סדר עא עונשי מיתה לרס"ג

את עא עונשי המיתה מסדר הרס"ג כך: 23 עונשי כרת (כנגד 23 סנהדרי קטנה, הדנים דיני נפשות, כאשר סך כל העונשים הוא 71, כנגד 71 סנהדרי גדולה כנ"ל), 18 עונשי סקילה, 10 עונשי שריפה, 10 עונשי מיתה בידי שמים, 6 עונשי חנק, 2 עונשי "קנאין פוגעין בו" ו-2 עונשי הרג (כאשר ד מיתות בית דין נכללות ב-36, המתחלקות ל-18 סקילות ועוד 18 מיתות אחרות, המתחלקות ל-10 שריפות, 6 חניקות ו-2 הריגות, ודוק). בפשטות, הסדר בנוי על המספרים, מהגדול לקטן. גם בשני הזוגות שמספרים זהה זה ההגיון הפנימי – את 10 עונשי השריפה מקדים הרס"ג ל-10 עונשי מיתה בידי שמים משום שראשונים אחרים מונים רק תשע מיתות בידי שמים בעוד 10 השריפות הם לכו"ע, ואת 2 עונשי "קנאין פוגעין בו" הוא מקדים ל-2 עונשי הרג משום שבמשנה נזכר דין שלישי של "קנאין פוגעין בו" (ואם כן יש 3 עונשי "קנאין פוגעין בו", כנגד בית דין של שלשה שנקראו "אלהים" לעשות דין!).

שבעה סוגי מיתה כנגד שבע המדות

ועוד יש לומר שלדעת הרס"ג שבעת סוגי העונשים מסודרים לפי הז"ת על הסדר, ובקיצור: כרת בחסד, בסוד "וכרות עמו [עם אברהם[ה], שמדתו חסד] הברית". סקילה-רגימה בגבורה, סוד "דמיהם בם" – לשון סקילה – שפיכות דמים וסוד "בם" בגבורה (יש בתורה ה פעמים "דמיהם בם", כנגד ה גבורות, ועוד ב פעמים "דמיו בו" כנגד ב כוללים, חותם ביסוד וחותם-בתוך-חותם במלכות, סוד ז-הב בגבורה[ו]). שרפה בתפארת – אפר תחת פאר. מיתה בידי שמים בנצח, חיים נצחיים מן השמים (נמצא ששתי המיתות שבידי הקב"ה, כרת ומיתה בידי שמים הן זו תחת זו בקו ימין, חסד ונצח ענף החסד, "מוליך לימין משה" שהרג את המצרי להציל את אחיו היהודי, וד"ל). חנק בהוד, שחנוק ואינו מסוגל להודות (מכה אביו ואמו בחנק תחת מקלל אביו ואמו בסקילה, הוד תחת גבורה). קנאין פוגעין בו ביסוד, "חרב נוקמת נקם ברית" (ראה לקמן בסוד גואל הדם). הרג במלכות, שהרג היינו מיתת המלכות דווקא, ודוק. ולסיכום:

עיון בסדר מיתות הרס"ג לפי פרצוף המיתות הכללי

בהתאמה לפרצוף המבואר כאן, 23 עונשי כרת רומזים לכך שהכרת שייך לכתר, שהרי כג עולה חיה, וידוע ששרשי החיה-יחידה הן בחיצוניות ופנימיות הכתר – שרש החיה באריך (שם החכמה ד-מה) ושרשה היחידה בעתיק (שם הכתר ד-מה), ודוק. עונש הכתר הוא מצד אריך דווקא, שהרי מצד עתיק, שרש היחידה שבנפש, שבה חביון עז העצמות, ה"ניצוץ קטן בורא" ממש שמתלבש ב"ניצוץ קטן נברא ששמו יחידה", ישראל לא חטא מעולם (והוא בפרט מצד פנימיות עתיק, רדל"א, שהרי ז"ת דעתיק מלובשות ב-ז תקוני גלגלתא דאריך וכו', והסימן: חיה-חדוה בריבוע = תענוג, מדת ז"ת דעתיק), ודוק. וכן 10 עונשי מיתה בידי שמים[ז] רומזים למבואר כאן שמיתה בידי שמים מכוונת לספירת החכמה, ה-י של שם הוי' ב"ה. והנה, לפי סדר המיתות ברס"ג הכריתות מופיעות לפני סקילה ושריפה והמיתות בידי שמים לפני חנק, "קנאין פוגעין בו" והרג. על פי הקבלת מיתות בית דין לשם הוי' דבינה, נמצא בסדר זה שהכתר משפיע ל-יה דבינה (סקילה-שריפה), סוד אמא עילאה, ואילו החכמה משפיעה ל-וה דבינה (הרג-חנק), סוד תבונה. בסדר זה ה תתאה (חנק) קודמת ל-ו (הרג), בסוד "בכל דרכיך דעהו" – דע ה ו, חבור ה תתאה ל-ו (בסוד "אם אין דעת אין בינה", וד"ל) – כאשר "קנאין פוגעין בו" הוא כאן סוד יסוד אמא המחבר את מלכות דאמא בתפארת דאמא, ודוק היטב.

חסד וגבורה – "קנאין פוגעין בו" ו"פרחי כהונה... מפציעין את מוחו"

נמשיך בפרצוף המיתות, לחסד וגבורה. חו"ג הם זוג שהולך ביחד, שניהם יוצאים מאותה משנה בסנהדרין: "הגונב את הקסוה והמקלל בקוסם והבועל ארמית, קנאין פוגעין בו. כהן ששמש בטמאה, אין אחיו הכהנים מביאין אותו לבית דין, אלא פרחי כהנה מוציאין אותו חוץ לעזרה ומפציעין את מוחו בגזירין". "קנאין פוגעין בו" זה גבורה – מיתת קנאין. "פרחי כהונה מוציאין אותו וכו" זה סגירת חשבון בתוך המשפחה, מיתה משפחתית – זה הכהנים, משפחה מגובשת שסוגרים את כל החשבונות בפנים. מיתת פרחי כהונה בחסד – כהנים בחסד. מיתת קנאים בגבורה, אך כאשר פינחס עשה את ה"קנאין פוגעין בו" (מצד הגבורה) הוא נעשה כהן (מצד החסד) – ראו שיכולים לצאת ממנו פרחי כהונה. "לא נתכהן פינחס עד שהרגו לזמרי". על "בקנאו את קנאתי בתוכם" מפרש רש"י: "'בקנאו את קנאתי'. בנקמו את נקמתי, בקצפו את הקצף שהיה לי לקצוף. כל לשון קנאה הוא המתחרה לנקום נקמת דבר". וידוע ששרש הנקמה הוא בבינה (ראה מאמר "חמש מצות כלליות" במלכות ישראל) והקצף בגבורה, נמצא שקנאת פינחס הוא בסוד "אני בינה לי גבורה", וד"ל (לשון "מתחרה" הוא כמו מתחמם, מיסוד האש שבגבורה). בביטוי "פרחי כהונה", לשון "פרחי" לא משמע רק צעירים (ראה במפרשים שאין דין זה בצעירים דווקא) אלא זריזים – "כהנים זריזים הם" (וכן מה שפרח מטה אהרן, היינו בזריזות, וכן פנחס, לדברי המדרש, פרח באויר, שגם בזכות זה נתכהן). לעומת זאת, בלשון "קנאין" לא מודגשת הזריזות, תכונת החסד מצד עצמו, אלא עצם הקנאות, תכונת הגבורה, ודוק.

נצח-הוד-יסוד-מלכות – "הבא להרגך השכם להרגו", דין רודף, גואל הדם ומורד במלכות

הכי מענין, אולי, זה התפארת, אך נקדים את הנה"י: נצח זה "הבא להרגך השכם להרגו", הנלמד מהדוגמה של דין בא במחתרת. יש כמובן מיתות שאין בהם חלוקה בין יהודי ללהבדיל אינו יהודי, אבל כל המיתות כאן חלות גם על יהודי. ברור שהנצח זה "השכם להרגו" – נצחון על הבא להרגך. כנגד ההוד מכוון דין רודף. צריך להציל את הנרדף מידי הרודף – "לא תעמֹד על דם רעך". "דם רעך" מכוון כנגד הוד בקבלה (בשבעת המשקים הדם בהוד), והמצוה היא לא לעמוד יציב על רגל שמאל שלך (אחרת תסבול מרגל שמאל) בלי להחלץ להצלה. אם אתה רואה רודף צריך להציל את הנרדף גם בנפשו של הרודף. ברור למדי שמיתת רודף, שהיא מצוה על כל אחד ואחד, זו מיתת ההוד בפרצוף שלנו. מה לגבי יסוד? זה גואל הדם. זה שיש קרוב משפחה שהוא גואל הדם, ואם הרוצח בשוגג יוצא מעיר מקלטו יש לו רשות – ואולי אפילו מצוה – לפגוע בו, זה מיתת יסוד (גם כי זה ענין משפחתי, ריכוז כל החסדים ביסוד, וגם היסוד נקרא "גואל" בכל מקום). קודם היה "לא תעמד על דם רעך" לפני שדמו נשפך וכאן זה "גואל הדם" שכבר נשפך (נמצא שיש בפרצוף שלנו שלשה מקומות של "דם": איסור שפיכות דמים בכל מקום הוא בגבורה – "לא תרצח" בגבורה בעשה"ד – וגם בנוגע ל"קנאין פוגעין בו", שבגבורה, יש סברה בירושלמי שאין רוח חכמים נוחה מזה. "לא תעמד על דם רעך" בהוד, וגם כאן אם יכול להציל באחד מאבריו של רודף עדיף. גואל הדם ביסוד, הנוטה לשמאל כידוע, ודוק). על היסוד כתוב "חרב נוקמת נקם ברית" – גואל הדם הוא ה"חרב נוקמת נקם ברית". מה נשאר למלכות? מיתת מלכות, כגון במי שמורד במלכות, זה פשוט, דין מלכות. מי שמורד במלך לא חייב אף אחת מהמיתות הקודמות, אלא המלך רשאי – ואולי במקרים מסוימים אפילו מצווה – להרוג אותו.

תפארת – לאפרושי מאיסורא

הפרצוף יצא עד כאן מאד טוב, רק צריך להשלים את התפארת: דין התפארת כאן הוא הכי מענין – לאפרושי מאיסורא. יש כמה סיבות למקמו בתפארת: סיבה ראשונה היא שיש מחלוקת אם יחיד יכול ליישם מיתה זו. לגבי בית יש מחלוקת אם הורגים בשביל "לאפרושי מאיסורא", אבל לכו"ע כופין על מ"ע עד שתצא נפשו. לגבי הדין ביחיד יש רמב"ם וגם גמרות – בבבא קמא איתא שעבד שלא רוצה לצאת ביובל מותר לרבו להרביץ לו ולעשות בו חבורה. מה יקרה אם הוא מתעקש? לא כתוב שיכול להרוג אותו. ודאי לא אומרים שמותר לו להרוג אותו, אבל אם הוא יהרוג אותו מסתמא יהיה פטור (גם בדין שמים, אם לא התכוון דווקא לכך). כך יוצא על פי פשט בהלכה. כלומר, בתפארת יש מושג שכולל כל אפשרות של לתת מכות עד כדי מות למישהו כדי שיקיים את התורה ולא יעבור עליה. זו עוד סיבה למקם בתפארת –  כי דין זה שייך לכל התורה כולה. "לאפרושי מאיסורא" ממוקם מאד יפה בספירה שלו, ובנגלה זה נושא מאד מאד רחב. בנוגע לדין כניסה לכיפה, הדומה לכאורה בטעמו ל"לאפרושי מאיסורא", ראינו לעיל שהוא שייך לכתר (כרת, וגם לחכמה, מיתה בידי שמים), אך כתר במוחין כתפארת במדות, וד"ל (סוד הבריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה). במאמר "חמש מצות כלליות" במלכות ישראל מושג ביעור הרע – "ובערת הרע מקרבך" – שייך לתפארת, ה-ו של שם הוי' ב"ה (וראה בפתיחת הרי"פ פערלא ל-עא העונשים בנוגע לכלל של "ובערת הרע מקרבך"). כל ישראל ערבים זה בזה וזה לזה ב"תפארת ישראל" דווקא, והיינו האחריות למחות, להוכיח, ולאפרושי מאיסורא (במקרים מסוימים עד שתצא נפשו, מתוך רחמנות על נשמתו, רחמים שהם פנימיות ספירת התפארת).

דעת – מיתת סוטה

מה עם מיתת סוטה? אם באמת היא מתה זה שיתוף פעולה בין הקב"ה לבין בית דין (הכהן). זו בחינת דעת (מסוטה נלמד כי "אין אדם עובר עברה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות", היפך הדעת) שלא כללנו עד עתה בפרצוף.

סיכום

עד כאן פתיחה – דוגמה של נושא יפה ומשוכלל בשביל המכון, אם כותבים אותו יפה, וזה גם שיעור יפה, דוגמה למה שיש לנו למכור בישיבה. יש לנו פרצוף של עשר מיתות (על דרך עשר מכות הנצרכות על מנת לצאת ממצרים, שכל בחור יצא מהמיצרים שלו עד כה בהבנת התורה) וצריך להבין את המיתות לפי הספירות. ולסיכום: