ג. הסתכלות מתוקנת על האדם – חולשה איננה חסרון

הרגע הזכרנו שיש בתורה אותיות גדולות, ויש גם אותיות קטנות – כל אות מופיעה פעם אחת גדולה ופעם אחת קטנה, וכל שאר אלפי ורבבות אותיות התנ"ך הן אותיות בינוניות. יש מקום שכתוב בחסידות שאות גדולה היא כדי להסתכל על המעלות של יהודי – להגדיל אותן בזכוכית מגדלת. זה גם מאד קשור למי שרוצה לעזור נפשית לזולת – שהוא צריך בכלי העבודה שלו זכוכית מגדלת כדי להגדיל את המעלות של זה שיושב מולי ושופך את לבו ואת צרותיו. צריך לחפש מעלות ולהגדיל אותן – אלה האותיות הגדולות. כשפתאום מתגלה איזה חסרון רציני באישיות אדם זה צריך בכלים שלי גם זכוכית מקטינה – היכולת להקטין ככל האפשר. לא שאני מבטל את החסרון – אם אות זו חסרה מספר התורה הוא פסול – אבל צריך לדעת איך להקטין את החסרון ואיך להגדיל את המעלה.

כך כתוב. אבל זה משהו מאד נדיר – בכל התנ"ך יש רק כב כאלה ו-כב כאלה, ורובא דרובא דרובא אותיות רגילות. מה זה צריך להיות בתור הסתכלות על הזולת על מנת לעזור לו? אפשר לומר שכל המעלות של יהודי – אם מדובר ביהודי – זה גילויים של הנפש האלקית שלו, וכל החסרונות של היהודים זה גילויים של הנפש הבהמית שלו, אבל רובא דרובא זה האדם, שאפילו לא ברורה ההבחנה בינו לבין גוי. כמו שכתוב שקשה להבחין בין גוף של יהודי לגוף של להבדיל גוי, גם לגבי נפש השכלית מאד קשה להבחין. לכן, במדה מסוימת, מי שיכול לתקן את הנפש השכלית של היהודי יכול לעזור גם לגוים ודאי. יש משהו משותף – נפש השכלית זה יכולת השיפוט השפוי. צריך להגיע לאותו מקום בנפש שיש שיפוט שפוי, שאדם יכול לעזור לעצמו, לבחור בין מה שטוב לפניו למה שרע לפניו. צריך לעורר את זה ולחזק את זה. אם כן, רובא דרובא של כל התורה זה הסתכלות על האדם בהיותו אדם. מעלה זה האדם בהיותו אלקי, והאותיות הקטנות זה האדם בהיותו מתדמה לבהמה.

יש הרבה ווארטים כאלה – מובאים בספר "היום יום" – שאם אדם הולך ברחוב ופנוי מכל מחשבה טובה ודבור טוב אז האבן אומרת לו (היום לא שומעים את זה, ולע"ל נשמע) 'מה אתה דורך עלי? אתה לא יותר טוב מבהמה'. אבל יש את ההתיחסות לאדם בהיותו אדם, שזה הרובא דרובא. נקרא לזה היכולת להסתכל על זה שיושב מולי – שאולי בא לקבל עצה טובה ממני – בגובה העינים. זה הפתגם היום – להסתכל בגובה העינים. שגם אני 'הלואי אדם' – מאד מאד קל להפסיד ולקלקל את האדם שבי. ברגע שאני בעצמי מתנהג קצת ביוהרה ח"ו, בהתנשאות, אז אני כבר בהמה. אבל "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם" – שיש פה שני אדמים, שאני אדם ואתה אדם, ומסתכלים אחד על השני בגובה העינים, ומנסים להבריא את האדם ("אני הוי' רופאך"), שרק אחרי הבראת האדם אפשר להגיע למעלה העיקרית שלנו, "ישראל" – זה הרובא דרובא של כל התורה כולה, של כל האותיות.

נאמר עוד משהו – משפט שיכול להיות גם הכותרת של כל השיעור היום: אם יש לאדם מעלה ויש לאדם חסרון – כך הלשון, שיש מעלות ויש חסרונות – מה יכול להיות באמצע? אמרנו שזה 'אדם', 'נפש השכלית', אבל זה משהו אחר – זה בהשוואה לנפש הבהמית ונפש האלוקית – אבל כעת אני מחפש מושג שיכנס בין מעלה ובין חסרון. איזו מילה יכולה להיות באמצע? אני יכול לומר שדבר שאינו מעלה ואינו חסרון זה הטבע האנושי של האדם – זה נכון, אבל נאמר קצת יותר בחידוד. מה שבאמצע, בין מעלות לבין חסרונות, הם חולשות. כמו שנסביר תיכף, להיות בן אדם זה להיות עם חולשות. מי שאין לו חולשות הוא סופר-מן, ואנחנו לא אוהבים אותו בכלל – הוא לא מענין אותנו כלל וכלל. הוא מלאך, ובן אדם הוא הרבה יותר נעלה ממלאך. אנחנו אוהבים אנשים אנושיים, בני אדם אנושיים, ולהיות אנושי זה להיות עם חולשות.

עיקר הווארט שלנו לגבי עזרה נפשית זו ההבחנה – הבחנה לא פשוטה בכלל – שחולשה זה לא חסרון. הרבה מאד פעמים מי שנמצא במצוקה נפשית זה רק בגלל שהוא מזהה את החולשות שלו כחסרונות, ואז הוא מסכן. אבל ברגע שאת או אתה – העוזר, המשפיע, המחנך – יכול להחדיר ולהסביר שחולשה אינה חסרון, זה יסוד מאד גדול של רפואת הנפש. כמובן שחולשה שמחריפה – כמו כל מצב בינים (מה שנקרא קליפת נגה), שיכול ללכת לכאן ולכאן – היא חסרון. אם אדם מאמין שהחולשה שלי היא חסרון זה יכול להגיע לידי כך. מה זה חסרון? שמשהו חסר, יש לך חור באישיות. אבל חולשה זה לא שמשהו חסר – יש לך משהו חלש. אתה חלש במתמטיקה – זה חסרון? אולי. אז מישהו יבכה ויעזוב את בית הספר כי הוא חלש במתמטיקה. אבל המחנך צריך להסביר לו שלהיות חלש במשהו זה לאו דווקא חסרון.

[השלמה: כל נושא האותיות הגדולות והקטנות הוא השלמה למה שדובר בשביעי של פסח מהרבי הקודם. יש לכאורה קושיא על זה, שהאות הגדולה היא זכוכית מגדלת על המעלות והאות הקטנה זכוכית מקטינה על החסרונות, כי ה-א הגדולה היא של "אדם" והקטנה היא של "ויקרא". הסברנו שה-א הגדולה היא הרגשת מעלת עצמו ולכן הוא נפל. כלומר, הרגשת המעלה שלו היא החסרון שלו, ואילו ה-א הקטנה של משה – תיקון ה-א הגדולה של אדם – היא הענוה שלו, "והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה". ענוה זה חולשה – מרגיש עצמו פחוּת (בפרט לפי פירוש החסידות, שהסתכל על סוף הדורות והרגיש עצמו נחות ביחס לאמונה הפשוטה של היהודים הפשוטים). מתוך החסרון שלו (הרגשת "מה אנוש כי תזכרנו") משה זוכה למעלה הכי גדולה – "ותחסרהו מעט מאלהים". בכל אופן, רואים שמעלות וחסרונות זה לא פשוט – המעלה יכולה להפוך לחסרון והחסרון יכול להפוך למעלה (האות הקטנה). לכן הכל מתמזג באותיות האמצעיות. לכן יש עוד אפשרות לפרש, שבעצם יש רק שתי בחינות – על דרך חובת הלבבות – שהאותיות הבינוניות זה עצם ההשגה שמעלה יכולה להפוך לחסרון וחסרון למעלה, ולכן כדאי להסתכל בגובה העינים, שוה בשוה. כלומר, זה כמו הבעל שם טוב שכמה שהוא גדול פוחד שמא יפול לפומא דתהומא רבה מחד, ומאידך זה גם העידוד של "כי נפלתי קמתי", שאפשר לקום מהחסרון. זה המצב המאוזן הבינוני, שיש בו מתח. רק מעלה או רק חסרון זה רפוי לגריעותא, אין בזה מתח חיוני. דווקא מה שבאמצע הוא קצת מתוח בין הקצוות, תוך כדי תודעה שכל הענינים בחיים הם דו-סטריים.

עוד ווארט להסברת שלש המדרגות: הרבי הקודם כותב לגבי עבודת התשובה של חדש אלול – "חוש התיקון" של ספר יצירה, כמו שאנחנו מבארים – שצריך לפרק מכונה לחלקים, למיין אותם לחלקים טובים, בינוניים ורעים. את הטובים צריך לחזק, את הבינוניים לתקן ואת הרעים להחליף. מלמטה למעלה – צריך להחליף את החסרונות (זה כבר חור, מקולקל לגמרי – אם זה חסרון, חור, זה "כמאן דליתא", וצריך למלא את החסרון), לחזק את המעלות (מסביר את ה-א רבתי של "אדם", שאם לא מחזקים את הטוב הוא עצמו יכול להפוך להיות סבה ללא טוב, למודעות עצמית מופרזת, וחיזוק הטוב במקרה זה הוא שעל ידי שאדם מתעלה תמיד בקדש אין לו זמן לשים לב למעלת עצמו, שמזה הוא יכול ליפול) ולתקן את החולשות שאינן חסרונות (התיקון הוא שהכל יהיה לשם שמים, שיכיר בזה גופא שהחולשה יכולה לשמש מנוף לעבודה של "בכל דרכיך דעהו" ו"קדש את עצמך במותר לך" לאור החסידות).]