נקודות משיעורי שבת קדש כ"ה מנחם-אב ס"ט – שלום-זכר וברית לשמואל פבזנר – מגדל העמק (טלפונית מהרב אחרי שבת)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א

[ליל שבת – שלום זכר:]

א. "היום"!

ביאת המשיח – "היום"

הפסוק הראשון של הפרשה הוא "ראה אנכי נתן לפניכם היום ברכה וקללה". המלה "היום" קשורה לסיפור של רבי יהושע בן לוי, ששאל את המשיח "אימתי אתי מר?" והמשיח ענה לו "היום". הסיפור מוסבר באריכות במאמר "אמונה ובטחון" בספר לב לדעת. שם מובאים דברי המהר"ל שיש בסוגיא שלש רמות: המוחין של המשיח, שמתכוון ל"היום" פשוטו כמשמעו (ממבט של מלמעלה מן הזמן אל תוך הזמן) כולל כל המשמעויות של "היום" בתורה (בכל פסוק שיש בו "היום"[א]). המוחין של אליהו הנביא, שמצמצם את דברי-כוונת המשיח לפסוק אחד: "היום – אם בקֹלו תשמעו". המוחין של רבי יהושע בן לוי, שתחת המקום והזמן, שמבין "היום" רק כפשוטו.

להכנס לפנימיות קולו של המשיח האומר "היום"

בלי הסיפור בגמרא, "היום אם בקלו תשמעו" היינו קולו של ה', אבל הגמרא שמה את תבת "היום" של הפסוק בפיו של משיח, ואת ההמשך – "אם בקֹלו תשמעו" – כפירוש לדבר המשיח על ידי אליהו הנביא. לפי זה מסתבר לפרש את "[היום] אם בקֹלו תשמעו" כמשמיעה בקולו של משיח. יש מישהו פסיבי, שכאשר שומע את המשיח אומר "היום" – כמו שהרבי אומר "היינט", משיח נאו (ממש) – הוא מחכה עד שיתקיים, "הרבי הבטיח הרבי יקיים", וכשלא קורה בפועל יש לו בעיה (חושב שמשיח שקר לו). "בקלו תשמעו" באמת היינו להכנס אל תוך הקול, "בקֹלו" – "אריין טאָן זיך" – כמו כל התבוננות חב"דית, ולהרגיש את פנימיות הכוונה של הרבי (ורמז: "בקלו" = צמח = מנחם, שמו של מלך המשיח). רבי אייזיק אומר שישוב הדעת זו מדרגה טובה, אבל עדיין קטנות מוחין – זו התבוננות לא חב"דית. יש לשבת ולהסתכל במסך מתי זה יתקיים – זה עוד פחות מישוב הדעת. יש לנסות לקלוט מה שהמשיח אמר, שיתיישב על דעתי – זה ישוב הדעת, עדיין קטנות מוחין. יש להכנס לתוך מה שהוא אמר, להתכלל ולהתבטל שם, ואז יש סיכוי שזה יתקיים פשוטו כמשמעו. זה כמו שהרבי אמר "עשו כל אשר ביכלתכם" – "אני את שלי עשיתי" בכך שאמרתי "היום", ועכשו אתם צריכים להכנס בהתבוננות חב"דית ומסירות נפש חב"דית לתוך "היום" שלי, ואז בטוח שזה יתקיים.

"ראה אנכי נתן לפניכם – היום"

אחד מפסוקי "היום" החשובים ביותר בתורה הוא "ראה אנכי נתן לפניכם – היום". עוד לפני הברכה והקללה יש את נתינת "היום" – "אנכי [לא מדרגה מסוימת של סדר השתלשלות, אלא "אנכי מי שאנכי", העצמות] נתן לפניכם היום". גם הברכה וגם הקללה תלויות באופן בו האדם יקבל את ה"היום". כמו במעשה בראשית, לכל יום יש אור וחשך, יום ולילה – אם האדם לוקח את צד האור של היום ("ויקרא [לשון המשכה] אלהים לאור יום" – "אני אמרתי אלהים אתם", להמשיך את אור אין סוף שלפני הצמצום לקו הבוקע אל תוך המקום הפנוי הנוצר על ידי הצמצום הנקרא "יום", וכמו שיתבאר) הוא לוקח ברכה ואם לוקח את צד החשך ("ולחשך קרא לילה", כאן לא כתוב שם אלהים, ודוק) הוא לוקח קללה. התכלית היא שהכל יהפוך ל"יום אחד" (שב"יום", הקו, יתגלה ה"אחד" שלפני הצמצום ויאיר את כל העולמות באור האחד, "אין עוד מלבדו"), ואז גם הרע נעשה כסא לטוב – הקללה הופכת להיות "נחשת קלל", כש"קלל" מבריק ביותר.

"היום" – אור אין סוף שלפני הצמצום

איך נסביר את הפסוק לפי הספירות? לפעמים מסבירים את שבע המלים של "ראה אנכי נתן לפניכם היום ברכה וקללה" כנגד הז"ת. "ברכה וקללה" הם ודאי יסוד ומלכות, והקללה הלא טובה היינו כשהמלכות נפרדת מהיסוד – אצל מי שמקצץ בנטיעות, והמלכות יורדת לחשכת העולמות התחתונים בבחינת "רגליה יורדות מות". הקללה הטובה היא "נקבה תסובב גבר" לעתיד לבא – "אשת חיל עטרת בעלה" (וכפי שנתבאר במ"א באורך, קללה = "בטח בה לב בעלה"). בביטוי "נחשת קלל" נחשת היא המתכת של התפארת – החתן, האיש – אבל ה"נחשת" זוכה להיות להיות "קלל" בזכות הנקבה. כאן נפרש את הפסוק לא רק לפי הז"ת אלא כפי שהוא בשרש – שהרי הנתינה כאן היא מהעצמות. צריכים להשתמש במונחי הספירות, אבל כמו שהם לפני הצמצום הראשון, כמפורש בחסידות ש"היום" היינו אור אין סוף לפני הצמצום ("היום יום" היינו המשכת הקו – "יום" – מ"היום" שלפני הצמצום). "ברכה וקללה" ישארו יסוד ומלכות, אבל הכל יתפרש מחדש. כאן "היום" זה גילוי אור אין סוף לפני הצמצום – מעלית הרצון לברוא את העולמות ועד ל"טהירו עילאה" (שבו, "בריש הורמנותא דמלכא", "גליף גליפו" דהיינו ששיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל). קודם יש בתורה עוד "היום" מאד חשוב, בפרשת "ואתחנן" – "וידעת היום והשבת אל לבבך כי הוי' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד". יש לכך כמה פירושים בחסידות, ואחד מהם הוא שצריך לדעת את "היום" – להתקשר ל"היום". כאן כתוב "ראה אנכי נתן לפניכם היום" – שה' נותן לנו את "היום" כדי שנוכל לדעת אותו, לא להסיח ממנו את הדעת (סוד מצות תפילין ביום כו'). לפי הפירוש שלנו עכשיו "היום" היינו "טבע הטוב להיטיב" שלפני הצמצום הראשון ("כד סליק ברעותיה למיברי עלמא").

פירוש המלים הקודמות בפסוק בערכים שלפני הצמצום

לפי זה, המלים שקודם ל"היום" רומזות לדרגות יותר נעלות (קודם עלית הרצון לברוא את העולם): "ראה" היינו חכמה ד"אחד" (ראיה זו חכמה). "אנכי" היינו כתר בכללות (הרצון המוחלט היינו כתר ד"אחד" וכאן כולל גם הכתר ד"יחיד", הרצון הנעלם בעצמות ממש, כאשר בכללות "יחיד" היינו העלם האור בעצמות המאור – כל זה נכלל ב"אנכי מי שאנכי"). "נתן" – "כל הנותן בעין יפה הוא נותן" – כנגד הדעת (עין יפה היינו ה חסדים שבדעת – ה שמות הוי' שבחסדים שבדעת, שם ה' נותן גם את עצמו, "אנא נפשי כתבית יהבית"). "לפניכם" זה בינה ד"אחד" (חו"ב ד"אחד" היינו השעשועים העצמיים, כאשר שתי המלים כאן מתייחסות לעם ישראל, לשרש נשמות ישראל – ר"ת "יש ששים רבוא אותיות לתורה" – בהן משתעשע הקב"ה לפני עלית הרצון לברוא את העולם). על אף העומק שבפירוש זה הוא יותר 'פשט' מאשר ההסבר של ההקבלה הפשוטה לז"ת. אחר כך "היום" זה מה שניתן ראשון, מה שנולד כ"ברא בוכרא". "היום" זה ה-יום, "יומא דאזיל עם כולהו יומין", הכולל מחסד עד הוד. לעניננו ההוד יהיה ה"טהירו עילאה", על דרך "הוד מלכות". כל זה כלול ב"טבע הטוב להיטיב".

המשך הפסוק – ההמשכה אחרי הצמצום, מקום הבחירה שלנו

אחרי "היום" מתחילה ההמשכה הבאה אחרי הצמצום: "ברכה" היינו המשכת הקו אחרי הצמצום. עד "היום" הכל היה לפני הצמצום, ואחר כך הבחירה נתונה לנו – "את הברכה אשר תשמעו... והקללה אם לא תשמעו..."[ב]. אחרי הצמצום יש לנו בחירה אם ממשיכים את הקו (בחינת יעקב – אותיות יבקע, כנודע – בחיר האבות, בו תלוי עיקר סוד הבחירה), או משאירים את הצמצום והרשימו בלי המשכת הקו (בחינת עשו שיצא – ראשון – מיצחק), שאז יש קללה לגריעותא. ברגע שיש צמצום קודם יש קללה לגריעותא (עשו) – חלל פנוי, עם הרשימו שבו (היינו מה שעשו נולד "כלו כאדרת שער", סוד הרשימו של אותיות המלבוש העליון, הגליפו), ללא אור. העבודה שלנו, על ידי תורה ומצוות – כמו שהרש"ש כותב ששרש התורה הוא פנימיות הקו (עמוד התורה היינו יעקב אבינו) – להמשיך את הקו, להאיר את הצמצום עד שהופכים את החשך לאור ו"כיתרון האור מן החשך".

סוד שלום זכר – קדימת הכלים לאורות

איך כל זה שייך ל"שלום זכר"? כתוב ש-זכר בגימטריא ברכה. השלום הוא שרש הכלים – "לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום, שנאמר 'הוי' עז לעמו יתן הוי' יברך את עמו בשלום'". לכאורה היה צריך לומר "זכר שלום", קודם האור (זכר) ואז הכלי (שלום). הרבה פעמים מפרשים שגם השלום קאי על ספירת היסוד, בה "תמורת שלום מלחמה", אבל כאן מפרשים שהשלום הוא הכלי. לפי זה "שלום זכר" היינו גילוי בת הזוג – מה שתמיד מסבירים שיש בברית, בגילוי העטרה – כאשר ה"שלום" הוא גילוי שלום הבית לעתיד, שרש הכלים שגבוה משרש האורות (יש לומר שבשלום זכר מכריזים "בת פלוני לפלוני"[ג], ובברית מילה, בגילוי העטרה ונתינת שם לתינוק, אור נשמתה מתגלה, ודוק). בכל אופן, זכר בגימטריא ברכה, והווארט הוא שהעבודה היא המשכת הקו ("אז יבקע כשחר אורך"[ד]), עבודת התקשרות ל"היום" – "וידעת היום", "ראה אנכי נתן לפניכם היום" – ומתוך כך להמשיך את הקו להאיר את חלל הצמצום. מאיפה ממשיכים אותו? כתוב בקבלה שהקו נמשך מהתפארת הנעלם (שרש נשמת יעקב) שלפני הצמצום (דרך היסוד של עולם המלבוש, היינו סוד תבת "ברכה" הרומזת לספירת היסוד בפרט, וד"ל. תפארת-יסוד היינו סוד "גופא ובריתא חשבינן חד"). תפארת הנעלם זו תפארת ד"אחד", כך הפשט, ולפעמים רמוז ששרשו בתפארת הנעלם שבבחינת "יחיד", ב"אנכי", מה ש"אנכי נתן לפניכם היום". בכל אופן, זו עבודת ה"שלום זכר", להמשיך את הקו מתפארת הנעלם וממילא גם לגלות את שרש הכלים שלמעלה משרש האורות – "מגדל עז שם הוי' בו ירוץ צדיק ונשגב". הקו-הצדיק רץ לתוך מקום הצמצום, אל שרש הכלי ב"רשימו", כי מרגיש את מעלת הכלי.

[צפרא דשבתא – סעודת הברית:]

ב. הכנה לאלול – "ומל הוי' אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך"

יחוד "והוי' בהיכל קדשו" על ידי ברית מילה

האבא של הרך הנימול חזר על המאמר של הרבי, "אשרי תבחר ותקרב ישכן חצריך נשבעה בטוב ביתך קדש היכלך", בו מבואר שיש בפסוק ארבעה עולמות – שתי חצרות ("ישכן חצריך"), בית ("נשבעה בטוב ביתך") והיכל ("קדש היכלך"). "היכל" היינו עולם אצילות, רשות היחיד ליחידו של עולם ב"ה – "הוי' בהיכל קדשו" ("קדש" היינו "מלה בגרמיה", סוד אבא דמקנן בעולם האצילות) – זו התכלית של ברית מילה. עולם האצילות הוא "קדש היכלך", אך הברית פועלת את היחוד של "והוי' בהיכל קדשו הס מפניו כל הארץ". "הס", העולה היכל, היינו השתקה (ובמאמר מבאר הרבי ש"הס" הוא ענין ביטול כל המציאות גם הבחינה של אפשרות המציאות שבעולם הבריאה). מסופר כי אדמו"ר האמצעי היה אומר 'שא שא' להשתיק את נביעת המוחין (כדי שיוכל להכניס את הנביעה בכלים – לתקן את הנביעה). נביעת המוחין היא תכונת ארץ ישראל, כפי שמבאר מורנו הבעל שם טוב על מאמר "כל רב מבבל וכל רבי מארץ ישראל", שה-י של רבי היינו נביעת המוחין, נביעת האין סוף. בברית פותחים את הצינור ומאפשרים להמשיך הטפה הקדושה – להמשיך את נביעת המוחין, "הס מפניו כל הארץ". היחוד הפנימי של "והוי' בהיכל קדשו" (= "ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד") – ביחו"ע (שילוב אדנ-י, בגימטריא היכל, בהוי') ויחו"ת (שילוב הוי' באדנ-י, "הוי' בהיכל"), ויחוד שני היחודים כאחד – נפעל בעצם על ידי ברית המילה, בגלל שברית המילה יותר גבוהה משם הוי' (כנודע מכך שבפסוק "מי יעלה לנו השמימה" רמוזה מילה בר"ת ושם הוי' רמוז רק בס"ת – מילה היא בא"ק שלמעלה מ-ד עולמות אבי"ע שכנגד ד אותיות שם הוי', הרמוזים ב-ב החצרות הבית וההיכל של הפסוק "אשרי תבחר ותקרב" שאומרים לפני הברית, כמו שהרבי מבאר במאמר). בברית מילה (= עצמות בגוף, כמבואר במ"א), בגילוי העטרה (הגילוי של המילה הגדולה, גילוי יג מדות הרחמים, כמו שיתבאר), מתגלה שרש הנשמה כפי שהיא מושרשת באדם קדמון, שנקרא "אדם" על שם התהוותו מהקו א"ס ב"ה לאחר הצמצום ו"קדמון" על שם שרשו האמיתי לפני הצמצום (ועד שהוא משקף לאחר הצמצום את בחינת "יחיד" ממש שלפני הצמצום, הקדמון לכל קדומים, כמבואר בדא"ח).

אלול – "ומל הוי' אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך וגו'"

השבת היא שבת מברכים חדש אלול, והרבי אומר שצריך להזכיר כל שנה את הענין של חמשת ראשי התבות של אלול. חמשת רמזי אלול אלו כתובים בספה"ק, אבל הרבי נתן לכל אחד ערך: "אני לדודי ודודי לי" – עבודת התפלה של אלול. "אנה לידו ושמתי לך" – עבודת התורה של אלול. "איש לרעהו ומתנות לאביונים" – עבודת גמילות החסד של אלול. "את לבבך ואת לבב" – עבודת התשובה של אלול. "להוי' ויאמרו לאמר אשירה" – הגאולה של אלול (הרבה פעמים זה העיקר אצל הרבי). ב"להוי' ויאמרו לאמר אשירה" מופיע אלול למפרע, כאור חוזר, ממנו נמשכת הגאולה (בחסידות המקיף החוזר הוא העליון, היחידה שבנפש, בעוד שבכתבי האריז"ל מקיף החוזר הוא החיה, כמבואר אצלנו באריכות במ"א), ולפעמים אומרים "אשירה להוי'... ויאמרו לאמר" – אז זה ישר, אבל לא לפי סדר הפסוק. לברית מילה קשור, כמובן, הרמז של "את לבבך ואת לבב" – רמז התשובה, שלמעלה משלשת עמודי תורה-עבודה-גמ"ח – דקאי בפירוש על המילה, "ומל הוי' אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך לאהבה את הוי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך למען חייך" (פסוק עם חי מילים – "חייך" – ו-אלול אותיות, כנודע). "גדולה מילה שנכרתו עליה יג בריתות", ובמאמר הרגיל שחוזרים מתו"א כתוב ש"גדולה מילה" היינו המילה הגדולה, מה שמתגלה בפריעה – גילוי העטרה. הפריעה הוא ענין הסרת הרע הנעלם, שלאדם אין שליטה ישירה עליו. האדם יכול רק לקיים "ומלתם את ערלת לבככם" – לחתוך את הערלה הגסה, הרע הגלוי, אבל אחר כך "ומל הוי' אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך". יג בריתות הן יג מדות הרחמים המאירות בחדש אלול, ולכן זה החדש של "ומל הוי'" ולא של "ומלתם"[ה].

מילת האב ובנו יחד – תשובה המביאה לגאולה

כעת לומדים על כבוד אב ואם: החידוש ב"את לבבך ואת לבב זרעך" הוא שמדובר במילה של האב והבן ביחד – "את לבבך ואת לבב זרעך", ולא את הלב של כל אחד לבד (כך מדגיש הרמז של אלול). בהיות שזה הוא פסוק התשובה של אלול נפרש שזו תשובה של "והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם" (הכל קשור ללב). תשובה זו דווקא היא גם ההקדמה לפסוק הגאולה, "להוי' ויאמרו לאמר אשירה", שהרי אליהו, שבא להשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם, הוא מבשר הגאולה (והיינו הפשט של הפסוק בסוף מלאכי, שענין השבת הלבבות כו' היינו בשורת הגאולה לעם ישראל). זו התשובה של "סוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין", ולכן גם אדה"ז במאמר על ברית מילה בתו"א פוסק כמ"ד "אם עושין תשובה נגאלין ואם לאו אין נגאלין". אפילו במילה הגדולה לא מספיק שה' ימול אותי לבדי, אלא צריך "את לבבך ואת לבב זרעך". אצל אברהם אבינו, שחכה עד גיל תשעים ותשע בשביל המילה הגדולה, באמת בו ביום הוא מל את ישמעאל ואת שאר בני ביתו. אבל עדיין הענין לא היה בשלמות, כי רק בזכות מילת אברהם נולד אחר כך יצחק – הראשון שנימול לשמונה ימים. אם אברהם היה זוכה למול את עצמו ואת יצחק בנו יחד – זה כבר משיח. אם כן, יש מעלה בלא להוולד נימול – כמו יעקב (ומשה) – ורואים שאברהם ויצחק לא נולדו מהולים. גם לידת יעקב מהול היא רק בזכות שכבר היו אבא ובן שקיימו את מצות המילה, ואף על פי כן גם אצלו צריך הטפת דם ברית. בכל אופן, הדגש בברית כאן הוא על "את לבבך ואת לבב זרעך" – ר"ת אלול. שמואל (שם הרך הנימול) = שנה טובה, מתאים שיקבל את שמו בשבת מברכים אלול, הכוללת את כל חדש אלול, שהוא כבר הכנה לשנה הבאה וכולל את כל השנה הבאה עלינו ועל כל ישראל לטובה ולברכה ולגאולה (וכבר מחמשה עשר באב מאחלים "כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה").

הרבי הרש"ב – "בן שנעשה עבד"; הרבי הריי"צ – "בן שנעשה חיל"

"את לבבך ואת לבב" מלמד על קשר בין אבא לבן. הרבי הרש"ב אמר על עצמו שהוא "בן שנעשה עבד" לגבי אביו, הרבי המהר"ש (על שמו נקרא הרך הנימול). אם כאן "את לבבך" רומז לשמואל, הרבי המהר"ש, אז "ואת לבב זרעך" רומז לרבי הרש"ב. מה החידוש של הרבי הקודם ביחס לאביו? כתוב בלוח "היום יום" על מעלת חיל לגבי עבד. הרבי הרש"ב ייסד את תו"ת, והשתמש בביטוי "חילי בית דוד" (יש מאמר במלכות ישראל על כך). החיל העיקרי היה מנהל הישיבה, הבן של הרבי הרש"ב – הרבי הקודם. הרבי הרש"ב הוא המצביא, והחיל הגדול שלו הוא הבן שלו. מה ההבדל בין חיל לעבד? הרבי הרש"ב הקדיש כמה וכמה מאמרים בהמשך תרס"ו לענין של "בן שנעשה עבד", הענין של עצמו, ושם גם מסביר את מעלת "עבד פשוט" על "עבד נאמן". אבל אפילו עבד פשוט מן הסתם מוריד את הנעלים כשהוא ישן ואילו חיל לא מוריד את הנעלים גם כשהוא ישן – הוא כל הזמן, גם בשנתו, בתנועה פנימית של מס"נ עבור מלכו-אדונו (מס"נ באה משרש הנשמה בא"ק שלמעלה מאבי"ע, למעלה מארבע אותיות י-ה-ו-ה, סוד "מי יעלה לנו השמימה" ר"ת מילה וס"ת הוי', כנ"ל). גם כשהוא ישן החיל בהיכון כל רגע לקפוץ מהמטה ולהכנס לקרב.

הרבי – "מחיל אל חיל"

אם יש "בן שנעשה עבד" ו"בן שנעשה חיל", מה יכול להיות אחרי זה? הרבי והרבי הקודם זה יחס אחר, כי זה לא בן ואב אלא חותן וחתן (והיחס של הרבי לאביו, רבי לוי'ק, זה עוד ענין). אבל יש גם משהו בחתן שלפעמים קשור אפילו יותר מבן. אפשר לומר שהחידוש של הרבי זה "נשמתו בי" – שהרבי הקודם בתוכו. אבל ההסבר הפשוט הוא שאחרי חיל יש "ילכו מחיל אל חיל" – "צדיקים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא". יש אין סוף מדרגות של להיות חיל, ותמיד אפשר לעלות דרגה. אצל עבדים יש מעלה דווקא בעבד הפשוט כנ"ל, מצד הבטול שלו, אבל אצל חילים זה לא ככה – הרבי הצ"צ לא החזיק מחיל זקן שנשאר חיל פשוט עד עת זקנה ולא זכה לעלות בדרגה. צריך לומר שנותנים דרגה לחיל בזכות מסירות הנפש שלו (אות ההצטיינות שלו בקרב) – שיש לו יותר מס"נ מלחבריו, לכן המלך מעלה אותו מדרגה לדרגה – עד שנעשה מפקד ואלוף. לאלוף יש הכי הרבה מס"נ – כך צריך לפרש. לכן יש דרגות אצל חילים, שעל זה כתוב "ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלהים בציון". גם בעולם הזה וגם בעולם הבא ממשיכים להיות חילים.

ג. "חדשו מעשיכם", "שפרו מעשיכם"

חידוש ושיפור – ניסן ותשרי

שבת מברכים אלול כוללת את כל חדש אלול, כנ"ל, וחדש אלול כולל את כל השנה הבאה החל מתשרי וכו'. כתוב "תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב". עיקר מה שצריך לכוון ב"שנה טובה" הוא שיהיה הרבה גילוי אלקות. כך מפרשים בחסידות את סיום הפסוק – "משפט לאלהי יעקב", משפט כמה גילוי אלקות יהיה בשנה הבאה. הפסוק מתחיל מ"תקעו בחדש שופר", שחז"ל דורשים "חדשו מעשיכם" ו"שפרו מעשיכם". ודאי כבר דברנו על זה, אבל יש נקודה שאיני זוכר שהסברנו: תמיד הכלל הגדול אצלנו שהתחדשות שייכת לאביב, "החדש הזה לכם", והתחזקות ושיפור – תשובה – שייכת לחדש תשרי.

חוש התיקון – שינוי ושיפור

החוש של חדש אלול, ההקדמה לתשרי, הוא חוש המעשה-התיקון – לא לזרוק מכונה מקולקלת ולקנות חדשה, אלא למיין את החלקים, להחליף את החלקים הרעים, לתקן את הבינוניים ולחזק את הטובים (כמו שמסביר הרבי הריי"צ). עיקר התיקון, אחרי פירוק המכונה – אני עצמי – הוא ביחס לחלקים הבינוניים. התניא הוא ספר של בינונים. צריך גם להחליף חלקים שליליים ולחזק טובים, אבל החוש של חדש אלול הוא חוש התיקון – לתקן את הבינוניים. גר שמתגייר כתינוק שנולד, אבל בתשובה לוקחים משהו קיים ומשנים אותו (אך להשאיר את מהותו הקודמת). מה ההבדל בין שיפור – "שופר" – לבין שינוי של "שנה טובה" (יש ארבעה ראשי שנים, כולל ר"ח ניסן, אבל בתשרי העיקר זה ראש השנה לשנים ובניסן העיקר זה "ראש חדשים" ובחינת ה"שנה" שבו טפלה לבחינת ה"חדש" שבו). גם שינוי זה בדבר קיים, ולא בריאה יש מאין, אז מה ההבדל בין שינוי לשיפור? המשמעות של שיפור היא תמיד לעשות יותר טוב, אבל שינוי הולך לכל הכיוונים. לכן חייבים לומר "שנה טובה" – ששינוי ודאי יהיה פה, והעבודה שלנו היא לדאוג שתהיה שנה טובה, שינוי לטוב הנראה והנגלה לנו ולכל עם ישראל.

ראשית תודעת ראש השנה – "החדש השביעי" ל"ראש חדשים"

אם עבודת אלול ותשרי היא השינוי והשיפור, למה אומרים "תקעו בחדש שופר"? למה מקדימים "חדשו מעשיכם" ל"שפרו מעשיכם"? עוד לפני שיש את עצם הענין של ראש השנה, "מצות היום בשופר", צריך להיות "חדש השביעי" כפי שנקרא חדש תשרי בתורה. ראש השנה בתורה הוא ראש חדש השביעי. זה כמו שמוסבר במאמר הראשון של הרבי, שמעלת השביעי – "כל השביעין חביבין" – היא רק בזכות הראשון, רק בכך שהוא שביעי לראשון. השביעי (בחינת המלכות) מצד עצמו "לית ליה מגרמיה כלום", רק מה שהשביעי הוא שביעי לראשון – כמו משה רבינו שהוא שביעי לאברהם אבינו (וכמו הרבי שהוא שביעי לאדה"ז). יש מחלוקת אם "האיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה" כולל את האבות או לא, אך בכל אופן היסוד אצלו (בתודעת עצמו, לאו דווקא איך שהחסידים תופסים אותו) – כמו אצל הרבי – זה שהוא שביעי לראשון (שמזה יובן שבמאמר הראשון רצה הרבי לגלות את בחינת עצמו לחסידים, שהוא עיקר ענין התגלות מלך המשיח, וד"ל).

הקדמת שיקוף שרש האני לתיקון האני

בחת"ת של היום, "שביעי" של ראה, הכל מתחיל מ"שמור את חדש האביב", אבל המפטיר הוא כבר חג הסוכות בחדש השביעי – "ושמחת בחגך... והיית אך שמח". עבודת החידוש של ראש השנה, החדש השביעי, היא בעצם זכר – "יום הזכרון" – לחדש של ניסן. זו התחושה שאני שביעי, בלי זכות עצמי, ולכן אני הכי משקף את החדש הראשון – אבל זה לא תיקון האני אלא רק שיקוף שרש האני (שרש השביעי בראשון[ו]). תיקון האני היינו תיקון חטא אדם הראשון, שחטא בראש השנה, אך זהו היום בו נולד-נברא יש מאין – קודם כל הוא התחדש (כ"זכרון ליום ראשון" – זכרון לר"ח ניסן לדעת רבי יהושע, בו נברא במחשבה), ולאחר שחטא התחיל לבנות את עצמו, לתקן את עצמו על ידי עבודת התשובה, "שפרו מעשיכם", "מצות היום בשופר". אחרי זכרון ההתחדשות של ניסן "מצות היום בשופר" היא תיקון ה'עצמי' (כפי שהוא במציאות לאחר החטא – "כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא". והיינו מה שעיקר ה'עצמי' של האדם מתגלה במדת השפלות שלו) של ראש השנה – השיפור והשינוי לשנה טובה (כאשר בטוחים אנו שנזכה בדין המלך המשפט, הלא הוא אבינו שבשמים, ומקיימים בעצמנו "לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו כי קדוש היום לאדנינו ואל תעצבו כי חדות הוי' היא מעזכם").

חידוש ושיפור – הבעל שם טוב ואדמו"ר הזקן

הכל קשור עם "ומל הוי' אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך". אמרנו שהפסוק קאי על אבא ובן (כל אב ובן בישראל, סוד "אבן ישראל"), אבל זה גם אבא ונכד. הרי זה פסוק של חי אלול (חי מילים ו-אלול אותיות, כנ"ל), ובברכת חדש אלול צריך להתכוון בעיקר ל-חי אלול – החיות של אלול – ואם כן "את לבבך ואת לבב זרעך" רומז בפרט לבעל שם טוב ואדמו"ר הזקן (כאשר "ואת" היינו רמז למגיד). באותו יום נולדו שני המאורות הגדולים, וזה בעצם היחס ביניהם: הבעל שם טוב הוא החידוש של החסידות, והקשר שלו לאלול ותשרי הוא כמו "תקעו בחדש", "חדשו מעשיכם" – צריך גם בחינה של תינוק שנולד. אדמו"ר הזקן הוא עצם תורת החסידות, ה"שפרו מעשיכם" של ה"מצות היום בשופר".

"משמרין שתי שבתות" – שבתות עקב וראה

שמואל שלנו נולד בשבת פרשת עקב ונימול בפרשת ראה, סוד "אלמלי שמרו ישראל שתי שבתות מיד נגאלין" – חיבור עקב וראה. "עקב תשמעון" זו שמיעה ו"ראה" זו ראיה. ב"עקב תשמעון" צריך שהעקב – עקבתא דמשיחא – צריך להפוך להיות מבהיק כעקבו של אדם הראשון לפני החטא, בסוד החשמל, והרמז: חשמל = עקב ראה. כמו שהעקב צריך לשמוע ("עקב תשמעון") כך הוא גם צריך לראות – "עין בעין [ע של עקב] יראו בשוב הוי' ציון". ר"ת עקב-ראה הוא ער – תיקון "ער בכור יהודה", שהוא נשמת מלך המשיח. כתוב בקבלה ש-ער הוא עקב האדם על ראש הנחש ו-רע מתאר מצב הפוך. הזמן המיוחד לכוון כוונה זו הוא בפרשיות עקב-ראה, לכן יש כאן סוד מיוחד של "שתי שבתות" שבשמירתן יחד "מיד הן נגאלין".