השלמות:

א. יהודה המכבי גבור יותר מכל היוונים, אך נקרא מה"חלשים". כפי שנתבאר, חולשת עולם התיקון היא אהבתו-תאוותו, ובקדושה זה לא תאוה לעצמי – ל"אנא אמלוך" שלי – אלא שאיני יכול בלי ה', איני יכול בלי בית המקדש (תאות ה' לדירה בתחתונים, כדלקמן). כך, גבורת יהודה המכבי נובעת מתוך חולשה – הוא לא התגבר להלחם מתוך "אנא אמלוך" אלא מתוך אהבה שלמעלה מטעם ודעת לעם ישראל, אז מתוך חולשה לעם ישראל הוא קם להלחם. מכאן נלמד הבנה חדשה בדברי הרבי שהדרך להביא את המשיח זה המשכת אורות דתהו בכלים דתיקון. הסבר אחד – בהקשר לנצח בפרצוף לקמן – שחלק מיכולת הבחירה של האדם היא היכולת לבחור להיות לא-אדם, היינו שהכל חלק מהאדם. מה שממשיכים את ה"אורות דתהו" – העקשנות – ב"כלים דתיקון" זה גופא חלק מהאדם. כאן עוד נקודה, שהכל מתחיל מהחולשה של התיקון – גם ההתגברות באה מהחולשה. זה פרדוקס – אם החולשה היא מספיק חזקה ככה ממשיך "אורות דתהו" בתוך ה"כלים דתיקון" – ממשיך מסירות הנפש ועקשנות, "לא אדם", לתוך ה"אדם" שלו. זה הכל נשיאת הפכים גדולה.

ב. לא הרחבנו מספיק בדינמיקה בין ארבעת שמות האדם. בחסידות בדרך כלל מוסבר שזה ארבע דרגות שונות. במאמר "חביב אדם" ה'ש"ת הרבי הקודם מסביר זאת – שני שמות עצם ושני שמות תואר – כפי שאמרנו. ברגע שהוא אומר שני שמות עצם ושני שמות תואר הוא כבר הופך את זה לשני תארים. אנחנו אמר שהיות שאדם הוא הכלל – להיות אדם זה להיות כולם.

מאד מענין שהמקור לזה בזהר. שם הסדר הוא אחר – אדם, גבר, אנוש, איש – ולא ראיתי מי שמסביר למה. אפשר להסביר מיד אומרים שהאדם יכול להיות גבר או אנוש, ויש גם איש שיכול להיות גבר או אנוש. כל המהלך שלנו כאן היות שהכל "הא בהא תליא" – שבתוך האדם גופא, מתוך האנוש-החולשה שבו הוא יכול להגיע לגבר-הגבורה שבו, וגבור זה תרגום של איש. תיכף נאמר שיש כמה דרגות איש, ואחת מהן זה "איש מלחמה". כלומר, מתוך האנוש אפשר להגיע לכל המדרגות (זה מה שאמרנו שתחלת העבודה היא מהוד, והוא יותר מהכל ה"אנוש" שבאדם – לג בעומר זה אנוש שבאנוש, היות שזה הוד שבהוד. כל ספירת העומר זה אדם ו-לג בעומר, המ"ת שבתוך הספירה, ה"כלי חמדה" שבתוך הספירה, זה בחינת אנוש שבאנוש).

לפי זה אפשר לפרש בניחותא את הפסוק "החלש יאמר גבור אני" – לא שמרגיש עצמו מסכן, אלא שמתוך החולשה גופא יוכל לבטא את הגבורה שלו, "יאמר גבור אני" מתוך זה שהוא חלש (על דרך "במקום שאין אנשים השתדל להיות איש"), זה קרוב לפשט הפסוק. דוגמה לזה שאהרן דווקא בגלל בושתו ומחשבתו שאינו ראוי נבחר לשמש במקדש – "לכך נבחרת" (כפירוש הנעם אלימלך). כמובן, חולשה בנפש קשורה לשפלות, לכן זה יסוד כל עבודת ה'.

ג. בפסוק "אדם שת אנוש" אפשר להסביר את ה"שת" לפי הפסוק השני של "מה אנוש" – "מה אנוש כי תגדלנו וכי תשית אליו לבך". רואים ש"שת" זה לשון תשית – לשים לב. כך נדרוש את הפסוק "אדם שת אנוש" – שאדם צריך לשים לב שהוא אנוש. השת הוא איזה ממוצע בין אדם לאנוש, ובשמות האדם זה איש וגבר, אז  צריך לומר ששת כאן כולל את האיש והגבר. איש גבר שת = אדם חוה פעמים חוה (כל הפסוק עולה נח פעמים חוה). ברור שה-ש של שת מצלצל איש, וצריך לומר שה-ת זה גבר (אדם שת נוטריקון אשת – אשת-אנוש – אדם נמשך מהאשה-האמא), אבל הגבר כמובן טפל כאן (כפי שיתבאר שהעיקר זה אדם-איש-אנוש). שת זה יסוד, תשתית, ואמרנו שאיש זה ביסוד. הוא גם איש כולל – "תחת הבל כי הרגו קין", וגם תחת קין שבסוף נכחד מהמציאות (תחת הבל במובן של גלגול נשמה – משה-שת-הבל – אבל בפשט הוא תחת שניהם, כממשיך האנושות). אמרנו שקין והבל הם שני אישים, "איש איש", ומי שכולל אותם זה שת, מחזק את זה שהוא האיש הכללי.

ד. על אנוש כתוב הפסוק – המבואר בסוף מאמר "הרכבת אנוש לראשנו" – "אז הוחל לקרוא בשם הוי'". יש בזה פירוש למעליותא ופירוש לגריעותא. בחז"ל וברש"י מובא הפירוש לגריעותא, הוחל מלשון חולין וממילא גם מלשון חילול – שעשו את שם ה' חולין ובכך חיללו את שם ה', כמו שהרמב"ם מתאר בפירוש שדור אנוש זה תחילת הע"ז בעולם. בחז"ל כתוב שאדם הראשון היה מין ועבד עבודה זרה, אבל הממסד של ע"ז – הטעות הכללית האנושית, שרש ע"ז, השקר – מתחיל מאנוש (לפי חז"ל, וכך כותב הרמב"ם). כל זה הפירוש השלישי, שמראה שאנוש-חולשה יכול להגיע לחסרון הכי גדול, עבודה זרה. למה עובד ע"ז? כי מרגיש עצמו חלש וחייב עזרה מידית, אס-או-אס. אם הוא מתפלל לה' ולא מיד נענה אז הוא משתחוה לפסל ר"ל, ש"כולי האי ואולי" משם יבוא עזרי. הוחל זה גם לשון חולה (אותן אותיות, עולה מט, שדורשים שיש לו מט שערים אבל חסר לו שער הנון, זו גם העבודה ב-מט ימי הספירה, לדעת טוב טוב את המוגבלות והחולשה שלנו) – היות שהוא אנוש הוא חולה, הוא בעל חולשות. עד הדור של אנוש הוא לא היה כל כך חולה (אם כי מחלות ממש התחילו בעולם יותר מאוחר – השרש הראשון של החולי זה חטא עה"ד, תחלת התהליך של "כל הוה נפסד", אבל התגבר אצל אנוש) ומתוך החולשה והחולי שלו "הוחל לקרוא בשם הוי'". יש גם פירוש חיובי, שמתוך החולשה הוא התחיל להתפלל – לא מתחילים להתפלל לה' בלי חולשה. זה ווארט שלא אמרנו עד עכשיו – שחולשה זה טוב כי בלי זה אתה לא מתפלל, אין לך על מה להתפלל, אז אין לך ה' בכלל. אחרי השאלה מה יותר גרוע, גאוה או תאוה, יש עוד שאלה – מה יותר גרוע, ע"ז או להיות אתאיסט? הבעל שם טוב בפירוש אומר שנצרות זה יותר טוב מכפירה במציאות ה', לפחות קוראים לה' "אלוה דאלהיא" בעבודה זרה. מי שאין לו חולשה בכלל מגיע בקלות להיות אתאיסט – הסיינטולוגיה כנ"ל – "אמר נבל בלבו אין אלהים". ע"ז היא גם תאוה, כמו שכתוב על מנשה שרץ אחרי ע"ז ואמר לאמוראים שאם היה יצרא דע"ז הם היו עוד יותר ממנו (רק שבתחלת בית שני בטלו יצרא דע"ז – זה גם יצר, שמתוכו גם באה שפלות מסוימת). להיות אתאיסט זה שיא ה"אני ואפסי עוד" – הגאוה. אם כן, ל"אז הוחל לקרוא בשם ה'" יש פירוש שלילי וגם פירוש חיובי. הפירוש החיובי שלו הוא הפירוש המשיחי שלו – כך המשיח יפרש. זה גם מה שיוצא ממאמר "הרכבת אנוש לראשנו". בפשט זו מחלוקת רש"י ואבן-עזרא (שאומר "והוא מגזרת תחלה" – לא לשון חולין – "והטעם שהחלו להתפלל, ואילו היה מחילול היה השם סמוך אל המלה"). לפי החזקוני זה פירוש שלילי, אבל במשמעות אחרת – שאז התבטלו מלקרוא בשם ה' (על דרך "לא יחל דברו"). כאן זו גם הפעם הראשונה בתנ"ך המלה "אז" – מלה מאד מאד חשובה, א למעלה מ-ז (הסוד של כל השירות בתנ"ך, "אז ישיר"). אז הוחל לקרוא בשם הוי' = חשמל חשמל (יהלום של זך), כולל אותיות חשמל בפירוש (שבהן יש אותיות חלש), ושאר האותיות גם עולה חשמל. המשפט השלם בפסוק – "ויקרא את שמו אנוש אז הוחל לקרוא בשם הוי'" – עולה ז"פ איש.

ה. חידוש בזהר: הזהר אומר שב"אדם" כתוב שני דברים, ש"ויפח באפיו נשמת חיים" זה רוח החיים מהימין ו"ויהי האדם לנפש חיה" זה רוח מהשמאל, והמפרשים אומרים שזה שתי החוות – "נשמת חיים" זו חוה השניה ו"נפש חיה" זו חוה הראשונה. השמאל כתוב אחר כך, אבל הימין זו החוה השניה, ומכיון שבא מהימין התקיים. החוה הראשונה היתה לא מתוקנת, ולכן הסתלקה – היתה אם כל השדים. מה שחוה היא "אם כל חי" זה מזכיר את "נפש חיה" – "רוח ממללא". לפי פשט "נפש חיה" זה לא דבר שלילי אלא חיובי מאד, ולכן זה כל כך חידוש בזהר. לפי הפשט זה עוד יותר חיובי מאשר "נשמת חיים" – זה "דעה ודבור" (תוספת דעה על התרגום, "רוח ממללא"). בדרך כלל אנו מסבירים ש"דעה ודבור" היינו עטרא דחסדים ועטרא דגבורות בדעת, אבל כאן אומר שרק מצד שמאל. זה שחוה הראשונה לא מתוקנת, ולכן מסתלקת ונעשית אם השדים – כמו קין לגבי הבל, שבשרש יותר גבוה (כפי שיתגלה לע"ל), אבל יצא יותר נמוך. זה גם נכנס לסוגיא שם בזהר. בכל אופן, לעניננו, אם מעיינים שם יוצא ש"נשמת חיים" זה כמו שאקרא למין האנושי על שם המשכיל, כי כח המשכיל הוא בעיקר החכמה, ו"נפש חיה" זה על שם המדבר. היות שזו חוה ראשונה, אף שכתוב שני, יש לו שרש יותר גבוה – כמו שכתוב בחסידות שיש משהו בשרש הדבור בחכמה ("מצרף לחכמה") שלמעלה מכח המשכיל. זה מהלך שלם בפני עצמו, ש"נשמת חיים" זה משכיל מצד החכמה, מצד חוה שניה (אפשר לומר שחוה שניה קצת פחות מדברת מחוה ראשונה – בא לידי ביטוי במדבר אצל שלומית בת דברי, שיותר מדי מדברת עם כולם; אם חוה ראשונה חטאה עם הנחש – גם בגלל שהיא פטפטה עם הנחש – לפי הדעות השונות מתי חוה ראשונה סיימה את תפקידה), ו"נפש חיה" זה מדבר. תמיד אומרים ש"ויהי האדם לנפש חיה" רומז לאשתו, כפי שהיתה צריכה להקרא לולי החטא, אבל לפי הזהר כאן הכל זה אשתו – הוא בפני עצמו רק "עפר מן האדמה". גם נשמת חיים וגם נפש חיה זה שתי וואריאציות של אשתו – שתי רוחות. יוצא שהאשה לגבי האיש היא הרוח שלו – כך אשתו של קרח היא 'רוח שמאלית' ואשתו של און בן פלת 'רוח ימנית'. לא ברור מה און חשב – האם הפסיק להחזיק במחלוקת – אבל ודאי שהפסיק לדבר, זה שייך ל"נפש חיה" המתוקנת, אשתו. יש כאן קצת פלונטר, כי האריז"ל כותב שתיקון חוה ראשונה היא לאה ותיקון חוה שניה היא רחל, ולכאורה זה הפוך ממה שאמרנו, שיצא שחוה ראשונה היא הדבור (לפי סדר הפסוק זה מצוין, אבל לפי ההסבר היוצרות מתהפכות). זה דבר שצריך ליישב.

ו. עוד כלל בביאורי הזהר לצ"צ: לאיש שני פירושים עיקריים. או שזה לשון יש (לפעמים אומר שאיש זה אין-יש, אבל הדגש על היש שיוצא מהאין, פרט, עולם הבריאה) – כמו "אית" בארמית (אז גם ה-ת של שת נכנסת אליו) – או לשון אש. לכן אומר כלל גדול שהיחס בין איש לאדם זה רצוא ושוב, ובעבודת ה' זה היחס בין תפלה לתורה ("זאת התורה אדם"). הכלל זה בתורה, בחינת אדם, והתפלה זה איש (זה משהו אישי, זו אולי הסברא של מי שסובר שזו לא מצוה מדאורייתא – שזה משהו כל כך פרטי, לא כללי – ולכן גם אי אפשר להסביר זאת לאחר, כווארט של ר"פ מקוריץ). כתוב בכל מיני מקומות שאדם-איש זה כלל-פרט, אבל את זה הצ"צ לא מציין כאן. מוחין דגדלות זה תורה, ועיקר התפלה זה פרצוף היניקה – המדות, עבודה שבלב. הוא אומר שאיש כולל גם מוחין דאמא, גדלות א', וזה גם שייך לעבודת התפלה. הצ"צ אח"כ מקשר זאת גם ל"אל תקרי 'בניך' אלא 'בוניך'" – "בניך" זה בן-יה ו"בוניך" זה כבר ת"ח. זה מתקשר מאד יפה למה שדברנו בתחלת השיעור על "חביבין ישראל שנקראו בנים" ו"חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה" – כלי חמדה זה התורה, ובה היכולת לתקן את העולם, אבל קודם צריך להיות בנים ולא להתייאש כי האבא תמיד קרוב לבניו. זה בדיוק היחס בין בניך לבין בוניך, וכאן הוא אומר שבניך זה איש ובוניך זה אדם. זה בדיוק כמו רבי מאיר ש"בין כך ובין כך נקראו בנים" – פסח שני – ואחר כך רשב"י זה כבר "בוניך". אם כי זה גם אש – מדליקים מדורה – אבל מה שניתן מתוך האש זה התורה (כמו במתן תורה), "כלי חמדה" (ר"ת כח – כח-מה זה אדם, בחינת תורה, "מה טוב ומה נעים" (להוריד גשם, לתקן את הגשמיות).

ז. במאמר "חביב אדם" לפני שהרבי הריי"צ אומר שיש שני שמות עצם ושני שמות תואר הוא מביא כלל בלשה"ק (שאין בהערות הרבי שם מ"מ לכך), שיש ארבעה סוגי שמות – שם העצם, שם התואר, שם הפעולה, שם הכינוי (שהוא שם המושאל). הייתי יכול לחשוב שארבעת שמות האדם הם ארבעת סוגי השמות, אבל הוא לא חוזר לזה, אלא מדבר רק על שם העצם ושם התואר. לכאורה "מן המדבר" זה שם הפעולה, וכך גם "משכיל". כמובן, אין קושיא למה לא מזכיר מדבר ומשכיל, כי מתכוון לארבעה שמות במקרא. לפי ההגדרות שלו לשמות צריך לרמוז גם לכינויים של האדם, ולכאורה מדבר וגם משכיל הם על שם הפעולה. הכי דומה לשם המושאל – ששואלים אותו מדי פעם – זה אנוש, שמשתמשים בו במובן של אנוּש. אם המצב אנוש הוא מצב אנושי. זה ניב שהוא דוגמה לשם הכינוי. בתוך הארבעה, הכי מתאים לשם הפעולה זה גבר – מתאר את הפעולה של התגברות (אנוש – חולשה – זה היפך הפעולה, זה מצב). לפי זה, אף שאמרתי שאדם ואיש זה שמות עצם וגבר ואנוש שם התואר, אבל אם מסבירים שגבר זה יחסית שם הפעולה ואנוש יחסית שם המושאל, אז צריך להגיד שאדם זה שם העצם ואיש זה שם התואר.

יש קושיה שהרבה פעמים הזכרנו, שאדם זה משעת הלידה ואיש זה רק כאשר נעשה גדול. זה שאדם הוא מוחין דגדלות זה לא על פי הלכה דווקא, כי זה מהלידה (הייתי אומר הפוך, שגדלות מוחין זה איש – בר מצוה). אבל לפי מה שאומרים כעת, המצב של איש – כמו בר מצוה – זה פרט לגבי המין, מין האדם, שכך מרגע שנוצר ונולד עד הרגע האחרון שלו. לכן זה גם טוב, ש"כאיש גבורתו" – שיש איזה התבגרות והתגברות באיש. זה אמור לתאר את המצב החיובי של האדם, שהוא איש. לכן רש"י הרבה פעמים בתנ"ך מביא ש"איש" זה צדיק ("כולם אנשים" – מלשון איש, כמובן – "היש בה איש" וכיו"ב). איש זה שבח, אדם לאו דווקא (אולי להיפך). אם אנוש זה שם הכינוי גם מסביר למה עושה חיבור בין שונים, כי הוא הכי גמיש – נותן את עצמו להישאל לדברים אחרים. שוב, מה שהרווחנו ממהלך זה, שיצא לנו שבאמת אדם זה הכלל, זה שם העצם ממש, וממילא זה כולל את כולם.

ח. איך מקבילים את ארבעת השמות כנגד הספירות? מכל ספירות הלב, אדם כנגד תפארת – "תפארת אדם". לפי זה נפרש גם "חכמת אדם" וגם "בינת אדם" כהמשכת מוחין לפרצוף ז"א, שעיקרו התפארת. כשהוא מקבל מוחין דאבא זה "חכמת אדם" וכשהוא מקבל מוחין דאמא זה "בינת אדם". פנימיות האדם עצמו זה הדעת, אבל אין פסוק "דעת אדם" – הדעת היא ממש חלק ממנו, הנשמה שלו (כמו שהדעת היא נשמת התפארת). אנחנו פותחים את הבקשות בתפלה שלש פעמים ביום ב"אתה חונן לאדם דעת". זו הדוגמה העיקרית לכך שאדם ואנוש הולכים יחד – הכי עליון והכי קדמון – "אתה חונן לאדם דעת ומלמד לאנוש בינה". בפשט "אנוש" שם זה לא משהו חלש, אלא מלה נרדפת ל"אדם". בכל אופן, זה אומר לי ש"אדם" שייך לדעת ו"אנוש" שייך יותר לבינה. אם אנוש במדות זה הוד, שרשו בינה – "בינה עד הוד אתפשטת". יש פסוק "עקוב הלב מכל ואנוּש הוא" – הפסוק שמובא בדרושים על כך שאנוֹש לשון אנוּש. קודם כל, רואים שזה קשור ללב – העקב של הלב (קשור להוד, עקב רגל שמאל). היות שזה קשור למחלה זה כמובן מתקשר למה שמוסבר לגבי ספירת ההוד, מערכת החיסון בגוף, וכשהיא מתקלקלת זה השרש לכל המחלות. לפי זה, כדי לחזק את האנוש צריך ללמד לו בינה. בחינת אדם מחוננת בדעת ("חונן הדעת") – כמו ילד מחונן. את בחינת האנוש צריך ללמד בינה – להבין דבר מתוך דבר, להבין שמתוך החולשה שלך אתה יכול להגיע לכל המעלות הנשגבות ביותר. שוב, אדם זה תפארת, ונשמת התפארת זה דעת – זה הז"א בעצמו. "אתה חונן לאדם" היינו שמה שאדם מחונן בו זה הדעת, כמו נשמה בתוך גוף. בפרצוף הפרטי, לקמן, זו יכולת הבחירה – עיקר הדעת. אנוש זה הוד, כנ"ל, אבל זה יכול להיות גם מלכות – "איהי בהוד". היות שאנוש הוא גם השרש של אשה שייך למלכות, וגם כלל האנושות זה המלכות. דוד המלך זוכה להיות מלך כי הוא אנוש (עם קופה של שרצים מאחוריו, עוד לפני שנולד – זה ודאי נותן לו הרגשת חולשה – וגם לא היה ראוי לאותו חטא וחטא כדי להורות תשובה ליחיד, ו"תשובה ליחיד" היינו ההוראה שאפשר להגיע מתוך חולשה גם לחור-חסרון שהוא הכי מעלה, "לבי  חלל בקרבי").

יש שלשה פסוקים שמתחילים "מה אנוש"  – הכי מפורסם זה כמובן תהלים ח, "מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו" (אנוש מול בן אדם). שני הפסוקים האחרים הם באיוב – "מה אנוש כי תגדלנו וכי תשית אליו לבך" ו"מה אנוש כי יזכה וכי יצדק ילוד אשה". נחזור לזה לקמן – דרוש על אלה – אבל לעניננו, שאחרי "מה אנוש כי תזכרנו" כתוב "ותחסרהו מעט מאלהים" – אז כאן זה משה רבינו ("מה אנוש" = אדם אנוש = בן עמרם = איש האלהים, רמז מובהק למשה רבינו). לפעמים משה רבינו הוא אדם, לפעמים איש ("איש האלהים") ולפעמים הוא אנוש. דווקא ב"אנוש" שלו הוא זוכה (על דרך "מה אנוש כי יזכה") ל"ותחסרהו מעט מאלהים". כאן רואים שהמלה חסרון היא במשמעות שהוא איש המעלה יותר מכל בני אנוש. כמובן, כל "מה" רומז ל"ונחנו מה" של משה רבינו.

את גבר, לשון גבורה, לכאורה חייבים לשים בגבורה. אם הייתי מוציא את הגבר – הטפל לאחרים, כנ"ל – הייתי שם איש בגבורה, "כאיש גבורתו" וכן "ויקח איש חרבו" (ממנו לומדים מה זה להיות איש – להיות איש זה להתחייל). אבל יש לי גבר, שודאי גבורה, אז איש בתור ספירה אחת צריך להיות היסוד (תפארת כבר תפוס...). האיש הראשון בתורה שמתואר באיזה תואר זה "איש צדיק" – "נח איש צדיק". בכל אופן, "איש צדיק" זה משהו מהותי אצל איש. אם נשים אשה במלכות אז בן הזוג שלה הוא ודאי האיש. הלכות אישות זה איש ואשה, יסוד ומלכות. זה שאיש הוא גם גבור זה כח הגברא של היסוד – "כאיש גבורתו". מענין שהיסוד הוא פרט לגבי התפארת, כמו יעקב שהוא כלל ישראל, ויוסף הוא גם נשמה כללית אך עדיין הוא רק אחד משבטי י-ה (וכשאמר לאחים שהוא הכלל זה הרגיז אותם, זה 'גדול עליהם' – גם הוא היה צריך להסביר לעצמו, לכן גלה למצרים, איך מחד הוא כלל ומאידך הוא פרט אחד מ-יב).

יצא שיש אדם בתפארת וגבור בגבורה ואנוש בהוד ואיש ביסוד (ואשה במלכות, אבל לא נחשבת בפני עצמה – זה גם אנוש, "איהי בהוד"). חסרות ספירות – דווקא בקו ימין, אין חסד ואין נצח. היות שאמרנו שלאנוש יש שני מקומות, הוד ומלכות, "איהי בהוד", וגם לאדם יש שני מקומות – דעת ותפארת, "משה מלגאו יעקב מלבר". גם משה הוא אדם, וגם על יעקב נאמר "שופריה דיעקב מעין שופריה דאדם הראשון". לפי זה מתנוצץ רעיון שאולי כל אחד הוא כפול, בשתי ספירות – זה ישלים את הספירות, וגם את ההבנה של כל אחד. נתחיל מהגבר של גבורה – כמו שהוא גבורה הוא כנראה גם נצח (בסוד "שכל את ידיו"). אם האדם כל הזמן בגבורה והתעקשות הוא המנצח, לכן הגבור מנצח. לכן ראשית ממלכתו של הגבר בגבורה ותכליתו נצח. זה גם מתיישב טוב. עיקר החידוש לגבי איש, שכעת נשאר לו להשתייך גם לחסד – הרי לכאורה איש זה יותר גבורה. אבל אם עיקר האיש זה היסוד, אז צריך לקבל קודם מהחסד. כמו שהמלכות קודם נבנית מהגבורות ואחר כך ממשיכה חסדים, אותו דבר – ויותר, בפנימיות – כח הגברא זה גבורה (יוסף-יצחק), זה הכלי של היסוד, אבל הוא בעיקר ממשיך חסדים. כמו שיש "חסדי דוד הנאמנים" כך תכלית היסוד להמשיך חסדים למלכות ולבסם אותה. גם כשאומרים שהיסוד הוא "איש צדיק" – צדיק זה אחד שנותן צדקה.

אבל צריך יותר ראיה מהכתוב שאיש זה חסד, ואכן יש פסוק "איש חסד". תמיד אומרים שכהן הוא איש חסד, אבל זה לא פסוק – הפסוק הוא "גומל נפשו איש חסד". או שזה שגומל חסד עם שאר בשרו, לפי רש"י וחז"ל, או – לפי רוב המפרשים – שגומל חסד עם נפשו, לא מרעיב את עצמו ומסתגף, היינו שממלא את החולשות שלו. זה פסוק שמובא אצל תלמידי הבעל שם טוב שלא להסתגף, מיסודות החסידות.לא להסתגף זה לא להלחם נגד החולשות יותר מדי. כל הנושא הזה של לא להלחם נגד החולשות ביחס לאתכפיא הוא נושא גדול, אבל ודאי שעיקר מגמת החסידות היא "בכל דרכיך דעהו" ו"קדש את עצמך במותר לך" לפי הפירוש החסידי (קדוש המותר, ולא פרישות). הזהר אומר שאיש זה חסד מהפסוק "ואיש כי יקח את אחותו חסד הוא" – מפורש שזה חסד, בלי הפסוק שלנו (הפירוש של הזהר מחבר את הפירושים ש"נפשו" זה קרובתו או הוא עצמו, כי כאשר לוקח את אחותו "והיו לבשר אחד" זה גם 'חסד' עם עצמו וגם איתה). לפי זה אתכפיא יהיה כאן בעיקר בנצח, בלא-אדם – לא חולשות, לא תאוות – זה מתחיל מגבורה ("גבור הכובש את יצרו") ומנצח בספירת הנצח. אבל זה תחת החסד – הזרימה עם החולשות לשם שמים, "גומל נפשו איש חסד". "איש חסד" ו"איש צדיק" זה שתי הספירות, חסד ויסוד. עוד איש חשוב בתנ"ך, שהוא גם יסוד, "איש שלום" ("שמר תם וראה ישר כי אחרית לאיש שלום"). איש שלום מקביל לאיש מלחמה – זה הכל הוכחות שעיקר האיש ביסוד (שם "תמורת מלחמה שלום", אפשר גם לחשוב ש"איש מלחמה" זה גבורה – הקשר בין גבורה ליסוד, "כאיש גבורתו" – אבל כאן הוכחה שביסוד). איש זה בגרות, דבר שמתבטא בספירת היסוד – היכולת להזדווג. ביאת בן תשע היא גם ביאה, אבל פנימיות היסוד זה יכולת ההולדה – לא רק גוף-כלי, אלא המשכת זרעא וחיא וקיימא – זה גיל 13. הכל מסתדר יפה מאד, ועיקר החידוש בסוף היה "איש חסד".

יש לזה גם רמז יפהפה: היות שכל אחד מהארבע כעת הוא כפול, וזה דווקא משלים את פרצוף הז"א עם הדעת ("מפתחא דכליל שית"), אבל החידוש היה לגבי גבר ואיש. גבר גבורה גבר נצח = 774 = ט"פ אלהים = איש חסד איש יסוד! נצרף לזה גם אדם דעת אדם תפארת אנוש הוד אנוש מלכות, אז הכל יעלה 4418 = ב"פ 2209 (הכל כאן כפל), רבוע-שלמות של 47 (כי טוב, בטול). בעצם הכל בתוך ז"א (אנוש במלכות יכול להיות עטרת היסוד, ואז המלכות עצמה נשארת אשה), והמוחין למעלה זה "חכמת אדם" ו"בינת אדם" – המשכת מוחין לז"א, כנ"ל. בכלל, אדם איש גבר אנוש = אשה אשה אשה (ודאי אמרנו פעם), "הכל מן האשה" (והיות שאשה זה אנוש, זה רמז שהכל מתחיל מהפן האנושי, ובפרט לאחר חטא אדם הראשון) אשה אשה אשה = בריאה יצירה עשיה, אבל לכאורה אדם זה אצילות (בסדר של אדם-איש-גבר-אנוש, כפי שאומרים מפרשי הזהר) – זה על דרך "אצילות איז אויך דא", בבי"ע (התורה כולה היא תורת הבריאה, והאצילות של התורה נמצאת בתוך בי"ע).

לפי ההקבלה לספירות מתורץ הסדר בזהר – אדם-גבר-אנוש-איש – שזה תפארת-נצח-הוד-יסוד לפי הסדר, כפי הסברנו. אם מתחילים מאדם שהפשט שלו בתפארת, וממשיכים ישר לפי סדר הספירות, זה הסדר. גם הסדר הרגיל שאומרים – אדם-איש-גבר-אנוש – יהיה מובן, אם מתחילים מדעת, ואז הסדר דעת-חסד-גבורה-מלכות.

ט. שלשה פסוקי "מה אנוש" – אחד בתהלים ושנים באיוב. יש הרבה דרושי חסידות (הכי יפה תחלת פקודי בחנה אריאל) על ההבדל בין זכרון ופקידה, אבל כאן יחד – "מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו". שם יוצא שהכי טוב, אם זה ביחד, זה שתי בחינות דעת – ה"ח וה"ג (מדברים רק על היחס בין שתי הבחינות כאן). "מה אנוש כי תזכרנו" בה"ח שבדעת "ובן אדם כי תפקדו" זה ה"ג שבדעת. אחר כך זה מתחלק לחו"ג ממש – "מה אנוש כי תגדלנו" זה חסד ("לך הוי' הגדֻלה") וכן "וכי תשית אליו לבך" זה ראשית היחס שבלב (גם "מה אנוש כי תזכרנו" זה התייחסות – שה' מתייחס ליצור האפסי הזה – אבל זו התייחסות בדעת, ובפסוק כאן התייחסות יותר רגשית). הפסוק השלישי רומז די ברור לגבורה, בה היכל הזכות – "מה אנוש כי יזכה וכי יצדק ילוד אשה". כל הפסוק אומר היכל הזכות – איזה זכות ואיזו הצדקה יש לאדם לפני ה' (ואין כאן לשון התייחסות). כאן הופך להיות "ילוד אשה", בחינת נקבה. ילוד אשה = אדם איש (אחד פחות מ-אנוש). שלשת הפסוקים מתחילים "מה אנוש כי" – ח אותיות זהות ב-ג מילים – וג"כ פעמים "מה אנוש כי" = לו ברבוע = ו בחזקת 4. בשני פסוקי איוב – 'זוג' – המלה הפותחת את החלק השני היא "וכי", העולה לו (ומתחיל ב-ו). משחק יפה על לו, כולל את לו הצדיקים של הדור, שכולם בכלל "מה אנוש כי". אנוש ובן אדם אנוש אנוש ילוד אשה = לד (טוב טוב) פעמים אדם (הכולל את כולם, כפי שהתבאר).

י. עוד גימטריאות: אדם כלל ואיש פרט, אבל ביחס לאדם הכל זה פרטים (הכי כללי אנוש, האחוריים-התרגום של האדם, אבל עדיין פרטי – גם הוא צאצא של הנשמה הכללית, אדם). איש גבר אנוש = ט"פ בן אדם (המדרגה שהגר"א מוסיף, כדלקמן, אך כאן יש רמז יפהפה שכל אחד מהשלשה הוא עצמו ג"פ בן אדם). לפי זה כל הארבעה כאן זה אדם ועוד ט"פ בן אדם (אדם אחד ותשעה בנים שלו). ג"פ בן אדם = מראה אדם (ממוצע איש-גבר-אנוש הנ"ל). במרכבת יחזקאל כתוב פעמיים "כמראה אדם", העולה איש, אז אדם-איש זה אדם כמראה אדם – ממש הלבשה (כפי שאמרנו, ונסביר יותר בהמשך). אם אדם זה אדה"ר, אפשר לכתוב אדם הראשון איש = אדם איש גבר אנוש (הראשון = גבר אנוש, בחלוקה ל-הר = גבר, אשון אותיות אנוש).

יא. יש איש ואשה, אין אדם ואדמה ולא אנוש ואנושה. יש גבירה, אבל זה לא סתם אשה אלא מלכה. כנראה שמהמלה גבירה משתלשל השימוש היום בגביר כאדם גדול ועשיר (זה גם מתקשר לספירת הגבורה – שם מתנת העושר בספר יצירה, "הרוצה להעשיר יצפין" כי "שלחן בצפון" ו"מצפון זהב יאתה"). בכל אופן, על פי פשט האשה במדה מסוימת היא במצב יותר טוב כי כוללת הכל, לא צריך לפרט את כל המדרגות בה. זה "לשון נופל על לשון" עם איש, אבל זה מ-נש – לכן זה מלכות (והוד), אך מתחבר עם היסוד כנ"ל. כש"אדם" עוזב את אביו ואת אמו ודבק באשתו הוא נעשה "איש", וכאשר "והיו לבשר אחד" חוזרים להיות "אדם השלם", העולה יעקב רחל, תיקון אדם חוה.

יב. הענין שנתבאר בבינה בפרצוף מבוסס בעיקר על פירוש הגר"א – אדרת אליהו עה"ת (שמוזכר ב"מתוק מדבש" על הזהר כאן). הכתב והקבלה – פירוש טוב, לא יודע אם הוא תלמיד הגר"א או מבית מדרשו – מביא אותו, ואומר שעל דרך זה יכול לפרש עוד יותר טוב. ה"העמק דבר", בלי להזכיר את הגר"א, גם כן מפרש אותו דבר (בלי חידוש). מענין להסתכל על שלשתם (אפשר לצטט). אכן, בפשט הקושיא שהם מעלים, בין שתי הפסוקים, היא חלשה.

יג. הגר"א אומר שיש חמש דרגות – אדם, בן אדם, איש, גבר, אנוש. במפרשי הזהר על ארבע המדרגות אומרים שזה כנגד העולמות – לא לפי הסדר שכתוב בזהר אלא לפי הסדר בחסידות, אדם-איש-גבר-אנוש – היינו שזה פרצוף ז"א בכל עולם. בזהר עיקר הסוגיא זה ש"איש" הוא הז"א בקטנות – אדם מתחיל מדעת ואיש מתחיל מחסד, בקטנות – והמפרשים אומרים שזה פרצוף היניקה, פרצוף ו"ק שמתחיל מחסד.

אפשר היה אפילו לצמצם לשלשה – אדם-איש-אנוש (שלשת האלפים), שהם יותר חשובים וכלליים מגבר (שכמעט לא מופיע בתורה, מתחיל ב-ג כנגד שלש ה-א, הוא רמה פחותה מאדם-איש-אנוש). אנוש, היות שהוא נכד אדם הראשון, הוא ודאי משהו חשוב ביותר.

לפי הנ"ל בזהר, שאיש פרצוף היניקה, אז מתאים שיהיה אנוש-איש-אדם – עיבור-יניקה-מוחין – אבל אם רוצים להוסיף גבר אז אדם יהיה גדלות ב' וגדלות א' יהיה איש, גבר יהיה קטנות-יניקה ואנוש יהיה עיבור. העיבור עושה את כולם אחים – כולם יוצאים מאותו רחם – כפי שהתבאר, וכן החולשות זה מצב עוברי של האדם, ובשביל לגדול מדרגה לדרגה צריך כל פעם לחזור לעיבור על ידי זכרון החולשות, על דרך "שבע יפול צדיק וקם" – צריך כל פעם ליפול על החולשה שלו, על האנוש שלו, ואז לעלות לדרגה יותר גבוהה של אדם. זה שאשה נגזר מלשון אנוש דווקא מתאים לזה שאנוש זה פרצוף עבור – מצב נשי, קשור לרחם האם, וגם על פי פשט עיקר חולשת האשה זה בהריון שלה( לכן הפמיניסטיות רוצות לא להכנס להריון ולהיות חזקות...). ביאור זה עולה מכך שהצ"צ בביאורי הזהר 'מתלבט' אם איש זה רק ו"ק או שזה מוחין – שיש לו ע"ס – אבל זה רק גדלות א'.

אם לפי המפרשים אדם-איש-גבר-אנוש זה כנגד פרצופי ז"א בארבעת העולמות, דווקא הגבר בעולם היצירה, שהוא כנגד שם מה – אדם – וכתוב שהוא יצא בסוף (כמו ה-ו של שם הוי' שמופיעה בסוף ונכנסת בין הההין). התוספת של הגר"א בין אדם לבין איש – בן אדם – צריך להסביר ש"בן אדם" זה פרצוף הנוקבא באצילות. אדם זה שם מה ו-בן זה שם בן, וכאן ה-בן קודם, אז נאמר שזה פרצוף הנוקבא באצילות (לכן בזהר לא מחלקים לחמש) – סוד מהיטבאל ממש, יחוד מה ו-בן, שהיא אשה ולא איש. הגר"א לא כותב את ההקבלה, אלא רק שיש חמש מדרגות. לומר שהן כנגד נרנח"י או מא"ק והלאה זה יותר סטיה מהפירוש הרגיל של הקבלה (אם כי ניתן היה לומר שאדם זה אדם-קדמון, ואז בן אדם זה אצילות, אבל יותר טוב להשאיר כמו שהיה ולומר שבן אדם זה כבר נוקבא). אפשר גם לומר על דרך "מה שמו ומה שם בנו" – ש-מה, אדם, חוזר פעמיים, כ"שמו" וכ"שם בנו", היינו בן-אדם, וזה זה חכמה ותפארת באצילות, ושלשת השמות הבאים נשארים בבי"ע.

יד. צריך לחבר את הדרושים על "אדם אחד מאלף מצאתי" – דרוש אחד בחז"ל שזה משה רבינו ודרוש אחר שזה אחד שיוצא להוראה – ולהגיד שאותו אחד שיוצא להוראה זה ניצוץ משה רבינו. הוראה זה תורה, "תורה צוה לנו משה", ומשה הוא שיכול לומר "זה הדבר אשר צוה הוי'". מי שזוכה לתלמוד, סברות עמוקות, במקרה טוב יכול לומר כיעוץ "כה אמר ה'", אספקלריא שאינה מאירה, אבל יועץ שאומר דוגרי מה הבעיה שלי ומה הפתרון זה רק משה רבינו – תורה לשון הוראה, "זכרו תורת משה עבדי". זאת אומרת שמי שיכול להיות יועץ מוחלט צריך להיות מ"עיני העדה". יש "חד בדרא", עיקר המשה שבדור, אבל "אחד מאלף" אלה עיני העדה, שכולם בחינת "משה שפיר קאמרת". מי שמוצדק לקרוא לו בשם משה – "שפיר קאמרת" בפשט – הוא נותן גם אומר טוב, "שפיר קאמרת", נותן אמרי שפר. הפסוק הזה מובא בזהר, ולכן גם הצ"צ מתייחס אליו, ואומר ש"אלף" בעצם מתייחס ל-א של אדם – אדם שזוכה לגילוי ה-א של אדם הוא ה"אחד מאלף". מקשר את זה לפירוש החסידי ששמנו במלכות דווקא, ש-א של אדם זה מחשבה (א-דבור-מעשה). בזהר המחשבה היא דווקא חכמה ("מחשבה ויובלא תרדלמ"ל"), חשב-מה. "מצאתי" = ישראל, דורשים גם על פסוק זה וגם על "יגעתי ומצאתי תאמין" – ש"מצאתי" זה מוחין דגדלות, בחינת ישראל. בכל אופן, אותו אדם שהוא ה"אחד" – "אחד מאלף" – הגיע להוראה בגלל שאצלו מאירה ה-א שלו, המחשבה. אפשר להוסיף לזה כל מיני רמזים יפים, שה-א המחשבה היינו שכל הזמן הוא מקיים "חשוב טוב יהיה טוב" ויכול גם לשדר את זה לכולם. הוא יודע שבמדה מסוימת הכל תלוי במחשבה, כמו שכתוב בתניא על מעלת המחשבה גם על הדבור. אותו אדם אחד נותן את העצות מתוך עולם המחשבה, עלמא דאתכסיא (ואצל משה רבינו זה בחינת "בכל ביתי נאמן הוא" ולכן "לא כן עבדי משה", במראה ה' יביט, באספקלריא המאירה). אומר במאמר גם שמקרא בעשיה ומשנה ביצירה ותלמוד בבריאה, ואותו אחד שיוצא להוראה הוא באצילות – הוא גדר האדם האמיתי, ואחרים כלל לא אדם. העוסקים במקרא הם אנושיים (מרויחים הרבה, כד קשוטי כלה), בעלי משנה הם גבר, בעלי תלמוד הם איש ("אליכם אישים אקרא" זה לבקיאים בש"ס – כפי שמן הסתם היו כל חסידי חב"ד בדור הראשון). אדם זה אצילות – זה רק הרבי שיכול לתת עצות. זה פירוש למעליותא של דברי רבי נחמן שאדמו"ר הזקן הוא שר האלף – בגדר "אדם אחד מאלף מצאתי" (שר אלף = תורה = סתם דוקא בחלוקה מדויקת).

טו. עוד פרק שלם שהיה צריך להיות (אולי בפתיחה) ולא הגענו אליו. יש פסוק מיוחד במשלי – "איש מחסור אֹהב שמחה אֹהב יין ושמן לא יעשיר". זה מהפסוקים היפים שאפשר לדרוש בכל מיני כיוונים. רוב פסוקי משלי הם השוואה, זה לעומת זה, אבל כאן על פי פשט הכל רע – שמי שאוהב רק לשמוח כל הזמן ודאי לא ירויח שום דבר, כל היום הוא רק שמח, ואם יש לו איזה כסף משקיע אותו בדברים המשמחים אותו ולא נשאר לו כלום. וכך מי שאוהב לשתות יין ולסוך שמן (להתפנק) ודאי לא יעשיר, כי לא יחסוך וגם בקושי יעבוד. אבל זה פסוק מעולה, שאפשר להבין ש"איש מחסור" זה צדיק, מתלמידי הבעל שם טוב, שאוהב שמחה, ואוהב יין ושמן אז לא צריך עושר – מה יכול להיות יותר טוב מזה? שמחה זה "סוד הוי' ליראיו". הפתיחה "איש מחסור" – מתייחס ל"איש", אחד התארים שאנו מתבוננים בהם. הייתי יכול לומר ש"איש מחסור" זה הבעלים של המחסור (כמו הרבה פעמים, שדורשים על דרך "איש נעמי"). בתוך "איש מחסור" כתוב שמח, ראש וסוף זה אור, אז יש כאן אור שמח ועוד שתי אותיות – יס, שעולה סוד (חלוקת ה-י לאותיות המילוי שלה), עולה יין. אז איש מחסור מתנתח לנו ל-סוד אור שמח. יש גם אור בחלק השני של הפסוק – "אהב... ושמן... יעשיר". ב"פ אור = ואהבת = מקור חיים. איש מחסור = 625 = כה ברבוע = אדם במילוי. אהב שמחה = 361 = חוה ברבוע (= נשיא).

למה פסוק זה כל כך בסיסי? כי מתאר חולשות, על פי פשט. זה אמור להיות הפסוק שמדגים חולשות. אם יש לך חולשה שאתה אוהב שמחה, זה יכול להיות טוב – מצוה גדולה להיות בשמחה תמיד. "אהב שמחה" זו דוגמה לחולשה שיכולה להיות "תאות צדיקים". רק שלא יתדרדר להיות "לשמחה מה זאת עושה", כפשט הפסוק. בפירושים שראיתי, היחיד שדורש ש"יין ושמן" זה גם רוחני – הגר"א. כמובן שכאן זו דוגמה יפהפה שהוא מתנגד, כי דורש ש"אהב יין ושמן" זה מי שאוהב ללמוד רק אגדות וסוד, יין ושמן, ולא נגלה – "לא יעשיר" כי העושר תלוי בנגלה. לזכות הגר"א ייאמר שכותב באבן שלמה שמי שלא יודע נסתר לא יכול לפסוק הלכה – שזה מסתדר יפה עם ה"אחד מאלף" שהגיע להוראה הוא כנגד האצילות, תורת הסוד דווקא. גם מתנגד שמודה בחשיבות הנסתר ומדגיש אותה, עדיין מרגיש שאם לא מילא את כרסו ש"ס ופוסקים זה לא שוה. אצל חסידים גם טוב ללמוד נגלה ולמלא כרסך ש"ס ופוסקים, אבל יש נשמות שעיקר הענין והתיקון שלהם וה'חולשה' שלהם זה אגדה וקבלה (כמו האר"י, שגם כותב זאת בפירוש). מה זה אגדה? דבר שמושך את לבו להכיר במי שאמר והיה העולם. "אהב יין ושמן" = 474 = דעת, יש לו מדעת קונו ("גם בלא דעת נפש לא טוב"). לא יעשיר = 621 = כתרא = ג"פ אור (אמרנו שיש פעמיים אור בפסוק זה, וזה כבר ג פעמים אור). אהב יין ושמן לא יעשיר = 1095 = יה פעמים חכמה (לא רק שיש דעת, אלא יש גם חכמה – יה זה שם החכמה) = ג"פ שסה. עכ"פ, כאן רואים שכמו שיש "אין מחסור" כך יש "איש מחסור", שהוא אוהב שמחה, והוא גם בעל הבית על השמחה.

טז. אם אדם הוא מאד חלש זה מעורר בכי. כשאדם מאד חלש לא יכול לא לבכות. הרגע של הבכי הוא הרגע הכי מסוגל בחיים לעורר רחמים על הזולת, להרגיש את עצמו שייך לעם ישראל ולבקש את ביאת המשיח, את כל הדברים הטובים שבעולם (קשור לנ"ל בשם האבן עזרא על "אז הוחל לקרוא בשם הוי'" – שרק אז החלו להתפלל, מתוך החולשה). אין רגע יותר מסוגל בחיים להביא את המשיח בתפלה (הניגוד המשלים להבאת המשיח בעקשנות).

יז. ביחס לכח הבחירה של האדם, בדעת: בחור ובחורה מדגישים את היותם אדם – שופריה דיעקב, ה"בחור שבאבות", מעין שופריה של אדם הראשון; ב"בחירת לבו" יש אדם השלם, יותר מסתם איש ואשה – "בת גילו" זה מזל, מקיף, ו"בחירת לבו" זו בחירה פנימית של אדם.

יח. כמו באדם, גם בישראל יש את הצד החזק שלו והצד החלש שלו – ישראל ויעקב. יש לי-ראש ויש י-עקב. כל הסיטואציה שקבל את השם יעקב זה שמנסה להחזיק בעקב עשו ולהקדימו, אך מתברר שהוא חלש ולא מצליח, ואילו את השם ישראל מקבל כשהוא גבור ומנצח – "כי שרית עם אנשים ועם אלהים ותוכל". חוץ מזה שהעקב הוא עקב עשו, זה גם ההוד – העקב של רגל שמאל. עיקר החולשה של יעקב קשורה להוד. אם זה באמת העקב של עשו, ובמקום למשוך אותו ולהשתלט עליו יעקב נמשך אחריו – זה ממש "הודי נהפך עלי למשחית". זה ההסבר בחסידות לכך שאף שכתוב "לא יקרא שמך עוד יעקב" הוא בכל זאת ממשיך להקרא כך בתורה. בחסידות מוסבר שזה הבינוני והצדיק, ו"שבע יפול צדיק וקם" – הצדיק נופל שוב להיות בינוני. כאן אומרים אותו דבר אבל בצורה יותר ציורית – שאם ה' היה משאיר אותנו רק ישראל היינו רק חזקים, אבל לא היינו אנושיים בכלל, לכן עיקר האנושיות שלנו (יעקב הוא אדם – לא נקרא אנוש) זה על שם החולשה. "ישראל" זה תוספת, אבל היסוד-הבסיס-האדן זה "יעקב". הבעיה של ממלכת הצפון היא שהם יותר מדי ישראל (וממילא מסביר גם את הבעיה של מדינת ישראל) – הרצון המשובש להיות רק חזק.