ב. כח יוסף – "יפה תאר ויפה מראה" – להפוך את ה"אחר" ל"בן"

נמשיך לדבר על אשת פוטיפר, על הסגולה שלה: אמרנו שלא כתוב בתורה איך קוראים לה, שמה הפרטי, ורק אפשר לחשוב שאולי זה דובה כנ"ל. מה שכתוב זה "אשת פוטיפר", ר"ת אף – מיד רמז לפסוק שאנחנו אוהבים לצטט ולהסביר כל פעם, "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו". "כל הנקרא בשמי" זה רזא דשמיה, עולם האצילות, ו"כבודי" זה מלכות דאצילות. "בראתיו" – עולם הבריאה. "יצרתיו" – עולם היצירה. "אף עשיתיו" – עולם העשיה, ו"'אף' הפסיק הענין". בין היצירה לעשיה יש אף שמפסיק את הענין, וממילא פועל העלם והסתר האלקות למטה בעשיה – לגמרי, "ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא". בכל אופן, המגיד, בעל ההילולא של היום, אומר "אצילות איז אויך דא" – ה"בשמי ולכבודי" נמצא גם כאן למטה. אם זה חידוש של המגיד, סימן שחידוש של החסידות שאפשר לגלות את האצילות שנמצאת גם למטה, לכן אנחנו מסבירים ש-אף ר"ת "אצילות פה". מצד אחד יש "אף" שמפסיק, חרון אף בעולם – חז"ל אומרים ש"אף" לשון ניאוף, נהנה לאף, שזו בדיוק הקליפה של אשת פוטיפר – אבל בזכות זה יוסף זוכה ל"עשיתיו", לשון תיקון. "אשר ברא אלהים לעשות" – לתקן – לשון שכלול ותיקון. "עשיתיו" – מי עשיתי, תקנתי ושכללתי בזכות אשת פוטיפר? את יוסף. הוא קודם יורד ממעלה למטה – מיסוד א"ק, שרש יוסף הצדיק – ויורד בסוד "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו", אבל ה"עשיתיו", עשיתו ותיקונו להיות יוסף הצדיק, זה בזכות אשת פוטיפר, לשון "אף", ששקולה כנגד כל ארבע האמהות.

למה הוא נקרא יוסף? ידוע הפירוש של הצמח-צדק שרחל אמנו קראה לו יוסף על שם "יוסף הוי' לי בן אחר", שיוסף זה מי שמסוגל וגם מקדיש את חייו לשליחות הקדש שלו – לעשות מ"אחר" "בן", כלומר להחזיר יהודים בתשובה, ואפילו להחזיר גוים בתשובה. להחזיר את כולם בתשובה, זה יוסף – יוסף עושה בעלי תשובה. כך מסביר הצ"צ, זו העבודה והשליחות של יוסף, ורק הוא יכול. לכאורה כל האחים – כל יהודי, אם הוא שומר תומ"צ, צריך להשפיע טוב על סביבתו – אבל מי שיכול לקחת לא סתם אחד שלא שומר תומ"צ, אלא "אחר", אחד שבינתיים תחת רשות הסטרא-אחרא עד כדי כך שנקרא על שמה (כמובן כל יהודי הוא לא "אחר" בעצם), ולהפוך אותו לבן (לא לעבד ה', "אם כבנים אם כעבדים", אלא לבן ממש) זה יוסף. מי יכול לקחת מהקצה אל הקצה, מה"אחר" להיות "בן"? רק יוסף. זה קשור לנו פה, שאנחנו קשורים כאן בשכם, שייכים ליוסף. מי ששייך ליוסף עיקר העבודה שלו היא לעשות בעלי תשובה.

באיזה כח הוא מסוגל יותר מכולם לעשות בעלי תשובה? יש שיחה של הרבי (לקו"ש ח"א), שהרבי לומד את זה מהמלים שכתובות לפני "ותשא אשת אדוניו את עיניה וגו'" – "ויהי יוסף יפה תאר ויפה מראה". בגלל שיוסף הוא "יפה תאר ויפה מראה" למעליותא, לכן הוא יכול לעשות בעלי תשובה. ככה כותב הרבי, שבשביל לעשות בעלי תשובה צריך להיות יפה תאר ויפה מראה – לא פחות ולא יותר. מכלל הן אתה שומע לאו, אם אתה לא יפה תאר ויפה מראה אתה לא יכול לעשות בעלי תשובה, ודאי לא יכול לעשות בע"ת כמו שיוסף עושה, לקחת מישהו שהוא בצד האחר לגמרי ולהפוך אותו לבן. הרבי מיד מסביר מה הכוונה ב"יפה תאר ויפה מראה" – האם אני מתכוון בגשמיות? לא (לפחות לאו דווקא), אלא אני מתכוון למה שכתוב בחסידות, אצל הרבי מהר"ש, ש"יפה תאר" זה ב-רמח מצוות עשה (תאר זה חיתוך אברים, ויש רמח אברים כנגד רמח מ"ע, אז "יפה תאר" או "יפת תאר" זה מי ששלם במצוות עשה) ו"יפה מראה" זה ב-שסה מצוות לא-תעשה (מראה זה קלסתר פנים, ומי זוכה לקלסתר פנים? מי ששמור מכל דבר רע, שמקיים את כל שסה מל"ת, ואין שום יניקת הקליפות ממנו, אור הפנים שלו מאיר). עוד פעם, ה"יפה מראה" כנגד "'שמי' עם יה שסה", "הנסתרֹת להוי' אלהינו" – שמי שלא נותן שום יניקה לחיצונים (שזה מצוות ל"ת) הוא יפה מראה, ומי שעושה כל מה שה' רוצה שיעשה ב"קום ועשה" הוא "יפה תאר". ומי ששלם במצות עשה ול"ת, "יפה תאר ויפה מראה", הוא יכול להשפיע כל כך – להגיע למישהו שהוא "אחר" ולהפוך אותו ל"בן".

הרבי מיד אומר: מה אני מתכוון? שאף אחד לא יתחיל להתמסר לעבודת התשובה – העבודה העיקרית של דורנו – עד שיהיה "יפה תאר ויפה מראה"? שיהיה שלם ב-רמח ו-שסה, ולפני כן לא יתחיל להתעסק בעבודה של קירוב לבבות לאבינו שבשמים?! לא, חס ושלום! עבודה זו היא חובת קדש על כל אחד וכל אחת מאתנו, בכל מצב, ברגע שאני רק תופס שזה המצב – "משה אמת ותורתו אמת", "אין טוב אלא תורה", "כי לקח טוב נתתי לכם תורתי על תעזבו", "היטיבה הוי' לטובים", וכל יהודי הוא טוב שרוצה לזכות גם את חברו בטוב שזכה לו. ברגע שהאדם מכיר את האמת, מכיר את הטוב, הוא חייב מיד להתחיל לחלק את הטוב שזכה לו ולזכות בו את כולם. אם כן, אז איך נפרש את זה? קודם כל הרבי אומר שמה שאמרתי ומה שכתוב שרק יוסף יכול לקחת "אחר" ולעשות ממנו "בן", בגלל שהוא "יפה תאר ויפה מראה", זה דורש ממי שרוצה לגשת לעבודת הקדש של להחזיר את בני ישראל בתשובה את מאמר חז"ל של ריש לקיש – שבעצמו היה בעל תשובה – "קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים". צריך ליפות – קשוט זה לקשט, ליפות, וגם לשון אמת (קושטא), יפי של אמת (ולא "שקר החן והבל היפי") – את עצמך, ואחר כך אפשר לקשט אחרים. זה דיוק יפה, שהרבי לא כותב, ש"קשוט אחרים" היינו מי שהוא בבחינת "אחר", אותו "בן אחר".

ב-יא סממני הקטרת יש "הקשט וקילופה", כל אחד מהקטרת – זה גם העלאת ניצוצות קדושים מהקליפות, אפילו מ-ג קליפות הטמאות לגמרי. האריז"ל אומר שהקשט זה החכמה וקלופה זה הבינה. ברור שהקשט הוא רמז ל"קשוט עצמך", היינו שזו עבודה של אור אבא שיונק מהמזל השמיני, "נצר חסד", בסוד "אַין מזל לישראל", כמו שהבעל שם טוב קורא את זה. למה הבינה זה "קלופה"? קלופה זה לשון קליפה. הרבה פעמים למדנו שהמוחין של "קליפה קדמה לפרי" (קק"ל), הם מוחין דאמא. כאן יש אסמכתא, שכמדומני לא אמרנו, לכלל הגדול שהמוחין של "קליפה קדמה לפרי" זה בינה. בכל תהליך, כמו בתהליך של שיבת ציון בדורנו, חייבת להיות קודם קליפה, ומתוך זה לאט לאט זה מתפתח – הקליפה גם מתקשה – וצריך בסוף לפצח את האגוז. התהליך הוא "קליפה קדמה לפרי", ואמרנו שזה מוחין דאמא, וכאן יש לנו אסמכתא יפהפיה לדבר הזה, שב-יא סממנים הסם של הבינה נקרא קלופה. זה הולך יחד עם קשט, אלו "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין", וקשט זו העבודה של "יפה תאר ויפה מראה", "קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים".

חוזרים אם כן לשאלה, האם אני צריך לחכות עד שאני מקיים בעצמי "קשוט עצמך", הופך להיות "יפה תאר ויפה מראה", ורק אז לעסוק בקירוב לבבות, או שמיד אני צריך לשתף את השני בטוב שזכיתי לו (כמו שהסברנו קודם)? בשיחה הרבי אומר רק שצריך גם את זה וגם את זה – שצריך מיד לעסוק בעבודת החזרה בתשובה, אבל צריך לדעת שכדי לעשות עבודה זו בשלמות אתה צריך להיות מאה אחוז בעצמך, צריך כל הזמן להיות מודע שעלי להיות "יפה תאר ויפה מראה" של הקדושה, לשאוף לכך, לדעת שצריך לקיים מאמר ריש לקיש "קשוט עצמך תחלה ואחר כך קשוט אחרים".

נאמר זאת בצורה קצת יותר ממוקדת: כנראה שמי שעוד לא קיים את ה"קשוט עצמך תחלה" יכול לעסוק בקירוב, יש נשמות תועות שהוא יכול להגיע אליהן, לקרב אותן לאבינו שבשמים, אבל זה בערבון מוגבל. יש כאלה שיכול להגיע אליהם, אבל יש כאלה שלא. יש כאלה שכל כך שקועים בבחינת "אחר", כל כך שקועים בממסד, שאי אפשר להגיע אליהם. לעניננו, בדור שלנו, מי שלא קיים את ה"קשוט עצמך" – שעדיין לא "יפה תאר ויפה מראה" כיוסף – יכול להגיע ל'עמך', אבל לממסד הוא לא יכול להגיע, לאנשי הממסד הוא לא יכול להגיע. מי שנמצא לגמרי שקוע במקום "אחר" – הוא לא יכול להגיע אליו. וכך אנחנו רואים, שככה זה עובד. מה זאת אומרת? שחייבים – המשימה שלנו בדור שלנו היא להפוך את הממסד, לא להסתפק רק ב'עמך'. כל יהודים שזוכים לקרב – ברוך ה', אפשר לומר מליון פעמים ברוך ה'. אבל להפוך את הממסד אפשר רק אם זוכים להחזיר את אלה שנמצאים עמוק בקליפת הממסד, והיחיד שיכול לעשות את זה הוא יוסף – "ויוסף הורד מצרימה".

זה קשור ל"דירה בתחתונים" של הדב – מי שמסוגל לרדת מטה-מטה, לדיוטא התחתונה של הגיהנם (גם צדיקים שיורדים לגיהנם – יש כמה וכמה דיוטות של גיהנם, ומי שיכול להגיע לדיוטא התחתונה), כמו שחז"ל עצמם מסבירים במדרש על "יוסף הורד מצרימה" כשמדמים את המלה "מצרימה" למלה "לשאולה" (כתוב פעם אחת בתנ"ך עם ל בהתחלה ו-ה בסוף), שאז זה לא רק "לשאול" אלא לדיוטא התחתונה של השאול. כך חז"ל דורשים על "הורד מצרימה", סימן שזו הירידה לבור התחתון ביותר של השאול תחתית (השליכו אותו לבור), ושמה צריך למצוא את ניצוצות האחר ולהעלות אותם לקדושה – בשביל זה צריך להיות "יפה תאר ויפה מראה", להיות "קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים". ידוע שלא כל צדיק יכול להתגרות ברשעים, אבל יוסף צריך להיות אותו אחד שבכיף מתגרה, משחק עם הדובים של הקליפה. לא בכדי הרבה נוהגים – לא מנהג חב"ד – לתת לילדים לשחק עם דובים, עם דובונים. צריך ללמוד איך לשחק עם הדב ואיך להפוך את הדב של הקליפה, שאין לו מנוחה ואין לו בשת פנים, לדב של קדושה, שגם אין לו מנוחה ואין לו בשת פנים כמו שהסברנו קודם.

להסביר יותר בעומק מה זאת אומרת שדווקא יוסף, בהיותו "יפה תאר ויפה מראה" ובזכות זה, הוא זה שיכול להגיע אל האחר ולהפוך אותו לבן – נמשיך בע"ה בשיחה השניה. בינתיים ננגן "פדה בשלום נפשי". אבל לפני כן, יש בסוף הניגון הזה – הניגון של י"ט כסלו – "תורידם לבאר שחת". נשאל שאלה מוזיקלית: הניגון בנוי שבאמת כאשר שרים "תורידם לבאר שחת" הטונים יורדים, השאלה היא כמה טונים יורדים. נשמע כעת רק את זה, ונספור את הטונים. טעות שגורה של מי שלא מכיר את הניגון שמוריד רק לשבעה מדורי גיהנם, אבל כעת נשמע עם כל השמונה. כעת, עם הכוונה הזו, ננגן את הניגון הזה מהתחלה (כדי לרדת לדיוטא התחתונה צריך להתחיל גבוה).

לחיים לחיים!

קודם אמרנו ש"אשת פוטיפר" ר"ת אף, ובזכות ה"אף" – "עשיתיו", תקנתי אותו – אבל אם מוסיפים את ה-ד של דב זה כבר ר"ת אפד. אפוד זה בגד של הכהן הגדול, וכתוב שזה גם בגד של בני מלכים. בפרק התשובה של ספר תהלים, פרק נ"א – שאדמו"ר האמצעי אומר שכל בעל תשובה צריך לומר אותו הרבה, כותב אפילו לומר פעמיים ביום, ערב ובקר – כתוב לקראת סוף הפרק פסוק שממנו יוצאת המלה "אפד": "אלמדה פֹשעים דרכיך וחטאים אליך ישובו". זה גם מלמד ששלמות עבודת בעל תשובה זה לעשות עוד בעלי תשובה. זה פרק של בעל תשובה, דווקא תשובה על פגם הברית, ומכאן לומדים שעיקר התשובה שלו היא שיזכה לקיום הפסוק "אלמדה פשעים דרכיך". דוד מלך ישראל חי וקים אומר את הפרק הזה, אבל הכח ל"אלמדה פשעים דרכיך" הוא כח של "יוסף הוי' לי בן אחר" – אז יש כאן יחוד של שני המשיחים, יוסף ודוד. יש כאן רמז יפהפה, שאם אני מוציא את הר"ת של "אלמדה פשעים דרכיך" – אפד, ר"ת אשת-פוטיפר-דב – אזי שאר האותיות עולות "אני מגרה בך את הדוב", לשון רש"י עה"פ "ויהי יוסף יפה תאר ויפה מראה".

כתוב במדרש שיוסף בקש נסיון, כמו שאברהם נתנסה בעשרה נסיונות. הקב"ה אמר שאני מנסה אותך בנסיון שיותר קשה מהנסיונות של כל האבות, והוא עמד בכך. דוד גם אמר "בחנני נא ונסני" ולא עמד בנסיון, אבל סופו לעשות תשובה ולזכות ליחוד עם יוסף, לזכות ל"אלמדה פושעים דרכיך" שזה שלמות התשובה. הכל בזכות "אני מגרה בך את הדב", שאתה תוכל בסוף להתגרות ברשעים – הצדיק המתגרה ברשעים ומחזיר אותם בתשובה.