ד. "תורה להנות נתנה"

שמעתי שכבר עשו את הסיום על מסכת בבא בתרא – לא החבורה הקדושה של חומש ולא החבורה הקדושה של יצהר – כי כבר עשו, מי שהיה צריך. בכל אופן, היות שזה ז' אדר, מתאים סיום של תורה. אז נאמר משהו לכבוד התורה (עד כאן היה לכבוד משה רבינו), והקשר של התורה לחדש אדר ולחג פורים. משה רבינו נולד ב-ז' אדר וברית המילה שלו – הטפת דם ברית (כי נולד מהול) – היתה בפורים (יש הרבה דרושים בזה). "משנכנס אדר מרבין בשמחה", והשמחה גוברת והולכת מיום ליום, כידוע. כל בחור ישיבה, מהדברים הראשונים שצריך ללמוד (אני יכול לשאול אם באמת כולם למדו את זה), זה ההקדמה לספר "אגלי טל" [יוסי פלאי: תכננו לעשות את זה עוד כמה ימים, ביארצייט שלו, י"א אדר; הרב: יפי, מן השמים, כדאי מאד לעשות את זה. מישהו קרא את המחשבה שלי...]. שמה, בסוף ההקדמה שלו, הוא מדבר על מעלת למוד התורה – "זכרו תורת משה עבדי" – והוא פותח את הדברים שלו בכך ששמע מאנשים שאומרים (כמובן אם הוא אומר 'אנשים' זה ודאי היו ת"ח גדולים, רק פשיטא שהיו מתנגדים גדולים) שמי שלומד תורה בלי לקבל מזה שום הנאה זה נקרא "תורה לשמה", וברגע שיש הנאה עצמית זה פוגע ופוגם בתורה לשמה, ועושה את זה שלא לשמה. יכול להיות ש"מתוך שלא לשמה יבוא לשמה", אבל כרגע ההנאה מלימוד התורה עושה את התורה שלך תורה שלא לשמה. כלומר, שהאידיאל זה ללמוד תורה בלי שום הנאה. בשביל חסיד לשמוע כזה דבר, במיוחד רבי, זה שומו שמים. לכן הוא צריך בשצף קצף נגד הדעה המשובשת הזו, ולהוכיח שלא רק שזה תורה לשמה, אלא שעיקר התורה לשמה זה כשאדם לומד עם געשמאק – זה עיקר התורה לשמה.

אני מקצר מאד, כדי שנוכל להבין את הווארט, שבע"ה נפתח אותו במשך החדש (גם בפורים וגם אולי אחרי פורים, זה נושא גדול מאד בתורה): קודם אמרנו שנזכיר סוגיא בש"ס. הסוגיא במסכת ראש השנה, שקודם אומר רב יהודה דין – הוא תלמיד של שמואל – ואחר כך בא רבא (שני דורות אחריו), וכאילו מסכים עם העקרון שלו, אבל אחר כך הוא חוזר בו ואומר כלל שהוא כלל בכל הש"ס, "מצות לאו להנות נתנו". על פניו, ברגע שאומר כך זה הופך את הדין – לגבי התוקע בשופר של קודשין, אם יוצאים או לא יוצאים. אותו דבר, מי שמודר הנאה משופר, האם יכול לתקוע תקיעה של מצוה. בהתחלה יש הו"א שלא, אבל אחר כך פתאום 'מבריק' בראשו של רבא ש"מצות לא ליהנות נתנו", לכן הוא יכול לתקוע תקיעה של מצוה. הענין הזה של "מצות לא ליהנות ניתנו" חוזר כמה פעמים – ד"פ בש"ס, בעירובין ובנדרים ובחולין – ועיקר הסוגיא כאן, בר"ה. יש עוד סוגיא מענינת מאד בנדרים, וגם בחולין, וזה מוזכר גם בעירובין. כמו שהמכון התורני 'התלבשו' על "מי איכא מידי וכו'", אפשר להתלבש על "מצות לאו להנות ניתנו" ולעשות מזה כלל הרבה יותר גדול מ"מי איכא". אבל, ראה זה פלא, איך זה שכלל כזה גדול פתאום מבריק על מוחו של רבא, וזה משנה דינים מן ההיפך אל ההיפך לגמרי. קודם כל, זה קולא, זה היתר – היתר עצום שמשנה את כל התורה כולה.

נחזור לאגלי טל: בדרך כלל זה היתר, אבל כאן הסברא של אלה שהוא מצטט אותם, שאומרים שלא רצוי לקבל הנאה מהתורה שאתה לומד – תלמד בלי געשמאק, בלי הנאה – זה "מצות לאו להנות נתנו". רש"י אומר שלא להנות ניתנו "אלא לעול על צוואריהם" – לא להנאה, אלא רק לעול. לכן יש מקום לחשוב שאולי אותו הדבר לגבי תלמוד תורה, שזה לא ניתן להנאה, אלא רק לומדים תורה רק מתוך קבלת עול מלכות שמים, ותו לא מידי. כמובן שזו טעות חמורה. מביא האגלי טל (אני אומר רק נקודות) ט"ז, ביו"ד בהלכות נדרים – גם פלא, שאף אחד בעולם לא אמר את הווארט הזה, לא לפניו ולא לאחריו – שאומר במעין מאמר מוסגר שהכלל הגדול בתורה של רבא, ש"מצות לא להנות נתנו", לא רק שלא שייך לתלמוד תורה, אלא שבתלמוד תורה זה הפוך, שת"ת "להנות נתנה". עוד פעם, כמו שפתאום רבא בא ביום בהיר ואומר איזה כלל שאף אחד לא חלם עליו, שמצוות לא ניתנו כדי לקבל הנאה אלא רק בשביל עול, אז חיכו עד רוה"ק של הט"ז (שעד אליו רוה"ק) לומר שלא רק שהכלל הזה לא שייך לת"ת, אלא להיפך, שת"ת ניתן ליהנות.

אחרי זה, עיקר הלומדות של ההקדמה שם – תלמדו בעיון – מתרץ למה הרמב"ם כותב פעמיים – גם בהלכות ת"ת וגם בהלכות תשובה – לגבי תורה ולא לגבי מצוות – את הכלל של "לעולם יעסוק אדם בתורה שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה". בגמרא כתוב "לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות שלא לשמה וכו'" אך הוא כותב רק תורה. אחרי שהאגלי טל מוכיח שלא יתכן שלרמב"ם היתה גירסא אחרת, וממילא מובן שיש דברים בגו בהשמטת ה"מצוות", אז הוא מקשר את זה לעוד כלל גדול בהמשך הסוגיא שם בגמרא – האם מצוות צריכות כוונה. זו מחלוקת עוד יותר גדולה. הכל מתחיל מ"מצוה הבאה בעבירה", מתוך זה מגיע ל"מצות לא להנות נתנו", ומתוך זה מגיע לשאלה אם מצות צריכות כוונה. כל אחד צריך לדעת שענין זה הוא לא רק מחלוקת של חז"ל, אלא הוא מחלוקת ראשונים וגם מחלוקת אחרונים. הרמב"ם פוסק שמצוות צריכות כוונה. הלומדות של האגלי טל, שהיות שהוא פוסק שמצוות צריכות כוונות, לכן "לעולם יעסוק" לא יכול ללכת על מצות. מי שאמר "לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות" סבר שמצוות אינן צריכות כוונה, לכן הוא כלל בכך גם מצוות, אבל הרמב"ם שפוסק שמצוות כן צריכות כוונה יכול לכתוב רק "לעולם יעסוק אדם בתורה", כי גם כשלומד תורה בלי שום כוונה, רק לקבל הנאה אישית – כמו פרופסור באוניברסיטה, שרק מקבל הנאה – זה נכלל בתורה שלא לשמה. האגלי טל אומר בדווקא שלא לחשוב שכל מצות ת"ת זה רק כדי לקבל הנאה, אלא צריך ללמוד בשביל ה', אבל חלק מהמצוה דאורייתא היא לקבל הנאה. אם אתה לומד רק בשביל הנאה, בלי הקב"ה, זה נקרא תורה שלא לשמה. אבל אם אתה מקיים מצוה שלא לשמה זה גארנישט, זה שום דבר. יש סוגיא שלמה, צריך ללמוד את כל הלומדות שלו. הווארט שבגלל שהוא סובר שמצוות צריכות כוונה, ובגלל שבת"ת חלק מהמצוה זה ההנאה, לכן אני יכול לומר ש"לעולם יעסוק אדם בתורה ואפילו שלא לשמה" רק כדי לקבל הנאה "שמתוך שלא לשמה יבוא לשמה", אבל איני יכול לומר את זה על מצוות. בכך פתחנו נושא עצום. זה מאד דומה למה שהבעל שם טוב אומר על "חכם לב יקח מצות", שבכל מצוה יש שתי מצוות – מצות העשיה ומצות הכוונה. יש משהו באמצע – יש את עשית המצוה, יש את הנאת המצוה (שכלל מצות לאו ליהנות ניתנו) ויש את כוונת המצוה. איני רוצה להמשיך בכך עכשיו, זה עוד ענין גדול.

לפני שנאמר את הווארט, עוד משהו: פעם שאלו את השפת אמת איך זה שמצות לא ליהנות ניתנו. כנראה איזה ת"ח שאל – כשאני עושה מצוה אני מיד מקבל טובת הנאה שיצאתי ידי חובה, שגמרתי את זה. המצוה היא באמת עול, אבל ברגע שעשיתי את המצוה – באותו רגע ממש יש לי הנאה עצומה שיצאתי ידי חובה. איך זה מסתדר עם "מצות לאו ליהנות"? אז הוא ענה לו – "מצוה גוררת מצוה". ברגע שגמרת מצוה אחת, מיד יש לך עוד מצוה לעשות – לא יעזור. אין לך זמן לקבל הנאה. אחר כך הוא מביא בשם עוד צדיק, שענה תשובה אחרת לאותה שאלה – שזה דין של מבריח ארי מנכסי חברו. מי שמודר הנאה מחברו יכול לפרוע את חובו כי זה לא נקרא הנאה, וכך גם לצאת ידי חובה זה לא נקרא הנאה.

קודם כל נאמר מה היחס בין שני התירוצים האלה: דברנו הרבה פעמים – בין כל יש ליש צריך להיות אין באמצע, השאלה אם האין ניכר או שהוא מובלע בין שני ה'ישים' עד שאין מקום להתגלות האין בפני עצמו. זה שיעור שחזרנו הרבה פעמים בשכם עיה"ק, שהרמב"ם סובר בדרך כלל שלא רואים את האין בין יש ליש, ואילו הרמב"ן סובר שכן רואים את האין שבין יש ליש. כך אפשר להסביר את שני התירוצים הללו לאותה שאלה. התירוץ הראשון, של השפ"א, הוא כמו הרמב"ם – ברגע שנגמרה מצוה אחת מיד באה מצוה אחרת, ואין רגע באמצע. לפי התירוץ השני יש נחת באמצע, אבל לנחת זו דין הנאה. זה הנאה בגימטריא אין – ההנאה שם היא אין, זה לא נחשב. כך אפשר להסביר את שני התירוצים.