצים להגיד שכך גם אצל רבי חייא. רבי יצחק שואל את אביו איך יתכן, והוא אומר לו "מיתקף תקיפא עבורי מעברא במילי". פלא שלא מזכירים שזה מפרקי אבות "נח לכעוס ונח לרצות", אולי כי הגרסה אצל רובם היא שאצלו "יצא שכרו בהפסדו" ולהיפך ב"קשה לכעוס וקשה לרצות", אבל זה מוזר, לכן אדמו"ר הזקן גורס הפוך. אפשר להביא ראיה לגרסת אדה"ז מרב יהודה, שמכיון שנח לרצות אז "יהי מקורך ברוך ושמח מאשת נעוריך". זה מסביר גם מענה רבי חייא למה כל כך טוב לאשתו – בחינת חסד, אברהם, תכשיטי אשה. אמרנו שהיתה לאשתו הרבה יראת שמים – ששתתה כוס של עקרין אחרי פסק. המכוערות הן יראות שמים, אומרות "קח את מקחך לשם שמים" – "שנאמר שקר החן והבל היפי אשה יראת הוי' היא תתהלל".

ג. "אין חכמה לאשה אלא בפלך". חכמה לאשה בפלך = ישראל (ר"ת חלב, שייך למניקה את בנה). חכמת נשים בפלך = 1000 (תוספת של בעל שם טוב). פלך = 130 = ה"פ הוי'. אפשר לומר, לפי כתבי האריז"ל, שלאשה יש ה"פ הוי' – ה"ג של הדעת שלה – זה הפלך שלה. זה המיעוט של "אלא בפלך" – שהחכמה שלה מתבטאת בה"ג של הדעת. פלך במילוי עולה נהר, ואם מחברים עוד פלך (המקור) עולה שכינה. מילוי המילוי עולה 961 = אל ברבוע, המשפחה היהודיה הראשונה, כידוע.

על הפסוק "ידיה שלחה בכשור וכפיה תמכו פלך" יש פירוש הגר"א שמביא בשם מישהו אחר שבתחלת משלי (זה הסוף, הפרק האחרון) מדובר על שלשה טיפוסים לא רצויים – פתי-לץ-כסיל – והגר"א אומר שזה הפלך דלעו"ז. הפלך היא חכמת הנשים, וחכמת הנשים היא הלעו"ז של הנ"ל. נמשיך את הדרוש ונאמר שאם הבעל שלך הוא פתי-לץ-כסיל – מצוי מאד – העצה שלך היא לעשות בצמר, או לעשות בפלך, ועם הטויה שלך תתקני אותו.

כשור פלך = 666 (משולש לאה) = יתרון. זה ממש "יתרון האור מן החשך", שהאשה לוקחת חומר גלם – חומר חשוך – ומוציאה ממנו חוט (חיה, חכמה, הגילוי מהעלם הכתר). בזה היא גם הופכת את הפתי-לץ-כסיל שלה לבן אדם מהישוב.

פלך במספר קדמי עולה 585 = ט"פ א-דני. כלומר, חלק הקדמי זה ז"פ א-דני, נוסף על פלך שעולה ב"פ א-דני (הסימן הוא בז). א-דני זה שם המלכות. כלומר, רק חלק הקדמי הוא 455 – תנה, ג מילויי אהיה בכתבי האריז"ל.

ד. אמרנו ששרש טוה רק ג"פ בתנ"ך, אבל תרגומו מענין – שרש עזל. דברנו על שׂער ושׁער, ויש גם שעיר – עז – ומדובר על "טוו את העזים", והתרגום מתחיל עז (יש אחר כך ל – כנראה יש פה איזה שעיר לעזאזל, שייך לשדוכי יום כפור). זה עז ל..., כמו "הוי' עז לעמו יתן" או "עז למלך". כלומר, כשהנשים טוות את העזים, ובכלל כשהאשה עושה בצמר (או בפשתן) היא נותנת עז לעם ישראל בכלל ולבעלה בפרט. אמרנו שעזל זה כמו עזאזל (נוטריקון) ועז זה שעיר – שערות – אז הכל מתקשר יחד. כשכופים את האשה לטוות יש פה איזה מין שעיר לעזאזל (צריך לחשוב איך לפרש בדיוק). בכל אופן, הדבר היחיד שראיתי במפרשים – דברים כאלה להסתכל בקורקונדנציה – ש-עזל זה כמו אזל (לשון הילוך ותנועה), וחושב שהמקור הוא בלשון תנודה ותנועה (אולי בשפות שמיות), לשון טאה (שהכי קרוב לו בלשה"ק זה לטאטא – בתחלה לא ידעו מה זה, עד ששמעו שפחה שאומרת שהולכת לטאטא את הבית). מטאטא הוא כלי של נשים, וכן פלך זה מקל – אפשר להמציא מקל שהוא גם טוב בשביל פלך, גם בשביל מטאטא, וגם בשביל לתת מכות לבעל כשצריך (תורה מופרשת של המגיד, שרע זה "מלרע", והמשל שמביא הוא המטאטא של הבית הוא כלי נחות, וכשצריך לתת עונש משתמשים בו – שם מדבר על להרביץ לילדים, אבל מסתמא יותר שכיח להרביץ לבעל...). הוא אומר שעיקר הענין של טוירה זה תנועה, ולכן יש קשר של טויה לעזל-אזל. אמרנו לפני כן שהאות היא ט, הנחש ב"ספר המלכות", והנחש הוא בעל תנועה מובהקת (גם שייך לשעיר לעזאזאל ולכל הנ"ל) – עליו כתוב "דרך נחש עלי צור", כלומר שתנועתו גם מאד נסתר, אחר מה"שלשה המה נפלאו ממני וארבעה לא ידעתים" (הדבר השני בארבעה – שלשה כנגד האבות ולמעלה מזה ארבעה כנגד האמהות, ברדל"א – אז זה כנגד רבקה אמנו, יפת התאר מאד, סוד "אין אשה אלא ליפי" וכנ"ל). בתורה הביטוי עזאזל קשור עם הליכה – ללכת לעזאזל (וככה מקללים) – הכל זה אזל. הולכים לשם כי זה לשון הליכה – אזל.

ה. רבי חייא הגדול = טוב ברבוע העולה "ברא אלהים" (בחינת "בהבראם"-"באברהם"). רבי חייא רבא = 448 = דרך דרך = כבוש חזקה = ז"פ דין וכו'. כתוב בגמרא שהוא מזרע שמעי אחי דוד. היתה בעיה של שידוך בינו לבין רבי, שהבת מתה כי לא היתה מספיק מיוחסת. זה ווארט יפה מאד, שהוא 'לא בקטע' של מיוחסות, אלא יותר בקטע של יפי או מכוערות (אם כי אומר "דיינו שמגדלות את בנינו", שכן מתייחס לבנים – כמו שאומר בעל ההפלאה – אך ודאי נכנס למכלול). הבן איש חי שואל שרבי חייא לכאורה יותר מיוחס, כי רבי הוא מהלל – לא בן אחר בן, דרך בת – ואילו רבי חייא הוא בן אחר בן, אבל זה רק מאחי דוד, בן ישי. הרמ"ע מפאנו כותב שרבי חייא הוא גלגול של ישי (ובכל סדר הדורות מקשה על זה). בכל אופן, הגמרא מציינת את יחוסו – אז כן יש לו קשר ליחוס, מיוחד לשמעי אחי דוד (= מלך המשיח = צדיק גמור וכו'). מה שאמרנו בסוף הוא באמת פלא – שלבו השניה קוראים טוי. יש לה קשר מיוחד לדבורה הנביאה, כי דבורה עולה טוי ברבוע פרטי (לפעמים בנשים הצדקנות דבורה היא בגבורה).

עוד משהו לגבי רבי חייא, שפעם אחת התווכח עם רבי חנינא, ואז רבי חנינא אמר שאם ח"ו התורה תשתכח מישראל אחזיר אותה בפלפולי. רבי חייא ענה לו שאני עושה שהתורה לא תשתכח בכלל, ועל ידי זה לא תשתכח תורה מישראל. על זה אמר רבי – "כמה גדולים מעשי חייא". קשור לחינוך הילדים – רציתי להקדיש את זה ליום ההתחלה של החיידר וגם של הישיבה. לפי זה רבי חייא שייך ליוחאי (ולרשב"י) – ס"ת "כי לא תשכח מפי זרעו". בכלל, רבי חייא הוא נושא הפכים – שזו מעלתו לגבי רבי, שהוא תנא גמור מחד ונעלם לגמרי מאידך. גם אחיינו, רב, הוא "רב תנא ופליג", אבל מי שבאמת מחבר זה רבי ורבי חייא, וכל ממוצע מחבר כי יש לו שרש יותר גבוה משתנים. המחלוקת על התורה עתיקה יותר, רבי חייא קשור ליוחאי, כח האי-שכחה – בזכות זה שמגדל את פנימיות התורה זוכה שהתורה לא תשכח. צריך לומר שבחדר שלנו, וכ"ש בישיבה הקטנה וכ"ש בישיבה ההגדולה – מה שמתקן ושומר על הנגלה שלא יישכח זה לימוד החסידות. החסידות זה בשביל לתת חיות בנגלה (שייך ל-חי אלול, ולאש התורה של הפנימיות).

ו. הרמב"ם מביא רק את חלק הפסוק "וכל אשה חכמת לב בידיה טוו". אמרנו שרק "אשה חכמת לב" זה "לעשות" (ורק "חכמת לב" זה פרו ורבו, לפי זה אשה פרו ורבו = לעשות). אשה חכמת לב בידיה טוו = גל פעמים הוי', וכשמצרפים את "וכל" זה "בראשית" עם הכולל – היות שיש "לעשות", המלה האחרונה של מע"ב, מצדיק כולל כדי שתהיה גם המלה הראשונה של מע"ב.

ז. שעמום = ג תמוז. לא צריך להגיע לזה, אלא לעבוד.

ח. בניהו בן יהוידע פותח את דבריו בכך שלא לפרש ח"ו שבן אדם צריך לשאת אשה בגלל שהיא יפה, אלא שכל הדברים האלה שייכים לאשה עצמה – זה טעם למה לא לתת לאשה לעבוד קשה, שזה יכול לפגוע באחד מהנ"ל. הכל כי לא על דעת כך התחתנה – זה מקח טעות. כל ה"אין אשה אלא ל..." זה בראש שלה, ולכן לא התחתנה על דעת שיתנו לה בעל כרחה לעשות דברים שיכחישו את יפיה, או יפגעו בבנים, או בתכשיטים. לכאורה פירוש יפה, אך איני חושב שזה הפשט, כי אפילו הוא בעצמו בהמשך ההסבר – וכן בתענית – זה הפוך, שמתחתן בגלל שהיא יפה או בגלל הבנים. אולי אפשר להצדיק אותו שזה נכלל בתוך הענין, ולעניננו, היות שהמשנה מדברת על איזה מלאכות אפשר לתת לה, אז כאן צריך לפרש ככה ולהוסיף שמי שהוא באמת חסיד וירא שמים לא מתחתן סתם כי היא יפה, ואף על פי כן גם הוא יכול לומר, כרבי חייא, ש"אין אשה אלא ליפי".

ט. אמרנו ש-פשתן שייך לפה באח"פ. רש"י אומר שמי שרוצה לעדן את אשתו, שיהיה לה זיו, שילביש אותה פשתן. בפשטות לא מלבישים את הפנים בפשתן – אפשר להגיד שזה זיו לשאר הגוף. אפשר לומר שזה כינוי מובהק לזיו השכינה, מלכות, והוא מתגלה גם דרך הפה – בבחינת "פתח פיך ויאירו דבריך". צריך לומר שבפנימיות כשלובשים פשתן לא רק שהעור נהנה – כמו שאצל רב ושמואל – אלא שבצורה פלאית הפשתן משפיע על אור הפנים, משפיע על "פתח פיך ויאירו דבריך".