ה. פורים – "מצות להנות נתנו" ושבע לשונות של הנאה

נקצר: פעם למדנו שאם הייתי מקיים מצוה בשלמות זה כבר היה נגמר – לפחות מצוה זו. אז זה נחת עצום, לפחות לגבי המצוה הזו. זה "חייב איניש לבסומי בפוריא". הווארט הוא, וזה בע"ה נמשיך בפורים, שכל הסוד של חג פורים זה "מצות ליהנות ניתנו". הרבה ראשונים רוצים לומר – למשל שם בר"ה – שרבא רק בא להסביר את רב יהודה. התוספות לא כותבים ככה, ולפי הכלל של תפיסת חז"ל מאד קשה לומר ככה, כנ"ל. במיוחד ששם בסוגיא, קודם רבא בעצמו, כדי לתרץ ולענות לרב יהודה אמר את ההיפך. אחר כך, כשפתאום עלה על דעתו שמצוות לא להנות ניתנו, הדין התהפך. לכן מאד קשה לומר, כריטב"א ועוד, שהוא רק בא להסביר את רב יהודה. למה צריך לומר ככה? כי אחרת הוא לא יכול להסביר את סברת רב יהודה – זה מלית ברירה. בסוף יוצא שרב יהודה כל כך מוקשה לכן הוא חייב לומר שרבא בא לתרץ אותו, וגם להפוך את מה שמסור בשמו. הרבה פעמים הגמרא בעצמה אומרת שמה שמסרו לשמו הוא לא נכון, וכאן הגמרא לא אומרת (תלמדו את הסוגיא בר"ה כח). חנוכה זה "מצות לא להנות נתנו" – "אין לנו רשות להשתמש בהן אלא לראותן בלבד", אבל פורים זה "מצות להנות נתנו". אמרנו שיש שארית הפליטה, של מצות להנות ניתנו, במצות תלמוד תורה. ב"ה שיש דבר אחד שאפשר להנות ממנו, שזה ללמוד תורה – "תורת הוי' תמימה". צריך הרבה געשמאק, בנגלה ובחסידות. עוד פעם, יש גם הרבה פירושי חסידות – כמו דברים יפים אלה בשם השפ"א, יש הרבה דברים בשם גדולי החסידות בנושא זה – ונשאיר לשיעור הבא בע"ה.

בכל אופן, נאמר משהו: במקום אחד חז"ל אומרים שיש עשרה לשונות של שמחה, כמו שיש עשרה לשונות של נגינה ועשרה לשונות של תפלה, ועוד. המלה הנאה היא לא מילה מקראית. השרש בלשה"ק של הנאה הוא הנה. מתי כתוב לראשונה שרש זה (של מלה שאין בתנ"ך)? "הנה נתתי לכם לאכלה" במעשה בראשית – זה נתינת הנאה. הראשונים אומרים שעיקר ההנאה היא הנאת אכילה. לכן נאמר – מאמר עשירי של בריאת העולם – "הנה נתתי לכם...". השאלה כעת כמה לשונות של הנאה יש? אין כזה מאחז"ל. יש עשרה לשונות של שמחה, אבל נכלול את כולן בענין אחד. "חייב איניש לבסומי" – להתמתק, להנות. פורים זה יום של הנאת הגוף, שצריך לעשות סעודה וכו', כי זה הצלת הגוף. ביום כיפור יש חמשה עינויים, הקצה האחרון של מצות לאו להנות נתנו, ופורים זה הקצה האחרון של מצות להנות נתנו. לכן עיקר ההנאה של פורים זה "פורים תורה" – "ליהודים היתה אורה" זו תורה – צריך להתחיל ממשהו שבו חלק מהמצוה זה לקבל הנאה.

שוב, רק נפתח, בלי להסביר: אני אומר לפי סדר את לשונות ההנאה, הכל זה מלים בתנ"ך, חוץ מהנאה: שעשועים ("לולי תורתך שעשעי אז אבדתי בעניי", פסוק מפורש שהתורה היא שעשועים, ובלי זה דוד מלכא משיחא הולך לאיבוד), תענוג, נחת ("ריח נחוח" – "נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני"), אושר ("באשרי כי אשרוני בנות"), הנאה, נעם (געשמאק באידיש בדרך כלל תרגום של נעם), שמחה ("נתת שמחה בלבי מעת דגנם ותירושם רבו", "אין שמחה אלא בבשר ויין", זה הנאה, אכילה ושתיה). כאן זה שבע הנאות.

קודם כל נסביר איך זה לפי הספירות: שעשועים ברדל"א – שעשועים יום יום זה חו"ב דרדל"א. תענוג זה חסד דעתיק שמתלבש בגלגלתא דעתיק, שבעצם כולל כל ז תקוני גלגלתא (תענוג זה עתיק, אבל החלק של עתיק שמתלבש באריך). נחת רוח זה בחוטמא, הקצה של אריך – ריח הקרבן עולה לשם, וגורם נחת רוח שאמרתי ונעשה רצוני. אז שעשועים-תענוג-נחת זה ב-ג רישין שבכתר – אמונה, תענוג, רצון. השרש של הכל בעתיק. אושר זה בסוד "אהיה אשר אהיה" – אהיה ראשון בכתר ושני בחכמה, ואושר זה ה"אשר", פנימיות אבא שיש לו שרש גם בפנימיות עתיק. לקבל הנאה ממשהו – עיקר המלה של חז"ל, "להנות" או "לאו להנות" – סתם הנאה זה בחיצוניות אבא, "והחכמה מאין תמצא", שרש היש שבאבא. נעם זה פנימיות אמא, ג"ר דאמא, ושמחה יחסית לנעם זה הלבוש – מה שמתפשט מאמא ללב, "נתת שמחה בלבי", "אם הבנים שמחה", הקשר בין האמא והבנים. אז עשינו ג"ר דכתר, שתי בחינות באבא ושתי בחינות באמא – או שנקרא לזה פנימיות וחיצוניות או ג"ר וז"ת. בחכמה ג"ר זה אשר (אותיות ראש) וז"ת זה הנאה (העולה אין, וזה ראשית היש), ובבינה נעם ושמחה.

נסיים היום שהדבר הזה הוא חותם המתהפך: כי אם כתוב "נתת שמחה בלבי" אז כוונת הכל מתהפכת, להופיע בז"ת, בלב ממש, בשבע הספירות התחתונות. אז זה עובד הפוך – זו דוגמה יפהפיה של חותם המתהפך. השמחה נמצאת בחסד, באהבה, הנעם בגבורה ("אני בינה לי גבורה"), ההנאה ב"תפארת גופא" (זה כבר שייך להלכה, מחלוקת הרשב"א ועוד אם הנאה היינו הנאת הגוף או לא, כשדווקא הנאת הגוף פוגעת בכלל של "מצות לאו להנות נתנו" – "תפארת גופא", והקשר לחיצוניות אבא זה "מה שמו ומה שם בנו"), אושר זה גם מלשון רגל ("תמוך אשורי") – בנצח, נחת זה לנחות – לרדת – גם קשור לרגלים, זה הוד. אחר כך, הכי מובהק, תענוג זה ביסוד – אבר התענוג – ושעשועים במלכות, "שעשועי המלך בעצמותו" (עיקר השעשועים זה שעשועי המלך, כנראה עם שבעים הזקנים שלו – מהנער שלו הוא מקבל תענוג, מהנביא שלו הוא מקבל נחת, וזה שהוא אלקים זה נעם). בכל אופן, עכשיו פתחנו משהו, שזה מהלך שלם – שבע דרגות של הנאה, ואיך זה בשרש ואיך זה מתהפך במדות, כאשר "נעוץ סופן בתחלתן", "אני ראשון ואני אחרון", שאותם שעשועים שברדל"א משתקפים במלכות, שעשועי המלך בעצמותו. כל הדבר הזה הוא פורים, חדש אדר.

כן נאמר עוד משהו: מה קרה בין אביי לרבא? בנדרים אביי אומר משהו ואחר כך רבא אומר – אפשר לחשוב שרק מתקן את לשונו של אביי, אלא תאמר בלשון הנאה כי מצוות לאו להנות נתנו, אלא בלשון אחר, אך זה לא רק זה. בסוגיא בחולין בלתי אפשרי לומר שזו לא מחלוקת. עוד פעם, לא כתוב על אף אחד בפירוש שסובר ההיפך מרבא, שסובר שמצות ליהנות נתנו, אבל בר"ה מאד משמע שרב יהודה כן סובר כך (וכך כותבים תוס'), בחולין משמע שזעירי סובר שמצוות להנות נתנו, ובנדרים משמע שאביי סובר שמצוות להנות נתנו. זעירי גם היה תלמיד של רב, לפי דעה אחת, היינו שהיה בדור של רב יהודה – שני דורות לפני רבא. אביי בן דורו של רבא, אבל קודם לו – מלך לפניו. יש בזה ענין גדול, שרבא סדר זאת דווקא כך, שאביי ימלוך לפניו. מה זה אביי ורבא? חייבים לומר שיש פה איזה מעבר מהותי ביותר בחז"ל שמתחיל מרבא. אחר כך תלמיד רבא הוא רב פפא, שפגשנו אותו בשיעור לפני חדש. רבא הוא עיקר המאן דאמר של הש"ס, פוסקים כמותו בהכל נגד אביי, חוץ מיע"ל קג"ם. הענין הזה, שאם המעבר המהותי של רבא לגבי כל תפיסת התורה והמצוות הוא בענין הזה, שרבא מחדש ש"מצות לא להנות נתנו". איך אני יודע? אמרנו שיש שלשה שמשמע שלא סוברים כמותו – כמעט בלי אפשרות להסביר אחרת, אף שיש מסבירים כך – רב יהודה, זעירי ואביי. רב יהודה זעירי (סימנם רזי לי רזי לי, רב-יהודה עם זעירי באמצע), העולים יחד תענוג (חדוה ברבוע, היינו אביי ברבוע).

מה רבא בא לעשות? על פי נגלה רבא בא להקל. נאמר עוד ווארט חסידי: קודם כל, גם רבא בסוף, כשהוא בגדלות, הוא עולה 203. אבל לפני שהוא גדל הוא היה רק במספר סידורי, ואז הוא עולה אביי. אז גם הוא 'נפל בפח' שהוא מתענג מהמצוות. אבל בכל אופן, כאשר גדל – בראש השנה, כנראה בזכות השופר – הוא הגיע להשגה שמצות לא להנות נתנו. קודם ספרנו משהו בשם השפת אמת, לא משהו שכתוב אצלו, אבל מה הוא כותב בפירוש? הוא מקשה קושיא, שכתוב בתורה "לך לך" ורש"י כותב "להנאתך ולטובתך". הוא סובר כמו רב יהודה? זה הקב"ה, לא רק אברהם אבינו, אז מה קורה שם? הוא אומר שהרי מצוה היא מלשון צותא, חיבור. הוא אומר משהו מאד חריף, שכל זמן שהיהודי זקוק למצוות כדי לחבר אותו לקב"ה אז "מצות לאו להנות נתנו". לכאורה, מה יכול להיות יותר מזה? אומר שאם היהודי הוא מרכבה, כמו אברהם אבינו, שלא צריך את המצוה כדי לחבר אותו לה' – הוא מחובר לה', המצוה זה רק איזה מין ביטוי של הקדושה, וזה לא אמצעי לחבר אותו לה' – אז אצלו מצוות להנות נתנו.

הבאתי פה ספר שיצא לאור לא מזמן, שיחות של הרבי מלפני הנשיאות, דברים יוצאים מהכלל. על כל הנושא הזה של "מצות לאו להנות נתנו" יש פה שיחה, שפלא גדול שאת זה לא פיתח. רוב הדברים שאמר, בנגלה וכו', פיתח אחר כך, ועל זה לא דבר שוב (על פי הידוע לעורכי הספר). הרבי שואל איך רבי נחום מטשרנוביל היה שמן בגוף מאמירת איש"ר, הרי "מצות לאו להנות נתנו" (מחלוקת אחרונים אם זה הולך גם על דרבנן)? הרבי אומר, על פי הרמב"ם – פלפול שלם, עם דוגמאות מהש"ס – ש"התורה על הרוב תדבר". "על הרוב תדבר" = בראשית, זה התחלת התורה. יוצא מהכלל, כמו רבי נחום מטשרנוביל, בטל ברוב – לכן הוא יכול לקבל הנאה. אין לנו עכשיו זמן לזה – תסתכלו שם. כמה שנוכל בשיעורים הבאים ננסה להרחיב את היריעה.

בכל אופן, אומר השפת אמת דבר דומה, שמי שהוא מרכבה, שהצדיק כמו רבי נחום מטשרנוביל – אצלו זה משהו אחר לגמרי. אצלו כמו לע"ל, ש"מצות בטלות". הוא עושה מצוה, אבל זה לא לשון צוותא. לכאורה זה שמצוה לשון צוותא זה חסידישע ווארט, מתנגדים לא יודעים את זה, ואצלם מצוה היא רק עול – כמו שרש"י אומר. "רחמנא אמר תקעו", וזהו, וזה שמצוה לשון צוותא זה לכאורה כוונה עמוקה. כאן אומר שכל זה שמצוה לשון צוותא זה עדיין בכלל "לאו להנות", זה עול. זה כבר משהו מרחיק לכת. מתי כן להנות נתנו? אם אתה מרכבה. מי שקורא שם בשפת אמת, זה מקור מופלא להגדרה שלנו של "מודעות טבעית" – ממש מה שהוא כותב שם. מי שכאילו זורם, אז קודם כל צריך לקבל הנאה, והוא גם לא צריך מצוות בשביל לחבר אותו – הוא מחובר, הוא זורם, הוא שוחה. הוא עושה מצוה, אבל הכל זה טבעי. אם כן, מתי אפשר להגיע למדרגה זו במשך השנה? יש יום אחד בשנה – בפורים. "חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע" – שלא תדע בסוף שזה בטל ברוב – לכן בזכות זה תוכל להמשיך את זה כל השנה, א גאנץ יאר פורים. "קם רבה שחטיה לרב זירא" זה תוצאה של "מצות להנות נתנו" – רבא הוא תלמיד של רבה, ידע את הסיפור הזה, לכן חששו. לחיים לחיים! [רבה הוא תלמיד של רב יהודה והרבי של רבא, הוא המחבר].

יוצא שעד רבא היתה מודעות טבעית, ומרבא המעבר ל"מצות לאו להנות נתנו". עד רבא לא עלה דעתם שמצות לאו להנות נתנו – זה לא נושא בכלל. זה דבר שצריך להמשיך.

ניגנו ניגון שמחה. לחיים לחיים, שתהיה הרבה הנאה בחומש, שא-נור, יצהר, ושכם. בזכות ההנאה אפשר להגיע לשכם – מקום התענוג, מקום הצדיק. לחיים לחיים.

מי שצריך לברך ברכת המזון – שיברכו במנין.

שרו שיר המעלות וניגנו אדון עולם. אחרי הברכה רקדו "ויהי בימי אחשורוש" ו"דידן נצח".