ב. חמת – הממוצע בין חיים להיפך החיים – סוד הגלות

הזכרנו את המקום שנקרא "חמת". יש שם מלך שקוראים לו "תֹעי מלך חמת". צריך לכבוש את המלך הזה, תועי מלשון לתעות בשדה, ללכת תועה. המלה חמת שוה בגימטריא כבוש-חזקה ביחד. הערב נתחיל עם פרק חדש בלמוד שלנו לגבי כבוש וחמת, והוא שחמת – שהיא גם נוטריקון "חומש תחלה" – היא לכאורה קיצור. המלה הזו – שלש האותיות ח-מ-ת – מופיעה בתנ"ך בכמה הקשרים וכמה מובנים. ראוי לציין שלדעה אחת בחז"ל חמת זה שם של טבריא, "חמת זו טבריא", עיר מאד אהובה לנו ולכל ישראל. לכאורה זו לא אותה חמת, גבול ארץ ישראל הצפונית, אבל יש קשר – על "מבוא חמת" הת"י מתרגם טבריא. שאר התרגומים, וגם רש"י, אומרים שזה אנטוכיא. רואים שיש איזה קשר בין אנטוכיא לבין טבריא. בחמת יש שתי מילים בקיצור – חיים והיפך החיים. חמ זה רו"ס של חיים ו-מת זה רו"ס של היפך החיים. ה-מ עולה לכאן ולכאן, שהיא גם סוף החיים וגם התחלת היפך החיים.

כאשר האדם "נחתת וסלקת", שיורד לגלות ועולה מהגלות, איפה הוא נמצא? הוא נמצא במקום החיים או במקום היפך החיים? כתוב בחסידות כלל גדול, שלכל שני קצוות – כל דבר שיש שני קצוות – חייב להיות ממוצע באמצע. אז גם לעניננו, "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע ובחרת בחיים". כמו שבין טוב ורע יש ממוצע, קליפת נגה – שודאי יש אנשים שזוכרים כאן מה זה קליפת נגה היום במדינה, שקשור גם לאירוע היום – כך צריך להיות גם ממוצע בין החיים ובין המות. מה זה? גלות. פעמיים בשנה שאנחנו מתפללים – תפלת הטל בפסח ותפלת הגשם בשמיני עצרת – אנחנו מבקשים מהקב"ה "לחיים ולא למות". ידוע הדיוק בחסידות – שיש לווארט הזה כמה מקורות, אחד מהם זה רבי אייזיק מהומיל, ויש עוד – שכתוב "לחיים ולא לַמות" בפתח (ולא בשוא, "לְמות"). רבי אייזיק מסביר שהלשון הזה לקוח ממסכת נדרים, ששם כתוב שכאשר אדם נודר ומקדים לך לַ זה כמו לא. לפי זה הפירוש הוא לחיים ולא לא-מות, מה זה? הווארט, שהוא אמר באידיש, שאדם יחיה, ולא שרק לא ימות.  יש מצב שאפשר לומר שאדם לא מת, אבל אי אפשר לומר עליו שהוא בריה חיה, א לייבדיקע בריה. לכן אומרים שאדם יהיה חי, ולא רק לא מת. זה שחסידים אומרים "יחי" (סיום ההפטרה של היום), שיהיה געלעבט, ולא רק נישט-געשטראבן – "חיי שרה... שני חיי שרה". יוצא מזה שיש שלשה מצבים שונים – חיים, שאדם חי; היפך החיים, שמת; ומשהו באמצע, שהוא לא חי אבל הוא גם לא מת, אלא עומד ותלוי באויר. מה זה המצב הזה? זה גלות.

הרי גלות בתורה זה שאדם הרג בשוגג והוא התחייב גלות, והגלות מכפרת כמו מות. באמת באיזה מקום הוא חייב מות. אבל התורה מרחמת עליו ומחליפה לו את המות בגלות. זה שהוא חייב מות מתבטא בכמה אופנים שונים: אופן אחד, שאם הוא יוצא מעיר המקלט שלו מיד דמו בראשו וגואל אדם יכול – אפילו מצוה – להרוג אותו. כלומר, זה שהוא חייב מות כל הזמן מרחף עליו, רק שעיר המקלט, הגלות, מצילה אותו. ראיה שניה שהוא חייב מות, זה שהוא משתחרר מהנישט געשטאברקייט שלו – כל זמן שהוא בעיקר מקלט הוא לא חי אבל גם לא מת, ומתי הוא יכול לחזור לחיים? כשמישהו אחר מת. סימן שמישהו חייב למות כאן, או הוא מת או שמישהו מוציא אותו ידי חובה. מבואר אצלנו באריכות שמי שמוציא ידי חובה זה הצדיק הגדול של הדור, הכהן הגדול – "עד מות הכהן הגדול". הוא נשמה כללית, וכשהוא מת הוא ממש מת בשביל כל הגולים, וזה מנקה אותו, גומר את דינו, ואז הוא חוזר לחיים. זה קצת מזכיר כאן ששרה אמנו מתה תוך כדי שיצחק קם לתחיה. יצחק היה על סף להשחט, לההרג, וכשהיא שמעה את זה פרחה נשמתה. הוא היה טמון שלש שנים למעלה בגן עדן – הוא באמת הסתלקות – אבל כתוב שבזכות שהיא הסתלקה הוא ירד חזרה לעולם הזה, עם נשמה חדשה, נשמה של זכר שהוא יכול להתחתן ולהוליד ילדים. זו הפרשה שהתחלנו היום במנחה, "ואלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק". בכל אופן, מכאן ברור מאד שגלות זה גם בית הסהר – זה הממוצע בין חיים להיפך החיים. ממילא הוא גם רמוז שם בתוך המלה חמת.

בחוברת שהדפיסו לכבוד הערב יש מאמר איך שאנחנו כאן היום בגלות, בתוך ארצנו הקדושה – זה ווארט של הבעל שם טוב. הבעל שם טוב אמר שסוף הגלות, לפני ביאת משיח צדקנו, זה עם ישראל בגלות אצל יהודים. ככה הבעל שם טוב הקדוש אמר. אז איך מחזיקים אותנו? בבחינת ניט געשטראבן. שנזכה לארץ החיים, שלמות של ארץ ישראל, כולם יצאו מבית הסהר. גם מי שלא יודע נמצא בבית הסהר – גלות זה בית הסהר. כשיוצאים מבית הסהר הרגש הראשון זה "גילו ברעדה" – "במקום גילה שם תהא רעדה". אבל אחר כך, בבית המקדש שיבנה במהרה בימינו על ידי משיח צדקנו, מגיעים ל"עבדו את הוי' בשמחה באו לפניו ברננה".