מוצאי י"ט כסלו תש"ע – עוד יוסף חי, יצהר

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א

לחיים לחיים, גוט יום טוב, לשנה טובה בלימוד החסידות ובדרכי החסידות תכתבו ותחתמו.

היום יום ההילולא רבא של המגיד, אז נהוג לפתוח בשלש בבות, "ניגון האין סוף", של הבעל שם טוב, המגיד ואדמו"ר הזקן.

לחיים לחיים.

א. סוד הדב

בפרשת שבוע כתוב "ויהי יוסף יפה תאר ויפה מראה" ובהמשך "ותשא אשת אדֹניו את עיניה אל יוסף". רש"י כותב שהיה מסלסל בשערו, הרגיש טוב שם, שהיה ממונה על בית אדוניו המצרי – הוא הצליח, ה' הצליח בידו, והתחיל להרגיש קצת יותר מדי טוב – ולכן הקב"ה אמר לו "אביך מתאבל ואתה מסלסל בשערך, אני מגרה בך את הדוב, מיד 'ותשא אשת אדוניו'". יש כמה מקומות בחז"ל שמכנים את אשת פוטיפר בכינוי דב, וצריך להבין את הענין – מה הקשר? למה דווקא דב ולא משהו אחר? על הפסוק "חיה רעה אכלתהו" גם כותב רש"י שזה רמז לאשת פוטיפר. שם זה "חיה רעה" סתם, אבל חז"ל מייחדים בכמה מדרשים שהיא דב. לא יודעים איך קוראים לה, לא כתוב בתורה שמה הפרטי. יכול להיות שקוראים לה דובה... בכל אופן, אשת פוטיפר זה משהו מאד מיוחד – בזכותה יוסף הצדיק זוכה להיות יוסף הצדיק, שומר הברית, עם כל הזכויות שלו.

ידוע הרמז שאמרנו כמה פעמים ש-אשת פוטיפר = שרה רבקה רחל לאה בדיוק, כל ארבע האמהות. אז היא כוללת, היא כנגד כל ארבע האמהות. אפשר לומר שאם כל האמהות הן לבונה זכה בקדושה, היא הלעו"ז – את זה לעומת זה עשה האלהים. אבל גם אפשר שיש בה ניצוץ כל כך גדול שכולל את כל האמהות.

חז"ל אומרים על סמיכות הפרשיות של "וירד יהודה" ו"ויוסף הורד מצרימה" שזו סמיכות של ירידה-ירידה – בפרשה הראשונה "וירד יהודה" ובשניה "ויוסף הורד". רש"י לא כותב זאת, אלא עוד דרוש של חז"ל, שכנראה עוד יותר פשט – מה תמר התכוונה לשם שמים, כך אשת פוטיפר התכוונה לשם שמים, ולכן הפרשיות נסמכו. אצל תמר זה ברור, שהיא רצתה להוליד בנים, בנים מלכים, ליהודה, שהוא שבט המלוכה. אשת פוטיפר ראתה באצטגנינות שלה שהיא עתידה להעמיד זרע, בן, ליוסף הצדיק – אבל היא טעתה (לא טעות גמורה), ראתה שעתידה להעמיד בן ליוסף אבל לא יודע אם ממנה או מבתה. היה פה ספק אמיתי. היא פעלה בהתאם למה שהיא ראתה בכוכבים, שהיא עתידה להעמיד זרע ליוסף. אם כן, היא התכוונה לשם שמים, כמו שתמר הצדקת גם כן – כאשר ישבה בפתח עינים, נראתה למראית עין כקדשה על אם הדרך, וכמו שהיא התכוונה לשם שמים, והיא לכולי עלמא צדקת – כך גם אשת פוטיפר התכוונה לשם שמים, וממילא גם היא צדקת. אז לא בכדי ש"אשת פוטיפר" עולה שרה-רבקה-רחל-לאה. בתה היא אסנת, שבסוף היא זכתה להיות אשת יוסף הצדיק, ולהעמיד ממנו את שני הבנים – אפרים ומנשה, שהם כראובן ושמעון לגבי יעקב אבינו.

בכל אופן, נחזור לשאלה: למה קוראים לה דב? אמרנו שיום יום ההילולא רבא של המגיד ממעזריטש. לפני שהוא נפטר הוא לקח את היד של התלמיד החביב עליו ביותר, אדמו"ר הזקן, בעל הגאולה של היום, ואמר לו "זלמן, היינט איז אונזער יום טוב", היום זה היו"ט שלנו, ובכך ניבא לעתיד, שכעבור 26 שנים (כמנין שם הוי'), אדה"ז השתחרר ב-יט כסלו. ידוע שהיום הזה כבר נרמז בשו"ת מן השמים, מאות שנים לפני כן, שיום יט כסלו הוא "יום בשורה". שם אין שום פשר למשפט הזה, שהוא שאל שאלה ב-יט כסלו וענו לו מן השמים שהיום זה יום בשורה. הדבר הזה התקיים רק כעבור 500-600 שנה, בגאולת אדה"ז. המגיד לקח את אדמו"ר הזקן ואמר לו – זלמן, היום זה היו"ט שלנו. עד אז אדה"ז היה נשוי הרבה שנים, ולא זכה לבן זכר, והמגיד אמר לו שהוא עתיד להוליד בן זכר כעבור שנה, ושיקרא אותו על שמו. כך היה, שהוא הוליד את הבן הראשון שלו (הזכר), וקרא אותו על שם המגיד – דוב-בער. אם כן, יש דובער – המגיד – ואחר כך את אדמו"ר האמצעי שנקרא על שמו, ואחר עוד כמה דורות יש את הרבי רש"ב שגם נקרא על שם הסבא-רבא שלו שנקרא על שם המגיד. הוסיפו לו שם מסבא אחר, שלום-דובער, אבל כשושלת של רביים יש רק שם אחד שהוחזק בחזקה – "בתלת זימני הוי חזקה" – דוב-בער. יש שלשה נשיאים בין רבותינו נשיאינו של חב"ד שנקראו כך, סימן שדוב זה משהו מיוחד, 'חזקה' (כנראה יש לו חיבוק חזק ביותר, שעושה חזקה). עוד יותר צריך להתבונן בענין של אשת פוטיפר, שנקראת דב.

בתנ"ך הביטוי שמתאר את קולו של הדב הוא "דב שוקק". זה ביטוי יחודי על דב. "שוקק" לשון השתוקקות – כנראה לדב יש יותר השתוקקות מלכל חיה אחרת. כבר איזה רמז לאשת פוטיפר, שמשתוקקת מאד חזק להזקק ליוסף הצדיק. אבל המפרשים לא מסבירים שנקראת דב על שם ההשתוקקות, וגם לא מסבירים שהיא נקראת דב על שם עוד כמה פירושים יותר ידועים בחז"ל – כמו שהדב מסורבל בבשר. היה גם אפשר לומר, בדרך אפשר, שגם היתה מסורבלת בתאות בשר. אבל אף אחד לא מציע את הפירוש הזה.

על המדרש, בין מפרשי המדרש, יש שני פירושים למה חז"ל בחרו דווקא לכנות אותה בשם דב, "אני מגרה בך את הדב", ושניהם על שם מאמרי חז"ל לגבי דב. מאמר אחד ש"דב אין לו מנוחה", דב הוא חיה עצבנית, כל הזמן לא שקט, לא נח לרגע, כל הזמן בתנועה. כנראה לכן מאד מתעייף, והולך לישון בחורף – ישן כל החורף בגלל רוב העצבים שלו, כי כשהוא ער אין לו רגע של מנוחה. אז זה פירוש אחד של המפרשים, שכמו שלדב אין רגע של מנוחה (כשהוא ער), כך לאשת פוטיפר לא היה רגע של מנוחה מחיזור אחרי יוסף. היתה כל כך מוטרדת, כל מעוצבנת, מזה שהיא לא זוכה להזקק או להזדווג עם יוסף הצדיק, שלא היה לה רגע של מנוחה. זה פירוש אחד למה מדמים אותה לדב, "אני מגרה בך את הדב". יש פירוש שני, יש פסוק שאדם ניצל מן הארי ואז פוגע בו הדב. מה ההבדל בין ארי לבין דב? יש מאחז"ל שארי יש לו בשת פנים, אבל דב אין לו בשת פנים. כך שוב המפרשים מסבירים שאשת פוטיפר אין לה בשת פנים, יום יום ושעה שעה לחזר אחרי יוסף ולתבוע אותו. אז היא כמו דב, שאין לדב שום בשת פנים – היא מעיזה פנים. אפילו ארי לא מעיז פנים, יש לו בשת פנים, אבל דב אין לו בשת פנים. אלו שני הפירושים שמוצעים למה קוראים לאשת פוטיפר דב: או בגלל שלדב אין מנוחה, או בגלל שלדב אין בשת פנים.

היות שאמרנו שיש דב של קדושה, שיותר מכל שם אחר בחסידות זה השם של הנשיאים המחוזק ביותר, "בתלת זימני הוי חזקה", אז צריך לומר שכל התכונות שאמרנו – גם דב שוקק וגם מסורבל בבשר (תכונות שמוסברות במקומות אחרים) וגם שתי התכונות שכתובות במפורש לגבי אשת פוטיפר, שדב אין לו מנוחה ואין לו בשת פנים – ישנן גם בקדושה. צריך להבין מה זה אצל המגיד, מה זה אצל אדמו"ר האמצעי, מה זה אצל הרבי הרש"ב – כל מי שהוא בבחינת דב אין לו מנוחה ואין לו בשת פנים.

נתחיל מבשת פנים: ידוע ברמ"ח אותיות (חבור פנימי בין החסידות, רמח פתגמים שנמסרו ממשפיעי חב"ד, דברים חריפים) שכדי להיות חסיד צריך שלשה תנאים, שבלעדיהם אתה לא יכול להיות חסיד. הראשון ביניהם – עז פנים. צריך להיות עז פנים. התנאי השני – לדעת לקחת משקה. התנאי השלישי – לדעת היטב את תורת החסידות. שלשה תנאים לפי הסדר הזה. להיות חסיד צריך להיות עז פנים, למרות המשנה "עז פנים לגיהנם ובשת פנים לגן עדן" – סימן שהארי הולך ישר לגן עדן והדב ישר לגיהנם. כנראה שהארי הולך ישר לגן עדן, ושם נעשה חית הקדש הראשונה במרכבה, "פני אריה אל הימין", אבל הדב – ר"ת דירה בתחתונים – יורד ישר לגיהנם. כידוע הווארט בחסידות, שלהיות צדיק אמת המוסר את הנפש על עם ישראל צריך להיות עז פנים, לרדת לתוך הגיהנם ולהוציא משם נשמות, כמו שמסופר על צדיקים גדולים ביותר. זו גם וודאי סכנה מסוימת, אבל בהמשך נסביר איך עושים זאת. איך מתוך עזות פנים דקדושה יורדים לגיהנם מרצון – לא סוחבים אותך, אלא אתה יורד ברצון, אומר 'הלאה, קדימה, ישר לגיהנם'. גיהנם היפוך אותיות מנהיג – מנהיג צריך לדעת איך לרדת לגיהנם. צריך לדעת איך עושים אתהפכא, והעיקר לעשות אתהפכא לגיהנם ולהפוך למנהיג, מנהיג שחייב להיות עז פנים. ככה נסביר את תכונת הדב שהוא עז פנים בקדושה.

מה לגבי זה שאין לו מנוחה? זה גם פשוט להסביר בקדושה, הרי כתוב "צדיקים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, שנאמר 'ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלהים בציון'". ככל שהאדם יותר צדיק יותר אין לו מנוחה. אדמו"ר האמצעי, שנקרא דב שאין לו מנוחה, הוא בינה – כידוע בשושלת הרביים – שייך לקו שמאל. גם המגיד הוא בחינת שמאל, הבעל שם טוב כנגד אברהם אבינו והוא כנגד יצחק אבינו. מסביר אדמו"ר האמצעי עצמו שמה שכתוב "ומנוחה לחיי העולמים" זה שייך לקו ימין, ו"אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא לעולם הבא" שייך דווקא לקו שמאל. לכן זה מתאים גם למגיד ביחס לבעל שם טוב וגם לאדמו"ר האמצעי ביחס לאדמו"ר הזקן – השני הוא תמיד בחינת שמאל ביחס לראשון. מתאים שיקראו דב, שאין לו מנוחה, כי "צדיקים אין להם מנוחה". הרווחנו מזה שמבינים כעת את הפירוש, מבינים שצדיקים כל הזמן טרודים לטפס – "ילכו מחיל אל חיל" – אבל מהפירוש לגבי אשת פוטיפר מבינים משהו יותר עמוק. הוא לא סתם מטפס, אלא כל הזמן היא עצבנית מזה שלא זוכה עדיין להזדווג עם יוסף הצדיק. כל זמן שאני – כנסת ישראל, הכלה של שיר השירים – לא זוכה להזדווג לחתן שלי, מי שמיועד לי, מי שכתוב עליו בכוכבים שהוא שלי, מי שכתוב עלי בכוכבים שאני עתידה להעמיד ממנו בן, זרעא חייא וקיימא, זה כמו בחורה שהיא מעוצבנת מאד שרוצה את הזיווג שלה, ואפילו מזהה את הזיווג שלה, אבל עוד לא זוכה להזדווג – אין לה מנוחה. גם זה מתאים למי ששרש נשמתו מקו שמאל, כי בנין המלכות מהגבורות, מקו שמאל, וכל מי ששייך לקו שמאל הוא בחינת כלה בעצם. לכלה אין מנוחה, וככל שהיא יותר מזהה את החתן שלה ורוצה אותו ומשתוקקת אליו – "דב שוקק" – אין לה מנוחה. ככה הסברנו עכשיו את שתי התכונות האלו של הדב, לכבוד המגיד, בעל ההילולא של היום – שתי תכונות שלומדים מאשת פוטיפר, "אני מגרה בך את הדב".

ב. כח יוסף – "יפה תאר ויפה מראה" – להפוך את ה"אחר" ל"בן"

נמשיך לדבר על אשת פוטיפר, על הסגולה שלה: אמרנו שלא כתוב בתורה איך קוראים לה, שמה הפרטי, ורק אפשר לחשוב שאולי זה דובה כנ"ל. מה שכתוב זה "אשת פוטיפר", ר"ת אף – מיד רמז לפסוק שאנחנו אוהבים לצטט ולהסביר כל פעם, "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו". "כל הנקרא בשמי" זה רזא דשמיה, עולם האצילות, ו"כבודי" זה מלכות דאצילות. "בראתיו" – עולם הבריאה. "יצרתיו" – עולם היצירה. "אף עשיתיו" – עולם העשיה, ו"'אף' הפסיק הענין". בין היצירה לעשיה יש אף שמפסיק את הענין, וממילא פועל העלם והסתר האלקות למטה בעשיה – לגמרי, "ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא". בכל אופן, המגיד, בעל ההילולא של היום, אומר "אצילות איז אויך דא" – ה"בשמי ולכבודי" נמצא גם כאן למטה. אם זה חידוש של המגיד, סימן שחידוש של החסידות שאפשר לגלות את האצילות שנמצאת גם למטה, לכן אנחנו מסבירים ש-אף ר"ת "אצילות פה". מצד אחד יש "אף" שמפסיק, חרון אף בעולם – חז"ל אומרים ש"אף" לשון ניאוף, נהנה לאף, שזו בדיוק הקליפה של אשת פוטיפר – אבל בזכות זה יוסף זוכה ל"עשיתיו", לשון תיקון. "אשר ברא אלהים לעשות" – לתקן – לשון שכלול ותיקון. "עשיתיו" – מי עשיתי, תקנתי ושכללתי בזכות אשת פוטיפר? את יוסף. הוא קודם יורד ממעלה למטה – מיסוד א"ק, שרש יוסף הצדיק – ויורד בסוד "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו", אבל ה"עשיתיו", עשיתו ותיקונו להיות יוסף הצדיק, זה בזכות אשת פוטיפר, לשון "אף", ששקולה כנגד כל ארבע האמהות.

למה הוא נקרא יוסף? ידוע הפירוש של הצמח-צדק שרחל אמנו קראה לו יוסף על שם "יוסף הוי' לי בן אחר", שיוסף זה מי שמסוגל וגם מקדיש את חייו לשליחות הקדש שלו – לעשות מ"אחר" "בן", כלומר להחזיר יהודים בתשובה, ואפילו להחזיר גוים בתשובה. להחזיר את כולם בתשובה, זה יוסף – יוסף עושה בעלי תשובה. כך מסביר הצ"צ, זו העבודה והשליחות של יוסף, ורק הוא יכול. לכאורה כל האחים – כל יהודי, אם הוא שומר תומ"צ, צריך להשפיע טוב על סביבתו – אבל מי שיכול לקחת לא סתם אחד שלא שומר תומ"צ, אלא "אחר", אחד שבינתיים תחת רשות הסטרא-אחרא עד כדי כך שנקרא על שמה (כמובן כל יהודי הוא לא "אחר" בעצם), ולהפוך אותו לבן (לא לעבד ה', "אם כבנים אם כעבדים", אלא לבן ממש) זה יוסף. מי יכול לקחת מהקצה אל הקצה, מה"אחר" להיות "בן"? רק יוסף. זה קשור לנו פה, שאנחנו קשורים כאן בשכם, שייכים ליוסף. מי ששייך ליוסף עיקר העבודה שלו היא לעשות בעלי תשובה.

באיזה כח הוא מסוגל יותר מכולם לעשות בעלי תשובה? יש שיחה של הרבי (לקו"ש ח"א), שהרבי לומד את זה מהמלים שכתובות לפני "ותשא אשת אדוניו את עיניה וגו'" – "ויהי יוסף יפה תאר ויפה מראה". בגלל שיוסף הוא "יפה תאר ויפה מראה" למעליותא, לכן הוא יכול לעשות בעלי תשובה. ככה כותב הרבי, שבשביל לעשות בעלי תשובה צריך להיות יפה תאר ויפה מראה – לא פחות ולא יותר. מכלל הן אתה שומע לאו, אם אתה לא יפה תאר ויפה מראה אתה לא יכול לעשות בעלי תשובה, ודאי לא יכול לעשות בע"ת כמו שיוסף עושה, לקחת מישהו שהוא בצד האחר לגמרי ולהפוך אותו לבן. הרבי מיד מסביר מה הכוונה ב"יפה תאר ויפה מראה" – האם אני מתכוון בגשמיות? לא (לפחות לאו דווקא), אלא אני מתכוון למה שכתוב בחסידות, אצל הרבי מהר"ש, ש"יפה תאר" זה ב-רמח מצוות עשה (תאר זה חיתוך אברים, ויש רמח אברים כנגד רמח מ"ע, אז "יפה תאר" או "יפת תאר" זה מי ששלם במצוות עשה) ו"יפה מראה" זה ב-שסה מצוות לא-תעשה (מראה זה קלסתר פנים, ומי זוכה לקלסתר פנים? מי ששמור מכל דבר רע, שמקיים את כל שסה מל"ת, ואין שום יניקת הקליפות ממנו, אור הפנים שלו מאיר). עוד פעם, ה"יפה מראה" כנגד "'שמי' עם יה שסה", "הנסתרֹת להוי' אלהינו" – שמי שלא נותן שום יניקה לחיצונים (שזה מצוות ל"ת) הוא יפה מראה, ומי שעושה כל מה שה' רוצה שיעשה ב"קום ועשה" הוא "יפה תאר". ומי ששלם במצות עשה ול"ת, "יפה תאר ויפה מראה", הוא יכול להשפיע כל כך – להגיע למישהו שהוא "אחר" ולהפוך אותו ל"בן".

הרבי מיד אומר: מה אני מתכוון? שאף אחד לא יתחיל להתמסר לעבודת התשובה – העבודה העיקרית של דורנו – עד שיהיה "יפה תאר ויפה מראה"? שיהיה שלם ב-רמח ו-שסה, ולפני כן לא יתחיל להתעסק בעבודה של קירוב לבבות לאבינו שבשמים?! לא, חס ושלום! עבודה זו היא חובת קדש על כל אחד וכל אחת מאתנו, בכל מצב, ברגע שאני רק תופס שזה המצב – "משה אמת ותורתו אמת", "אין טוב אלא תורה", "כי לקח טוב נתתי לכם תורתי על תעזבו", "היטיבה הוי' לטובים", וכל יהודי הוא טוב שרוצה לזכות גם את חברו בטוב שזכה לו. ברגע שהאדם מכיר את האמת, מכיר את הטוב, הוא חייב מיד להתחיל לחלק את הטוב שזכה לו ולזכות בו את כולם. אם כן, אז איך נפרש את זה? קודם כל הרבי אומר שמה שאמרתי ומה שכתוב שרק יוסף יכול לקחת "אחר" ולעשות ממנו "בן", בגלל שהוא "יפה תאר ויפה מראה", זה דורש ממי שרוצה לגשת לעבודת הקדש של להחזיר את בני ישראל בתשובה את מאמר חז"ל של ריש לקיש – שבעצמו היה בעל תשובה – "קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים". צריך ליפות – קשוט זה לקשט, ליפות, וגם לשון אמת (קושטא), יפי של אמת (ולא "שקר החן והבל היפי") – את עצמך, ואחר כך אפשר לקשט אחרים. זה דיוק יפה, שהרבי לא כותב, ש"קשוט אחרים" היינו מי שהוא בבחינת "אחר", אותו "בן אחר".

ב-יא סממני הקטרת יש "הקשט וקילופה", כל אחד מהקטרת – זה גם העלאת ניצוצות קדושים מהקליפות, אפילו מ-ג קליפות הטמאות לגמרי. האריז"ל אומר שהקשט זה החכמה וקלופה זה הבינה. ברור שהקשט הוא רמז ל"קשוט עצמך", היינו שזו עבודה של אור אבא שיונק מהמזל השמיני, "נצר חסד", בסוד "אַין מזל לישראל", כמו שהבעל שם טוב קורא את זה. למה הבינה זה "קלופה"? קלופה זה לשון קליפה. הרבה פעמים למדנו שהמוחין של "קליפה קדמה לפרי" (קק"ל), הם מוחין דאמא. כאן יש אסמכתא, שכמדומני לא אמרנו, לכלל הגדול שהמוחין של "קליפה קדמה לפרי" זה בינה. בכל תהליך, כמו בתהליך של שיבת ציון בדורנו, חייבת להיות קודם קליפה, ומתוך זה לאט לאט זה מתפתח – הקליפה גם מתקשה – וצריך בסוף לפצח את האגוז. התהליך הוא "קליפה קדמה לפרי", ואמרנו שזה מוחין דאמא, וכאן יש לנו אסמכתא יפהפיה לדבר הזה, שב-יא סממנים הסם של הבינה נקרא קלופה. זה הולך יחד עם קשט, אלו "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין", וקשט זו העבודה של "יפה תאר ויפה מראה", "קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים".

חוזרים אם כן לשאלה, האם אני צריך לחכות עד שאני מקיים בעצמי "קשוט עצמך", הופך להיות "יפה תאר ויפה מראה", ורק אז לעסוק בקירוב לבבות, או שמיד אני צריך לשתף את השני בטוב שזכיתי לו (כמו שהסברנו קודם)? בשיחה הרבי אומר רק שצריך גם את זה וגם את זה – שצריך מיד לעסוק בעבודת החזרה בתשובה, אבל צריך לדעת שכדי לעשות עבודה זו בשלמות אתה צריך להיות מאה אחוז בעצמך, צריך כל הזמן להיות מודע שעלי להיות "יפה תאר ויפה מראה" של הקדושה, לשאוף לכך, לדעת שצריך לקיים מאמר ריש לקיש "קשוט עצמך תחלה ואחר כך קשוט אחרים".

נאמר זאת בצורה קצת יותר ממוקדת: כנראה שמי שעוד לא קיים את ה"קשוט עצמך תחלה" יכול לעסוק בקירוב, יש נשמות תועות שהוא יכול להגיע אליהן, לקרב אותן לאבינו שבשמים, אבל זה בערבון מוגבל. יש כאלה שיכול להגיע אליהם, אבל יש כאלה שלא. יש כאלה שכל כך שקועים בבחינת "אחר", כל כך שקועים בממסד, שאי אפשר להגיע אליהם. לעניננו, בדור שלנו, מי שלא קיים את ה"קשוט עצמך" – שעדיין לא "יפה תאר ויפה מראה" כיוסף – יכול להגיע ל'עמך', אבל לממסד הוא לא יכול להגיע, לאנשי הממסד הוא לא יכול להגיע. מי שנמצא לגמרי שקוע במקום "אחר" – הוא לא יכול להגיע אליו. וכך אנחנו רואים, שככה זה עובד. מה זאת אומרת? שחייבים – המשימה שלנו בדור שלנו היא להפוך את הממסד, לא להסתפק רק ב'עמך'. כל יהודים שזוכים לקרב – ברוך ה', אפשר לומר מליון פעמים ברוך ה'. אבל להפוך את הממסד אפשר רק אם זוכים להחזיר את אלה שנמצאים עמוק בקליפת הממסד, והיחיד שיכול לעשות את זה הוא יוסף – "ויוסף הורד מצרימה".

זה קשור ל"דירה בתחתונים" של הדב – מי שמסוגל לרדת מטה-מטה, לדיוטא התחתונה של הגיהנם (גם צדיקים שיורדים לגיהנם – יש כמה וכמה דיוטות של גיהנם, ומי שיכול להגיע לדיוטא התחתונה), כמו שחז"ל עצמם מסבירים במדרש על "יוסף הורד מצרימה" כשמדמים את המלה "מצרימה" למלה "לשאולה" (כתוב פעם אחת בתנ"ך עם ל בהתחלה ו-ה בסוף), שאז זה לא רק "לשאול" אלא לדיוטא התחתונה של השאול. כך חז"ל דורשים על "הורד מצרימה", סימן שזו הירידה לבור התחתון ביותר של השאול תחתית (השליכו אותו לבור), ושמה צריך למצוא את ניצוצות האחר ולהעלות אותם לקדושה – בשביל זה צריך להיות "יפה תאר ויפה מראה", להיות "קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים". ידוע שלא כל צדיק יכול להתגרות ברשעים, אבל יוסף צריך להיות אותו אחד שבכיף מתגרה, משחק עם הדובים של הקליפה. לא בכדי הרבה נוהגים – לא מנהג חב"ד – לתת לילדים לשחק עם דובים, עם דובונים. צריך ללמוד איך לשחק עם הדב ואיך להפוך את הדב של הקליפה, שאין לו מנוחה ואין לו בשת פנים, לדב של קדושה, שגם אין לו מנוחה ואין לו בשת פנים כמו שהסברנו קודם.

להסביר יותר בעומק מה זאת אומרת שדווקא יוסף, בהיותו "יפה תאר ויפה מראה" ובזכות זה, הוא זה שיכול להגיע אל האחר ולהפוך אותו לבן – נמשיך בע"ה בשיחה השניה. בינתיים ננגן "פדה בשלום נפשי". אבל לפני כן, יש בסוף הניגון הזה – הניגון של י"ט כסלו – "תורידם לבאר שחת". נשאל שאלה מוזיקלית: הניגון בנוי שבאמת כאשר שרים "תורידם לבאר שחת" הטונים יורדים, השאלה היא כמה טונים יורדים. נשמע כעת רק את זה, ונספור את הטונים. טעות שגורה של מי שלא מכיר את הניגון שמוריד רק לשבעה מדורי גיהנם, אבל כעת נשמע עם כל השמונה. כעת, עם הכוונה הזו, ננגן את הניגון הזה מהתחלה (כדי לרדת לדיוטא התחתונה צריך להתחיל גבוה).

לחיים לחיים!

קודם אמרנו ש"אשת פוטיפר" ר"ת אף, ובזכות ה"אף" – "עשיתיו", תקנתי אותו – אבל אם מוסיפים את ה-ד של דב זה כבר ר"ת אפד. אפוד זה בגד של הכהן הגדול, וכתוב שזה גם בגד של בני מלכים. בפרק התשובה של ספר תהלים, פרק נ"א – שאדמו"ר האמצעי אומר שכל בעל תשובה צריך לומר אותו הרבה, כותב אפילו לומר פעמיים ביום, ערב ובקר – כתוב לקראת סוף הפרק פסוק שממנו יוצאת המלה "אפד": "אלמדה פֹשעים דרכיך וחטאים אליך ישובו". זה גם מלמד ששלמות עבודת בעל תשובה זה לעשות עוד בעלי תשובה. זה פרק של בעל תשובה, דווקא תשובה על פגם הברית, ומכאן לומדים שעיקר התשובה שלו היא שיזכה לקיום הפסוק "אלמדה פשעים דרכיך". דוד מלך ישראל חי וקים אומר את הפרק הזה, אבל הכח ל"אלמדה פשעים דרכיך" הוא כח של "יוסף הוי' לי בן אחר" – אז יש כאן יחוד של שני המשיחים, יוסף ודוד. יש כאן רמז יפהפה, שאם אני מוציא את הר"ת של "אלמדה פשעים דרכיך" – אפד, ר"ת אשת-פוטיפר-דב – אזי שאר האותיות עולות "אני מגרה בך את הדוב", לשון רש"י עה"פ "ויהי יוסף יפה תאר ויפה מראה".

כתוב במדרש שיוסף בקש נסיון, כמו שאברהם נתנסה בעשרה נסיונות. הקב"ה אמר שאני מנסה אותך בנסיון שיותר קשה מהנסיונות של כל האבות, והוא עמד בכך. דוד גם אמר "בחנני נא ונסני" ולא עמד בנסיון, אבל סופו לעשות תשובה ולזכות ליחוד עם יוסף, לזכות ל"אלמדה פושעים דרכיך" שזה שלמות התשובה. הכל בזכות "אני מגרה בך את הדב", שאתה תוכל בסוף להתגרות ברשעים – הצדיק המתגרה ברשעים ומחזיר אותם בתשובה.

ג. פירושי "ויוסף הורד מצרימה"

נעבור לפסוק "ויוסף הורד מצרימה ויקנהו פוטיפר סריס פרעה שר הטבחים איש מצרי מיד הישמעאלים אשר הורִדֻהו שמה": על פי פשט "הורד" לשון ירידה, גם בעל כרחו – לשון "הורד", הופעל, "מיד הישמעאלים אשר הורידוהו". המלה השניה מתחלת הפסוק היא "הורד" והמלה השניה מסוף הפסוק היא "הורדהו" – יש פה דגש, "על פי שנים עדים", על הירידה שלו. יש פה חן, מצב סימטרי, שהמלה השניה מההתחלה היא "הורד" והשניה מהסוף "הורִדֻהו" (ד אותיות ו-ו אותיות). ביחד זה אמת – אהיה ברבוע, "אהיה אשר אהיה". "משה אמת ותורתו אמת". אחד הפירושים של "תתן אמת ליעקב" שיוסף הוא האמת, "חותמו של הקב"ה" – היסוד, אות אמת, ברית אמת. זה לפתוח ברמז.

על הפסוק הזה יש בחז"ל כמה וכמה פירושים, שזה לא "הורד" כפשוטו. אמרנו שרש"י לא מביא במפורש מה שחז"ל אומרים ששתי הפרשיות נסמכו מפני הירידה המשותפת שבהן, שבפרשה הקודמת כתוב "וירד יהודה מאת אחיו" וכאן כתוב "ויוסף הורד מצרימה". יש פה הבדל מן הקצה אל הקצה, שרש"י אומר על "וירד יהודה מאת אחיו" – "הורידוהו מגדולתו". אחרי שראו את הצער העצום שנגרם ליעקב אבינו, והיות שיהודה הוא המלך והוא אמר להם למכור אותו, אמרו לו שאם היית אומר לנו להחזירו לאביו היינו שומעים לך – לכן הורידוהו מגדולתו. אבל כאן הפירוש לא שהורד במדרגה, אלא להיפך – "הורד" כאן זו עליה במדרגה. ידוע שכל ירידה היא לצורך עליה, "ירידה צורך עליה", אבל יש בזה גופא כמה מדרגות – כמו שהסברנו כמה פעמים – עד למדרגה הכי גבוהה ש"ירידה תכלית העליה", שהירידה עצמה היא כבר תכלית העליה.

אצל בת יפתח כתוב "וירדתי על ההרים". רבינו יונה אבן ג'נאח כותב ש"וירדתי" פירושו "ועליתי". איך יורדים על ההרים? היא נמצאת בשמים ויורדת על ההרים? הוא אומר ש"וירדתי על ההרים" זה 'ועליתי'. אז אם כי שהרד"ק סותר את פירושו, ואומר שאין שחר לפירוש הזה, אך הוא מפרש כך בעוד כמה מקומות (לא רק על הפירוש הזה). זה ממש דבר והיפוכו לגמרי. מכאן אפשר לרמוז שיש ירידה שהיא תכלית העליה – "וירדתי על ההרים". רש"י כותב שם שזה לשון יללה, "אריד בשיחי" – זה לבכות, שהיא בכתה על בתוליה. אבל כל המפרשים, חוץ מרש"י, אומרים על פי פשט שזה לשון ירידה ממש. איך יורדים על ההרים? כנראה שביתו של יפתח היה במבצר על גבי ההר, ולצאת החוצה מהבית שלה להרים זה ירידה. ככה כולם מפרשים, שזה גם משהו מוזר ביותר, כדי לצאת מהפלונטר של "וירדתי על ההרים". אבל ודאי שיש דברים בגו, ולא סתם רבינו יונה אומר ש"וירדתי" זה לשון עליה.

הדבר הזה מתחזק אצלנו ב"ויוסף הורד מצרימה" לפי כל פירושי חז"ל שנפרט, שירידה זו של יוסף היא לא ירידה אלא עליה. ושוב, רק יוסף, שהוא "יפה תאר ויפה מראה" וה' איתו – "ויהי הוי' את יוסף ויהי איש מצליח", "הוי' מצליח בידו". יש כמה פסוקים כאלה, תיכף כשיורד למצרים, הוא מוצא חן ומצליח וה' איתו – זה לא היה כתוב קודם. זה פשט ממש, שהבחור הזה נמכר לעבד, ופתאום במקום העבדות שלו מזלו מאיר – הוא נעשה "בר מזלא". הצ"צ כותב על "ויהי יוסף איש מצליח" – תיכף הוא נעשה איש מצליח – ש"איש מצליח" זה מה שנקרא בלשון חז"ל "בר מזלא", מזלו מאיר דווקא שם. יש מי שיורד, ודווקא במקום הירידה מזלו מאיר לו, ה' איתו, הוא "איש מצליח", "והוי' מצליח בידו", כמו כל הלשונות שנאמרו בפרשה.

איך חז"ל באמת מפרשים את "ויוסף הורד מצרימה"? יש פירוש אחד "כבשום" – לשון "הורד" זה לשון כבוש. לאחרונה אנחנו מדברים הרבה על כבוש. "כבשום, שנאמר 'וירד מים עד ים'" – "וירד" לשון כבוש. אל תחשוב שהוא סתם ירד למצרים, אלא הוא כבש את מצרים. באותו רגע שהוא נמכר לעבד, ירד לבית פוטיפר סריס פרעה שר הטבחים איש מצרי – עם כל התארים שלו – מהרגע הראשון הוא כובש אותם. זה קשור למה שהסברנו לאחרונה מה זה לכבוש, שמי שהוא "יפה תאר ויפה מראה" כובש את כולם עם הכריזמה שלו, כובש את כולם עם "והוי' אתו". "וירד מים עד ים" – "כבשום".

אחר כך חז"ל אומרים פירוש שני, "שלט בהון, שנאמר 'והוא רודה בכל עבר הנהר'". שני הפסוקים נאמרו על שלמה המלך. "וירד מים עד ים" בפרק ע"ב, הפרק של שלמה, ו"והוא רודה" נאמר במלכים. חז"ל אומרים שיש שתי בחינות, כבוש ושליטה, וזה לא אותו דבר. המפרשים מסבירים שכבוש זה בעל כרחו ושליטה זה ברצון. מסבירים ש"והוא רודה בכל עבר הנהר" היינו שקבלו אותו למלך, זה נקרא שהוא שולט בהון. "יוסף הוא השליט" מרצון, קבלו אותו לשליט. אבל כבוש זה בעל כרחם, "וירד מים עד ים ומנהר עד אפסי ארץ".

אם כן, יש פירוש אחד ש"הורד" לשון כבוש ופירוש שני ש"הורד" לשון שליטה.יש עוד פירוש ש"נסחין להון" – טלטל אותם והעביר אותם מעיר לעיר, ממקום למקום. "שנאמר 'וירדהו אל כפיו'", לרדות דבש, שכתוב בשמשון.

עוד פירוש שכתוב בגמרא: "אל תקרי 'ויוסף הורד מצרימה' אלא 'הוריד'" – שיוסף הוריד את אצטגניני פרעה מגדולתם. הוא הוריד את מצרים, את חרטומי וחכמי מצרים. הרד"ל במדרש אומר שזה גם פירוש המדרש "נסחין להון", אבל רוב המפרשים לא מפרשים כך.

יש במדרש עוד שני פירושים, שניהם לשון הוריד: "ויוסף הורד מצרימה" – שהוריד את יעקב אבינו למצרים. שכך היתה גזירה, שהיה צריך להוריד את יעקב בשלשלאות של ברזל, והוא הקל והוריד את יעקב אבינו בכבוד למצרים.

עוד פירוש אחרון: שהוריד את השכינה. ידוע שיש עשר ירידות בכל התורה כולה, מגן עדן מקדם ועד לעתיד לבוא, שכתוב "ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים" בתחית המתים. החיבור הראשון שהתחבר לאחר סיום כד ספרי התנ"ך הוא פרקי דרבי אליעזר – החיבור הראשון בתורת ישראל.  כמו שהרד"ל מאריך להסביר ולהפליא בכך בהקדמתו לפדר"א, שמסוף הנבואה החבור הראשון בעם ישראל הוא פרקי דרבי אליעזר, וכל המדרש הזה בנוי על עשר הירידות שירד הקב"ה לעולם הזה. "דודי ירד לגנו", "וישמעו את קול הוי' אלהים מתהלך בגן לרוח היום" – זו הירידה הראשונה, דווקא לאחר החטא. שוב, הירידה העשירית, לעתיד לבוא, היא "ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים". לפני שיעקב אבינו יורד למצרים כתוב "אנכי ארד עמך מצרימה", שזו אחת מעשר ירידות. בעצם זו הירידה הרביעית. הירידה השניה היא "וירד הוי' לראות את העיר ואת המגדל" במגדל בבל ודור הפלגה. הירידה השלישית היא "ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אלי עשו כלה" בסדום. ואחר כך הירידה הרביעית שהקב"ה יורד לעולם הזה לפי הפדר"א – יש באבות דרבי נתן גירסא קצת אחרת – היא "אנכי ארד עמך מצרימה". אבל עוד לפני "אנכי ארד עמך מצרימה" כתוב "ויוסף הורד מצרימה", אז אם כי שלא כתוב בפירוש הקשר ביניהם, המדרש אומר שיוסף הוריד איתו את השכינה למצרים – יש קשר הדוק בין זה, וגם בין מה שכתוב במדרש שהוריד את יעקב אבינו (בכבוד) למצרים. הכל יוסף עשה – הוריד את יעקב ואת השכינה. למה כל פדר"א זה על עשר הירידות? כי זו תכלית כל העולם. לא עליה, אלא תכלית הכל ירידה. יש ירידה צורך עליה ויש עליה צורך ירידה, כידוע, ועצם התכלית זה "עליה צורך ירידה". לכן הסוד הכי עמוק זה "עשר ירידות ירד הקב"ה על הארץ" (זה הלשון). אפילו מה שכתוב בהר סיני, "וירד הוי' על הר סיני" – הירידה הששית – זה לא היה תכל'ס כי לא היה למטה מעשרה טפחים. הרבי תמיד חוזר על לשון זה, שאנחנו רוצים את הירידה "למטה מעשרה טפחים", הירידה העשירית, על הארץ ממש. כל זה כדי להדגיש שהתכלית זה ירידה.

חז"ל דורשים את הירידה הראשונה (הכל הולך אחר הפתיחה) מהפסוק בשה"ש "דודי ירד לגנו". בשה"ש רד זה ר"ת רעיה-דוד – הזוג והזווג של שה"ש, קודם הרעיה ואחר כך הדוד. אם הדוד לפני הרעיה זה ר"ת דר – דירה, דר בתחתונים. אבל היות שלע"ל התכלית היא "נקבה תסובב גבר", הרעיה קודמת לדוד, זה רד – זה סוד הירידה בכל מקום.

נעשה סדר עד כאן:

אמרנו שיש פסוק "ויוסף הורד מצרימה", שהפשט שלו זה ירידה למצרים – נשים את הפשט בחסד.

אחר כך פירוש ראשון של חז"ל זה "כבשום". לפני כשבועיים בערך הסברנו כאן שכל כבוש זה גבורה – "איזה הוא גבור הכובש את יצרו".

אחר כך חז"ל אומרים שזה לא רק לשון כבוש, אתכפיא, אלא יש בזה גם אתהפכא במדה מסוימת – שהנשלט מקבל את השולט – לשון שליטה, "מלכותו ברצון קבלו עליהם". זה ממשלה בהוד – "איהי בהוד".

אחר כך לשון טלטול, "נסחין להון" – זה שמנצח אותם, וגם לשון מנצח על תזמורת ששם כל אחד במקומו, לקחת אחד מפה ולשים אותו שם לפי הרצון – זה סוג של נצחון, ספירת הנצח.

אחר כך יש מה שיוסף מוריד את אצטגניני מצרים, מוריד את חכמת מצרים. איך הוא מוריד אותם? הייתי יכול לחשוב שאולי זה נצח, שנצח את החרטומים שלא ידעו לפתור את חלום פרעה והוא כן ידע. אבל מה שהוא פתר גם את חלומות שרי פרעה וגם את חלומות פרעה עצמו לא היה בדרך נצחון. זה לא כמו רבי יהושע בן חנניה עם סבי דבי אתונה, שהוא מנצח אותם. לפעמים החכם היהודי צריך לנצח את חכמי או"ה, להכנס איתם לעימות. אבל יוסף לא נכנס לעימות, לא מבזה את חכמי מצרים ואומר לפרעה שאלה השוטים שלך שאומרים שבע בנות תוליד ושבע בנות תקבור וכו'. הוא לא מתייחס אליהם בכלל. יותר מאוחר משה ואהרן כן מתעמתים עם החרטומים – משה הוא נצח, הוא צריך לנצח אותם. אבל איך יוסף מוריד אותם? לא בדרך נצחון, שמנצח אותם – נצחונו זה מה שהוא מטלטל את המצרים מכאן לכאן – אלא מוריד את חכמי מצרים בעצם היסוד שלו. זה עצם היסוד שלו, התגלות עטרת היסוד – הגילוי העצמי שלו. כשיוסף מתגלה כמו שהוא, שירא אלקים אני ו"לאלהים פתרֹנים" – סימן שהוא בעצם אלקים. הוא לא אומר זאת, אלא בדרך ענוה – "האלהים יענה את שלום פרעה", "לאלהים פתרנים" – אבל "אני אמרתי אלהים אתם". לכן פרעה כששומע את הפתרון אומר "הנמצא כזה איש אשר רוח אלהים בו", אלקים באיש הזה. שוב, איך יוסף מוריד את חכמי מצרים, "ויוסף הורד מצרימה"? על ידי גילוי עצמי, שזה גם חלק ממה שהוא "יפה תאר ויפה מראה". לכן, כל מה שיוסף מוריד – כמו שנסביר עכשיו – זה בקו האמצעי של הספירות. כל ה"אל תקרי 'הורד' אלא 'הוריד'". מה שהוריד את אצטגניני מצרים – זה בעצם היסוד שלו.

מה שהוריד את יעקב אבינו בנחת וכבוד – יעקב הוא התפארת.

מה שהוא הוריד את השכינה הקדושה בכבודה ובעצמה – השכינה הקדושה היא המלכות. "אל תקרי 'הורד' אלא 'הוריד'" זה על שלשה דברים – שנים מהם חיוביים ואחד מהם דבר שלילי. בתפארת הוא הוריד את יעקב, במלכות הוא הוריד את השכינה, אבל בעצם היסוד שלו – שזה הוא בעצמו – הוא הוריד את חכמי מצרים. מענין שרק הדרוש הזה נמצא בגמרא, במסכת סוטה – רואים שהגמרא תופסת את הדרוש העצמי ביותר מבין כל הדרשות של "ויוסף הורד מצרימה", שמה שהוא הוריד זה חכמי מצרים, על ידי הגילוי העצמי של עצמו, איך שרוח אלקים מפעמת בקרבו ואיך שהוא הפותר והוא התופר והוא הפורת ("בן פֹרת יוסף", אותיות פותר חלומות, אותיות תופר – תופר את האותיות המפוזרות כדי להוציא את הפתרון מהחלום הנעלם).

ד. עבודת השבטים, עבודת האבות ועבודת יוסף (דיון בשאלת המפלגה)

נעבור לתכלית, שזה איך פועלים על ה'אחרים', איך יוסף פועל. כמובן שמה שמענין אותנו זה בנוגע לעצמנו, לדור שלנו, למציאות שלנו – המציאות הכי מתחדשת, גם בימים האחרונים ממש. יש שיחה אחת שהרבי כותב שיש שתי דרכים איך להתמודד עם הקליפה, עם הרע. נאמר את זה בקיצור: יש דרך אחת – בדרך מלחמה. שלוחמים נגד האויב – יש אויב וצריך להלחם נגד האויב. יש דרך אחרת – שהרבי אומר שהיא יותר געשמאק, דרך יותר נעימה ויותר טעימה – שאני מתייחס לאויב שלי כמו אשת פוטיפר (זה באותה שיחה שהתחלנו על אשת פוטיפר), שאני יודע שבאיזה מקום בפנימיות זה לשם שמים. מביא מהתניא שכאשר גוי רשע מפריע להתפלל אני צריך להתחזק בתפלה. הגוי בא להפריע לי להתפלל בשליחות מהקב"ה, כדי שאני אתחזק ואתפלל יותר מעומק הלב.

אם מישהו מתבונן בתופעה זו, בסיטואציה כזו, אז בעצם כותב הרבי חידוש שלא כתוב בתניא בדיוק, אבל מי שמתבונן כך יוצא – שבשרש הכי עליון של נשמת אותו גוי שבא להפריע לי להתפלל (כמובן שהשרש בלתי-נודע לחלוטין לגוי למטה) מפריע לו שאני היהודי לא מתפלל מספיק בכוונה, לכן השרש שלו לא שקט, ולא ינוח עד שלא יבלבל לי את הראש בכל האפשר לו, על מנת שאני אתחזק להתפלל יותר טוב, יותר חזק, יותר מעומק הלב שלי. מי שהוא חכם באמת – שזה גם נקרא מוחין דאבא – יראה את זה. הוא החכם הרואה את הנולד, רואה את השרש ממנו באה ההפרעה הזו. אז הוא גם צריך להלחם – להלחם פנימה, עם עצמו – להתפלל יותר חזק. אבל זה הרבה יותר געשמאק, אם יודע לא רק שהגוי נשלח מהשמים, אלא שבפנימיות הוא עצמו מתכוון לשם שמים. את הדבר הזה צריך להסביר הרבה הרבה, זה בכלל לא פשוט. בעזרת ה' ננסה קצת להסביר את זה. בכל אופן, הרבי אומר שיש שאתה לוחם נגד קליפה – או שאתה לוחם ממש נגד אויב להכניע אותו, או שאתה לוחם פנימה עם הנפש שלך (או כדי להשפיל את הרע שבך או כדי להתחזק ולהתאמץ בטוב שבך יותר ויותר), וזה בלי שאתה יודע שהמנגד מתכוון לשם שמים, שאשת פוטיפר מתכוונת לשם שמים. יש דרך הרבה יותר געשמאק (כביטוי הרבי) – שאתה מודע לכך שאשת פוטיפר מתכוונת לשם שמים. הרבי לא מביא את זה בשיחה, אבל זה קרוב למה שכתוב בזהר ומובא בתניא – משל הזונה, שהיא פועלת בשליחות המלך ובעצמה לא רוצה שבן המלך יישמע לה.

אבל יש שיחה אחרת (לקו"ש חכ"ה), שאפשר לומר שהיא העיקרית בענין דרכי המלחמה עם האויב, והיא מה שנוגעת לנו היום: שיחה שיש בעצם שלש דרכים איך להתמודד עם מנגד. הרבי קורא לזה – עבודת השבטים, עבודת האבות, עבודת יוסף. כמובן שמה שאנחנו רוצים להגיע אליו זה עבודת יוסף, שגבוהה גם מעבודת האבות. הכל רמוז בפסוק של י"ט כסלו, "פדה בשלום נפשי מקרב לי". "פדה" ס"ת "ויוסף הורד מצרימה" (כמו שרמזנו כמה וכמה פעמים). כשחברנו "אשת פוטיפר" ל-דב יצא לנו אפד, שגם משער פד, פדה. יש שלום או קרב – תחליט מה אתה רוצה. או שאתה נכנס לקרב, או שאתה בדרך שלום. אבל ב"פדה בשלום נפשי מקרב לי" יש דבר והפוכו, תרתי דסתרי. לכן אומר הרבי שיש שלש בחינות – אחד שנכנס לקרב, אחד שעובד עבודת שלום (בלי להכנס בכלל לקרב), ואחד שנכנס לקרב בשלום. השבטים לא יכולים לשאת את ההפכים של "בשלום... מקרב" וגם לא להלחם בדרך של שלום, אלא להלחם ישר. השבטים – החל מיהודה, המלך – רק יורדים ויכולים להכנס לקרב. יש אויב, יש מנגד, והוא רוצה להרוג אותי – לכן אני צריך להכנס לעובי הקורה של הקרב ולנצח אותו. זה קרב, זה נקרא שהמברר צריך לרדת להתלבש בלבושי המתברר – זו ירידה ממש. על זה כתוב "כל מלבושי אגאלתי" – לשון גאולה גועלית, כמבואר במ"א (גועל לא רק עם ע, יש גואל עם א – לכלוך). יש אחד שזוכה לגאולה, אבל זו גאולה של "אגאלתי", ש"כל המתעסק עם מנוול מתנוול".

יש שאלה פרקטית, אקטואלית, אם להקים מפלגה או לא. אז אם אתה בדרגת השבטים, להקים מפלגה זה "כל מלבושי אגאלתי" – זה להתלכלך, כי המברר חייב להתלבש בלבושי המתברר, ובטוח שהוא יתלכלך. אבל השבטים לא יכולים אחרת. מה הברירה שלהם? או להכנע או להלחם. אז ברור שיותר טוב להלחם, גם שבסוף יהיה "אגאלתי", גאולה גואלית, מאשר להכנע לאויב. מה שקורה היום, שהרבה מאד אנשים מתוך יאוש, או מתוך אמונה עוורת בממסד, מעדיפים להכנע וזהו. כמה שהרבי – ובכלל בחסידות – יורדים על עבודת "אגאלתי", אבל פשיטא שאם הברירה היא בין כניעה לבין "אגאלתי" עדיף "אגאלתי". זו נקודה מאד חשובה, פשט שצריך להבין קודם כל. אבל שוב, עד כאן זו עבודת השבטים בפני עצמם, שהם "מרכבתא תתאה". כתוב שהפירוש של "מרכבתא תתאה" שאמנם זה מרכבה אבל בעולמות התחתונים, לא באצילות. מי שהוא בסוד מרכבתא תתאה, כל זמן שהוא בהתבודדות – כמו השבטים שהקדישו את זמנם לרעית צאן בהתבודדות, בלי לרדת לעולם הזה – הוא בחינת מרכבה, בטל לה' ולרצונו, אבל ברגע שיורדים לתוך המציאות "אגאלתי", ואז 'אויס מרכבה'. ברגע שהשבטים – דרגת השבטים, מרכבתא תתאה – יורדים להתמודד בפוליטיקה, הם מפסידים בן רגע את המרכבה שלהם, את בטולם לאלקות.

האבות זה "מרכבתא עילאה" – מרכבה בעולם האצילות. מרכבה בעולם האצילות, גם כשהיא כאילו יורדת לתוך המציאות, היא לא יורדת באמת – היא לא מתלבשת אף פעם בלבושי המתברר, אלא רק שורה על המציאות מלמעלה, וכל מה שהיא פועלת – היא פועלת בטול, ואם מתגלה בכל הדרה פועלת "תפול עליהם אימתה ופחד", "אז נבהלו אלופי אדום". היא יכולה לפעול "נבהלו" ו"אימתה ופחד" על האויב, אבל לא ממש משנה את מהותו – לא עושה אתהפכא. זה רק בטול זמני, בטול מקומי, כי אין כאן התלבשות אמיתית להפוך את המנגד "מיניה וביה", מבפנים, רק בדרך מקיף, בדרך של שלום. עוד פעם, עבודת האבות היא בשלום, בלי קרב בכלל – אין קרב, אלא רק דרכי שלום. מה זה כלפי הממסד? רק לפעול בדרכי שלום זה רק להפיץ תורה, ותו לא (כך כותב הרבי). אני מדגיש שזו שיחה של הרבי, במיוחד בשביל מה שיבוא תיכף, אבל גם בנקודה זו. לכאורה אני חושב שהרבי מדבר רק על הפצת תורה, אבל כאן הוא כותב בפירוש שתיקון עולם על ידי הפצת תורה זו דרך האבות, שגבוהה מדרך השבטים – זה "מרכבתא עילאה", כתוב שהאבות כל ימיהם, גם כשעוסקים בעסקי חולין, לא נפרדים מיחודו יתברך. למה? כי אף פעם לא מתלבשים באמת בתוך התחתון.

עכשיו נגיע לעיקר, לדרך של יוסף הצדיק: הלשון בחסידות על יוסף זה לא "מרכבתא תתאה" ולא "מרכבתא עילאה" אלא "מרכבה ממש לאלקות" – זה הביטוי. זה יותר מ"מרכבתא עילאה" של האבות. מה זה "מרכבה ממש לאלקות"? שיכול לשאת את שני ההפכים של "בשלום... מקרב". הוא כן מתלבש, לגמרי למטה, כמו יוסף שהתלבש בכל עניני החולין, בכל גינוני המלכות – התלבש ממש, בטרדה גדולה ועצומה מאד (זה לשון אדמו"ר האמצעי, שעסק בעניני חולין "בטרדה גדולה ועצומה מאד") – ואף על פי כן אין כאן שום "אגאלתי". הוא יכול להקים מפלגה – יוסף. השבטים אם יקימו מפלגה יהיה על בטוח "אגאלתי" – זה להתלכלך. האבות לא חולמים להקים מפלגה – אף פעם לא יקימו מפלגה – כי כל המלחמה היא מלחמת קדש בדרך רוחניות, להאיר אור, להפיץ תורה, להשאר בבחינת "מרכבתא עילאה". אבל מי שיכול, ובעצם זה מה שהוא עשה – הפך להיות המלך עצמו, השליט עצמו, קודם על מצרים ואחר כך על כל העולם כולו (משביר לכל הארצות), על דרך מלך המשיח – להתלבש ממש ולא להתלכלך זה יוסף. איך אתה יכול להתלבש ממש ולא להתלכלך? רק מי שהוא "מרכבה ממש לאלקות" יכול. מה הווארט? שבעצם הוא למעלה לגמרי מגלות וגאולה, למעלה מזמן ומקום, לא תופס אצלו שום מקום לא גלות ולא גאולה. הוא 'עצמי'.

הרבי בשיחה הזאת מדמה את יוסף הצדיק לאדמו"ר הזקן, בעל הגאולה – זה הקשר לי"ט כסלו. כל השיחה היא שיחה של י"ט כסלו, שהבחינה המיוחדת של יוסף הצדיק היא היא הבחינה של אדמו"ר הזקן, וממילא של כל הרביים. מצד אחד ברור שפועלים כמה שיותר הפצת מעינות פנימיות התורה, ובמדה מסוימת זה העיקר, אבל יש את היכולת להכנס ממש לתוך המציאות, לא לשנות את הטבע. כמו שמפורסם הספור שאדמו"ר הזקן נכנס למאסר ברצונו – היה יכול להמתיק את כל הדינים בהעברת היד על המצח ולא עשה זאת, היה יכול לשרוף את הכלא ולא עשה את זה. למה הוא לא שרף את הכלא? למה לא העביר את היד על המצח? כי רצה דווקא את הקרב – קרב זה התקרבות – לתוך המציאות התחתונה, לברר מבפנים לגמרי, מכח זה שהוא עצמי. מה זה 'עצמי'? שיורד ברצון מלא.

עוד פעם, השבטים מעדיפים להתבודד. אם יש איזה אויב שבא ותוקף אותם צריכים ללבוש כלי זין ולצאת לקרב – בעל כרחם. ברגע שיוצאים לקרב מתלבשים בלבושי המתברר, מתלכלכים, צריכים להתלבש בכלי זין – "כלי חמס מכורותיהם", מה שחמסו מעשו. שוב, זה "אגאלתי", בגלל שזה הכרח – המציאות מכריחה אותם להקים מפלגה. אבל יוסף, אם הוא כבר עושה את זה – הוא עושה ברצון, בלי שום הכרח. זה נקרא שהוא עצמי, ששום דבר בעולם לא מכריח אותו, בגלל שבעצם הוא למעלה מזה לגמרי. הוא יכול כן ויכול לא, והוא בוחר כן, ומה שהוא בוחר כן בגלל שהוא יודע שזו תכלית רצון ה' – לעשות לו יתברך "דירה בתחתונים" (ר"ת דב), ולהגיע עד הדיוטא התחתונה לגמרי, להתלבש שם בפנימיות, בלי שזה ישפיע עלי כהוא זה.

הרבי כותב שזה בעצם מה שכתוב בשער היחוד והאמונה. אומר שכל שער היחוד והאמונה זה שתי נקודות – שה' בורא את העולם תמיד בעשרה מאמרות ("לעולם הוי' דברך נצב בשמים"), ושהצמצום לא כפשוטו (לא כמו אלה שטעו בזה). בקיצור, הוא אומר שמי שעצמי יכול לחבר את שתי הנקודות האלה – שדבר הוי' נמצא ומתלבש בתוך הנברא (ולכאורה כל מה שמתלבש צריך להיות מוגבל בעצמו, כמו הנברא שמתלבש בו), אבל שהצמצום לא כפשוטו. הצמצום לא כפשוטו זה לא רק שעצמות ה' בכל מקום, "לית אתר פנוי מיניה" ממש, אלא שהאלקות שנמצאת בתוך המציאות ומצמצת עצמה – ממלא כל עלמין – זה גם לא כפשוטו, ועצמות ה' ממש בתוך כל דבר. זה בדרך 'השכלה' – בנקודה אחת – הנקודה של יוסף, שיכול להתלבש בלי גבול ממש בתוך המציאות. זו נשיאת הפכים, שיש קרב ויש שלום.

נסיים: אחד מהחברים כתב שכמה שיש לנו עימות עם אחינו בני ישראל, ששמים לנו רגל על כל צעד ושעל, אבל לא לשכוח שעיקר האויב שלנו זה האויב הערבי. במחילת כבודו, וכל מי שחושב ככה – דווקא מי שחושב ככה זה אחד שרוצה להתנקות מקליפת הציונות, אבל מה לעשות שהוא עדיין פגוע קצת בקליפת הציונות ברגע שנדמה לו שהאויב האמיתי זה הערבי – זו טעות. הרי אנחנו, כמו שלמדנו בהתוועדויות הקודמות, היום אנחנו בגלות אצל יהודים, אחינו בני ישראל. מצד אחד אנחנו אוהבים אותם מאד, אבל צריך להכיר שעיקר הבעיה – לא צריך לקרוא לו אויב, נקרא לו מנגד – זה ה'אחר', אותו "אחר" שרק יוסף יכול להפוך אותו ל"בן". ואויב מספר שנים זה לא ישמעאל אלא עשו – כל הקרוב קרוב הוא יותר אויב. תרבות המערב, עשו, יותר אויב מישמעאל. מי שחושב מקומי, מה שקורה בארץ, חושב שהאויב הגדול זה הערבי בכפר למטה. זה קטנות מוחין לחלוטין. מי שאשם בבעיה שלנו זה אחינו בני ישראל – זה אויב מספר אחת, פשיטא, האח היקר שלנו. אויב מספר שנים זה עשו. אויב מספר שלש זה ישמעאל. אויב מספר ארבע זה שאר כל העולם כולו. כל הקרוב-קרוב. המנגד מספר אחד הוא הקליפה דאצילות, האויב מספר שנים הוא קליפת הבריאה, האויב מספר שלש הוא קליפת היצירה (קטנות מוחין זה מטט, בעולם היצירה, שם חושבים שישמעאל הוא האויב הגדול שלנו), ו"אף עשיתיו" זה שאר כל העולם כולו.

נחזור לדרכי המלחמה: הדרך של השבטים להלחם מתוך קרב, שגם כאשר ינצח זה יהיה נצחון בבחינת "כל מלבושי אגאלתי", זה מוחין דיצירה. דרך השלום, שזה מקיף והפצת שכל טוב של תורה – בלי יכולת להתלבש ממש, וממילא זה לא יכול להפוך מבפנים את האויב, לעשות אתהפכא אמתית – זה בעולם הבריאה. הכל יחסי, לפעמים אומרים שהאבות זה אצילות, ואם יוסף גבוה מהם הוא יסוד א"ק, אבל הכל לפי ערכין – כן יוסף הוא האצילות האמיתית, מי שיכול לשאת הפכים, "מרכבה ממש לאלקות".

נחזור לשיחה הראשונה: השיחה הראשונה היתה שיש להלחם בלי להיות מודע שהאויב מתכוון לשם שמים ויש מלחמה מתוך מודעות שבשרש האויב עצמו מתכוון לשם שמים. אם היה מדובר רק ביהודים היה לי יותר קל – זה לימוד זכות, הרי ליהודי יש באיזה מקום נפש אלקית שהיא בגלות, רחמנות עליו. איני דן אותו ח"ו כערב רב – זו לא השיטה והדרך שלנו – אלא רחמנות עליו, וודאי שהוא צריך לחזור בתשובה, אותו אויב מספר אחד. אבל רק יוסף יכול להחזיר אותו בתשובה – "יוסף הוי' לי בן אחר". אבל הרבי אמר שלא מדובר רק ביהודי – הרי אשת פוטיפר אינה יהודיה, והגוי שמפריע לי להתפלל הוא גוי (ככתוב בפירוש), וגם הוא מתכוון לשם שמים בשרש. זאת אומרת שגם במדרגה הכי תחתונה, אצל כולם, יש איזה שרש שמתכוון לשם שמים. גם אצל הערבי, גם אצל עשו-אדום, אצל כולם. אפשר לומר ש"אף עשיתיו" – שעולם העשיה זה אחד שהוא נכנע. אמרנו שהכי גרוע זה להכנע, ובשתי השיחות הרבי לא מדבר על אחד שנכנע, שמרים ידים. לכן היינו חייבים להדגיש אפשרות זו, שאדרבה – זה מה שכולם עושים. אם אני מרים ידים זה "אף", לשון חרון אף לגמרי, שמפסיק – "אף עשיתיו". אז יש מעל לכך שלש מדרגות של לא להכנע – השבטים, האבות ויוסף. אבל היות שאפשר להלחם – קרב בלי שלום – או מתוך מודעות שהוא לשם שמים, בשרש עכ"פ, או ללא מודעות זו, אז אפשר לומר שמי שנלחם בלי שום מודעות של שרש נשמה זה "אף עשיתיו" ומי שמודע שיש כאן איזה שרש (שזה יותר געשמאק) זה יצירה. אז יש לי ארבע עולמות של התמודדות.

ה. הקפאת הבניה הערבית

בזה נסיים את החלק הזה. יש הרבה השלמות, לא כרגע, ונסיים רק עם כוונה של האריז"ל: יש מבין עב שמות ה' שם קדוש – ההה, השם ה-מא של עב שמות ה'. מכוונים שם זה בפרשה השניה של ק"ש ב"[השמרו לכם פן יפתה] לבבכם". ההה ר"ת – הקפאת הבניה הערבית. בדרך כלל אנחנו מאד אוהבים את השם ההה, ומפרשים אותו כר"ת הכנעה-הבדלה-המתקה. מה שמיוחד בשם הקדוש הקפאת-הבניה-הערבית שהוא שוה עוד שם שדברנו עליו (ממש פלא למי שאוהב גימטריא) לפני כמה שבועות, השם הכי אהוב על מורנו הבעל שם טוב – שם ככה, כתר-כל-הכתרים. כתר כל הכתרים = 1345, אלף אורות ועוד משה רבינו (לו נמסרו אלף האורות, "ישמח משה במתנת חלקו") = הקפאת הבניה הערבית. בשביל לקיים שם קדוש זה צריך להמשיך מכתר כל הכתרים. אותם אנשים – נקרא להם דובים, שאין להם מנוחה וגם אין להם בושת פנים, החיל שלנו נקרא "חיל דובים" – צריכים להמשיך מ"כתר כל הכתרים" העולה "הקפאת הבניה הערבית". איך עושים את זה? על ידי הכנעה-הבדלה-המתקה. הערך הממוצע של כל אות ב-ככה הוא הי (הי-הי-הי, הכנעה-הבדלה-המתקה). צריך להתבונן איך מקיימים את המבצע של הקפאת הבניה הערבית בדרך של הכנעה-הבדלה-המתקה (נשאיר להשלמות). א

צל עשו כתוב "והיה כאשר תריד ופרקת עולו", ש-תריד זה מי שמוסיף עוד מצוה ל-תריג – מצות האמנת המדינה. כאשר מוסיפים עוד מצוה אחת מגיע הזמן שעשו יכול להצטער על זה שיעקב לקח לו את הברכות. אז "ופרקת עולו מעל צוארך" – זה קשר בין עשו ליעקב. אנחנו רוצים לתקן את זה ולחזור ל-תריג, תריג מצוות ולא תריד מצוות. יש מצוה בתורה של "לא תחנם" ויש מצוה של "לא ישבו בארצך" – זה חלק מ-תריג מצוות דאורייתא. מתוך המצוות האלה בא המבצע – שמתבקש מאז ומתמיד, זה לא משהו חדש, רק שאשת פוטיפר (או הגוי שמפריע להתפלל) שמתכוון לשם שמים, עורר את זה יותר חזק. כל הזמן צריך, אבל בלי הגוי שמפריע אני לא מתפלל מספיק חזק, והוא מתכוון לשם שמים ממש – שאני אתפלל יותר חזק על הארץ, שקצת אתמסר יותר, קצת יותר מסירות נפש על הארץ, קצת יותר לקיים את המצוה עשה מדאורייתא של הקפאת הבניה הערבית. אין פה שום חידוש, זה רק להתחזק. אדמו"ר הזקן היה במאסר כי הפיץ חסידות, ושאל את הבעל שם טוב והמגיד שבאו לבקרו מה לעשות – אם להמשיך להפיץ, או לרדת מהענין. אמרו לו שח"ו לרדת, לא יורדים – רק חזק, חזק חזק וחזק, חזק ואמץ. בזה נסיים, שנזכה לכוון את כל השמות הקדושים במקום ובזמן הנכון שלהם. יש הרבה רמזים על השם הזה, ההה, שכעת רק גילינו טפח וכיסינו אלפים אמה (כידוע הביטוי הזה). העיקר שנתחזק, חזק חזק ונתחזק, בעד עמנו ובעד ערי אלהינו, שיהיה "דידן נצח".

אפשר לנגן "דידן נצח", ברכת המזון, ועד עוד מחזור של רקודים.

לחיים לחיים! חג גאולה שמח.

צריך לנגן את הניגון של אדמו"ר הזקן, נתחיל בניגון הכנה ואז ארבע בבות.