תירוצי המרדכי וערוך השולחן – חסד ותפארת

יש לי ארבעה תירוצים, אבל חסרות כמה ספירות... נמשיך לקרוא בערוך השלחן בפנים. בסיום הלכה ה הוא מביא את כל תירוצי התוס' (שהבאנו ממקורם), וממשיך בהלכה ו:

ועוד הקשו מירושלמי דקדושין (פ"א ה"ז) באחד שלא רצה ליזון את אביו וכפוהו בכל מיני כפיות עד שנתן לו מזונות [הוציאו לו את הנשמה עד שהוא יזון את אבא שלו. זו שוב קושיא, שהרי מתן שכרה בצדה] ואומר שם [דבר נפלא, שמי שכפה אמר"] הלואי דכל שמעתא הויין ברירן לי כהא דכופין את הבן לזון את האב [זו אמירה פלאית, כי אמרנו שכל ההלכה הזאת היא קושיא אחת גדולה] עיי"ש. ותירץ במרדכי בב"ב שם [תירוץ חמישי] דאין כופין כפיה גדולה אבל קצת כפיה עושין [קצת דומה לכפיה בדברים – כאן התירוץ בחסד, שרש הנצח. כאן 'כופין אותו בחסד'. אבל מאד קשה לומר ככה על הירושלמי. לערוך השלחן יש ראש מאד ישר, לצד חידושים ששאר האחרונים לא ממש מסתדרים איתם, אבל הקושיות שלו מאד ישרות (קצת כמו שדברנו על התורה תמימה, בנו של בעל ערוך השלחן), וכך מקשה:] אבל אני תמה שהרי בירושלמי שם אומר להדיא שקודם כפוהו כפיה קלה וצוו להכפותו כפיה חמורה, דהיינו לכפותו, עיי"ש [לזה קוראים כפיה בחסד?] ואולי יאמרו דגם זה הוה כפיה קלה [ולא כפיה עד שתצא נפשו, וכן באמת מסביר הט"ז בס"ק א, עיי"ש] והדוחק מבואר [הדוחק בתירוץ הזה מבואר. לכן אומר שיש לי עוד תירוץ לומר בסוגיא הזאת, תירוץ ששי:] ולענ"ד היה נראה דוודאי משום עצם המצוה אין כופין במ"ע שמתן שכרה בצדה, אבל זהו כשאינו נוגע להכרח של אחרים [זה חידוש יפה ומרחיק לכת, מתי אני אומר שאין כופין על מצוה שמתן שכרה בצדה? אם אי-קיום המצוה הוא בעיה שלך, ולא מזיק למישהו אחר. אם זה על חשבון מישהו אחר איני אומר את בכלל שאין כופין. שאלו על עבוט – כנראה שיאמר שזה פחות נוגע לאחר. כאן אומר 'הכרח', כנראה כמו פקו"נ למישהו אחר.] כגון בחולין שלא היה מוקיר לאביו ועבר על מצות עשה אבל מזונות לא היה צריך אביו ליקח מבנו והיה לו ממקום אחר [שם לא כופין, כי אין בכך פקו"נ לאב, אלא רק הבן עבר על המצוה שלו] לאפוקי בירושלמי שלא היה לאביו מה לאכול פשיטא שכופין את הבן להאכילו ולא כדי שיקיים המצוה [צריך קצת לומדות בשביל להסביר כך] אלא מפני צער אביו שרעב ללחם [לא מענינות אותי עכשיו מצוות – אני רואה פה מציאות שיש בן, ויש לו אבא רעב לחם, והוא פונה עורף ולא אכפת לו מאביו הרעב. אחד כזה אני כופה אותו עד שתצא נפשו. כשאיני כופה בגלל המצוה, אז גם לא מענין אותי שמתן שכרה בצדה] וממילא דמקיים המצוה גם כן [בדרך ממילא, אני לא חשבתי על זה.] ולכן בצדקה כופין ולא כדי שיקיים המצוה אלא מפני צער העניים וממילא מקיים המצוה גם כן [אני רואה שיש עני בעיר, ואני רואה שיש רבי נתן שיש לו חשבון בנק שמן, אז לא מענין אותי אם זה מעשרות או לא – יש פה אחד רעב, ויש אחד שיש לו כסף, אז אני כופה. זה לא מצוה בכלל, לא מענינת אותי מצות הצדקה כשלעצמה – איך בעל נגלה אומר כזה דבר?! אך באמת הרבה אחרונים סוברים שכאשר על הבן לזון את אביו אין זה על פי "שעור צדקה" להפריש לאביו את שעור המעשרות שלו אלא "בתורת צדקה" אך שהוא הרבה יותר ממעשרות כו'] ולפי זה מה שאומר רבינו הרמ"א שאין בי"ד כופין על מצות כיבוד אב ואם וודאי כן הוא אם הוא עניין כיבוד [כמו בסיפור של חולין] כגון שאינו חולק לו כבוד וכיו"ב אבל במקום צערא דגופא כגון שאביו ואמו רעבים ללחם אי אפשר להעלים עין מזה וכופין אותו לזונם בכל מיני כפיות אם רק ידו משגת [תירוץ זה מסתדר עם לשון הירושלמי ששמועה כל כך ברורה עד שהלואי שכל התורה כולה היתה ברורה לי כמו שברורה לי דרך ארץ שקדמה לתורה.].

אמרנו שתירוץ המרדכי, כפיה קלה, שייך לספירת החסד. היכן בפרצוף ממוקם התירוץ של ערוך השולחן עצמו? כנגד תפארת-רחמים. לכאורה, אם בכל אופן ארצה להסמיך את תירוצו למשהו בתוך התוס' (תירוצים בדרך נגלה ממש) אקשור אותו לתירוץ של "לא תאמץ את לבבך ולא תקפץ את ידך מאחיך האביון"[ח] (חבל שהוא לא אמר את זה בעצמו). הוא פשוט מעצים את הפירוש שאני כופה על "לא תאמץ", רק שלפי התוס' זה נגלה – יש כאן לאו, שלא משנה מה בדיוק כתוב בו, ואין בו מתן שכרו בצדו – אבל אם מעיינים בתוכן הלאו, זה כמו הסברא שלו, שיש לך אבא רעב ואינך מאכילו?! (ופשיטא שאם הצבור מחויב לפרנסו החיוב נופל עליך שאתה הבן, כן הסבירו אחרונים), יש עניים ולך יש כסף ואינך מפרנסם?! בכל אופן, היות שהחידוש שלו מוציא את הענין מכלל מצוה והופך אותו למשהו 'בני-נחי', משהו אנושי, איזה "דרך ארץ קדמה לתורה" – צריך לומר ששלשת הסימנים ליהודים הם גם ענין 'בני נחי', סימני יהודים לפני מ"ת (הרי הסימנים זה מהאבות; בתניא פ"א מסביר שהסימנים מצד חלק הטוב שבנפש הבהמית שמק"נ – ודאי בני נח – ובאגה"ק כבר הפכו הסימנים להיות של הנה"א). תירוץ זה הוא ברחמים (פנימיות התפארת), המקור של היסוד. זה גם ממילא מחזק את מה שקבענו שהתירוץ של ר"י הוא ביסוד. בתוך הקו האמצעי התפארת נוטה לימין, לרחם על העניים, והיסוד נוטה לשמאל, לכעוס על אימוץ הלב.

גבורה – "קנאין פוגעין בו"

מה נשאר? גבורה, המקום של "קנאין פוגעין בו". בהקשר הזה נאמר קצת אחרת: לכאן שייך מה שאמרנו קודם לגבי הטעם שאין כופין בדבר ששכרו בצדו. שאלנו מה קורה אם בי"ד קובע שהשכנוע (שבפרצוף התירוצים כאן קשור לנצח) כבר לא עובד, ש"מתן שכרה בצדה" לא משפיע כבר על הציבור? הצענו שאז "חזרה עטרה ליושנה", שכופין על כל דבר. לכאורה זה דבר פשוט, אך בגלל הקושיא אף אחד לא יכול לומר כך. הפשט שאני רואה בתלמוד ירושלמי שכפו על מצוה זו. איי, זה נגד כלל? לא מתים מיוצא מן הכלל, אין כלל שאין בו יוצא מהכלל. הפשט הוא שתבין שהיום בי"ד קבל מדיניות של כפיה על כבוד הורים ועל מצות צדקה. איי זה נגד הכלל? בסדר, יש לי הסבר, משהו היסטורי, ירידת הדורות (לא מתאים להסביר את ההסבר הזה לכולם, אבל יש לי הסבר). במה זה שונה מתירוצו של ערוך השלחן? שלפי הסבר זה, גם אם יש לאבא מה לאכול אני כופה על כבוד אב ואם. זה נגד הרמ"א? מה אפשר לעשות. זה ממש דין (גבורה, מדת הדין, שם אלהים כפי שעלה במחשבה בתחילת הבריאה, וד"ל) – כופין וגמרנו. אז איכשהו השלמנו שבעה תירוצים: