ג. תנ"ך בתורה שבעל פה – חז"ל, ראשונים, אחרונים

בקשר למה שדברנו קודם על "אין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד". בזמן האחרון דברנו על הדברים שהתחדשו בתקופת הראשונים, כמו המושג "פשוטו של מקרא" ועוד כמה דברים. בחידושי החסידות, כשרוצים להדגים דומה שתהיה מובנת לנו ל"אין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד", תמיד מביאים את זה שהראשונים, כמו הרשב"א והריטב"א והר"ן, יכולים לומר אותה סברא – אבל כל אחד בסגנון שלו. אם לא מעמיקים גם לא תמיד מבינים שזו אותה סברא, חושבים שאולי יש מחלוקת ביניהם (כמובן יתכן שבאמת יש מחלוקת ביניהם, אבל הרבה פעמים אין מחלוקת ביניהם, רק שכל אחד אומר את הסברא בסגנון שלו). נשאלת השאלה למה תופעה זו שייכת דווקא לראשונים – הם הנביאים כאן – לא תופעה של חז"ל ולא של האחרונים. אם הראשונים דומים בכך לנביאים, היות שהתנ"ך מחולק לשלשה – "אוריאן תליתאי" – צריך לומר שגם את התורה שבעל פה אפשר לחלק ל"תליתאי", כעין תורה-נביאים-כתובים. התורה זה נבואת משה רבינו, נביאים נתנבאו ב"כה", ואילו כתובים זה ברוח הקדש, שזו מדרגה אחרת – לא נבואה, אלא אור חוזר ממטה למעלה, "נשמת אדם תלמדנו". כתוב בחסידות, מובא ב"היום יום", שעד הש"ך והט"ז, כל מה שהאחרונים כתבו הכל היה ברוח הקדש – סימן שהאחרונים הם הכתובים של התורה שבעל פה, והראשונים הם נביאים. לפי זה יוצא שכל חז"ל – עד חתימת הש"ס, תנאים ("והאתנים מוסדי ארץ") וגם האמוראים – זה התורה. "עד כאן סוף כל הוראה" – "משה שפיר קאמרת". חז"ל הם המשה רבינו בבחינת תורה שבעל פה. כל חז"ל זה "זה הדבר אשר צוה הוי'", מוסיף על נבואת הראשונים. לכן לא רגיל – חריג ונדיר – שתמצא בחז"ל שני תנאים או שני אמוראים שאומרים אותו דבר, כל אחד בסגנון אחר. זה לא מתאים לחז"ל. כשבסוגיא אחת שני תנאים או שני אמוראים אומרים משהו לגבי אותו דין, האם מסתבר שסברתם היא אחת או שזה סברות שונות? ככלל גדול (ואין כלל שאין בו יוצא מהכלל), אם שנים – או מאותה תקופה ממש, כמו אביי ורבא (אביי מלך קצת לפני רבא, אבל היו חברים) או מישהו מדור קודם (תיכף נביא דוגמה של רבי יהודה מול רבא, פער של שני דורות) – אומרים משהו, לומר שהם אומרים אותה סברא כל אחד בסגנונו זה לא מתקבל על הדעת. אף על פי כן יש ראשונים שרוצים לומר בכמה סוגיות בש"ס כך, שאף על פי שלא כתוב בגמרא שהם סוברים אותו דבר – תיכף נביא דוגמא – אבל נדחקים, בגלל דוחק מסוים, שכנראה שבכל אופן הם סוברים אותו דבר, אבל זה 'לא מתאים' לחז"ל. זה הווארט שרצינו לומר, כי חז"ל זה כמו משה רבינו, זה תורה. הראשונים הם הנביאים – וזה מפתח חשוב להבין את החידושים בתקופת הראשונים, וכמובן ש"לית מילתא דלא רמיזא באורייתא". אחר כך האחרונים זה הכתובים, עם יפי מיוחד – משלי, תהלים, שה"ש – כי זה נובע מתוך הלב, רוח הקדש.

לגבי השאלה לעיל, מה הקשר בין דבור לאכילה, הדבר הכי פשוט (שכמעט אמרנו קודם): איך משה ניזון בהר? כי כל הזמן היה בתקשורת עם ה'. איך ידע מתי יום ומתי לילה? כשלמדנו בתורה שבכתב הוא ידע שזה יום, וכשלמדו איתו תורה שבעל פה הוא ידע שזה לילה, אבל היה עשרים וארבע שעות ביממה דבור. אם מדברים איתך כל הזמן אתה לא צריך לאכול, זה מספיק מזין. זה גם סגולה לשלום בית, אם אין הרבה פרנסה בבית, אפשר להשלים את זה עם הרבה שיחות. זה הקשר הפשוט.