מוצאי י"ט כסלו תש"ע – עוד יוסף חי, יצהר

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א

לחיים לחיים, גוט יום טוב, לשנה טובה בלימוד החסידות ובדרכי החסידות תכתבו ותחתמו.

היום יום ההילולא רבא של המגיד, אז נהוג לפתוח בשלש בבות, "ניגון האין סוף", של הבעל שם טוב, המגיד ואדמו"ר הזקן.

לחיים לחיים.

א. סוד הדב

בפרשת שבוע כתוב "ויהי יוסף יפה תאר ויפה מראה" ובהמשך "ותשא אשת אדֹניו את עיניה אל יוסף". רש"י כותב שהיה מסלסל בשערו, הרגיש טוב שם, שהיה ממונה על בית אדוניו המצרי – הוא הצליח, ה' הצליח בידו, והתחיל להרגיש קצת יותר מדי טוב – ולכן הקב"ה אמר לו "אביך מתאבל ואתה מסלסל בשערך, אני מגרה בך את הדוב, מיד 'ותשא אשת אדוניו'". יש כמה מקומות בחז"ל שמכנים את אשת פוטיפר בכינוי דב, וצריך להבין את הענין – מה הקשר? למה דווקא דב ולא משהו אחר? על הפסוק "חיה רעה אכלתהו" גם כותב רש"י שזה רמז לאשת פוטיפר. שם זה "חיה רעה" סתם, אבל חז"ל מייחדים בכמה מדרשים שהיא דב. לא יודעים איך קוראים לה, לא כתוב בתורה שמה הפרטי. יכול להיות שקוראים לה דובה... בכל אופן, אשת פוטיפר זה משהו מאד מיוחד – בזכותה יוסף הצדיק זוכה להיות יוסף הצדיק, שומר הברית, עם כל הזכויות שלו.

ידוע הרמז שאמרנו כמה פעמים ש-אשת פוטיפר = שרה רבקה רחל לאה בדיוק, כל ארבע האמהות. אז היא כוללת, היא כנגד כל ארבע האמהות. אפשר לומר שאם כל האמהות הן לבונה זכה בקדושה, היא הלעו"ז – את זה לעומת זה עשה האלהים. אבל גם אפשר שיש בה ניצוץ כל כך גדול שכולל את כל האמהות.

חז"ל אומרים על סמיכות הפרשיות של "וירד יהודה" ו"ויוסף הורד מצרימה" שזו סמיכות של ירידה-ירידה – בפרשה הראשונה "וירד יהודה" ובשניה "ויוסף הורד". רש"י לא כותב זאת, אלא עוד דרוש של חז"ל, שכנראה עוד יותר פשט – מה תמר התכוונה לשם שמים, כך אשת פוטיפר התכוונה לשם שמים, ולכן הפרשיות נסמכו. אצל תמר זה ברור, שהיא רצתה להוליד בנים, בנים מלכים, ליהודה, שהוא שבט המלוכה. אשת פוטיפר ראתה באצטגנינות שלה שהיא עתידה להעמיד זרע, בן, ליוסף הצדיק – אבל היא טעתה (לא טעות גמורה), ראתה שעתידה להעמיד בן ליוסף אבל לא יודע אם ממנה או מבתה. היה פה ספק אמיתי. היא פעלה בהתאם למה שהיא ראתה בכוכבים, שהיא עתידה להעמיד זרע ליוסף. אם כן, היא התכוונה לשם שמים, כמו שתמר הצדקת גם כן – כאשר ישבה בפתח עינים, נראתה למראית עין כקדשה על אם הדרך, וכמו שהיא התכוונה לשם שמים, והיא לכולי עלמא צדקת – כך גם אשת פוטיפר התכוונה לשם שמים, וממילא גם היא צדקת. אז לא בכדי ש"אשת פוטיפר" עולה שרה-רבקה-רחל-לאה. בתה היא אסנת, שבסוף היא זכתה להיות אשת יוסף הצדיק, ולהעמיד ממנו את שני הבנים – אפרים ומנשה, שהם כראובן ושמעון לגבי יעקב אבינו.

בכל אופן, נחזור לשאלה: למה קוראים לה דב? אמרנו שיום יום ההילולא רבא של המגיד ממעזריטש. לפני שהוא נפטר הוא לקח את היד של התלמיד החביב עליו ביותר, אדמו"ר הזקן, בעל הגאולה של היום, ואמר לו "זלמן, היינט איז אונזער יום טוב", היום זה היו"ט שלנו, ובכך ניבא לעתיד, שכעבור 26 שנים (כמנין שם הוי'), אדה"ז השתחרר ב-יט כסלו. ידוע שהיום הזה כבר נרמז בשו"ת מן השמים, מאות שנים לפני כן, שיום יט כסלו הוא "יום בשורה". שם אין שום פשר למשפט הזה, שהוא שאל שאלה ב-יט כסלו וענו לו מן השמים שהיום זה יום בשורה. הדבר הזה התקיים רק כעבור 500-600 שנה, בגאולת אדה"ז. המגיד לקח את אדמו"ר הזקן ואמר לו – זלמן, היום זה היו"ט שלנו. עד אז אדה"ז היה נשוי הרבה שנים, ולא זכה לבן זכר, והמגיד אמר לו שהוא עתיד להוליד בן זכר כעבור שנה, ושיקרא אותו על שמו. כך היה, שהוא הוליד את הבן הראשון שלו (הזכר), וקרא אותו על שם המגיד – דוב-בער. אם כן, יש דובער – המגיד – ואחר כך את אדמו"ר האמצעי שנקרא על שמו, ואחר עוד כמה דורות יש את הרבי רש"ב שגם נקרא על שם הסבא-רבא שלו שנקרא על שם המגיד. הוסיפו לו שם מסבא אחר, שלום-דובער, אבל כשושלת של רביים יש רק שם אחד שהוחזק בחזקה – "בתלת זימני הוי חזקה" – דוב-בער. יש שלשה נשיאים בין רבותינו נשיאינו של חב"ד שנקראו כך, סימן שדוב זה משהו מיוחד, 'חזקה' (כנראה יש לו חיבוק חזק ביותר, שעושה חזקה). עוד יותר צריך להתבונן בענין של אשת פוטיפר, שנקראת דב.

בתנ"ך הביטוי שמתאר את קולו של הדב הוא "דב שוקק". זה ביטוי יחודי על דב. "שוקק" לשון השתוקקות – כנראה לדב יש יותר השתוקקות מלכל חיה אחרת. כבר איזה רמז לאשת פוטיפר, שמשתוקקת מאד חזק להזקק ליוסף הצדיק. אבל המפרשים לא מסבירים שנקראת דב על שם ההשתוקקות, וגם לא מסבירים שהיא נקראת דב על שם עוד כמה פירושים יותר ידועים בחז"ל – כמו שהדב מסורבל בבשר. היה גם אפשר לומר, בדרך אפשר, שגם היתה מסורבלת בתאות בשר. אבל אף אחד לא מציע את הפירוש הזה.

על המדרש, בין מפרשי המדרש, יש שני פירושים למה חז"ל בחרו דווקא לכנות אותה בשם דב, "אני מגרה בך את הדב", ושניהם על שם מאמרי חז"ל לגבי דב. מאמר אחד ש"דב אין לו מנוחה", דב הוא חיה עצבנית, כל הזמן לא שקט, לא נח לרגע, כל הזמן בתנועה. כנראה לכן מאד מתעייף, והולך לישון בחורף – ישן כל החורף בגלל רוב העצבים שלו, כי כשהוא ער אין לו רגע של מנוחה. אז זה פירוש אחד של המפרשים, שכמו שלדב אין רגע של מנוחה (כשהוא ער), כך לאשת פוטיפר לא היה רגע של מנוחה מחיזור אחרי יוסף. היתה כל כך מוטרדת, כל מעוצבנת, מזה שהיא לא זוכה להזקק או להזדווג עם יוסף הצדיק, שלא היה לה רגע של מנוחה. זה פירוש אחד למה מדמים אותה לדב, "אני מגרה בך את הדב". יש פירוש שני, יש פסוק שאדם ניצל מן הארי ואז פוגע בו הדב. מה ההבדל בין ארי לבין דב? יש מאחז"ל שארי יש לו בשת פנים, אבל דב אין לו בשת פנים. כך שוב המפרשים מסבירים שאשת פוטיפר אין לה בשת פנים, יום יום ושעה שעה לחזר אחרי יוסף ולתבוע אותו. אז היא כמו דב, שאין לדב שום בשת פנים – היא מעיזה פנים. אפילו ארי לא מעיז פנים, יש לו בשת פנים, אבל דב אין לו בשת פנים. אלו שני הפירושים שמוצעים למה קוראים לאשת פוטיפר דב: או בגלל שלדב אין מנוחה, או בגלל שלדב אין בשת פנים.

היות שאמרנו שיש דב של קדושה, שיותר מכל שם אחר בחסידות זה השם של הנשיאים המחוזק ביותר, "בתלת זימני הוי חזקה", אז צריך לומר שכל התכונות שאמרנו – גם דב שוקק וגם מסורבל בבשר (תכונות שמוסברות במקומות אחרים) וגם שתי התכונות שכתובות במפורש לגבי אשת פוטיפר, שדב אין לו מנוחה ואין לו בשת פנים – ישנן גם בקדושה. צריך להבין מה זה אצל המגיד, מה זה אצל אדמו"ר האמצעי, מה זה אצל הרבי הרש"ב – כל מי שהוא בבחינת דב אין לו מנוחה ואין לו בשת פנים.

נתחיל מבשת פנים: ידוע ברמ"ח אותיות (חבור פנימי בין החסידות, רמח פתגמים שנמסרו ממשפיעי חב"ד, דברים חריפים) שכדי להיות חסיד צריך שלשה תנאים, שבלעדיהם אתה לא יכול להיות חסיד. הראשון ביניהם – עז פנים. צריך להיות עז פנים. התנאי השני – לדעת לקחת משקה. התנאי השלישי – לדעת היטב את תורת החסידות. שלשה תנאים לפי הסדר הזה. להיות חסיד צריך להיות עז פנים, למרות המשנה "עז פנים לגיהנם ובשת פנים לגן עדן" – סימן שהארי הולך ישר לגן עדן והדב ישר לגיהנם. כנראה שהארי הולך ישר לגן עדן, ושם נעשה חית הקדש הראשונה במרכבה, "פני אריה אל הימין", אבל הדב – ר"ת דירה בתחתונים – יורד ישר לגיהנם. כידוע הווארט בחסידות, שלהיות צדיק אמת המוסר את הנפש על עם ישראל צריך להיות עז פנים, לרדת לתוך הגיהנם ולהוציא משם נשמות, כמו שמסופר על צדיקים גדולים ביותר. זו גם וודאי סכנה מסוימת, אבל בהמשך נסביר איך עושים זאת. איך מתוך עזות פנים דקדושה יורדים לגיהנם מרצון – לא סוחבים אותך, אלא אתה יורד ברצון, אומר 'הלאה, קדימה, ישר לגיהנם'. גיהנם היפוך אותיות מנהיג – מנהיג צריך לדעת איך לרדת לגיהנם. צריך לדעת איך עושים אתהפכא, והעיקר לעשות אתהפכא לגיהנם ולהפוך למנהיג, מנהיג שחייב להיות עז פנים. ככה נסביר את תכונת הדב שהוא עז פנים בקדושה.

מה לגבי זה שאין לו מנוחה? זה גם פשוט להסביר בקדושה, הרי כתוב "צדיקים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, שנאמר 'ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלהים בציון'". ככל שהאדם יותר צדיק יותר אין לו מנוחה. אדמו"ר האמצעי, שנקרא דב שאין לו מנוחה, הוא בינה – כידוע בשושלת הרביים – שייך לקו שמאל. גם המגיד הוא בחינת שמאל, הבעל שם טוב כנגד אברהם אבינו והוא כנגד יצחק אבינו. מסביר אדמו"ר האמצעי עצמו שמה שכתוב "ומנוחה לחיי העולמים" זה שייך לקו ימין, ו"אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא לעולם הבא" שייך דווקא לקו שמאל. לכן זה מתאים גם למגיד ביחס לבעל שם טוב וגם לאדמו"ר האמצעי ביחס לאדמו"ר הזקן – השני הוא תמיד בחינת שמאל ביחס לראשון. מתאים שיקראו דב, שאין לו מנוחה, כי "צדיקים אין להם מנוחה". הרווחנו מזה שמבינים כעת את הפירוש, מבינים שצדיקים כל הזמן טרודים לטפס – "ילכו מחיל אל חיל" – אבל מהפירוש לגבי אשת פוטיפר מבינים משהו יותר עמוק. הוא לא סתם מטפס, אלא כל הזמן היא עצבנית מזה שלא זוכה עדיין להזדווג עם יוסף הצדיק. כל זמן שאני – כנסת ישראל, הכלה של שיר השירים – לא זוכה להזדווג לחתן שלי, מי שמיועד לי, מי שכתוב עליו בכוכבים שהוא שלי, מי שכתוב עלי בכוכבים שאני עתידה להעמיד ממנו בן, זרעא חייא וקיימא, זה כמו בחורה שהיא מעוצבנת מאד שרוצה את הזיווג שלה, ואפילו מזהה את הזיווג שלה, אבל עוד לא זוכה להזדווג – אין לה מנוחה. גם זה מתאים למי ששרש נשמתו מקו שמאל, כי בנין המלכות מהגבורות, מקו שמאל, וכל מי ששייך לקו שמאל הוא בחינת כלה בעצם. לכלה אין מנוחה, וככל שהיא יותר מזהה את החתן שלה ורוצה אותו ומשתוקקת אליו – "דב שוקק" – אין לה מנוחה. ככה הסברנו עכשיו את שתי התכונות האלו של הדב, לכבוד המגיד, בעל ההילולא של היום – שתי תכונות שלומדים מאשת פוטיפר, "אני מגרה בך את הדב".