בע"ה

מוצאי ש"ק נצו"י כ"ג אלול ס"ט – שיעור לפני סליחות – קראון-הייטס (אנגלית)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א

ניגנו שאמיל. לחיים לחיים, א גוט יאר, שנה טובה ומתוקה, שנת משיח, לחיים לחיים. ניגנו "כתיבה וחתימה טובה".

א. 770 – בית שמגדלים בו תורה, עבודה וגמילות חסדים

בהמשך נדבר על סליחות, אבל נדבר קודם על דבר שקרוב ללב של כל אחד, לכל חסיד חב"ד, ענין שהרבי עשה ממנו ענין גדול – 770. שני הרמזים המפורסמים ש-770 עולה בית משיח – הבית של הרבי הוא בית משיח – והשני הוא פרצת. יש שני פסוקים: אחד אומר "ופרצת [ימה וקדמה וצפונה ונגבה]", שה' אומר ליעקב, שהפשט הוא שיהיו לו הרבה ילדים, הרבה צאצאים, יהודים טובים בכל העולם, "נחלה בלי מצרים". זה הפשט, שיהיו לו הרבה ילדים – כתוב שמשיח יבוא כאשר "יכלו נשמות שבגוף", שלכן הרבי עודד להרבות בילודה בין המבצעים. הפסוק השני "מה פרצת עליך פרץ", על פרץ ש'דחף' את זרח – שהוציא יד לפניו – ונולד לפניו, ואז אמרו עליו "מה פרצת עליך פרץ". שני האחים היו צדיקים, משניהם יצאו צדיקים, ושם כתוב רק "פרצת" (בלי ו). השיר הוא "ופרצת ימה וקדמה", אבל רק "פרצת" כתוב בפרץ, ופרץ הוא נשמת משיח – "יעלה לפנינו הפורץ", "מלך פורץ גדר", אין לפניו גדרות וגבולות. שני דברים פורצים גדר – מלך ושמחה. אם רוצים מלך צריך שמחה, כמו שהרבי הדגיש לנו. אלו שני רמזים ידועים של 770 – הרבי אמר את "פרצת" והחסידים הדגישו את בית משיח – אבל יש עוד הרבה רמזים.

חוץ מזה ש-770 הוא "בית רבינו שבבל" – מקדש מעט שבבל, שיעלה לארץ עם משיח – הרבי הדגיש שזה בית שמגדלים בו תורה עבודה וגמילות חסדים. זה בית שמוליד ומזין ונותן חיות לתורה, לתפלה ולמעשים טובים. הערב מדגישים את התפלה, כי מתחילים עוד כמה שעות – כשנאמר סליחות – את התפלה של הימים הנוראים, "הכל הולך אחר התפלה" (זה כולל את תפלות ר"ה ויו"כ, כי זה תחלת נוסח התפלות של ימים נוראים). הנוסח של התפלה, הניגון שלה, הוא מדרגה גבוהה – יחידה שבנפש. השירה של נוסח התפלות של ר"ה ויו"כ מתחיל כעת – זה קובע את כל התפלות שלנו מעכשיו עד סוף ימים נוראים, ואז עובר אוטומטית לסוכות, "זמן שמחתנו", ושמע"צ ושמח"ת. אז צריך רמז ספציפי לכל אחד מהעמודים שהבית הזה, "בית משיח", מגדל. נתחיל מהתפלה, שהיא גם הפשט של בית כנסת. הרבי חדש שבית כנסת לא רק בשביל תפלה, אלא שבית זה הוא גם בשביל לימוד – בית מדרש – ושמכאן גם גדלה צדקה, גמ"ח. גם בית המקדש נקרא "כי ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים". יש "כי מציון תצא תורה", אבל בית המקדש נקרא "כי ביתי בית תפלה" – כולם באים להתפלל מהמקום הזה. הרבי הוסיף שזה גם "בית תורה" וגם "בית צדקה".

הרמז הראשון של 770 הוא בפרטות לתפלה, והוא מופיע בסליחות שנאמר עוד כמה שעות. לכל יום יש פיוט מיוחד, והסליחות של היום – פתיחת תפלות ימים נוראים (סליחות זה התחלת התפלות של ימים נוראים, והיום זה הראש של הראש, תחלת הסליחות) – "במוצאי מנוחה" (עמ' 9 בסליחות נוסח חב"ד). למה זה נבחר לסליחות הראשונות? כי אותן אומרים בחצות במוצאי שבת (לפי נוסח אשכנז), וזה "במוצאי מנוחה". לא סתם מתחילים סליחות אחרי שבת, אלא זה כמו "מלוה מלכה" – זה קשור למוצאי שבת, משהו חשוב שקוראים אל ה' ומבקשים ממנו מתוך ה"מנוחה", במוצאי שבת. בכל פיוט בסליחות יש חרוז שחוזר בכל בית, וכאן חוזר "לשמוע אל הרנה ואל התפלה". חז"ל אומרים שיש עשר לשונות של תפלה, גם לשון שירה, וכאן אומרים "אל הרנה ואל התפלה". "במוצאי מנוחה" זה אחרי שבת, ובמנחה של שבת – רעוא דרעוין – אומרים "אברהם יגל יצחק ירנן וכו'". אז רנה שייכת במיוחד ליצחק אבינו, שהוא עצמו עמוד התפלה בין האבות. אברהם הוא עמוד הצדקה, גמילות חסד, יעקב הוא עמוד התורה, אבל יצחק הוא עמוד התורה. אם מתחילים מהסוף, ענינו של יעקב הוא המנוחה – "יעקב ובניו ינוחו בו" – וענינו של אברהם הוא הגילה של שבת, אבל הרנה, השיר של התפלה, שייכת ליצחק. אז הרנה היא בפרטות השיר של יצחק – יצחק ורבקה יחד. אומרים כל שבת, אבל רק במחזור מודגש, שלפני "ישתבח" יש מילים שמתחילות ב-יצחק ובצד השני מילים שמתחילות ב-רבקה (השמות ב-יצחק והפעלים ב-רבקה). מוסבר שיצחק ורבקה הם סוד מה ו-בן, יחוד קוב"ה ושכינתיה, ויחד יצחק רבקה עולים תפלה. שניהם יחד הם עמוד התפלה. אברהם ושרה הם עמוד החסד והצדקה, יעקב ונשותיו הם עמוד התורה, אבל יצחק ורבקה הם עמוד התפלה, והרמז היפה ששמותיהם יחד – המודגשים במחזור – עולים תפלה. ידוע שמשה רבינו התפלל לה' תקטו תפלות להכנס לארץ ה' – ה' לא נתן לו את בקשתו – כמנין "ואתחנן", תפלה שהיא משאת נפש של כל יהודי להכנס לארץ, משה התפלל שהוא יהיה המשיח ויכניס את עם ישראל לארץ ישראל. המספר הזה הוא תפלה, יצחק רבקה. אז מבקשים מה' "לשמוע אל הרנה ואל התפלה". עוד ענין בקשר של יצחק לרנה – כל מקום שמדברים העלאת ניצוצות זה לשון רנה. אברהם אבינו הוא בקו הימין, כמים היורדים ממקום גבוה למקום נמוך, אבל יצחק בקו שמאל, כאש העולה ממטה למעלה. החסד הוא כמים יורדים, העבודה-התפלה היא כאש עולה, והתורה היא כרוח העולה ויורד באמצע. אבל עמוד שמאל זה "כל אור חוזר חוזר לקדמותו ממש" – חוזר לעצמות – ולכן אומרים בעתיד ליצחק "כי אתה אבינו", כי הוא חוזר ועולה עד לעצמות. בהסבר פשוט, הוא מעורר את הנשמות לעשות תשובה. התעוררות לחזור לה', לחזור בתשובה, לחזור אל השרש – זה הכח של יצחק, כח של העלאת ניצוצות. כך כתוב "באבֹד רשעים רנה" – כשמאבדים רשעים עולה רנה. אבל כתוב שזה בזכות העלאת ניצוצות, יציאתם מהקליפה, ועליה זו עצמה היא השיר שנקרא רנה. רנה תפלה בגימטריא 770 – זה הרמז מה קורה בבית משיח, בפרט הלילה (זה קורה תמיד, אבל פעם אחת בשנה – הלילה – אומרים "לשמוע אל הרנה ואל התפלה", ופעם אחת באלף שנה אומרים כאן סליחות בערב שנת 770, צריך קריאה עמוקה עמוקה להביא משיח, צ'אנס אחד באלף שנה, כעת, הצ'אנס האחרון, לכוון בסליחה זו כאן, ב-770, שמשיח יבוא כעת). שוב, אמרנו שזה קשור בפרט ליצחק ורבקה – "יצחק ירנן" ו-תפלה בגימטריא יצחק-רבקה. זה הרמז של "ביתי בית תפלה".

מקו שמאל נעבור לקו ימין, לרמז של "בית שמגדלין בו צדקה". "תורה לשון הוראה", כמו שמביא הרבי בשם הרד"ק – לא רק שכל, או ידע, אלא הוראה מה לעשות. התורה מלמדת אותנו "דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום". כמו שלקחנו מהתפלה שתי מלים, רנה תפלה, כאן נחבר שני התארים – דרכי נעם שלום בגימטריא 770. הרבי אמר שכל דבר צריך ללמד ולהעביר "באופן המתקבל" – זה ב"דרכי נעם". דרך התורה, דרך החסידות, היא "דרכי נעם" ו"שלום" – כל דבר צריך לעשות בדרכי נעם ובשלום. זה חסד, בגלל שדרכי נעם ושלום הם יחסי אנוש של אדם, והם נובעים מאהבת הזולת. הבעל שם טוב קרב גם לא-יהודים, והרבי אמר ללמד אותם שבע מצוות בני נח – הכל צריך להיות בדרכי נעם ובשלום. ליהודי מושלם יש לנו מודל – הרבי מליובאוויטש. הרבי אמר דעות באופן הכי תקיף וחזק, אבל הכל בדרכי נעם ושלום. זה הרמז של צד ימין ב-770 – הוא מזין ומגדל גמילות חסדים, דרכי נעם ושלום.

נעבור לרמז של עמוד התורה: בית כנסת הוא מקום תפלה, אבל באותו זמן זה גם בית מדרש. יש כאן גם ישיבה של בחורים, שמקיימים "והגית בו יומם ולילה". מה מיוחד בתורה בבית המדרש הזה משאר בתי מדרש וישיבות? יש הרבה בתי מדרש וישיבות, מה מיוחד ב-770? היחוד של הבית הזה הוא איחוד וחיבור בין שני ממדי התורה, נגלה וחסידות. כל בחור כאן צריך ללמוד נגלה, לעשות סמיכה ולהיות רב (שיכול לפסוק בשאלות), אבל החידוש הוא פנימיות התורה, "נשמתא דאורייתא". יש גופא דאורייתא ונשמתא דאורייתא, והמקום שמחברים אותם זה 770 – זה היחוד של לימוד התורה ב-770. זה הקדמה כדי להבין את הרמז שנוגע לתורה ב-770. שמשון הגבור אמר – כשחד חידה (מעין מבחן, התערבות, אם יצליחו לפענח את החדה) – "מהאוכל יצא מאכל ומעז יצא מתוק". החלק השני של החדה יותר מפורסם – "ומעז יצא מתוק". בפשט, פענוח החדה זה דבר ששמשון עצמו עשה – הוא הותקף על ידי אריה, והוא שסע אותו (הרג אותו וחלק אותו לשנים), וכעבור זמן שעבר שם ראה שיש בגופה דבש. לכן פתרון החדה "מה עז מארי ומה מתוק מדבש". החדה שלו הוא אם תוכלו לומר מה אני מתכוון כשאני אומר "ומעז יצא מתוק". מרעיו הכריחו את אשתו הפלשתית הצעירה לגלות להם את הסוד, זה סוף הספור, אבל בלי זה לא היו מצליחים לפתור את החדה. הפתרון הוא שה"עז" הוא אריה וה"מתוק" זה דבש. זה קשור לראש השנה, ולכל חדש תשרי, שאוכלים דבש – כי מבקשים מה' שנה טובה ומתוקה, וכבר מט"ו באב מאחלים "כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה", והסמל הגשמי של זה הוא דבש. שמשון בכחו העל-טבעי הרג את האריה, ואז היה שם דבש. "ומעז יצא מתוק" בגימטריא 770 (טוב לעשות גימטריאות יחד – לא לסמוך על אף אחד, אלא לעשות את הגימטיראות בעצמך; ומעז = יחי המלך). זה רמז מאד חשוב בתנ"ך שעולה אותה גימטריא. הכל עולה 770, ורק עז (תיאור האריה) עולה 77 – הכל עולה י"פ עז, הוא הבסיס של 770. אם אני לוקח משהו עז ורק מכפיל אותו עשר פעמים זה "ומעז יצא מתוק". ב-עז עצמו לא מרגישים את המתיקות, אבל כשיש התכללות – שמוצאים עשר ספירות ב-עז – זה נעשה 770, ואז העז עצמו נעשה מתוק. איך זה קשור ללמוד התורה? התורה עצמה נקראת "עז" – "הוי' עז לעמו יתן הוי' יברך את עצמו בשלום", "אין עז אלא תורה". אבל אין מתוק כמו התורה, וחז"ל אומרים על הפסוק "דבש מצאת אכול דייך" שרומז למעשה מרכבה – הסודות הכי עמוקים בתורה. יש "מעשה בראשית", סודות הבריאה, שמתחילים ממחר (כ"ה אלול), אבל העומק הוא "מעשה מרכבה", סודות אלקיים, ש"הכל הוא ה' וה' הוא הכל". הסודות נקראים דבש, זה פנימיות התורה, והעז של התורה זה בפרטות לימוד נגלה – צריך ראש חזק, הבנה מעמיקה, בשביל לפסוק נכון (זה לא תלוי רק בשכל, אלא בסיעתא דשמיא), צריך עז של תורה. אבל "ומעז יצא מתוק" זה שמנגלה בתורה תצא חסידות – שמלימוד שו"ע מגיעים ללימוד תניא. איפה זה קורה? ב-770. הרבי אמר שגם שו"ע אדה"ז הוא חסידות. הרבה פעמים הרבי אמר שתפקיד ישיבה זו, תפקיד הדור הזה, שיהיה חבור מוחלט בין נגלה ופנימיות התורה. זה לא פשוט, אבל זו המטרה. זה רמז של התורה. ידוע שבכל התורה יש ארבעה רבדים, פשט-רמז-דרוש-סוד, אבל יש עוד ארבע מדרגות שמוסברים בחסידות – פשט, משל, רמז, חדה. זו החדה של התורה, חדה גם מלשון חדות ומלשון אחד. בכל התנ"ך יש חדה אחת – חדת שמשון לפלשתים (הכח לנצח את הפלשתינים הוא מהפסוק הזה, "ומעז יצא מתוק").

אמרנו שהרמז של חסד הוא "דרכי נעם"-"שלום", הרמז של תפלה הוא "רנה... תפלה" (מתפלת הערב) והרמז של התורה הוא סוד החדה "ומעז יצא מתוק". כל התורה היא חדה, וזה גם מדרגה בתוך התורה, והחדה היחידה בתנ"ך היא הפסוק הזה – "ומעז יצא מתוק", מהאריה יצא הדבש שאוכלים מראש השנה עד הו"ר (בכל ימי המשפט, להמתיק את כל הדינים). אם יש שלשה קוים צריך מלכות – זה עצם הרמז של "בית משיח". מה עם היסוד? היסוד לוקח את שלשת הקוים (שלשת האבות) ומחבר אותם כדי להעביר אותם למלכות – זה "פרצת". בקבלה מוסבר שהכח לפרוץ הוא כח של יסוד, כח של "צדיק יסוד עולם". אז יש לנו התבוננות בשלשה קוים – תורה תפלה וצדקה שהבית הזה מגדל – בכח היסוד, הצדיק, פרץ המשיח, לקחת את שלשת הקוים ולהמשיך אותם למטה ל"בית משיח", הבית הפיזי הזה, "בית רבינו שבבבל". זה התבוננות לכל פעם שהולכים ל-770, והדגש הלילה הוא "לשמוע אל הרנה ואל התפלה". נאמר לחיים.

ב. חמשה ימים מיוחדים באלול לחמשה רמזי אלול

יודעים שהרבי נתן חמשה ר"ת שונים לאלול – כעת מתכוננים לתשרי, אבל עומדים בסוף אלול, יש חיבור בין אלול לתשרי. יש הרבה שיחות של הרבי על חמשת ר"ת של אלול, והרבי בקש שכל שנה נזכיר את חמשת הר"ת ונחזור ונתבונן בהם. זה קשור למה שעשינו כעת, כי שלשה ר"ת של אלול רומזים לתורה ולתפלה ולצדקה, ויש עוד שנים – אחד שענינו תשובה ואחד שענינו גאולה. בקצרה: הרמז של תורה – "אנה לידו ושמתי לך", פסוק האמור ברוצח בשגגה שבורח לערי מקלט, כי "דברי תורה קולטין". האריז"ל מסביר שכל עבירה היא רצח בשגגה, וצריך לברוח ל"דברי תורה קולטין", והחדש המיוחד לזה בשנה הוא חדש אלול – זמן ללמוד תורה ובפרט פנימיות התורה ובפרט ענינים בפנימיות התורה שמעוררים לתשובה, היו חסידים בדורות קודמים שלמדו בזמן זה "דרך חיים" לאדמו"ר האמצעי, ובדורות קודמים לפני החסידות למדו תקוני זהר (שמחולק לימי אלול, כמו תהלים, וכך אומרים מקובלים וגם בחסידות הכללית). הרמז של תפלה – הרמז הכי מפורסם, ואולי הכי חשוב ביניהם, "אני לדודי ודודי לי". הקשר של חתן וכלה בין הקב"ה לכנס"י, והכלה אומרת "אני לדודי ודודי לי", זו התחושה של התפלה בכלל, ובפרט התפלה באלול כאשר המלך בשדה שמקבל את כולם בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות לכולם. הרמז של גמילות חסדים בא ממגלת אסתר (מחדש אדר, הקצה השני של השנה, הצד המקביל של הלוח) – "איש לרעהו ומתנות לאביונים". החסד של אלול מתקשר לפורים. את הרמז של תשובה קראנו היום בתורה – "את לבבך ואת לבב". כתוב שלע"ל ה' ימול את לבבנו ואת לבב זרענו לאהבה וליראה את ה' – מילת הלב היא תשובה. לשוב אל ה' זו מילת הלב – המאמר שאדה"ז מסביר את זה הוא המאמר שחוזרים בברית מילה. הרמז של גאולה הוא למפרע – "להוי' ויאמרו לאמר אשירה", בתחלת שירת הים, כאשר נגאלנו ממצרים (ולפעמים הרבי אמר "ויאמרו לאמר אשירה להוי'").

לא זוכר אם אמרנו פעם: כעת מתחילים סליחות – תחלת תפלות ימים נוראים – והרמז של תפלה הוא "אני לדודי ודודי לי" (הרמז הכי ידוע של אלול, כל אחד שתשאל אותו מה רומז אלול יאמר זאת). הרבי אמר שזה הרמז של תפלה, והחדיר למודעות גם את ארבעת הרמזים הנוספים.

כעת נשאל שאלה – אם הרמז הזה שייך לכל תפלות אלול, ובמיוחד לסליחות (התפלות המיוחדות לחדש אלול), אז מה היום המיוחד לרמז התורה של אלול? אם יש יום מיוחד לרמז התפלה – תחלת הסליחות – אז מה היום המיוחד לרמז התורה? בחב"ד זה פשוט, יש באלול יום של ישיבה – ט"ו אלול, יום יסוד תומכי תמימים. אלול הוא חדש של ישיבה – אחד מ"ירחי כלה" – חדש של "עיר מקלט", והיום המיוחד לאספקט זה של אלול הוא ט"ו אלול, יום יסוד הישיבה, תו"ת.

מה עם יום מיוחד נוסף באלול, ח"י אלול? ח"י אלול הוא יום הולדת שני המאורות הגדולים, הבעל שם טוב ואדמו"ר הזקן. הבעל שם טוב אמר שנולדתי ב-חי אלול כי נשמתי ירדה לעולם כדי להחדיר חיות בעבודת אלול – עבודת התשובה. לפני חסידות, לפני שבאתי לעולם, התשובה היתה מרירה – תענית שק ואפר בכי הספד. הבעל שם טוב אמר שאני באתי לשנות לגמרי את התשובה, להחדיר לה חיות. בשביל זה צריך את המאור הגדול הנוסף, אדמו"ר הזקן, שיחדיר זאת בפנימיות. היחס בין הבעל שם טוב לאדמו"ר הזקן הוא כמו בין מקיף לפנימי, כמו השמש והירח – הירח לוקח את אור השמש ומחדיר אותו בפנימיות, לתוך הלב, לאור שאפשר להסתכל בו. הבעל שם טוב ואדמו"ר הזקן יחד מחדירים חיות לעבודת אלול, עבודת התשובה. אז הבעל שם טוב אמר ש-חי אלול זה חיות התשובה של אלול – זה היום של התשובה, היום של הרמז "ומל הוי' אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך לאהבה את הוי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך למען חייך". יש רמז מדהים באמת, שבפסוק הזה יש חי מלים ("למען חייך", "הכל הולך אחר החיתום") ו-אלול אותיות ("את לבבך ואת לבב") – רמז מדהים שזה הרמז של חי אלול בפרט, כפי שהבעל שם טוב עצמו אמר שאני באתי להחדיר חיות בעבודת חדש אלול. כעת אפשר 'להרגיש טוב' עם זה שאמרנו שהיום של תשובה, תשובה חסידית, הוא חי אלול.

אז אמרנו שסליחות זה התפלה של אלול, ט"ו אלול התורה של אלול וח"י אלול התשובה של אלול, מה עם הצדקה והגאולה של אלול? איזה שני ימים חשובים יש בחדש אלול? אחד מהם מחר בערב, כ"ה אלול, היום הראשון של הבריאה. בראש השנה אומרים "זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון" – זה "תחלת מעשיך" אבל רק "זכרון ליום ראשון", ליום הראשון של הבריאה. ראש השנה הוא היום הששי, בו נברא אדם הראשון (וגם חטא ועשה תשובה), היום הראשון לקיום אנושי, אבל היום הראשון של הבריאה הוא כ"ה אלול. הזכרנו את ההבדל בין מעשה בראשית למעשה מרכבה, ומה אדמו"ר הזקן אומר בתניא על היחוד של הבריאה, החל מ-כה אלול? על הפסוק "לכל תכלה ראיתי קץ רחבה מצותך מאד" מסביר אדה"ז באגרת הקדש ש"מצותך" היינו צדקה (סתם מצוה היא צדקה), והצדקה של ה' היא הבריאה המתמדת של העולם. גם אם לא מגיע לבריאה להמשיך, הצדקה של ה' שבכל רגע ממשיך את הבריאה מאין ליש (ו"אל יוציא אדם את עצמו מהכלל", שגם הוא מתהווה בכל רגע יש מאין). "ברא" בעברית זה גם בריאה וגם לשון בריאה – חסד גדול של ה' בכל נשימה שלי. התבוננות פנימית שה' עושה צדקה בכל עת, צדקה אין סופית, בכך שמהוה את המציאות ואותי בכלל בכל רגע ורגע. זה "רחבה מצותך מאד" – שהמצוה שלך רחבה עד אין סוף, בהתהוות הבריאה בכל רגע. זה בכל יום, אבל כמובן מדגיש בתחלת הבריאה – מחר בערב, ב-כה אלול. אז אפשר לומר שהיום הזה בפרט הצדקה שבחדש אלול. ה' ממשיך לתת צדקה – קיום ובריאות לכל אחד – בכל יום ובכל רגע, ואנחנו מצווים להתדמות אליו בריבוי צדקה. אגרת יפה באגה"ק בתניא של היום שגם מי שהוא עצמו עני צריך להשתדל בכל מאודו לתת צדקה. ממי לומדים על חשיבות הצדקה? מהקב"ה, שבכל רגע בורא את העולם וממשיך בצדקה.

לאיזה יום שייך הרמז של גאולה? זה עוד תאריך של חב"ד (ט"ו אלול יום של חב"ד, ח"י אלול יום של כל החסידות, סליחות יום של כל האשכנזים, כ"ה אלול יום של העולם). יש באלול שני ימי הולדת גדולים – ח"י אלול והיום האחרון של אלול, כ"ט אלול, יום ההולדת של הצ"צ. צמח צדק זה מנחם מענדל, ובתנ"ך "צמח צדק" זה שם של משיח – "מנחם שמו" לומדים "צמח שמו ומתחתיו יצמח". לכן זה יום של גאולה. מכל הרמזים, הרמז של גאולה הוא מלמטה למעלה, למפרע, גם הוא "אור חוזר" ש"כל אור חוזר חוזר לקדמותו ממש" – "אסתלק יקרא דקוב"ה בכולהו עלמין", כמו שהרבי מסביר ב"באתי לגני". אור הגאולה הוא אור אין סוף הסובב כל עלמין, שגילויו רק בדרך הסתלקות. צדיק שנולד בערב ראש השנה – לידה זה ירידת הנשמה לגוף, ולא סתם נשמה אלא נשמה כללית, נשמת משיח, שאז "מזלו גובר". אבל היום האחרון של השנה הוא היום בו כל האור של השנה, כל הכח, מסתלק (כמוסבר בתניא), ולמחרת בתקיעת שופר מאיר אור שלא האיר מעולם. אבל מה שקורה ביום האחרון בשנה הוא שהכל עולה למעלה. זה ה"אחרית שנה", אבל "אחרית שנה" היא כמו "אחרית הימים" – זמן בו הכל נגמר, הכל עולה, לטובת המהפכה של משיח, הגאולה האמיתית והשלמה. גם הרבי אמר ש"הכל נגמר" – נסתיימה עבודת הבירורים, כבר עשו תשובה. הרבי הסביר שהכל נגמר – הגלות נגמרה. אמר שנתגעגע לגלות, זמן של מסירות נפש, אבל כמה שהגלות זה דבר יקר – זה נגמר. זה מנטליות של היום האחרון של השנה. אז קורים שני דברים – הנשמה יורדת לגוף, מלמעלה למטה, אבל כל הימים, כל ההסטוריה, עולים למעלה ומסתלקים, כדי שלמחרת בתקיעת שופר ימשך אור חדש ומחודש, ימות המשיח. הרמז של גאולה הוא בדרך אור חוזר, שייך ליום האחרון של השנה, יום ההולדת של הצ"צ ששמו הוא שמו של משיח.

זה היה פרק שני, לקחת את כל ר"ת של אלול ולתת להם זמן מיוחד בחדש אלול, והכל עם דגש על כך שעוד שעה ועשר דקות נתחיל סליחות – התפלה של חדש אלול, השיא של "אני לדודי ודודי לי".

ג. פירושי "אני לדודי ודודי לי" בסליחות

כעת נתבונן רק ב"אני לדודי ודודי לי": כשאני אומר "אני לדודי ודודי לי" – אין פועל במשפט הזה, והפעולה רמוזה רק באות ל. בלי ה-ל – אני-דודי – לא כתוב מה קורה ביני לבין אהובי (באנגלית I am to my… He is…, אבל בעברית אין את ה-am וה-is). יש סוד מרבי אברהם אבולעפיא של הלב היהודי – שתי אותיות ל הפונות זו אל זו. זה ה"לדודי... לי". מה הכוונה ב"אני לדודי"? מה הפועל כאן? מה הכוונה בלהיות ל...? כעת מגיעים לשיא של "אני לדודי" בבקשת סליחות ואז ה' נותן לנו את הסליחה והכפרה שנקראת "ודודי לי". מה בדיוק הכוונה של "אני לדודי"?

אם איני יודע שהרבי אמר שזה הרמז של תפלה של אלול, אלא אני רק קורא בשה"ש – "כל השירים קדש ושיר השירים קדש קדשים" – איך אני מבין את הכוונה? איך ממחישים את זה? הדימוי הראשון שעולה לראש כשהכלה אומרת "אני לדודי" היינו שאני ומסורה לחתן, וכשהיא אומרת את זה באתערותא דלתתא (חדש אלול הוא אתערותא דלתתא) אזי "ודודי לי", הוא מסור לי.

אבל נלך עוד צעד – בפשט, עוד לפני שמדברים על תפלה, איזו עוד משמעות יש ב"אני לדודי ודודי לי"? עוד פשט, ואולי יותר פשט, שהאות ל בעברית מבטאת שייכות. "האשה הטובה היא החבר הטוב" – אני יכול להיות החבר הטוב שלך, החבר הנאמן והמסור שלך, שמוכן לעזור בכל דבר ("עזר כנגדו"), אבל יש יותר מזה. כשמתחתנים זה לא רק להיות שני חברים הכי טובים – זה טוב מאד להיות חברים הכי טובים, אבל זה לא עצם ענין הקדושין – אלא יש קנין, "הרי אתה מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל". בעברית "לי" זה כמו "שלי", הפשט של "אני לדודי" הוא לא רק אני מסורה לדודי, אלא אני שייכת לדודי, ואז ההמשך הוא "ודודי לי" – לא רק שדודי מסור ונאמן לי, אלא שהוא שייך לי, הוא שלי. כולם זוכרים את "היום יום" שהרבי מביא שאדה"ז שמע את אשתו אומרת "מיינר" – שלי אומר – וכשהוא שמע זאת נכנס לדבקות ואמר "במצוה אחת אני שייך לך, בכמה מצוות אני שייך לקב"ה, ואמר על זה "צאנה וראינה בנות ציון", שמ"בנות ציון" אפשר לראות כמה אני שייך לה'. לכתחילה ראוי להיות מסור, אבל בכל מקרה "אני לדודי" – אני שייך לו. זה הפשט של "אני לדודי ודודי לי" – זה מה שמתכוונים בתפלה, המדרגה הזו של אלול, "אני לדודי ודודי לי".

אם איני יודע שזה רמז של תפלה ובקשת סליחה, לא הייתי מתעלה מהבנה זו, אבל כשאומרים שזה תפלה ובקשת סליחה זה עוד הסבר. ה' הוא אבינו ומלכנו, אבל בחדש אלול רואים שהוא גם דודנו. כעת האשה שלא הייתה כל כך מסורה באה לבעלה ואומרת לו – אני שייכת לך, ובכך מבקשת שתסלח לי. לכן "אני לדודי" – אני חוזרת בתשובה, מפנה פנים ומכירה בכך שאני צריכה מחילה. אם זה כך, אז איך מתפרש "ודודי לי"? צריך שיתפרש באותו אופן (כמו שפרשנו קודם – אני מסורה לדודי ודודי מסור לי, אני שייכת לדודי ודודי שייך לי). אם כעת בסליחות קוראים אני באה לדודי לבקש סליחה, אז מה האור חוזר של "ודודי לי"? באתערותא דלתתא מעוררים אותו דבר באתערותא דלעילא – גם הקב"ה מבקש ממני סליחה. אם איני בא לפני ה' עם כל החרטה ובקשת הסליחה הפנימית איני יכול לשמוע את התגובה של ה' בבקשת הסליחה ממני. זה מהדברים העמוקים בחסידות, שמתבססים על חז"ל שאומרים שכל ראש חדש ה' אומר "הביאו עלי כפרה שמעטתי את הירח". ה' אומר שכל יום אני מתחרט, עושה תשובה, על שבראתי את יצר הרע. יש הרבה סיפורים בחסידות על יהודים פשוטים, שהבעל שם טוב אהב אותם, שעשו חשבון – מה אני עשיתי לה' ומה ה' עשה לי, דין וחשבון, ובסוף מסכמים שאני חטאתי הרבה אבל גם אתה ציערת אותי הרבה. הרעיון הוא ש"כמים הפנים לפנים כן לב האדם אל האדם" וכמו שאני מבקש מה' סליחה כך הוא מבקש ממני. באלול "ואני המתחיל" מלמטה, אני מבקש סליחה מה', אבל גם ה' מבקש סליחה ממני. כך עושים שלום בית – אחד מתחיל ומבקש סליחה בדמעות מהשני, זה "אני לדודי", וצריך להיות באמת, לא מן השפה ולחוץ, ואז התגובה היא "ודודי לי". אם אני מפרש "אני לדודי" כבקשת סליחה שלי מדודי על מה שהייתי לא בסדר, אז "ודודי לי" מבקש סליחה על שברא את יצר הרע.

איך עוד אפשר לקרוא "אני לדודי ודודי לי"? הסברנו שאני בא אליך מעומק הלב ובוכה ומבקש שתסלח לי, וזה הסימן האמיתי ש"אני לדודי". אבל אפשר להסביר ש"אני לדודי" היינו שאני בא לבית הכנסת והמחשבה הראשונה שלי – לומר לה' 'אני סולח לך'. עוד לפני שאתה סולח לי, ועוד לפני שאבקש ממך סליחה, אני סולח לך. בגלל שאני יודע שאם לא אומר לה' שאני סולח לו לא אוכל לבקש שיסלח לי – אם אני חושב שהוא אשם למה אני בא לבקש סליחה. צריך להתחיל מזה שאני אוהב אותך וסולח לך על הכל. כך עושים שלום בית, שהכלה מבקשת סליחה, אבל זה מתחיל מכך שאומרת שאני אוהבת אותך כל כך שמוחלת לך על הכל בלי תנאי. אם אני בא אל ה' בדרך זו, שאני מוחל לך, "אני לדודי", מוחל לך בכל מקרה, אז ה' מוחל לי – "ודודי לי", בלי תנאי ובלי חשבון. כשאני בא ומוחל לה' מראש אז הוא מוחל לי ואז משיח בא כי הכל נקי. אז הסבר אחד היה ש"אני לדודי ודודי לי" היינו שאני מבקש סליחה מה' ואז ה' מבקש סליחה ממני, וההסבר השני ש"אני לדודי ודודי לי" היינו שאני מוחל לה' ואז ה' מוחל לי.

נעמיק בכך לפי כוונה של הקבלה ב"אני לדודי ודודי לי": בחדש אלול מאירות יג מדות הרחמים, המתחילים בשם "אל" לפי הקבלה – שם החסד, שהוא גם השם של סליחה ומחילה. רואים את זה שלש פעמים בתפלה בכל יום – "סלח לנו... מחל לנו... כי אל מוחל וסולח אתה". חדש אלול מתחיל באותיות אל, ובמספר סדורי (בו ל = 12) אלול עולה אל (במספר רגיל). במספר קטן אלול עולה 13 (היפוך ספרות של 31), רמז ל-יג מדות הרחמים. כשכותבים אל במילוי – אלף למד – בגימטריא הפנים, אור הפנים. זו כוונה בקבלה של "אני לדודי ודודי לי" = 185. המשכת אור הפנים – פני אריך אנפין – "אור פני אל", זה יגהמ"ר. יש שתי פנים, כל אחד 185, וביחד זה שע נהורין. אנחנו מבקשים מה' לסלוח לנו, ובקבלה ובפרט בחסידות מוסבר שהכוונה היא לא רק שיסלח ולא יעניש אותי, אלא אני מבקש מה' שבגלל חטאי פניו אינם מאירים אלי, ואני מבקש שיחזיר את אור פני אלי וזה יעורר אותי לשוב אליו בלב שלם ונפש חפצה. אם בני זוג כועסים הם לא מביטים זה בזה, ובסליחות מבקשים שתביט בי שוב כמו אוהב – שיהיה שוב מבט של "אני לדודי ודודי לי". יש פעמיים "אני לדודי ודודי לי" – כל אחד הוא אל מלא ("אל מלא רחמים"), בלשון הזהר זה פנים מאירות ופנים שוחקות, "תרין תפוחין דנהירן תדירא דחדאן תדירא". שע בגימטריא פרץ, זה מביא את המשיח. לבקש מה' לסלוח לי ואז ה' עונה בבקשה סלח לי – זה צד שמאל (בקשה זה תפלה), אבל הפירוש השני, שאני אומר לה' שאני סולח לו בלי תנאי ואז הוא אומר שסולח לי בלי תנאי, זה צד ימין, זה חסד נקי, "כי אל טוב וסלח אתה". בכוונות שמו"ע הכוונה של "סלח לנו" היא של חסד, "כי אל טוב וסלח אתה", "חסד אל כל היום" – ה"אני לדודי" החסידי הוא לומר אני סולח לך (בלי לדון אם אתה סולח לי). אם "אני לדודי" אז "ודודי לי" כמים הפנים אל הפנים. צד ימין שלי הוא אני סולח לך וצד שמאל שלי הוא אני מבקש שתסלח לי, וכך מצד ה' – בצד שמאל שלו, כביכול, הוא מבקש שאסלח לו, ובצד ימין שלו, כביכול, הוא אומר שסולח לי. על ידי הסליחות שלנו ושלו יבוא משיח תיכף ומיד ממש, כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה, שנת משיח.