ו. מהדרין – הֶדֶר מלכות

נחזור לכך ש-ארח זה הדר בגימטריא, וכל החג הזה הוא חג של הדר. זה שיש מהדרין מן המהדרין רמוז ב"אשרי" – אומרים ג"פ ביום – שם יש "הדר כבוד הודך" ו"כבוד הדר מלכותך". רואים שהדר שייך להוד מלכות. שניהם זה כבוד – "הדר כבוד הודך" (באות ה של אשרי) ו"וכבוד הדר מלכותך" (באות ל של אשרי). כל פעם שאומרים אשרי יש שני הדרים, "מהדרין מן המהדרין". פלא שלא ראיתי שמביאים את זה – איך יודעים שחנוכה זה חג של הדר? מאיפה כל החידוש המופלא הזה שיש מצות איש וביתו ואחר כך מהדרין (נר לכל אחד) ומהדרין מן המהדרין (ב"ש פוחת והולך וב"ה מוסיף והולך)? המקור לכל זה הוא פסוק מפורש בחזון דניאל, שהוא מנבא את מלכות חשמונאי, שם אומר עליה: "ועמד על כנו מעביר נוגש הדר מלכות". במלים האלה דניאל מדבר על בית חשמונאי.

רבי צדוק אומר – דבר מאד חשוב הנוגע לעניננו היום (צריך לראות את זה בפנים בפרי צדיק) – שכל זמן שמלכות בית חשמונאי שמרו על תורה שבעל פה התקיימה מלכותם כראוי. אומר שגם כהן יכול להיות מלך, כל זמן שקנאי לתורה שבעל פה – הכח למלוך, ה"שבט" וה"מחוקק" של שבט יהודה, ניתן למי שמאמין ופוסק ומשליט את התורה שבעל פה על המציאות, על המדינה. אבל ברגע שבא ינאי המלך, מבית חשמונאי, והוא כפר בתורה שבעל פה – באותו רגע הפסיד את המלכות, וכמו שהרמב"ן כותב באריכות איך שנגזר כליון גמור על בית חשמונאי מפני שחמדו את המלכות, שלא נשארה אפילו ריבה אחת, וכל מי שאומר שהוא מבית חשמונאי הוא עבד (משקר בנוגע ליחוס). אבל כל זמן שהחזיקו ולחמו את מלחמת התורה שבעל פה נגד היונים, אז הוא כותב משהו מופלא – האמא של הכהונה היא אלישבע בת עמינדב אחות נחשון (= 1820, סוד פעמים הוי', מספר האזכרות של שם הוי' ב"ה בכל התורה כולה), משבט יהודה, ואם כן יש לכהנים יחוס מצד האמא לשבט יהודה, שבט המלכות, ובזכות זה הם יכולים למלוך לכתחילה (זה לא במקום דוד המלך, אבל אפשרי), בהסכמת עם ישראל, ולנצח את המלחמות (שכתוב בזהר שכל נצחון המלחמה מסור רק ליהודה, רק הוא יכול לנצח, ורק יהודה יכול למלוך – הא בהא תליא). באיזו זכות יהודה מנצח ומולך? אותה זכות, האמונה והמסירות לתורה שבעל פה. אבל ברגע שבא ינאי וכופר בתורה שבעל פה, נעשה צדוקי, באותו רגע נגזרה כליה על בית חשמונאי. כל זה תראו בפרי צדיק בטוט"ד. קודם הוא מקשה על הרמב"ן – שכותב שבגלל שתפסו את המלכות נגזרה גזירה – והוא אומר שזה ראוי לכתחילה, כשמסורים לתושב"ע, אבל כוונת הרמב"ן מהדור של ינאי ואילך.

[לתועלת המעיינים, נצטט כאן את החלק הראשון (שהוא עיקר הנוגע לעניננו) של אות א מפרי צדיק על חנוכה:

[א] ענין חנוכה נסדר בגמרא בפרק במה מדליקין בענין הדלקת נר שבת ולא במקום שהוזכר במשנה (בבא קמא סב ע"ב), והיינו מטעם שנר חנוכה מעין נר שבת. ולכאורה היה שייך יותר במנחות בדיני הדלקת המנורה שהרי נרות חנוכה זכר לנרות המקדש. אך עיקר הנס היה בחנוכה מה שנצחו החשמונאים במתי מספר את היונים שהיו מולכים בכל העולם והיו עם רב. אבל הנס שהיה בשמן היה רק מצד השם יתברך שהיה חביבה לפניו הדלקה זו. שישראל מצידם, כיון שטימאו כל השמנים ולא היה להם שמן היו פטורים ממצות הדלקת המנורה דאונס רחמנא פטריה וכל שכן שלא היו מחויבים למסור נפשם בעד מצוה זו. רק שהראה השם יתברך אז שחביבה הדלקת המנורה לפניו והמציא לפניהם בנס שמן להדלקת הנרות. וענין הדלקת המנורה הוא מה שאמר בא והאר לי כמו שהארתי לכם כמו שאמרו במדרש רבה (בהעלותיך וריש פרשת תצוה), והיינו אור תורה שבעל פה שנמסר לישראל ולא בשמים היא. וכלשון הזה מצינו באברהם אבינו ע"ה (מדרש רבה נח סו"פ ל) עד שאתה מאיר לי מאספוטמיא ומחברותיה בא והאר לפני בארץ ישראל עיין שם. והיינו גם כן תורה אור שמאברהם אבינו ע"ה התחיל הב' אלפים תורה והוא קיים ולמד כל התורה כולה ממה שהבין מלבו כמו שאמרו (בראשית רבה פ' סא) שזימן לו הקב"ה שני כליותיו כמין שני רבנים והיו נובעות ומלמדות אותו תורה. והיינו שפרסם אלהותו יתברך שמו בין הבריות וכמו שאמרו (שם פ' נט) וכיון שהודעתי אותו לבריותיו אלהי הארץ. והוא עיקר דברי תורה ששורש כל הדברי תורה הוא מאמר אנכי ה' אלהיך ועיקר כח הארת תורה שבעל פה ניתן לאהרן הכהן וכמו שנאמר, כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו. וזה גם כן ענין מה שאמרו במדרש רבה (בהעלותך) שאמר לו לאהרן לגדולה מזו אתה מתוקן. בהעלותך את הנרות הקרבנות כל זמן שבית המקדש קיים הם נוהגים אבל הנרות לעולם עיין שם. ובאמת ענין חנוכת הנשיאים היה שהנשיאים הקריבו הקרבנות משלהם אבל ההקרבה היה על ידי הכהנים ומה נחמו השם יתברך לגדולה מזו אתה מתוקן שידליק נרות המנורה הא נרות בית המקדש גם כן היה השמן משל צבור וכמו שנאמר ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן וגו', ורק ההדלקה זכה אהרן. וכן היה כל הקרבת הקרבנות על ידי אהרן ובניו וכן הקרבת קרבנות הנשיאים היו על ידו. רק ענין הדלקת הנרות העיקר שזכה שלו ניתן הכח להאיר אור תורה שבעל פה שהוא ענין בא והאיר לפני. וזה הכח ניתן לאהרן להופיע ולהאיר בלב כל ישראל אור תורה שבעל פה על ידי הדלקת נרות המקדש. וזהו שנאמר ויעש כן אהרן אל מול וגו', ופירש"י מספרי להגיד שבחו של אהרן שלא שינה ולא מצינו שיכתוב כן הכתוב על שום קרבן ומצוה. רק דקאי על ענין עומק מכוון הנרות שהוא להאיר אור תורה שבעל פה בלבות ישראל ולא נתפרש בציווי רק ברמז. וזה נשאר לעולמי עד שעיקר תורה שבעל פה ניתן לכהנים וכמו שנאמר ובאת אל הכהנים הלוים וגו', על פי התורה אשר יורוך וגו'. וכן זה עיקר ענין נרות חנוכה וכמו שכתב הרמב"ן על מה שאמרו במדרש רבה אבל הנרות לעולם הא באמת גם נרות בית המקדש הם רק בזמן שבית המקדש היה קיים כמו הקרבנות וכתב שלא רמזו אלא לנרות של חנוכת בית חשמונאי והביא ממדרש שכך כתב והם לעולם. והיינו שנרות חנוכה הם גם כן להאיר אור תורה שבעל פה ועיקר נס חנוכה ומצותה בא על ידי כהניך הקדושים שהם המאירים אור זה בלב ישראל:

והנה בגמרא הלשון וכשגברה בית מלכות חשמונאי ונצחום כו', ואז לא היו מלכים רק אחר כך זרע זרעם לקחו להם שם מלוכה. והרמב"ן (פרשת ויחי) כתב שמפני זה נענשו החשמונאים אף שהיו חסידי עליון ונעשה נס כזה על ידם ומכל מקום נענשו שלא נשתייר מזרעם כלל עד שאמרו (קידושין ע ע"ב) כל דאמר מבית חשמונאי מלכא קאתינא עבדא הוא דלא אשתייר מיניהו אלא ההוא רביתא כו', נפלה מאיגרא ומיתה ולא נשתייר מהם אף נקבות. וכתב שעונשם היה משום שעברו על מה שנאמר לא יסור שבט מיהודה וגו', והם לקחו להם מלוכה עיין שם. וזה לא מצינו להם רק אחר כמה דורות ובעת הנס היו רק כהנים ומתתיהו היה כהן גדול ויש להבין למה אמרו בגמרא הלשון וכשגברה בית מלכות חשמונאי. גם כל הענין יפלא שאף שמצינו בירבעם שהיה מלך אף שהיה משבט יוסף הלא היה על פי נביא. אבל כאן הלא היה על פי הסכמת כל ישראל ליתן להם כתר מלכות ואף לינאי מלכא אמרו רב לך כתר מלכות הנח כתר כהונה כו', (כמו שאמרו קידושין סו.) והרי על המלכות הסכימו כל ישראל ואיך עברו על מה שנאמר לא יסור שבט מיהודה וגו'. גם יש להבין למה יהיה עונש חמור כזה בשביל עון זה שגרם שיכלה זרעם כמו שכתב הרמב"ן. אמנם הענין הוא על פי מה שנאמר בזוהר הקדוש (ח"ב נא א) אמר מלכא מכאן ולהלאה קרבא דילי אתמסר בידך זיינין דילי מארי מגיחי קרבא בידך עיין שם. דכל נצוח בא על ידי מדת מלכות דינא דמלכותא. ואף משה רבינו ע"ה היה נקרא מלך כמו שאמרו (זבחים קב.) יבמה מלך וכמו שנאמר ויהי בישורון מלך (כמו שאמרו שמות רבה סו"פ ב), והיינו שהוא היה המנצח לפרעה והוציא את בני ישראל ממצרים והניצוח ממדת מלכות. ומלכותו היה על ידי תורה כמו שאמרו (גיטין סב.) דרבנן אקרו מלכים דכתיב בי מלכים ימלכו. וכן ענין היונים שהיה שגזרו על ביטול התורה והמצות להשכיחם תורתך ואף שנמצאו שהרגו נפשות היה גם כן על קיום התורה כמו שאמרו (ויקרא רבה פ' לב) מה לך יוצא ליסקל על שמלתי את בני וכו', ועיקר גזירות היה בזמן יונים. וכבר אמרנו שהם היו בקליפה זה לעומת זה כנגד קדושת תורה שבעל פה שהיה עיקר התפשטותה על ידי שמעון הצדיק שהיה משיירי אנשי כנסת הגדולה וממנו התחילה שלשלת המשנה. ובימיו היה אלכסנדרוס מוקדון (כמו שאמרו יומא סט.) ואז התחילה חכמת יונית על ידי ארסטו שהיה בקליפה נגד קדושת תורה שבעל פה שגם הם חידשו בגוון חכמה ומוסר מלבם בהנהגת דרך ארץ ועל כן רצו הם לבטל תורה שבעל פה מישראל. שבמתן תורה פסקה זוהמא מישראל כמו שאמרו (שבת קמו.) וגזרו הם הגזירה שנזכרה ריש כתובות תיבעל לטפסר תחילה שרצו להטיל זוהמא שלהם בכל בנות ישראל כמו שאמרו (יבמות קג ע"ב) דקא שדי בה זוהמא כו', ויהיו חס וחלילה על ידי כן כל ולדות ישראל מאותן הזוהמא כמו שנתהוה בזרע חוה על ידי הזוהמא שהטיל בה נחש. רק שהיה אז החשמונאים מזרע אהרן שהיו שורש תורה שבעל פה שהוא מדת מלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה ועל ידי כח בחינת מדת מלכות נצחום. ועיקר התעוררת החשמונאים היה על ידי גזרה זו כמו שאמרו (קידושין סו.) שהיו אומרים אמו נשבית במודיעים ובאמת החשמונאים התקנאו אז על זה ומרדו ביונים והצילו בנותיהם והם אמרו שנתחללה באמת. והנה מה שנאמר לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו הוא גם כן על דברי תורה וכמו שאמרו (סנהדרין ה.) דהכא שבט והתם מחוקק וכו', ומחוקק מבין רגליו אלו בני בניו של הלל שמלמדין תורה ברבים. והלל בא גם כן מנקבות מיהודה וכמו שכתבו תוספות מירושלמי והוא מה שאמר רבי על ר"ה (פ"ט דכלאים ה"ג) דהוא מן יהודה ואנא מבנימין דהוא מן דכריא ואנא מן נוקבתא. ומנקבות כל שלשלת הכהנים בא משבט יהודה שהרי אשת אהרן היתה אלישבע בת עמינדב אחות נחשון. והיו אז החשמונאים שורש תורה שבעל פה מחוקק מבין רגליו ולכן הוזכר בגמרא וכשגברה בית מלכות חשמונאים ונצחום שהנצוח היה ממדת מלכות וכמו שאמרו בזוהר הקדוש דבידהא אתמסר כל זיני קרבא. והנצוח שלהם בא על ידי שהיה בהם בחינת מדת מלכות, והיינו שהיו שורש מלכות פה תורה שבעל פה רק בינאי שנזרקה בו כו', וביטל כל תורה שבעל פה כמו שאמרו בקידושין שם והוא לקח המלכות רק על ענין שבט ממשלה לכך נענש וכלתה זרעו של ינאי מלכא שהתחילה מלכות הורדוס. ואז התחיל שלשלת הלל ובניו שהתחילה מאה שנה בפני הבית כמו שאמרו (שבת טו.) וסמוך לאותו זמן כלה זרע חשמונאים. (עי' תוס' כתובות ז ע"ב ד"ה הורוה) ודברי הרמב"ן ז"ל בודאי גם כן אמת שבצירוף מה שנתחבר ינאי לצדוקים וכפר בתורה שבעל פה ושוב לא היה מלכות מכח התורה דכתיב בי מלכים ימלוכו כמו שהיה בשעת הנס שהיו החשמונאים שורש תורה שבעל פה בחינת מלכות והיו אז מחוקק שהיו מנוקבתא מיהודה וכמו שאמרנו. וכיון שהוא ינאי כפר בתורה שבעל פה הרי עבר על מה שנאמר לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו ונגזר על זרעו שיכלה וכמו שכתב הרמב"ן:

ועוד רמז העולה מזה: שלשת השלבים של (התדרדרות) מלכות בית חשמונאי הם חשמונאי (מלכות חיובית) ינאי (קלקול) הורדוס (שמד, יש בו אותיות הרס). חשמונאי ינאי הורדוס = 767 = 13 פעמים 59 (ר"ת חיה, והשאר עולה ג"פ רמח).]

היינו בפסוק מספר דניאל, אולי הכי חשוב לנו הערב – "ועמד על כנו מעביר נוגש הדר מלכות". המשך הפסוק שאחרי ימים אחדים הוא נשבר – ברגע שכפר בתורה שבעל פה הוא נשבר, נגזרה עליו כליה. אבל כל זמן שהוא בסדר כתוב "ועמד על כנו מעביר נוגש" – רש"י מסביר שזה בית חשמונאי, והנוגש זה מלכות יון (נוגש = שטן, אותן אותיות למפרע כש-ט מתחלק ל-ג ו-ו). בבית אהרן כותב שסוד החנוכה, שזה ה"מעלין בקדש", זה שיעקב עולה להיות ישראל. הוא מביא על זה מדרש שאין כאן המקום (צריך עוד שיעור בפני עצמו), כל החנוכה זה עלית יעקב להיות ישראל. ידוע שמה שיעקב עולה להיות ישראל כשמנצח את השטן ומוסיף אותו לעצמו – יעקב שטן = ישראל. זו הנקודה של חנוכה, שאז כתוב "מעביר נוגש", שהחשמונאי מעביר את יון, השטן כאן, ואחר כך זוכה ל"הדר מלכות". זה ממש הפסוק המפורש, המקור, לכל מושג ההדר בחנוכה.

[השלמה לגבי ה"בית אהרן":

"בית אהרן" זה של רבי אהרן בן רבי אשר מסטולין בן רבי אהרן הגדול מקרלין, בתחילת הספר מובאות תורות רבי אשר אביו של הבית אהרן, בדרך כלל מבוססות על מדרש חז"ל. כל הענין של עליה מיעקב לישראל זה לפי המדרש: "'ויקח אליהו שתים עשרה אבנים כמספר שבטי בני יעקב אשר היה דבר הוי' אליו לאמר ישראל יהיה שמך' [בבנית המזבח בהר הכרמל]. ילמדינו רבינו ר"ח שחל להיות בחנוכה מהו להזכיר של חנוכה במוספין לפי שאין מוסף בחנוכה. כך שנו רבותינו צריך להזכיר של חנוכה במוספין, וכן שבת שחל להיות בחנוכה מזכירין של חנוכה במוספין, והיכן הוא מזכיר? בהודאה".

הווארט הוא שחנוכה הולך ומוסיף ואור, זה עצם הענין של מוסף, של יוסף, גם אם אין מוסף בחנוכה. מה זה קשור לפסוק על אליהו בהר הכרמל? כי שם "אשר היה דבר הוי' אליו לאמר ישראל יהיה שמך". מה זה קשור ל-יב אבנים? כותב שכל יג מדות הרחמים – יב עם הכולל – מאירים בחנוכה. לכן קוראים את הנשיאים, וביום השמיני קוראים עד ה-יב וביום השמיני מוסיפים "בהעלותך", הבחינה של הכולל. כך זה יב השבטים ואח"כ ה-יג זה התעלות יעקב לישראל – על דרך "פני המנורה" שכל הנרות מאירים מולה. הלשון שלו היא שצריך להתעלות תמיד, עד משיח (שהוא שלום ושלוה). כל התוספות זה על ידי צדיקים. הוא לא כותב שגם בכוונות האריז"ל, דווקא בקדושת כתר, יש יחוד ישראל ורחל – העליה לישראל היא בקדושת כתר של מוסף. כותב ש"תמידין כסדרם ומוספין כהלכתם" – תמידים זה סדר, אבל מוסף זה לשון הילוך, ללכת ולהוסיף כל פעם, וזו הבחינה של חנוכה.

אם חנוכה זה הכח להעלות את יעקב לישראל, אז נעשה רמז: יעקב ישראל חנכה (כך עפ"י דקדוק) = לעשות = אל פעמים הוי' (אל הוי' = נאו, משיח נאו). אם חנוכה מלא, כמו בכוונות, זה עולה יד פעמים חן. חסר כפולה של יג ומלא כפולה של ז (וגם של חן).

"ויקח אליהו שתים עשרה אבנים כמספר שבטי בני יעקב אשר היה דבר הוי' אליו לאמר" = 3640 = ב"פ 1820 = כ"פ יעקב (שלמות גדולה שלו). אחר כך שלש המלים האחרונות הן "ישראל יהיה שמך" = 931 (מתחלק ב-7 בריבוע, וכל הפסוק מתחלק ב-7).]