נקודות משיעורי שבת קדש כ"ה מנחם-אב ס"ט – שלום-זכר וברית לשמואל פבזנר – מגדל העמק (טלפונית מהרב אחרי שבת)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א

[ליל שבת – שלום זכר:]

א. "היום"!

ביאת המשיח – "היום"

הפסוק הראשון של הפרשה הוא "ראה אנכי נתן לפניכם היום ברכה וקללה". המלה "היום" קשורה לסיפור של רבי יהושע בן לוי, ששאל את המשיח "אימתי אתי מר?" והמשיח ענה לו "היום". הסיפור מוסבר באריכות במאמר "אמונה ובטחון" בספר לב לדעת. שם מובאים דברי המהר"ל שיש בסוגיא שלש רמות: המוחין של המשיח, שמתכוון ל"היום" פשוטו כמשמעו (ממבט של מלמעלה מן הזמן אל תוך הזמן) כולל כל המשמעויות של "היום" בתורה (בכל פסוק שיש בו "היום"[א]). המוחין של אליהו הנביא, שמצמצם את דברי-כוונת המשיח לפסוק אחד: "היום – אם בקֹלו תשמעו". המוחין של רבי יהושע בן לוי, שתחת המקום והזמן, שמבין "היום" רק כפשוטו.

להכנס לפנימיות קולו של המשיח האומר "היום"

בלי הסיפור בגמרא, "היום אם בקלו תשמעו" היינו קולו של ה', אבל הגמרא שמה את תבת "היום" של הפסוק בפיו של משיח, ואת ההמשך – "אם בקֹלו תשמעו" – כפירוש לדבר המשיח על ידי אליהו הנביא. לפי זה מסתבר לפרש את "[היום] אם בקֹלו תשמעו" כמשמיעה בקולו של משיח. יש מישהו פסיבי, שכאשר שומע את המשיח אומר "היום" – כמו שהרבי אומר "היינט", משיח נאו (ממש) – הוא מחכה עד שיתקיים, "הרבי הבטיח הרבי יקיים", וכשלא קורה בפועל יש לו בעיה (חושב שמשיח שקר לו). "בקלו תשמעו" באמת היינו להכנס אל תוך הקול, "בקֹלו" – "אריין טאָן זיך" – כמו כל התבוננות חב"דית, ולהרגיש את פנימיות הכוונה של הרבי (ורמז: "בקלו" = צמח = מנחם, שמו של מלך המשיח). רבי אייזיק אומר שישוב הדעת זו מדרגה טובה, אבל עדיין קטנות מוחין – זו התבוננות לא חב"דית. יש לשבת ולהסתכל במסך מתי זה יתקיים – זה עוד פחות מישוב הדעת. יש לנסות לקלוט מה שהמשיח אמר, שיתיישב על דעתי – זה ישוב הדעת, עדיין קטנות מוחין. יש להכנס לתוך מה שהוא אמר, להתכלל ולהתבטל שם, ואז יש סיכוי שזה יתקיים פשוטו כמשמעו. זה כמו שהרבי אמר "עשו כל אשר ביכלתכם" – "אני את שלי עשיתי" בכך שאמרתי "היום", ועכשו אתם צריכים להכנס בהתבוננות חב"דית ומסירות נפש חב"דית לתוך "היום" שלי, ואז בטוח שזה יתקיים.

"ראה אנכי נתן לפניכם – היום"

אחד מפסוקי "היום" החשובים ביותר בתורה הוא "ראה אנכי נתן לפניכם – היום". עוד לפני הברכה והקללה יש את נתינת "היום" – "אנכי [לא מדרגה מסוימת של סדר השתלשלות, אלא "אנכי מי שאנכי", העצמות] נתן לפניכם היום". גם הברכה וגם הקללה תלויות באופן בו האדם יקבל את ה"היום". כמו במעשה בראשית, לכל יום יש אור וחשך, יום ולילה – אם האדם לוקח את צד האור של היום ("ויקרא [לשון המשכה] אלהים לאור יום" – "אני אמרתי אלהים אתם", להמשיך את אור אין סוף שלפני הצמצום לקו הבוקע אל תוך המקום הפנוי הנוצר על ידי הצמצום הנקרא "יום", וכמו שיתבאר) הוא לוקח ברכה ואם לוקח את צד החשך ("ולחשך קרא לילה", כאן לא כתוב שם אלהים, ודוק) הוא לוקח קללה. התכלית היא שהכל יהפוך ל"יום אחד" (שב"יום", הקו, יתגלה ה"אחד" שלפני הצמצום ויאיר את כל העולמות באור האחד, "אין עוד מלבדו"), ואז גם הרע נעשה כסא לטוב – הקללה הופכת להיות "נחשת קלל", כש"קלל" מבריק ביותר.

"היום" – אור אין סוף שלפני הצמצום

איך נסביר את הפסוק לפי הספירות? לפעמים מסבירים את שבע המלים של "ראה אנכי נתן לפניכם היום ברכה וקללה" כנגד הז"ת. "ברכה וקללה" הם ודאי יסוד ומלכות, והקללה הלא טובה היינו כשהמלכות נפרדת מהיסוד – אצל מי שמקצץ בנטיעות, והמלכות יורדת לחשכת העולמות התחתונים בבחינת "רגליה יורדות מות". הקללה הטובה היא "נקבה תסובב גבר" לעתיד לבא – "אשת חיל עטרת בעלה" (וכפי שנתבאר במ"א באורך, קללה = "בטח בה לב בעלה"). בביטוי "נחשת קלל" נחשת היא המתכת של התפארת – החתן, האיש – אבל ה"נחשת" זוכה להיות להיות "קלל" בזכות הנקבה. כאן נפרש את הפסוק לא רק לפי הז"ת אלא כפי שהוא בשרש – שהרי הנתינה כאן היא מהעצמות. צריכים להשתמש במונחי הספירות, אבל כמו שהם לפני הצמצום הראשון, כמפורש בחסידות ש"היום" היינו אור אין סוף לפני הצמצום ("היום יום" היינו המשכת הקו – "יום" – מ"היום" שלפני הצמצום). "ברכה וקללה" ישארו יסוד ומלכות, אבל הכל יתפרש מחדש. כאן "היום" זה גילוי אור אין סוף לפני הצמצום – מעלית הרצון לברוא את העולמות ועד ל"טהירו עילאה" (שבו, "בריש הורמנותא דמלכא", "גליף גליפו" דהיינו ששיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל). קודם יש בתורה עוד "היום" מאד חשוב, בפרשת "ואתחנן" – "וידעת היום והשבת אל לבבך כי הוי' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד". יש לכך כמה פירושים בחסידות, ואחד מהם הוא שצריך לדעת את "היום" – להתקשר ל"היום". כאן כתוב "ראה אנכי נתן לפניכם היום" – שה' נותן לנו את "היום" כדי שנוכל לדעת אותו, לא להסיח ממנו את הדעת (סוד מצות תפילין ביום כו'). לפי הפירוש שלנו עכשיו "היום" היינו "טבע הטוב להיטיב" שלפני הצמצום הראשון ("כד סליק ברעותיה למיברי עלמא").

פירוש המלים הקודמות בפסוק בערכים שלפני הצמצום

לפי זה, המלים שקודם ל"היום" רומזות לדרגות יותר נעלות (קודם עלית הרצון לברוא את העולם): "ראה" היינו חכמה ד"אחד" (ראיה זו חכמה). "אנכי" היינו כתר בכללות (הרצון המוחלט היינו כתר ד"אחד" וכאן כולל גם הכתר ד"יחיד", הרצון הנעלם בעצמות ממש, כאשר בכללות "יחיד" היינו העלם האור בעצמות המאור – כל זה נכלל ב"אנכי מי שאנכי"). "נתן" – "כל הנותן בעין יפה הוא נותן" – כנגד הדעת (עין יפה היינו ה חסדים שבדעת – ה שמות הוי' שבחסדים שבדעת, שם ה' נותן גם את עצמו, "אנא נפשי כתבית יהבית"). "לפניכם" זה בינה ד"אחד" (חו"ב ד"אחד" היינו השעשועים העצמיים, כאשר שתי המלים כאן מתייחסות לעם ישראל, לשרש נשמות ישראל – ר"ת "יש ששים רבוא אותיות לתורה" – בהן משתעשע הקב"ה לפני עלית הרצון לברוא את העולם). על אף העומק שבפירוש זה הוא יותר 'פשט' מאשר ההסבר של ההקבלה הפשוטה לז"ת. אחר כך "היום" זה מה שניתן ראשון, מה שנולד כ"ברא בוכרא". "היום" זה ה-יום, "יומא דאזיל עם כולהו יומין", הכולל מחסד עד הוד. לעניננו ההוד יהיה ה"טהירו עילאה", על דרך "הוד מלכות". כל זה כלול ב"טבע הטוב להיטיב".

המשך הפסוק – ההמשכה אחרי הצמצום, מקום הבחירה שלנו

אחרי "היום" מתחילה ההמשכה הבאה אחרי הצמצום: "ברכה" היינו המשכת הקו אחרי הצמצום. עד "היום" הכל היה לפני הצמצום, ואחר כך הבחירה נתונה לנו – "את הברכה אשר תשמעו... והקללה אם לא תשמעו..."[ב]. אחרי הצמצום יש לנו בחירה אם ממשיכים את הקו (בחינת יעקב – אותיות יבקע, כנודע – בחיר האבות, בו תלוי עיקר סוד הבחירה), או משאירים את הצמצום והרשימו בלי המשכת הקו (בחינת עשו שיצא – ראשון – מיצחק), שאז יש קללה לגריעותא. ברגע שיש צמצום קודם יש קללה לגריעותא (עשו) – חלל פנוי, עם הרשימו שבו (היינו מה שעשו נולד "כלו כאדרת שער", סוד הרשימו של אותיות המלבוש העליון, הגליפו), ללא אור. העבודה שלנו, על ידי תורה ומצוות – כמו שהרש"ש כותב ששרש התורה הוא פנימיות הקו (עמוד התורה היינו יעקב אבינו) – להמשיך את הקו, להאיר את הצמצום עד שהופכים את החשך לאור ו"כיתרון האור מן החשך".

סוד שלום זכר – קדימת הכלים לאורות

איך כל זה שייך ל"שלום זכר"? כתוב ש-זכר בגימטריא ברכה. השלום הוא שרש הכלים – "לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום, שנאמר 'הוי' עז לעמו יתן הוי' יברך את עמו בשלום'". לכאורה היה צריך לומר "זכר שלום", קודם האור (זכר) ואז הכלי (שלום). הרבה פעמים מפרשים שגם השלום קאי על ספירת היסוד, בה "תמורת שלום מלחמה", אבל כאן מפרשים שהשלום הוא הכלי. לפי זה "שלום זכר" היינו גילוי בת הזוג – מה שתמיד מסבירים שיש בברית, בגילוי העטרה – כאשר ה"שלום" הוא גילוי שלום הבית לעתיד, שרש הכלים שגבוה משרש האורות (יש לומר שבשלום זכר מכריזים "בת פלוני לפלוני"[ג], ובברית מילה, בגילוי העטרה ונתינת שם לתינוק, אור נשמתה מתגלה, ודוק). בכל אופן, זכר בגימטריא ברכה, והווארט הוא שהעבודה היא המשכת הקו ("אז יבקע כשחר אורך"[ד]), עבודת התקשרות ל"היום" – "וידעת היום", "ראה אנכי נתן לפניכם היום" – ומתוך כך להמשיך את הקו להאיר את חלל הצמצום. מאיפה ממשיכים אותו? כתוב בקבלה שהקו נמשך מהתפארת הנעלם (שרש נשמת יעקב) שלפני הצמצום (דרך היסוד של עולם המלבוש, היינו סוד תבת "ברכה" הרומזת לספירת היסוד בפרט, וד"ל. תפארת-יסוד היינו סוד "גופא ובריתא חשבינן חד"). תפארת הנעלם זו תפארת ד"אחד", כך הפשט, ולפעמים רמוז ששרשו בתפארת הנעלם שבבחינת "יחיד", ב"אנכי", מה ש"אנכי נתן לפניכם היום". בכל אופן, זו עבודת ה"שלום זכר", להמשיך את הקו מתפארת הנעלם וממילא גם לגלות את שרש הכלים שלמעלה משרש האורות – "מגדל עז שם הוי' בו ירוץ צדיק ונשגב". הקו-הצדיק רץ לתוך מקום הצמצום, אל שרש הכלי ב"רשימו", כי מרגיש את מעלת הכלי.