[צפרא דשבתא – סעודת הברית:]

ב. הכנה לאלול – "ומל הוי' אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך"

יחוד "והוי' בהיכל קדשו" על ידי ברית מילה

האבא של הרך הנימול חזר על המאמר של הרבי, "אשרי תבחר ותקרב ישכן חצריך נשבעה בטוב ביתך קדש היכלך", בו מבואר שיש בפסוק ארבעה עולמות – שתי חצרות ("ישכן חצריך"), בית ("נשבעה בטוב ביתך") והיכל ("קדש היכלך"). "היכל" היינו עולם אצילות, רשות היחיד ליחידו של עולם ב"ה – "הוי' בהיכל קדשו" ("קדש" היינו "מלה בגרמיה", סוד אבא דמקנן בעולם האצילות) – זו התכלית של ברית מילה. עולם האצילות הוא "קדש היכלך", אך הברית פועלת את היחוד של "והוי' בהיכל קדשו הס מפניו כל הארץ". "הס", העולה היכל, היינו השתקה (ובמאמר מבאר הרבי ש"הס" הוא ענין ביטול כל המציאות גם הבחינה של אפשרות המציאות שבעולם הבריאה). מסופר כי אדמו"ר האמצעי היה אומר 'שא שא' להשתיק את נביעת המוחין (כדי שיוכל להכניס את הנביעה בכלים – לתקן את הנביעה). נביעת המוחין היא תכונת ארץ ישראל, כפי שמבאר מורנו הבעל שם טוב על מאמר "כל רב מבבל וכל רבי מארץ ישראל", שה-י של רבי היינו נביעת המוחין, נביעת האין סוף. בברית פותחים את הצינור ומאפשרים להמשיך הטפה הקדושה – להמשיך את נביעת המוחין, "הס מפניו כל הארץ". היחוד הפנימי של "והוי' בהיכל קדשו" (= "ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד") – ביחו"ע (שילוב אדנ-י, בגימטריא היכל, בהוי') ויחו"ת (שילוב הוי' באדנ-י, "הוי' בהיכל"), ויחוד שני היחודים כאחד – נפעל בעצם על ידי ברית המילה, בגלל שברית המילה יותר גבוהה משם הוי' (כנודע מכך שבפסוק "מי יעלה לנו השמימה" רמוזה מילה בר"ת ושם הוי' רמוז רק בס"ת – מילה היא בא"ק שלמעלה מ-ד עולמות אבי"ע שכנגד ד אותיות שם הוי', הרמוזים ב-ב החצרות הבית וההיכל של הפסוק "אשרי תבחר ותקרב" שאומרים לפני הברית, כמו שהרבי מבאר במאמר). בברית מילה (= עצמות בגוף, כמבואר במ"א), בגילוי העטרה (הגילוי של המילה הגדולה, גילוי יג מדות הרחמים, כמו שיתבאר), מתגלה שרש הנשמה כפי שהיא מושרשת באדם קדמון, שנקרא "אדם" על שם התהוותו מהקו א"ס ב"ה לאחר הצמצום ו"קדמון" על שם שרשו האמיתי לפני הצמצום (ועד שהוא משקף לאחר הצמצום את בחינת "יחיד" ממש שלפני הצמצום, הקדמון לכל קדומים, כמבואר בדא"ח).

אלול – "ומל הוי' אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך וגו'"

השבת היא שבת מברכים חדש אלול, והרבי אומר שצריך להזכיר כל שנה את הענין של חמשת ראשי התבות של אלול. חמשת רמזי אלול אלו כתובים בספה"ק, אבל הרבי נתן לכל אחד ערך: "אני לדודי ודודי לי" – עבודת התפלה של אלול. "אנה לידו ושמתי לך" – עבודת התורה של אלול. "איש לרעהו ומתנות לאביונים" – עבודת גמילות החסד של אלול. "את לבבך ואת לבב" – עבודת התשובה של אלול. "להוי' ויאמרו לאמר אשירה" – הגאולה של אלול (הרבה פעמים זה העיקר אצל הרבי). ב"להוי' ויאמרו לאמר אשירה" מופיע אלול למפרע, כאור חוזר, ממנו נמשכת הגאולה (בחסידות המקיף החוזר הוא העליון, היחידה שבנפש, בעוד שבכתבי האריז"ל מקיף החוזר הוא החיה, כמבואר אצלנו באריכות במ"א), ולפעמים אומרים "אשירה להוי'... ויאמרו לאמר" – אז זה ישר, אבל לא לפי סדר הפסוק. לברית מילה קשור, כמובן, הרמז של "את לבבך ואת לבב" – רמז התשובה, שלמעלה משלשת עמודי תורה-עבודה-גמ"ח – דקאי בפירוש על המילה, "ומל הוי' אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך לאהבה את הוי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך למען חייך" (פסוק עם חי מילים – "חייך" – ו-אלול אותיות, כנודע). "גדולה מילה שנכרתו עליה יג בריתות", ובמאמר הרגיל שחוזרים מתו"א כתוב ש"גדולה מילה" היינו המילה הגדולה, מה שמתגלה בפריעה – גילוי העטרה. הפריעה הוא ענין הסרת הרע הנעלם, שלאדם אין שליטה ישירה עליו. האדם יכול רק לקיים "ומלתם את ערלת לבככם" – לחתוך את הערלה הגסה, הרע הגלוי, אבל אחר כך "ומל הוי' אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך". יג בריתות הן יג מדות הרחמים המאירות בחדש אלול, ולכן זה החדש של "ומל הוי'" ולא של "ומלתם"[ה].

מילת האב ובנו יחד – תשובה המביאה לגאולה

כעת לומדים על כבוד אב ואם: החידוש ב"את לבבך ואת לבב זרעך" הוא שמדובר במילה של האב והבן ביחד – "את לבבך ואת לבב זרעך", ולא את הלב של כל אחד לבד (כך מדגיש הרמז של אלול). בהיות שזה הוא פסוק התשובה של אלול נפרש שזו תשובה של "והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם" (הכל קשור ללב). תשובה זו דווקא היא גם ההקדמה לפסוק הגאולה, "להוי' ויאמרו לאמר אשירה", שהרי אליהו, שבא להשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם, הוא מבשר הגאולה (והיינו הפשט של הפסוק בסוף מלאכי, שענין השבת הלבבות כו' היינו בשורת הגאולה לעם ישראל). זו התשובה של "סוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין", ולכן גם אדה"ז במאמר על ברית מילה בתו"א פוסק כמ"ד "אם עושין תשובה נגאלין ואם לאו אין נגאלין". אפילו במילה הגדולה לא מספיק שה' ימול אותי לבדי, אלא צריך "את לבבך ואת לבב זרעך". אצל אברהם אבינו, שחכה עד גיל תשעים ותשע בשביל המילה הגדולה, באמת בו ביום הוא מל את ישמעאל ואת שאר בני ביתו. אבל עדיין הענין לא היה בשלמות, כי רק בזכות מילת אברהם נולד אחר כך יצחק – הראשון שנימול לשמונה ימים. אם אברהם היה זוכה למול את עצמו ואת יצחק בנו יחד – זה כבר משיח. אם כן, יש מעלה בלא להוולד נימול – כמו יעקב (ומשה) – ורואים שאברהם ויצחק לא נולדו מהולים. גם לידת יעקב מהול היא רק בזכות שכבר היו אבא ובן שקיימו את מצות המילה, ואף על פי כן גם אצלו צריך הטפת דם ברית. בכל אופן, הדגש בברית כאן הוא על "את לבבך ואת לבב זרעך" – ר"ת אלול. שמואל (שם הרך הנימול) = שנה טובה, מתאים שיקבל את שמו בשבת מברכים אלול, הכוללת את כל חדש אלול, שהוא כבר הכנה לשנה הבאה וכולל את כל השנה הבאה עלינו ועל כל ישראל לטובה ולברכה ולגאולה (וכבר מחמשה עשר באב מאחלים "כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה").

הרבי הרש"ב – "בן שנעשה עבד"; הרבי הריי"צ – "בן שנעשה חיל"

"את לבבך ואת לבב" מלמד על קשר בין אבא לבן. הרבי הרש"ב אמר על עצמו שהוא "בן שנעשה עבד" לגבי אביו, הרבי המהר"ש (על שמו נקרא הרך הנימול). אם כאן "את לבבך" רומז לשמואל, הרבי המהר"ש, אז "ואת לבב זרעך" רומז לרבי הרש"ב. מה החידוש של הרבי הקודם ביחס לאביו? כתוב בלוח "היום יום" על מעלת חיל לגבי עבד. הרבי הרש"ב ייסד את תו"ת, והשתמש בביטוי "חילי בית דוד" (יש מאמר במלכות ישראל על כך). החיל העיקרי היה מנהל הישיבה, הבן של הרבי הרש"ב – הרבי הקודם. הרבי הרש"ב הוא המצביא, והחיל הגדול שלו הוא הבן שלו. מה ההבדל בין חיל לעבד? הרבי הרש"ב הקדיש כמה וכמה מאמרים בהמשך תרס"ו לענין של "בן שנעשה עבד", הענין של עצמו, ושם גם מסביר את מעלת "עבד פשוט" על "עבד נאמן". אבל אפילו עבד פשוט מן הסתם מוריד את הנעלים כשהוא ישן ואילו חיל לא מוריד את הנעלים גם כשהוא ישן – הוא כל הזמן, גם בשנתו, בתנועה פנימית של מס"נ עבור מלכו-אדונו (מס"נ באה משרש הנשמה בא"ק שלמעלה מאבי"ע, למעלה מארבע אותיות י-ה-ו-ה, סוד "מי יעלה לנו השמימה" ר"ת מילה וס"ת הוי', כנ"ל). גם כשהוא ישן החיל בהיכון כל רגע לקפוץ מהמטה ולהכנס לקרב.

הרבי – "מחיל אל חיל"

אם יש "בן שנעשה עבד" ו"בן שנעשה חיל", מה יכול להיות אחרי זה? הרבי והרבי הקודם זה יחס אחר, כי זה לא בן ואב אלא חותן וחתן (והיחס של הרבי לאביו, רבי לוי'ק, זה עוד ענין). אבל יש גם משהו בחתן שלפעמים קשור אפילו יותר מבן. אפשר לומר שהחידוש של הרבי זה "נשמתו בי" – שהרבי הקודם בתוכו. אבל ההסבר הפשוט הוא שאחרי חיל יש "ילכו מחיל אל חיל" – "צדיקים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא". יש אין סוף מדרגות של להיות חיל, ותמיד אפשר לעלות דרגה. אצל עבדים יש מעלה דווקא בעבד הפשוט כנ"ל, מצד הבטול שלו, אבל אצל חילים זה לא ככה – הרבי הצ"צ לא החזיק מחיל זקן שנשאר חיל פשוט עד עת זקנה ולא זכה לעלות בדרגה. צריך לומר שנותנים דרגה לחיל בזכות מסירות הנפש שלו (אות ההצטיינות שלו בקרב) – שיש לו יותר מס"נ מלחבריו, לכן המלך מעלה אותו מדרגה לדרגה – עד שנעשה מפקד ואלוף. לאלוף יש הכי הרבה מס"נ – כך צריך לפרש. לכן יש דרגות אצל חילים, שעל זה כתוב "ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלהים בציון". גם בעולם הזה וגם בעולם הבא ממשיכים להיות חילים.