ו. "קול הוי' בהדר" ו"מהדרין מן המהדרין"

נסיים עם עוד ווארט של הבית אהרן, בשם אביו רבי אשר מסטולין. ב"זאת חנוכה" הוא היה אומר הדרן – "הדרן עלך מסכת חנוכה והדרך עלן מסכת חנוכה". כלומר שהוא מקשר את ה"מהדרין" ו"המהדרין מן המהדרין" – ותיכף נסביר את השינוי האיכותי שיש כאן – להדרן שעושים בסיום מסכת. הוא גם כן מקשר את זה לפסוק "קול הוי' בהדר". נאמר את הווארט בקיצור: אם יהודי זוכה לומר דבר ה' כמו שצריך, בדחילו ורחימו, להוציא דבר תפלה או דבר תורה מפיו ("הקל קול יעקב" שדברנו), זה חוזר אליו – "קול הוי' בהדר", קול ה' שאמר חוזר אליו (הדר). אם זה עלה למעלה, לשרש, זה ממשיך שפע ואור רב לעולמות – זה חוזר. זה נקרא הדר (נוטריקון הד הרים, הרים גם מלשון הרמת קול) – שאתה מוציא קול וזה חוזר.

חנוכה זה שמונה ימים, והסוד שלו זה כריתת ערלת שפתים. שמיני עצרת (שמ"ע) זה כריתת ערלת האזן (יום הקליטה, שנעשית דרך האזן), ברית מילה זה כריתת ערלת בשר, יום כיפור (השמיני להפרשת כהן גדול) זה כריתת ערלת הלב, וחנוכה כריתת ערלת השפתים (ארבע ערלות בגוף האדם שיש בתנ"ך, וכנגד זה ארבע בחינות של שמונה ימים). חנוכה זה כריתת ערלת השפתים, אבל בשביל זה צריך לכרות ברית עם העינים – זה חוזר למה שדברנו על שמירת הברית (למדנו בקונטרס העבודה לפני לא הרבה זמן). על העינים לא כתוב שיש ערלה, אבל כתוב "ברית כרתי לעיני" (ר"ת בכל – "והוי' ברך את אברהם בכל", הוא זכה לטעום את טעם העולם הבא בעולם הזה בזכות שמירת העינים [אפילו על אשתו לא הסתכל כידוע]; שאר י האותיות = י פעמים קול; ברית כרתי = ו צרופי אור, ודוק) – אם כורתים ברית לעינים בזה גופא מלים את ערלת השפתים, ועל זה כתוב "ואין לנו רשות להשתמש בהן אלא לראותן בלבד – כדי להודות ולהלל וגו'". על ידי שכורתים ברית עם העינים, אפשר לפתוח את הפה להודות ולהלל לשמך הקדוש. זה חנוכה – "ברית כרית לעיני ומה אתבונן על בתולה" ומתוך זה "להודות ולהלל".

[השלמה: אמרנו שיחוד חנוכה זה מברית העינים לחיתוך ערלת השפתים – יחוד ותיקון של עין-שפה. לגבי חש-מל-מל ה"חש" זה "ברית כרתי לעיני ומה אתבונן על בתולה" וה"מל" הראשון זה למול את ערלת השפתים והמל השני זה "פתח פיך ויאירו דבריך". עין שפה זה זוג (לפי כלל של חלוקה ל-יג ול-ז) – עין זה יג פעמים י ושפה זה ז פעמים נה, המשולש של י (חיבור המכפילים של ז ו-יג, י ועוד נה = 65, מתחלק בעצמו ב-יג, והוא סוד "א-דני שפתי תפתח"). חיבור עין ושפה זה תפלה, או תפלת כל פה או תפלה של ראש ושל יד. ראש יד = תפלה = עין שפה. עין שפה בהכאה פרטית = נ פעמים אמת = ריבוע כפול של 105. עין שפה במילוי = משולש לז. במספר קדמי = י"פ הדר. ר"ת זה עש (ב-ש שמאלית, שתי האותיות הראשונות של עשו), ושאר האותיות זה פניה.]

ה"בית אהרן" כותב " שאם יש קול שיוצא לאחר מילת השפתים, "קול הוי'", הקול הזה חוזר – "בהדר". את זה הוא גם מקשר להדרן – "הדרן עלך מסכת חנוכה", שזה חוזר. לפי דבריו נלך צעד אחד קדימה – הוא לא מסביר מה ההבדל בין "מהדרין" ל"מהדרין מן המהדרין". נסביר שאם זוכים באמת למול את ערלת השפתים, על ידי הברית שכורתים בעינים, אז הקול יוצא – "קול הוי' בהדר" – והקול שיוצא חוזר אלי. ידוע הפירוש של הבעל שם טוב על "הוכח תוכיח את עמיתך" – "'הוכח' את עצמך, ואחר כך 'תוכיח' את עמיתך". הוכחה זה גם לשון ראיה – כמו הוכחה במתמטיקה – היכולת להוכיח זה לגלות משהו, לגלות אור, להראות לחבר שלך שעשה לא בסדר וצריך לעשות תשובה. אבל גם אם אתה יכול – אל תעשה לפני שאתה מוכיח את עצמך. הפירוש הפשוט שזה תהליך בזמן – קודם תוכיח את עצמך ואז את הזולת, כמו שיש גם סיפורים אצל הרביים שקודם צריכים למצוא הבעיה בעצמם (לפעמים דורש להתבודד וכו') ואז אפשר להוכיח ולהראות את זה לחסיד. קודם זה היה "לא תדע" ואחר כך הרבי הופך את זה ל"תודיעני ארח חיים שובע שמחות את פניך נעימות בימינך נצח". אבל כעת מסבירים לא כך – בעולם האצילות החשמל יכול להיות בעת ובעונה אחת. תוך כדי שאני מדבר איתך – לאו דווקא תוכחה, זו רק דוגמה – הדברים חוזרים אלי. תוך כדי שאני משמיע אני פתאום שומע מה שאני אומר ואיך זה נוגע לי. חשבתי שזה נוגע רק לך, אבל אני מבין כשהקול מהדהד – הד גם לשון הד הרים, אור חוזר – שחוזר גם אלי. לכן "חיים הם למוציאיהם בפה" – אם אני לא מוציא בפה זה לא חוזר אלי, אין מהדרין (ואין שעשוע של מטי ולא מטי, על דרך סוד המטי ולא מטי מתוך הפה דא"ק, וד"ל). אם זה לא חוזר אלי מספיק נר אחד – "נר איש וביתו". אם זה חוזר אלי זה נר לכל אחד, הופך להיות משהו אישי כמו שדברנו קודם – זה מהדרין אחד.

מה זה מהדרין מן המהדרין? נפרש פירוש אחר. אצלו משמע שזה עוד יותר חודר פנימה, עוד יותר חוזר, אבל כמו שאמרנו קודם שכפל זה לא סתם הכפלה אלא משהו חדש. לפי זה נגיד ש"מהדרין מן המהדרין" זה שלא רק חוזר אלי אלא שוב יוצא ממני. על משה רבינו כתוב "שכינה מדברת מתוך גרונו של משה" – הוא אומר "ונתתי מטר ארצכם", "ונתתי עשב בשדך" – כמו "אני המשנה המדברת מתוך פיך" (מאמר המגיד בפי הבית יוסף). משה רבינו לא חשב אף פעם שאני מדבר. המצוה, התשתית, הבסיס, שהצדיק – "ועמך כֻלם צדיקים" – מוציא קול, "חיים הם למוציאיהם בפה", ואם הוא זוכה הקול חוזר אליו. זה כבר "מהדרין" אחד. אם עוד יותר זוכה – מוסיף והולך ואור (מוסיף בקדושה) או פוחת והולך (כמו פרי החג) – הקול שוב יוצא ממנו לעולם, אבל אז זה כבר לא הקול שלו אלא "שכינה מדברת מתוך גרונו" לגמרי.

נסביר שוב: יש "קול הוי' בהדר". חג חנוכה בכלל זה שמתוך קדושת העינים למול את ערלת השפתים וממילא "פתח פיך ויאירו דבריך". יש גם הלל וגם הודיה – בשום חג אין גם הלל וגם הודיה, רק בחנוכה. יש קול אחד שיוצא, ויש הדר אחד כשזה חוזר באופן אישי לתוך עצמי, זה נקרא "נר לכל אחד ואחד", ואחר כך יש "מהדרין מן המהדרין" שזה כבר סוד צבאי (מהדרין אחד זה עדיין בגדר סוד אישי, כנ"ל, חוזר אלי אישית), אבל אחר כך ה"מהדרין מן המהדרין" זה חוזר החוצה, לעולם, אבל עכשיו השכינה מדברת. מה ההבדל אם אני אמרתי משהו או השכינה אמרה משהו? אם אני אומר תעשו כך וכך, כך אני חושב שנביא את הגאולה, זה בחינת מלכין קדמאין דתהו, אנא אמלוך. אני חושב שאני הכי מבין איך לתקן את המדינה, אז עשו כך וזה התיקון – זה "וימלך וימת" העולה מלכות יון וכו'. אבל שהשכינה הכוללת הכל – כנסת ישראל, הכוללת הכל – אומרת משהו, זה כבר סוד צבאי, זה באמת טוב לתקן את הכלל. אבל בשביל זה צריך להיות "מהדרין מן המהדרין", זה צריך לחזור אלי ואחר כך לצאת עוד הפעם ממני, אבל אז כבר לא אני אומר את זה אלא השכינה אומרת את זה.

בעצם, כדי שזה יעבוד, שלשת השלבים האלה, זה גם חש-מל-מל: תוך כדי שאני מדבר פעם ראשונה אני צריך לדעת באיזה מקום ש"מלה בסלע משתוקא בתרין", אם הייתי שותק ולא מדבר זה היה פעמיים יותר טוב באיזה מקום – קול עם הכנעה – אבל אם הקול יוצא עם הכנעה זה חוזר אלי, ואז יש איזה הבדלה, איזה תיקון פנימי, ואז יכול להיות "מהדרין מן המהדרין", מהדהד שוב החוצה, ומה שיוצא זה המל שממתיק את המציאות. [מה האיכות של הקול השני, קול אישי של כל אחד? (לכאורה תמיד אומרים שיש בהבדלה משהו שלא רק שלב ביניים). זה כמו "שגגה שיצאה מפי השליט" – שפתאום תופס שאמר משהו שמאד נוגע לעצמו, אולי אפילו יכול לעשות משהו, כמו לא לפתוח פה. בכל דיבור יש פליטה של משהו שנוגע לי, שמוציא משהו וחוזר כמו בומרנג אל עצמו. שכינה זה בסוף מקהלה שכולם אומרים אותו קול? בתניא הוא כותב את התשובה לאפיקורס ששאל כמה שכינות יש, "כל בי עשרה שכינתא שריא", שכמו האור שמאיר דרך הרבה חלונות. רוצים עצם כזה שכאשר תופסים בחלק מן העצם תופסים בכולו – זה המשל, שהשכינה זה עצם, ומאיר בתוך כל אחד ואחד, אבל החלק זה הכל].

לחיים לחיים! שנזכה ל"הֶדֶר מלכות" (פעם יחידה בתנ"ך שזה כתוב בניקוד כזה – שש נקודות – רומז להד כנ"ל), אבל בשביל זה צריך להיות "מעביר נוגש" (רת"ס מרש, ניגון הנצחון ששרנו קודם), מעביר את קליפת יון – השטן – ובכח זה מעלים את יעקב (שהוא נעבעך, לשון עקב) להיות שר, ישראל, "כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל".

נשיר "הנרות הללו", שעוד לא שרנו.