ג. "וחמת המלך שככה"

אמרנו שיש הרבה פירושים לחמת, והכי פשוט מלשון כעס. כבוש זה לכבוש את בחינת חמת. למה טועים – תועי – בגלל הכעס, "בא לכלל כעס בא לכלל טעות" (כתוב אפילו על משה רבינו). עכשיו נגיע לעיקר: השיא של מגלת אסתר הוא "ויתלו את המן על העץ אשר הכין למרדכי וחמת המלך שככה". אנחנו רוצים לדבר על המלה "שככה". "וחמת המלך שככה" נוטריקון חומש. מי זה המלך כאן? מלכו של עולם. הרי כל "מלך" במגלת אסתר זה מלכו של עולם, מלך מלכי המלכים הקב"ה. האריז"ל אומר שגם אחשורוש הולך על ה', אבל בחז"ל במדרש זה פשיטא שכל פעם שכתוב "מלך" זה הקב"ה.

הרבי כתב לכמה רבנים גדולים וצדיקים שאיננו חוגגים כאן את יום העצמאות, למה? כי "אכתי עבדי אחשורוש אנן". למה לא אומרים הלל בפורים, הרי זה שמחה הכי גדולה? כי עדיין אנו עבדי אחשורוש, לא הקב"ה אלא אחשורוש הרשע והטפש מתחלתו ועד סופו. אז כל זמן ש"אכתי עבדי אחשורוש אנן" – קשור לדברי הבעל שם טוב שגלות של יהודים תחת יהודים – לא אומרים הלל. צריך לשמוח מאד על זה שאנחנו כאן ועל ניסי ה' במלחמות, אבל צריך לזכור ש"אכתי עבדי אחשורוש אנן". אז ה"אכתי עבדי אחשורוש אנן" היה בשושן הבירה – ויש דעה שאם היה בארץ ישראל היו אומרים הלל – אבל כעת הגלות, שושן הבירה, זה כאן, ו"אכתי עבדי אחשורוש אנן". שה' יוציא אותנו תיכף ומיד ממש מהגלות הזאת. כמו שנסביר בהמשך, הכל יהיה בכיף. אף על פי כן, לעת עתה, אנחנו כאן בגלות – הגלות האחרונה, של יהודים אצל אחינו בני ישראל, אצל יהודים, שאנחנו אוהבים כל יהודי, "ואהבת לרעך כמוך", כל אחד ואחד מבני ישראל, כל אשר בשם ישראל יכונה. ואף על פי כן, האבסורד הגדול, שאנחנו בגלות של יהודים אצל יהודים.

בגלל זה קורה מה שקורה בחמת. בגלל זה המלך, מלך מלכי המלכים הקב"ה, הוא לא בכי טוב, לא מרגיש הכי טוב, הוא כועס. צריך לפעול את ה"חמת המלך שככה", שזה להרגיע, לבטל את הכעס של הקב"ה מהמצב כאן. איך פועלים את זה? הפסוק אומר שיש רק דרך אחת לפעול ש"וחמת המלך שככה" – רק אם תולים את המן על העץ אשר הכין למרדכי. אין עצה אחרת, אין דרך אחרת לשכך את חמת המלך, רק "ויתלו את המן על העץ אשר הכין למרדכי", שזה כמובן היסוד של "ונהפוך הוא", עיקר ועצם ה"ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשֹנאיהם". ואז, כאשר "ויתלו את המן על העץ אשר הכין למרדכי", אז ורק אז "וחמת המלך שככה". צריך להבין מה זה אצלנו לתלות את המן על העץ אשר הכין למרדכי. ודאי צריך לדרוש את זה בהתאם לדור שלנו. זה ודאי לא אותו ציור כמו אז, אבל צריך להיות דומה.

אבל לפני שנחזור לזה, כמה פעמים יש בתנ"ך "שככה"? בצורה זו, של "שָככה", אין עוד פעם. אבל יש פעמיים "שֶככה". פעם ראשונה, שאומרים ג"פ בכל יום, זה "אשרי העם שככה לו אשרי העם שהוי' אלהיו". לפני תקיעת שופר אומרים "אשרי העם יודעי תרועה" – אשרי העם שיודעים לפעול את התרועה, את ה"הריעו להוי' כל הארץ", להעלות את כל הארציות, את כל רפח הניצוצין. קודם צריך להיות "הריעו להוי' כל הארץ" – "אשרי העם יודעי תרועה" – ואז כתוב "עבדו את הוי' בשמחה". כאן כתוב "אשרי העם שככה לו", גם עם שיודע לעשות משהו – העם שיודע איך לפעול "וחמת המלך שככה", יודע איך לפעול או לעורר את "ויתלו את המן על העץ אשר הכין למרדכי". כל הפסוקים בכתובים, ולפי סדר התנ"ך הראשון הוא "אשרי העם שככה לו אשרי העם שהוי' אלהיו". אחר כך עוד "שככה" בשה"ש – כל השירים קדש ושה"ש קדש קדשים – "מה דודך מדוד היפה בנשים מה דודך מדוד שככה השבעתנו דודי צח ואדום דגול מרבבה". אז יש פעמיים בתנ"ך "שֶככה" ופעם אחת "שָככה". זה ודאי מהלך שצריך להבין.

הסדר כמו שאמרנו – "אשרי העם שככה לו אשרי העם שהוי' אלהיו", "מה דודך מדוד היפה בנשים מה דודך מדוד שככה השבעתנו", ואז "וחמת המלך שככה". את הפסוק השני אומרות או"ה. הפסוק הקודם היה "השבתי אתכם בנות ירושלים וגו'", ורש"י אומר שאנו משביעים את רשעי או"ה – כמו נבוכדנצר – שלע"ל יבואו ויעידו על התנהגות ישראל תוך כדי הגלות, במצב של לא-מת, כשאנו במצב של "חולת אהבה אני". גאולה ושמחה זה מצב של "אהבה בתענוגים", ואילו הגלות זה מצב של "חולת אהבה". זו הפעם השניה שכתוב בשה"ש "חולת אהבה". הפסוק הקודם "השבעתי אתכם בנות ירושלים [רשעי או"ה] אם תמצאו את דודי [לע"ל] מה תגידו לו [תעידו לו] כי חולת אהבה אני [איך נהגתי אתכם בזמן הגלות]". דבר נצרך שהמשעבד בסוף יעיד על המס"נ של אלו שהוא שעבד אותם. שר בית הסהר, מי ששם את הבחורים בתוך בית הסהר, המפקדים, הממסד ששם את הבחורים בתוך בית הסהר, בסוף הוא צריך לבוא ולהעיד על המס"נ של אותם בחורים. ככה רש"י מפרש את הפסוק. אז יש בזה תכל'ס, "השבעתי אתכם בנות ירושלים אם תמצאו את דודי מה תגידו לו שחולת אהבת אני". אחר כך אותו ממסד, שאומרים לו שאתה עצמך תבוא על מס"נ של הבחורים, שבחירוף נפש אתה השלכת אותם לכלא, אז הם עכשיו באים ואומרים "מה דודך מדוד היפה בנשים". בשביל מה סבלתם? בלשון רש"י, בשביל מי נשרפתם? בשביל מה נצלבתם? "מה דודך מדוד היפה בנשים מה דודך מדוד שככה השבעתנו" – על ידי מס"נ שנשרפתם ונצלבתם, "ככה" אתם משביעים אותנו. זה ה"שככה" השני, והשלישי זה "וחמת המלך שככה".

מה מיוחד? כתוב בספרי הקבלה שכאשר אומרים את הפסוק "אשרי העם שככה לו" – שאומרים שלש פעמים ביום – צריך לכוון ש"שככה" בגימטריא משה, "אשרי העם שככה לו", אשרי העם שיש לו את משה רבינו. קצת פלא, למה קודם "אשרי העם שככה לו" ואז "אשרי העם שהוי' אלהיו" – למה העבד לפני האדון, משה לפני ה'? הרי ידוע שמלכי צדק נענש כי הזכיר את אברהם לפני ה', הפסיד בגלל זה את הכהונה, וגם יש פסוק מפורש "ויאמינו בהוי' ובמשה עבדו", ה' קודם למשה, אז איך זה שבפסוק הזה מקדימים את משה לה'? הפירוש הוא, כמו שכתוב הפירוש בחסידות על הפסוק "ויאמינו בהוי' ובמשה עבדו", ש"ויאמינו בהוי'" זה מה שהאמונה היא ירושה לנו מאברהם ויצחק ויעקב, אנו מאמינים בני מאמינים. אבל החידוש ב"ויאמינו בהוי' ובמשה עבדו" הוא שלא רק שמאמינים במשה – זה פשט – אלא שעל ידי משה רבינו, רעיא מהימנא הממשיך את האמונה בבחינת דעת, מגיעים לדרגה הרבה יותר פנימית של הכרת האמונה שהיא ירושה לנו מהאבות. שוב, בשביל מה צריך משה רבינו חד בדרא שיהיה הרועה הנאמן? כדי להחדיר את האמונה בה' בדרגה הרבה יותר נעלית ממה שהייתי מכיר במדרגת עצמי, רק מכח זה שאני מאמין בן מאמין. בגלל שהוא הופך לדעת רבדים יותר ויותר עמוקים מהעלם הנפש, עד לעצמות ממש, בתורה שלו – בתורה החדשה של מלך המשיח, וככה יש בכל דור ודור. עוד הפעם, זה הפשט שכתוב בחסידות ל"ויאמינו בהוי' ובמשה עבדו".

מה קורה כשמשה הופך את המקיף של האמונה לפנימי? הוא הופך את שם הוי' לשם אלקים. כמו שכתוב על תשובה אמיתית, "שובה ישראל עד הוי' אלהיך" – הפירוש המפורסם של המגיד, שתשוב עד ש"הוי'" יהיה "אלהיך", כחך וחיותך, ויהפוך להיות הטבע שלך (אלהים = הטבע). תכלית הכוונה, "שובה ישראל עד" – עד ועד בכלל – שיהיה "הוי' אלהיך". גם כאן, "אשרי העם שהוי' אלהיו", אשרי עם כזה שהוי' הוא האלקים שלו, הוא הטבע שלו, ומי עושה את זה? "שככה" עושה את זה, משה עושה את זה. לכן כאן ה"שככה" קודם, כי על ידיו נעשה "הוי' אלהיו". מאמינים בה', אבל "הוי' אלהיו" נעשה על ידי "אשרי העם שככה לו". כתוב בקבלה ש-ככה זה שם קדוש, והבעל שם טוב אומר לכוון את זה כ"כתר כל הכתרים" – הוא אומר לכוון את זה כל פעם בקדושת כתר, שזה "כתר כל הכתרים" – ויותר מזה, כשעושים את החשבון "כתר כל הכתרים" עולה 1000 ועוד משה, אלף האורות להם זכה משה במתן תורה. משה = שככה, ו-ככה ר"ת כתר כל הכתרים, שעולה 1000 ועוד משה. לכן ככה זו מלה כל כך חשובה בכתבי האריז"ל, ובמיוחד בכוונות החסידות, ולכן מתעכבים על המלה הזו. מה זה "כתר כל הכתרים"? זה רדל"א, רישא דלא ידע ולא אתידע, מקור האמונה. זה השרש של משה רבינו, "שככה", רק שהוא הרועה הנאמן – "רעה אמונה" – שיכול לרעות ולפרנס את האמונה ולהמשיך אותה בבחינת דעת. שוב, זה לא קורה אוטומטית מזה שאני יהודי, ובתור יהודי אני "מאמינים בני מאמינים", אלא על ידי התקשרות למשה רבינו.

יש פה שלשה פסוקים, שלש פעמים "שככה" זה ג"פ משה, וג"פ משה זה המשולש של מה, המשולש של ככה. זו כוונה שכתובה, משה-משה-משה עולה ה"פ אור של מע"ב, שזה 1035, המשולש של ככה. כתוב כאן ג"פ שככה-שככה-שככה בשביל הכוונה היפה שזה המשולש של ככה.

אבל מה זה בעבודה? "אשרי העם שככה לו אשרי העם שהוי' אלהיו" זה להגיע לשרש האמונה בעצמות ממש, ולהמשיך את זה בדעת על ידי התקשרות למשה רבינו. אבל אם נרצה לצמצם למלה אחת, כמו תמיד, זה אמונה. מה הפסוק השני? "מה דודך מדוד היפה בנשים מה דודך מדוד שככה השבעתנו וגו'". בפסוק הקודם כתוב "מה תגידו לו" – יש "מה" אחד – ובפסוק השני יש "מה דודך מדוד... מה דודך מדוד שככה השבעתנו", עוד ב"פ "מה" (ג"פ מה, ע"ד ג"פ שככה). אבל אחרי ה"מה" האחרון כתוב "שככה השבעתנו". מה זה? רש"י אומר שמשעבדים אותנו, שאנחנו במס"נ, ובמצב פנימי של "כי חולת אהבה אני" – עוד לא הגעתי לרויה פנימית של "אהבה בתענוגים", אני עדיין בגלות (גלות אחרונה של יהודים אצל יהודים), ומה יש לי? אני יהודי. חולת אהבה זה חולת נפש. מי שהולך יום יום לחומש אפשר לומר שהוא חולה נפש – הממסד ישלח אותו לפסיכיאטר. מה הוא עושה שם? יש פה איזה בעיה נפשית. יום יום הוא הולך לחומש ללמוד תורה? יש פה איזו שריטה. אלא מה, הוא חולה, מה אפשר לעשות? הבחור חולה, חולה נפש, "חולת אהבה אני". על זה כתוב "מה דודך מדוד היפה בנשים מה דודך מדוד שככה" – "שככה" זה המס"נ לפי רש"י כאן. מאיפה באה מס"נ בנפש? גם מרדל"א.

עוד פעם, הדבר הראשון שבא מ"ככה" – כתר כל הכתרים – זה אמונה. הדבר השני שבא משם זה מסירות נפש. יש עוד דבר שלישי שבא משם, שזה גופא כנגד הג"ר דעתי. הרי רדל"א זה ג"ר דעתיק, כתר-חכמה-בינה. מהכתר באה עצם האמונה, ומהחכמה באה מס"נ (כמבואר די בפירוש בתניא קדישא, שהחכמה היא שרש מס"נ, והיא גם שרש קו ימין שם יש את האהבה, שבגלות זה "חולת אהבה"). אבל יש דבר שלישי, "ויתלו את המן על העץ אשר הכין למרדכי וחמת המלך שככה", מה זה? הנצחון, שמחת הנצחון. כתוב בחסידות, בעיקר בהמשך "באתי לגני", שעיקר השמחה בנפש – הפורצת כל הגדרים – היא שמחת הנצחון. לכן היום הכי שמח בשנה זה פורים, "ונהפוך הוא", גם עם זה שלא אומרים הלל כי "אכתי עבדי אחשורוש אנן". עדיין אין שמחה בכל השנה כמו פורים. הכל בגלל "ויתלו את המן על העץ אשר הכין למרדכי". יש לנו כוונה כשאומרים אמן, פעם דברנו ש-אמן ר"ת אמונה-מסירות-נפש, אבל כעת נכניס את המס"נ רק ב-מ של אמן, וכל ה-אמן יהיה אמונה-מס"נ-נצחון. אז תראו שממוצע שלשת הלשונות יוצא מספר מושלם, רבוע, כב ברבוע – כב אתוואן דאורייתא. אמן כן יהי רצון. שמחת הנצחון באה מהבינה של רדל"א. הכל בא מרדל"א, מככה, מכתר כל הכתרים.

מה זה "ויתלו את המן על העץ אשר הכין למרדכי" בדור שלנו? נפתח בנושא החשוב הזה (שודאי מגיע לו המשך גדול): כתוב בחז"ל "המן מן התורה מנין? 'המן העץ'". המן הכי קדום, אסתר מסוף התורה ("ואנכי הסתר אסתיר"), ומרדכי מאמצע התורה ("מירא דכיא"), אבל המן נמצא לפני כולם, בגן עדן מקדם. קודם כל רואים שלהמן יש קשר עצמי עם העץ, וגם כאן כתוב "ויתלו את המן על העץ". מה זה "העץ"? העץ של "המן העץ". זה היה עץ הדעת טוב ורע. עץ זה לשון עצה. מה זה המן לפי זה? הוא מזכיר את החטא הקדום של אדם וחוה בגן עדן מקדם. היו בחטא שני דברים: קודם כל, שאכלו, נגד צווי ה'. אבל לפי הקבלה, אם היו מחכים לשבת זה היה בסדר, אז הפגם שלא שמרו את השבת, דהיינו שלא חכו מתי תבוא שבת (כמו "ואביו שמר את הדבר"). כנראה שהא בהא תליא.

המן בדור שלנו זה אחד שאוכל מעץ הדעת טוב ורע. בכל דור ודור יש את עץ הדעת טוב ורע ויש את עץ החיים. השכל האנושי הפשוט, השכל איך מלכים מנהיגים מדינות בכל העולם כולו – כמו שהולכים לאוניברסיטה ולומדים מדעי המדינה – זה עץ הדעת. כל המדע זה עץ הדעת, אבל יש משהו מיוחד במדעי מדינה – יותר מכל שאר הפקולטות – שהם לכתחילה עץ הדעת טוב ורע. שפוליטיקה, חוץ מזה שזה שקר גמור (כנראה צודקים מי שאומרים זאת), אנחנו מרגישים איך שהמדינה מתנהגת – בכל העולם, וכאן מנסים לחקות (חיקוי לא מוצלח, אבל בכל אופן חיקוי) – זה עץ הדעת טוב ורע. גם המן היה משנה למלך, הראש שלו הוא הראש של מלכות אחשורוש. כל מלך הוא לשון נמלך, יש לו יועצים – כל הזמן עצים-עצות בחצר המלך. איזה עצות? תמיד "עץ הדעת טוב ורע", להחליט את הערבוביא של טוב ורע, שהמציאות היא בהכרח מעורבת מטוב ורע וצריך להתחשב במציאות כפי שהיא, ואין טוב בלי רע, אין אור בלי חשך איתו בערבוביא. זה "המן מן התורה מנין – 'המן העץ'", עץ הדעת טוב ורע, שזה העץ שהוא הכין למרדכי. צריך לתלות אותו על העץ שהוא הכין. במדה מסוימת מה שזה אומר שצריך להתנהג איתו לפי כללי המשחק שלו. שוב, רק לפתוח.

אנחנו באים מעץ אחר. מי משעבד את מי? עץ הדעת טוב ורע – הדגש על הרע, על הערבוביא – הוא המשעבד את עץ החיים. עץ החיים זה התורה, "עץ חיים היא למחזיקים בה". מה שאנחנו מתפללים ומקוים ומנסים לפעול במס"נ שלנו – כל חדא וחדא לפום שיעורא דיליה – לגאול את עץ החיים מתחת שעבוד עץ הדעת טוב ורע. בסוף תולים את המן על העץ שהוא הכין. הוא רצה לשעבד את מרדכי לעץ שלו, וצריך לתלות אותו על העץ הזה, ואז "וחמת המלך שככה". במקום לכעוס החמת הופך למשהו טוב. לא כתוב שהחמת מתבטלת אלא רק שככה – זה עולה לשרש של שמחת הנצחון, ל"אשרי העם שככה לו אשרי העם שהוי' אלהיו".