ב. כבוד הורים ומצוות כבוד המסתעפות מזה

חבת הארץ תלויה בקשר בין הורים לילדים

יהודה הזכיר שבנות צלפחד התחתנו עם בני דודיהן (שזה אותיות דוד, מלך ישראל). כשמתחתנים עם בן דוד את מי מכבדים? אמרנו שבנות צלפחד זה הדוגמה לכבוד הורים, ומצרפים את זה לחבת הארץ שזה המשך הדורות בירושה. הא בהא תליא, מי שמחובר לדורות הקודמים מחבב את הארץ שהיא נחלתנו מדורי דורות. אומר שזה שייך לאבי ומעלה, ו"ברא כרעא דאבוה", הבן עומד במקום אביו (וכך גם הבת כאן). מי שאין לו את זה לא יורש את הארץ. רואים את זה היום, שהקבוצניקים שלא גדלו עם ההורים, אלא בחדר ילדים ובחדר אוכל, עוזבים את הארץ – אם אין קשר בין הורים לילדים, על פי תורה, אין מה לעשות כאן בכלל. זה המודעות של ארץ ישראל.

בנות צלפחד – כבוד הדורות הקודמים

לאבא קוראים צלפחד בן חפר. איך הנחלה עברה? זו הדוגמה העיקרית שהנחלה חזרה לחפר ואז ירדה חזרה – כאן המתים יורשים את החיים, הנחלה חוזרת שני דורות ואז שוב יורדת ומתגלה – תופעה זו קיימת רק בירושת הארץ. אמרנו (לפני כמה ימים ביצהר) שהגילוי של ה' בתוך הגוף היהודי, "עצמות בגוף:, הוא דווקא בדרך של עליה לעולם האמת ואז המשכה לתוך עולמנו, וכך גם כאן. בסוף זו היתה מצוה רק לדורם, ולא לדורות, להתחתן עם בני דוד כדי שהנחלה לא תעבור משבט לשבט אחר, אבל מכל דבר בתורה צריך ללמוד הוראה לדורות, לכל אחד בכל מקום ובכל זמן, כנודע ממורנו הבעל שם טוב. מה לומדים מזה? אם הענין שלהן הוא כבוד הורים בצורה מופלאה ביותר, והגילוי שבזכות זה יורשים את הארץ ונאחזים בה, אז גם כאן יש כבוד הורים. ואת מי כבדו בסוף? אפשר לומר שכבדו כמה דורות קודמים: יש מחלוקת בין הראשונים אם בכלל יש מצוה לכבד סבא וסבתא בכלל, והאם זה מדאורייתא. כתוב בחז"ל שאשת האב ובעל האם נכללים ב"את אביך ואת אמך" וגם אח גדול לומדים לפי הפשט בגמרא מה-ו של "ואת אמך" (אם כי הרמב"ם כותב בפירוש בספר המצוות, בשרש השני, שזה נלמד מ"את אביך" לרבות אח גדול, לא כמו שהכס"מ ושאר המפרשים ביד חושבים, שהוא לומד את זה מה-ו). מה עם סבא וסבתא? יש מהראשונים שאומר שיש מצוה מדאורייתא לכבד (אבל פחות, עם כל מה ש"בני בנים הרי הם כבנים"), אבל מה למעלה מזה? אף אחד לא אומר, כי כתוב שרק "בני בנים הרי הם כבנים" והרחמים על הבנים זה עד הנכד. בכל אופן, אם יש סבא רבא ודאי ש"דרך ארץ קדמה לתורה" ומכבדים אותו, ואם אברהם אבינו קיים אותו מכבדים הכי הרבה, האב הראשון (הבעל שם טוב עבור דורנו, דור העשירי). רבינו יונה אומר יותר מזה, שיש מצוה דאורייתא לכבד את הדודים, שזה אחי האב ואחי האם. אף אחד אחר לא אומר כזה דבר. לגבי סבא וסבתא זה סברא, מתקבל על הדעת, אבל להרחיב את זה ולומר שכבוד אב כולל את הדודים זה חדוש מופלא. אני חוזר, אם האב טיפוס הכי גדול של כבוד הורים זה בנות צלפחד, אז את מי כבדו בסוף, כאשר התחתנו עם בני דודיהן? את הדודים שלהם. אפשר לומר שכבדו את הסבא, ואת הסבא רבא עד למנשה, כדי שלא תסוב נחלה ממטה למטה. מה קרה לדודים שהתחתנו עם הבני דוד? הם נעשו חותנים. הדוד הפך להיות שווער. על כבוד חותן וחותנת יש כבר יותר (מאשר רבינו יונה ביחס לדודים) שאומרים שזה דאורייתא. יש חולקים על זה, אבל יש הרבה שאומרים את זה. אם כן, בנות צלפחד פסקו – "ראתה עינן מה שלא ראה משה רבינו" – שמכבדים את הסבא (שזה מחלוקת), את הדודים (שזה מחלוקת) ואת השווער והשויגער (שזה מחלוקת). הכיבוד הורים שלהם מושלם.

ששה זוגות הנכללים בכבוד הורים

מה יוצא בסוף? שיש ששה זוגות של זכר ונקבה שנכללים בתוך מצות "כבד את אביך ואת אמך": אבא ואמא, אשת האב ובעל האם, אח גדול ואחות גדולה (כך לפי רוב הראשונים) – עד כאן כתוב בפירוש ברמב"ם (רק שלגבי אח גדול הרמב"ם אומר שמדברי סופרים, ולא ברור אם הכוונה דרבנן או דאורייתא, אבל בכל אופן שונה מאשת האב ובעל האם), ונוספים עליהם – סבא וסבתא, שווער ושוויגער, דוד ודודה. רואים שכבוד תמיד הולך בזוגות, "זכר ונקבה באו אל נח אל התבה". אגב, מי הראשון בתורה שבפירוש קיים מצות כבוד הורים? שם ויפת בני נח ("ויקח שם ויפת את השמלה" – "ויקח" לשון יחיד ללמד ששם נתאמץ במצוה יותר, ולכן זכה לטלית, ויפת זכה בקבורה). שם הוא רק אבי עבר, אבי היהדות, אבל הוא התאמץ במצוה הזאת. אחר כך רואים שעשו הרשע קיים את המצוה בהידור, אחר כך דמא בן נתינא (גוי). אז בעצם מצוה זו מתחילה בפירוש משם בן נח (ורמז: שם עשו דמא = "לעיני כל ישראל", מספר ההשראה ה-20, תכלית כל התורה כולה לרשת את האורות הגדולים דתהו על ידי מצות כבוד אב ואם, וד"ל). אף שזה לא מ-ז מצוות, רואים שגוים נענשו על אי כיבוד אב ואם, סימן שזה קיים גם על גוי. בכל אופן, יצא שבמצוה הזאת – אם מרחיבים אותה לגמרי – יש ששה זוגות, שזה יב נפשות. הכל יוצא מ"את אביך ואת אמך", כאשר ב"את אביך" יש ו אותיות וב"ואת אמך" – עוד  ו אותיות – ששה זכרים ושש נקבות. לכל אחד יש אות בבטוי זה.