ההקבלה ל-יב פרצופי האצילות

אם רוצים לתת לזה מבנה בקבלה – זה ששת זוגות הפרצופים של כל עולם ועולם: עתיק ונוקביה, אריך ונוקבא, או"א עילאין, ישסו"ת, ישראל ולאה, יעקב ורחל. זה עיקר קבלת האריז"ל, כי לפני האריז"ל אין כזה דבר בכלל – יש עשר ספירות וזהו. קבלת האריז"ל זה פרצופים, ולא עשרה פרצופים אלא יב פרצופים. אז אם יש מקור לדבר הזה בתורה זה מצות כבוד הורים כשכוללים את כל הדעות. עכשיו רק צריך לכוון את זה: לכאורה אבא ואמא, שזה הפשט שאין עליו חולק שהוא מהתורה – גם מחיים וגם לאחר מיתה ללא חולק (כלומר שזה משהו נצחי) – זה או"א עילאין, שבכללות כתוב "ימותו ולא בחכמה", שאין מיתה שמה (לכן נמשך לאחר מיתה). האמא נכללת כאן בתוך האבא, זה או"א עילאין. אשת האב ובעל האם זה לכאורה ישסו"ת – זה הפשט של הגמרא שמתרבה מ"את... ואת". ה-ו בא לרבות אח ואחות גדולים (אם כי שהרמב"ם לא לומד מזה, יש לו גרסא אחרת). זה בזו"נ – זה גם הפשט. או שזה ישראל ולאה או שזה יעקב ורחל. נשים את זה ביעקב ורחל שצריך לכבד – בדורות זה הדור הכי קטן. כל השאר זה דור אחד לפחות מעליך, ורק אח ואחות הם גדולים ממך אבל באותו דור. הדודים זה בדור של האבות, אבל זה לשון אהבת דודים – חתונה עם בני דוד זה תחושת "אני לדודי ודודי לי", שהמלה דוד רומזת גם לחתן ולכלה עצמם (וידוע בסוד "אכלו רעים שתו ושכרו דודים" שהרעים בחו"ב אבל הדודים בזו"נ, ודוק) – לכן נשים אותם בישראל ולאה, שאלו הפרצופים העליונים של זו"נ, שמתחת לאשת האב ובעל האם. סבא וסבתא, שזה בכלל דור אחר, ברור שזה עתיק ונוק'. יוצא מכל זה – וזה עיקר החידוש – שהשווער והשוויגער הם באריך ונוק' (זה מה שנשאר).

מעלת כבוד חמיו וחמותו על כבוד אביו ואמו

עיקר החידוש כאן, שיש משהו בשווער ובשוויגער יותר מאבא ואמא. קודם כל, כתוב שיש דבר כזה. על מי הרבי אמר "עצמות בגוף"? לא על אבא שלו אלא על השווער שלו. למה לא אמר על אבא שלו? באמת כתוב שיש משהו בהתייחסות לשווער שזה יותר מאבא. קודם כל, כי אם אדם זוכה לשאת בת ת"ח – כמו הרבי שהוא חתן של הרבי הקודם, או כמו הרבה דוגמאות שלכך צריך לשאוף לכתחילה – אז במדה מסוימת השווער שלך הוא גם הרב שלך, וכבוד רב מובהק (כמו אצל הרבי והשווער) יותר מכבוד אב. יותר לעומק: יש כמה סברות למה צריך לכבד את חמיו וחמותו על פי נגלה, ואחד ההסברים באחרונים הוא שהיות שאשתו כגופו אז השווער והשוויגער זה ממש הורים שלו, הורים של הגוף שלו. זה ההסבר הכי מתקבל על הדעת (שבכלל מנסה להסביר את טעם המצוה). זה חוזר למה שלמדנו, שיש שלשה שותפים באדם – ההורים נותנים את הגוף (לובן ואודם) והקב"ה נותן את הנשמה. אבל אם האשה היא הגוף, אז במדה מסוימת יש יותר התעצמות של אבי הגוף ואם הגוף בשווער ובשוויגער, אפילו יותר מאבא ואמא שלי, כי היא יותר גוף אפילו מהגוף שלי. הכבוד לאשה זה "מכבדה יותר מגופו", במדה מסוימת כי היא גופו יותר מגופי, אז ההורים נותנים את הגוף במובן מסוים יותר מההורים שלי וצריך יותר לכבדם. איך נאמר את זה בפנימיות? התחושה שלי לגבי אבא ואמא שלי היא תחושה סובייקטיבית (נשתמש במלה בלועזית) – אני צריך להרגיש שהם השתתפו ביצירתי. אבל השווער והשוויגער זה תחושה אובייקטיבית. במקום המילים בלועזית, אצל אבא ואמא שלי תחושת ההשתפות ביצירתי היא תחושה של "גברא", אבל בשווער ובשוויגער – מי שזוכה להכיר ש"אשתו כגופו דמיא", ומצוה לאהוב אותה כגופו ולכבדה יותר מגופו (רואים שיש משהו בכבוד יותר מסתם אהבה, זה ווארט בפני עצמו), יש תחושה של השתתפות ביצירת הגוף מבחינה אובייקטיבית ממש, אני יכול לראות את זה מבחוץ – כחפצא. כלומר, זה חפצא של עצמות בגוף. לכן זה משייך אותו לאריך. יש ודאי מעלה באו"א עילאין יותר מאריך ונוקביה (הרי הפשט הוא שכבוד אב ואם זה העיקר, וכל הענין של כבוד חמיו וחמותו זה מחלוקת אם זה בכלל מצוה), למה? כי "פנימיות אבא ופנימיות אמא [או"א עילאין] פנימיות עתיק", משא"כ פנימיות אריך ונוק' זה לא פנימיות עתיק. לכן בכל אופן אב ואם זה העיקר. אבל אפשר גם להבין שבמקיף יש מעלה של השווער והשוויגער על ההורים.