י"ח טבת ס"ט – הכנסת ס"ת לישיבת חב"ד נצרת עילית

סיכום שיעור הרב יצחק גינזבורג שליט"א

ניגנו ניגון ההכנה, ו"לכתחילה אריבער".

א. שלש המצוות האחרונות בתורה

נאמר משהו בקיצור:

שלש המצוות האחרונות של התורה – הן מצוות תורה (תריא), ברית, ו-תריג. כעת זכינו לקיים את המצוה ה-תריג, "כתבו לכם את השירה הזאת וגו'" – מצות עשה על כל יהודי זכר לכתוב לעצמו ספר תורה. המצוה לכתוב לעצמו היא עד כדי כך שזה גם שאלה בפוסקים (תורת חיים) אם מי שנידב את הס"ת לישיבה וכו' יצא ידי חובה, כי צריך להיות שלו. אחרונים אומרים שכן, כי שמר לעצמו איזו זיקה. יש הרבה פלפול בזה, כי מזכים את הציבור וגם הוא חלק וכו' – לכן נוהגים להקל בזה, לא כדעת התו"ח במצוה זו. על כל פנים, זו המצוה של כל יהודי לכתוב ס"ת. המצוה שלפניה היא מצות הקהל – כעת אנו בשנת הקהל. שתי המצוות הן בפרשת "וילך", ואח"כ אין עוד מצות לפי המנין הרגיל (יש מי שאומר שמ"ישתו יין נסיכם" בהאזינו יוצאת מצות ל"ת דיין נסך, אבל לפי רוב מוני המצות לפי סדר התורה על פי שיטת הרמב"ם, אלו המצוות האחרונות). "הקהל את העם האנשים והנשים והטף וגרך אשר בשעריך למען ישמעו וגו' וגו'". המצוה הקודמת, לא בפרשת וילך אלא בפרשת תבוא – סמוך לתוכחה לפניה – מצות "והלכת בדרכיו", מצוה להתדמות אליו יתברך, "מה הוא רחום אף אתה רחום, מה הוא ארך אפים וכו'". הרמב"ם מוסיף גם "מה הוא גבור" ועוד. הרמב"ם עושה מזה פרצוף של עשרה דברים שצריך להתדמות אל הקב"ה, כמבואר במ"א. על פי פשט עיקר ההתדמות זה ביגמה"ר, לכן מה הוא רחום כו' ומה הוא חנון כו' זה העיקר. ברור שהמצוה הזאת להתדמות לקב"ה זה נקרא שהקב"ה בעצם ברא אותנו בצלמו ובדמותו – ה' ברא אותנו כדי שאדם יהיה דומה לה', לא בגוף הגשמי אלא במדות הרוחניות. אם כן, כל מה שה' ברא את האדם – חדש את היצור הזה (יציר כפיו של הקב"ה) – כדי שאדם יוכל לקיים את המצוה ה-תורה. לשון הפסוק "והלכת בדרכיו" וחז"ל מפרשים מהן דרכי ה' – "מה הוא רחום אף אתה רחום, מה הוא חנון אף אתה חנון". פשוט שזו מצוה כללית בתורה, אחר כך ממשיכים הלאה לשתי מצוות נוספות בתורה – הקהל וכתיבת ס"ת.

צריך להבין את הסדר כאן, לפחות של שלש המצוות האחרונות בתורה. כהקדמה, יש לומר ששלש המצוות האחרונות מקבילות – על דרך אתב"ש, "נעוץ סופן בתחילתן וכו'" – לשלש המצות הראשונות שבתורה, שהן שלש המצות שבחומש בראשית, ספר הישר: "פרו ורבו" כנגד מצות כתיבת ספר תורה – כל יהודי שנולד, נשמה בגוף, לבן על גבי שחור, הוא על דרך ספר תורה שנכתב שחור על גבי לבן, שעל כן ראוי שתיכף ללידה ירכשו ההורים לתינוק אות בספר תורה (ישראל ר"ת יש ששים רבוא אותיות לתורה כנודע, "ישראל ואורייתא כולא חד"). ברית מילה כנגד מצות הברית בסוף התורה, מצות הקהל את העם לבוא בברית יחד עם ה'! גיד הנשה כנגד "והלכת בדרכיו" – מצות גיד הנשה ניתנה ליעקב אבינו, מדת התפארת והרחמים, מי שאמר לבניו "אל שדי יתן לכם רחמים" ר"ת ישראל כנודע, והמצוה היא להוציא את השכחה-הנשיה, מכף הירך, מהטבעיות, שיוכל ללכת ב"דרך ישרה שהיא תפארת כו'" מתוך מודעות מלאה לקיום מצות להתדמות אליו יתברך. ורמזים בזה: פרו ורבו מילה גיד הנשה = 962 = 26 פעמים 37, הוי' ב"ה פעמים הבל, יחידה, סוד המילוי של שם סג כנודע. והלכת בדרכיו = 703, המשולש של 37, 19 פעמים 37, חוה פעמים הבל בנה, תיקון הפרט על ידי "תורה צוה לנו משה" ר"ת משה שת הבל, הוא בעיקר תיקון הבל, משא"כ תיקון הכלל הוא בעיקר תיקון קין, כפי שנראה להלן. והלכת בדרכיו הקהל כתיבת ספר תורה = 2626 = הוי' פעמים מאין [צוה] = אלהים בריבוע פרטי – על ידי ג המצות האחרונות של התורה זוכים לתקן את החטא הראשון של אדם וחוה ומתקיים רצון ה' המקורי בבריאת האדם עלי ארץ – "אני אמרתי אלהים אתם", ודוק. שלש המצות הראשונות ביחד עם שלש המצות האחרונות = 3588 = 26 פעמים 138, הוי' פעמים מנחם [צמח שמו]= יוסף [עוף] פעמים חיה, הערך הממוצע של השש = 598 = 23 פעמים 26, וד"ל.

אפשר לומר ששתי האחרונות הן יחידה בפני עצמן, כי שתיהן בפרשת וילך – ממש ביום שמשה הולך להסתלק מן העולם. הוא הולך, ותוך כדי זה עדיין מצוה אותנו שתי מצוות עשה מבין רמח מ"ע של התורה (עד כאן היו צלם אלהים מצות עשה, ועכשו משלים את ה-ב של בצלם אלהים = רמח). היות שמספרן ברית ו-תריג (ביחד, ברית תריג = 1225 = לה בריבוע = מט, ז בריבוע, במשולש = "זה שמי לעלם וזה זכרי לדר דר" שקראנו בחת"ת של היום, שלמות מיוחדת במינה, כמבואר באריכות במ"א), ראוי לצרף גם מצוה תורה, שהרי כתוב בסוף מכות על פי הפסוק "תורה צוה לנו משה" – שמשה צוה תורה מצוות, חוץ מ"אנכי" ו"לא יהיה לך" ש"מפי הגבורה שמענום". משה קשור לתורה, אז ברור שלמצוה ה-תורה יש אליו קשר מיוחד, וזה המצוה להיות כמו ה' – מה יכול להיות יותר מזה. אחרי שהגענו ל-תורה, מה צריך יותר מזה? ברית ואחר כך תריג. ידוע ש-תריג זה בגימטריא משה רבינו. משה מצוה את המצוה ה-תורה, אבל כדי להגיע למשה רבינו ממש צריך להגיע עד למצוה ה-תריג.

ב. "כתבו לכם את השירה" – דרך הפשט לעומת דרך ההלכה

נקדים רמז: המצוה של כתיבת ס"ת יוצאת מהפסוק "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת" – בפשט זה שירת האזינו, כפי שכותב רש"י, אבל חז"ל מפרשים, וכך הלכה, שזה כתיבת ס"ת. ששירת האזינו זה משהו 'יצוגי' של כל התורה, ומשם לומדים לכתוב את כל התורה. ושוב, לפי רוב מוני המצוות שירת האזינו היא כבר אחרי כל מצוות התורה – זה מעין טעימת העתיד לבוא, הזמן עליו נאמר "מצוות בטלות לעתיד לבוא". גמרנו עם המצוות וכעת יש לנו רק לשיר לה'. שירת האזינו היא לא בדיוק שיר שמחה – יש אצל חסידים שירי שמחה ושירי געגועים, שיר עם יותר גבורות שצריך להמתיק, אבל זה השיר (ב-ה הידיעה) של משה רבינו. אחר כך, אחרי ששרים את השירה – שכל התורה כולה נקראת על שם השירה הזאת, על פי ההלכה – יש "וזאת הברכה אשר ברך משה", והוא מברך כל אחד לפי ענינו ושורש נשמתו, ולמעלה משרש נשמתו, מברך בשפע אין סוף ובזה התורה מסתיימת.

שוב, יש את הדיוק הידוע שנאמר "כתבו לכם את השירה הזאת" והכוונה לכל התורה, אבל יש עוד דיוק בפשט – שלא ראיתי מי מעיר (מסתמא חייבים להעיר, אבל לא ראיתי) – מי אומר את "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם"? כל חומש דברים זה "שכינה מדברת מתוך גרונו של משה", אבל יש פסוקים שהוא אומר בלשון מדבר בעדו ויש בלשון שה' אומר לו. כאן ה' קורא לו לאהל מועד ואומר לו "ועתה..." – "אין 'ועתה' אלא לשון תשובה" (יש כאן זוג של חיה יחידה, תשובה = 31 פעמים חיה ואילו ועתה = 13 פעמים יחידה, ודוק). גם פרשת היראה מתחילה "ועתה מה הוי' אלקיך שאל מעמך כי אם ליראה וגו'", אבל מאד משמעותי שהמצוה האחרונה בתורה כתובה על תשתית של תשובה (ידוע הרמז שתריג = אורות, ואילו תשובה = אורות בתוספת כלים, ודוק). אבל על פי פשט, מי מצווה כאן "כתבו לכם" ולמי? על דרך ההלכה זו מצות עשה לכל יהודי, אבל לפי ההמשך "ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם" הפסוק לא נאמר מפי ה' לכל ישראל אלא למשה ויהושע (כך אומרים הפשטנים, וכשם שלא מקשים מהפשט להלכה בענין השירה כך בענין זה).

ידוע שבאותו יום שמשה הסתלק מן העולם, לשון העלם, הוא כתב יג ספרי תורה, אחד הוא כתב ללוים – וזה נקרא הספר של העזרה (= הוי' פעמים יחידה כנ"ל), שנשמר בבית המקדש וממנו מגיהים את הספר של המלך (ולפי המשמעות הפשוטה של רוב המפרשים ממנו קורא המלך את פרשת הקהל, וגם הכהן הגדול ביום כיפור, זה הספר שמשה רבינו עצמו כתב), וחוץ מזה עוד יב ספרים שחלק לכל שבט ושבט. הפשט "ועתה כתבו לכם" זה שמשה רבינו כותב, רק היות שכאן שרביט המלוכה עובר ממשה רבינו ליהושע בן נון, ויהושע צריך לקבל את השררה בחיי משה, לכן זה בלשון רבים. שוב, הפשט שמשה בעיקר כותב, ויחד עם יהושע בן נון. אחר כך "ולמדה" זה משה עצמו, או – ממחר – זה עובר ליהושע. "ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם". אבל על פי פשט זה מדבר על אותו יום, שמשה ישיר את השיר וילמד את השירה הזאת את בני ישראל – ישים את זה בפיהם שלא ימוש מתוך הפה, כמו שהרב המגיד אמר שכל יהודי קודם כל ילמד בעל פה שירת האזינו (הכי חשוב ללמוד בעל פה מכל חמשה חומשי תורה).

אז מה אמרנו עכשיו? על דרך ההלכה "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת" זה מצוה לכל יהודי לכתוב ספר תורה, ועוד יותר חידוש מלהגיד שהשירה זה כל הספר זה להגיד שה"לכם" זה כל יהודי. מצות עשה לכל יהודי לכתוב ספר תורה לעצמו, שיהיה איתו תמיד. יש גם כן הרבה דיונים בהלכה אם עיקר המצוה זה הכתיבה או שיהיה אצלו – גם בנוגע לספר תורה של ההדיוט, ועוד יותר בנוגע לספר תורה המיוחד של המלך, ה"משנה תורה", ולא נאריך בזה כעת. לכן באמת עיקר הענין, ועיקר מה שחשוב לנו בעניני גאולה ומשיח, לקשר את המצוה הכללית של ספר תורה – כמו שהרבי אומר (בשם הבן איש חי ועוד גדולים) שזו מצוה אחרונה, שסגולתה לסיים את הגלות ולהתחיל את הגאולה (להתחיל פרשות האזינו וזאת הברכה שאין בהן מצוות – "נסתיימה עבודת הבירורים"). אם הפשט שזה משה רבינו, וההלכה שזה כל יהודי, סימן שאתה משה רבינו. לכן זה מצוה תריג, כי תריג עולה בגימטריא משה רבינו. כדאי גם שיהיה לך תלמיד שקוראים לו יהושע בן נון, ולכם נאמר "ועתה כתבו לכם וגו'". כל התורה זה שיר, רק לשיר ולנגן.

הרוגאטשובר (ממנו קבל הרבי את הסמיכה) אומר שהשירה זה הטעמים, המדרגה הכי גבוהה בטנת"א. הוא כותב שבספר תורה של העזרה, שממנו מגיהים את ספר התורה של המלך, כתובים בס"ת כל הטנת"א – גם הטעמים וגם הנקודות (לכן הכי כיף לקרוא בספר הזה, לא צריך להכין את הפרשה). טעמים ונקודות זה ה-יה בטנת"א, זה "הנסתרֹת להוי' אלהינו", והתגים והאותיות זה "והנגלֹת לנו ולבנינו". אבל ספר העזרה זה כמו תורה חדשה, והרוגאטשובר חוזר על זה בכמה מקומות (מתלהב מזה, קאך זיך) שבספר תורה של העזרה כתובים הטעמים והנקודות. אחרת מאיפה לבעלי המסורה, מאות שנים אחרי החורבן, כל הענינים האלה – הוא אומר שאת זה משה רבינו כתב. אם כן, אנחנו כבר מתחילים לחוש את המצוה האחרונה – "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת" העיקר זה הטעמים. אומר גם שמה שכתוב בסוף פסחים שלעתיד לבוא יתגלו תורה היינו סוד הטעמים. הוא אומר שמי שיודע לקרוא את הטעמים מתוך ספר התורה של העזרה הוא יודע, קודם כל, את כל התורה שבעל פה – כולה נמצאת בטעמים של התורה. עוד משהו, שחשוב לכל נגן, שהלוים בבית המקדש כל מה שהיו מנגנים פרקי תהלים – זה טעמי המקרא של תהלים. ידוע שאדמו"ר הזקן ידע טעמי המקרא של תהלים, וזה הגיע עד נינו – רבי ברוך בן הצ"צ – ואז זה נשכח, לא הגיע יותר אלינו (טעמי אמ"ת – איוב-משלי-תהלים). הרבי מהר"ש לא זכה לזאת, רק אחיו הבכור ששמע מאדמו"ר הזקן, והוא רק ידע לומר שזה כל כך מסובך וכל כך מורכב שבשביל לשיר את זה (עיקר שירה בפה, להלכה, ולכן השרים בפה חייבים להיות לויים ואילו מנגנים בכלי יכלו להיות גם ישראלים) צריך נשימה מאד מאד ארוכה. זה הדבר האחרון שקבלנו על זה – שצריך נשימה ארוכה, סוד ארך אפים, גילוי אור הכתר עליון. ידוע שהרבי המהר"ש היה תוקע בתרועה שלו עב קולות, שזה גם לוקח נשימה ארוכה מאד, אך אמר שאין לו מספיק נשימה ארוכה כדי לשיר את השיר של תהלים על פי טעמי אמ"ת. שוב, הרוגאטשובר אומר שהשיר של תהלים ששרו הלוים בבית המקדש זה טעמי המקרא של תהלים. זה רק רקע לגבי "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת" – אתה עצמך צריך להיות משה רבינו, וצריך לדעת את טעמי כל התורה. כמו שדברנו לא מזמן, יש בטעמי המקרא גם תחביר ופיסוק, שבזה תלויה הבנת הנקרא, אז אפשר לומר שהתחביר כן כלול בתורה שבעל פה שכבר נתגלה – הרי עיקר הדרשות של חז"ל בנוי על הנקודות, אבל החלק הנמוך של הטעמים גם נתגלה לנו. אבל המנגינה, שזה עיקר השירה, עוד לא נתגלה לנו – זה יתגלה על ידי מלך המשיח. אבל זה כבר רשום וכתוב בתוך ספר העזרה.

ג. תכלית וסיום התורה: עבודת הפרט, עבודת הכלל, מדרגת משה רבינו

אם כן, התכל'ס זה להגיע ל"כתבו לכם את השירה הזאת". ושוב, איך אני יודע? עיקר הווארט של "והלכת בדרכיו" באמת נאמר לכל יהודי על פי פשט, וכמה שאתה תקיים את רצון ה' בבריאת העולם כך תחקה את הקב"ה ותאמץ לך את כל המדות (חיקוי חיובי, לא אותו סוג של חיקוי עליו נאמר "הרבה עשו כרשב"י [ומשום כך ]לא עלתה בידם", כידוע מהבעש"ט). זה לכאורה שיא התורה, אבל זה עדיין השיא של התורה כפרט – השיא של כל פרט זה להגיע למצוה ה-תורה, להיות 'גדול בתורה', ושיהיה כמו ה'. זה תכלית עבודת הפרט – מה הוא רחום אף אתה רחום, מה הוא גבור אף אתה גבור, ואפילו מה הוא חכם אף אתה חכם בלימוד הרבה תורה. איך אני מקשר את זה? יש ווארט מאד עמוק של אדמו"ר הזקן על "כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי" – חושבים שאי אפשר להתקרב למחשבות ה', חכמתו, אך אדה"ז מחדש משהו מדהים: מתי "לא מחשבותי מחשבותיכם"? כאשר "לא דרכיכם דרכי", אך כאשר "דרכיכם דרכי" בקיום "והלכת בדרכיו" אז יש לכם גם חוש ב"מחשבותי". אז אפשר להמשיך את זה גם ל"מה הוא חכם" – זו נבואה, או בדרגת כל הנביאים או בדרגת משה רבינו עצמו, או מה שחכם עדיף מנביא.

זה מסביר עוד משהו, איך יכול להיות מצות "והלכת בדרכיו" כמה פסוקים לפני התוכחה (אף שאדמו"ר הזקן הופך הכל לברכות, הפשט זה תוכחה). כתוב שכאשר שמעו את צח הקללות נסוגו לאחור – איך אפשר לעמוד בזה. אחרי "והלכת בדרכיו" יש פסוק עוד יותר חזק, לא מצוה אבל בזכות "והלכת בדרכיו" – "וראו כל עמי הארץ כי שם הוי' נקרא עליך ויראו ממך", אלו תפילין שבראש – ואחרי זה "והיה אם לא תשמע וגו'" ומתחילה התוכחה. איך זה יתכן? איך אחרי מדרגה של "והלכת בדרכיו" ו"וראו כל עמי הארץ" נופלים מאגרא רמה לבירא עמיקתא של כל הקללות. יש אנשים ויש בחורים שיש להם 'הייים' ו'לואים' – עולים גבוה ונופלים למטה. איך יכול להיות שעולים כל כך גבוה, "והלכת בדרכיו", "וראו על עמי הארץ", "תפלין שבראש" (לא רק על הראש), ופתאום נופל ל-צח קללות? כי עבודתו עדיין עבודת הפרט. לכן התיקון זה הקהל (בו, לאחר שה-ק נופלת למטה ה-ל מתרוממת למעלה). קודם יש מלך, והתפקיד של המלך זה ללכד את העם, ואיפה ומתי הוא מלכד את העם בעיקר? במצות הקהל.

אז יש "הקהל את העם האנשים והנשים והטף" – כל חד וחד לפי מדרגתו, אנשים ללמוד ונשים לשמוע וטף ליתן שכר למביאיהם. או, כמו שאנחנו מסבירים שאנשים-נשים-טף זה טנ"א – טעמים-נקודות-אותיות (תגין כלולים באותיות) – אנשים לומדים אותיות, נשים שומעות נקודות, והטף שומעים את הטעמים וזה נקרא לתת שכר למביאיהם, ששמיעת הטעמים של הטף, משהו ממנו, אפס קצהו, נוטף לנשמת ההורים מהמזל העליון, וזה ממשיך להם שכר מהעולם העליון. בכל אופן, מה המצוה הזאת מתקנת אחרי המצוה הקודמת? שאחרי שיש מצות "והלכת בדרכיו" – גם אדם הראשון היה די מושלם, וגם הוא חטא. הוא היה נשמה כללית, והוא גם חטא. אפשר לחשוב שמי שהוא נשמה כללית אז הוא עצמו כלל, כמו שיש צדיקים שמתפללים ביחידות, עם עשר כחות הנפש, וזה עצמו מנין. יש חסידים שמצרפים את כל הרביים למנין – זה קצת יותר טוב. בכל אופן, זה לא מספיק. אומרים לו שגם אדם הראשון היה נשמה כללית, והתפלל עם כל עשר כחות הנפש לו, ונפל מאגרא רמה לבירא עמיקתא. לכן צריך בגלוי הרבה נשמות מנשמות שונות, כלים מכלים שונים, אנשים ונשים וטף וגרך אשר בשעריך – כל ארבעת הסוגים הכלליים (ובפרשת נצבים יש עשר דרגות של נשמות לפי הזהר) – כולם ביחד זה מצות הקהל. אבל צריך בשביל זה מלך, שמלך עומד והוא זה שקורא את משנה התורה הזאת לפני העם.

אחר כך, אחרי שמגיעים להתכללות של מצות הקהל, אז אפשר להגיע למצות כתיבת ס"ת. הרס"ג מונה (בדרך שירה) במצות הקהל שתי מצוות (הרמב"ם רק אחת) – מצוה אחת זה על המלך ומצוה אחת על הצבור: "והמלך יקראנה לעם בלהקים". הקהל זה להקה – שנת הקהל זה שנת הלהקות, כך רבינו סעדיה גאון אומר, הופך אותיות הקהל ללהקה. המצוה של הקהל זה "המלך יקראנה לעם בלהקים". בכל התנ"ך יש רק "להקה" אחת – השרש להק רק פעם אחת (היום בחב"ד כשאומרים להק זה לה"ק – לשון הקדש – פרשת הקהל זה אחת הפרשיות שחייבים לומר בלה"ק, כמפורש במשנה סוטה) – "להקת נביאים". אחרי ששאול רוצה להרוג את דוד אז מיכל אשת דוד המלך מצילה אותו מידי אביה, שמה תרפים בתוך המטה – בגלל שהחילים באו לדקור אותו על מטתו – והוא קפץ מהחלון וברח. אחר כך הוא ברח לשמואל (שמשח אותו) לניות, והמודיעין של שאול מביאים לו מידע שדוד שם עם שמואל, והוא שולח גדוד חילים להביא אותו. כתוב ששמואל עומד ניצב על בני הנביאים, כל התלמידים, והחילים מתקרבים, וברגע שמתקרבים "וירא את להקת הנביאים נבאים" – זה הפסוק, זה מה שלהקה יכולה לפעול, שחילים באים להוציא מישהו מהבית שלו (לגרש אותו ואפילו לאסור אותו), אז צריך להקה וצריך גם את שמואל "עמד נצב עליהם" (המלבי"ם מדייק מה זה עומד ומה זה נצב) – ופתאום רוח הנבואה שורה על החילים ושוכחים מהפקודה. המפרשים מסבירים שברגע שמקבלים השראה מהלהקה, שמצטרפים ללהקה, אז כל הפקודה של המלך זה גארנישט – ברגע שמצטרפים ללהקה אז דברי המלך שלא על פי תורה זה לא כלום. אז מי שיכול לפעול סירוב פקודה זה רק להקה – להקת נביאים שפתאום שומעים את השיר שלהם ומצטרפים אליו, ואז הפקודה בטלה ומבוטלת כעפרא דארעא, והזמן הכי מסוגל לפעול זאת – שנת הקהל. שאול שומע שכך קרה לחייליו שולח עוד פלוגה – אחרי המג"ב שולח יס"מ, וזה קורה גם להם, אז שוב, ועד שהוא עצמו בא וגם לו קורה אותו דבר. כולם חוזרים בתשובה בזכות הלהקה – הפעם היחידה בתורה, והרס"ג אומר שזה מצות הקהל. זו המצוה על המלך, אבל יש גם את מצות הצבור – "והעם בתרועת מלך נועדים". "והמלך יקראנה לעם בלהקים. והעם בתרועת מלך נועדים". בשביל לקרוא את העם יש תרועת חצוצרות בפקודת המלך שמזעיקה את העם – זה חלק מהמצוה. על זה כתוב "והעם בתרועת מלך נועדים". אז יש פה שתי מצוות, זה רק להדגיש שחייב להיות מלך וחייבת להיות מצוה על הציבור להתוועד (זו מצות התוועדות, מצוה לבוא להתוועדות – אסור להשאר מבחוץ, בנוסח שתמיד מקפיץ אותי במודעות – "איש בל יעדר" – את זה אפשר לכתוב רק במקום אחד, על הקהלת המלך).

אז יש כאן מצות הקהל, ובסוף מגיעים לדרגת המלך עצמו – כל יהודי – לדרגת משה ויהושע. זה הסדר של מצוה תורה, מצות ברית ומצוה תריג. תורה זה שלמות התורה, והלכת בדרכיו. אחר כך מצוה ברית – הקהל, הקשר בין היהודים. אז כתיבת ספר תורה עצמה, שבה כל יהודי כמו המלך עצמו – "ויהי בישרון מלך [לאחר] בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל" (לא ברור בפסוק מי כאן המלך, והיינו כדי שנוכל לפרשו על כל יהודי ויהודי, ודוק). כאן מפורש הקשר – המלך צריך ספר תורה של מצוה תריג, וגם עוד ספר תורה שלפי חלק מהדעות הוא קורא ממנו הקהל (יש מחלוקת בדעת הרמב"ם – אם קורא מספר העזרה או מהספר של המלך – ויש רבים שסוברים שכל המצוה של "וכתב לו את משנה התורה הזאת על ספר מלפני הכהנים הלוים" זה כדי שיהיה לו ספר תורה לקרוא בהקהל, שזה עיקר מטרת מצוה זאת; בכל ענין רואים אנחנו כאל ששתי המצות של כתיבת ספר תורה, המצוה המוטלת על כל יהודי והמצוה המיוחדת למלך, קשורות בעצם זו לזו, שתיהן נאמרו ל"מלך" דווקא, וד"ל). יש הרבה פירושים על מצוה זו – נשאיר את זה.

כל זה מה שאמרנו זה ווארט אחד בקיצור להבין את סדר שלש המצוות האחרונות של התורה – להגיע לתכלית עבודת היחיד, לאחד את כל הקהל. אפשר להבין שרק אחד שהוא רחום – הכי חשוב מכל המצוות של תיקון הפרט – הוא יכול להתחבר לכולם. חוץ מזה ש"איש בל יעדר" מרגיז, כנ"ל, מה באמת מונע שכולם יגיעו? ודאי, פשט, שאין מלך, וגם בתוך האדם – אם הוא לא גילה את מדת הרחמנות שלו, שזה עיקר היהדות שלו, "רחמנים בני רחמנים" (יש גם הביטוי מאמינים בני מאמינים, אבל הרחמנות היא עיקר סימן היהודי בפועל), את אהבת ישראל שלו (רחימו), אז אין לו ענין להתחבר עם עוד יהודים. אצל רס"ג המצוה השניה היא מצוה ציבורית, אבל לא מצוה של המלך – לא מצוה ממלכתית, בלשון היום – זה לא מצד הממלכתיות, אלא מצד הציבור מלמטה (ידוע שהגדרת צבור על פי תורה היא דווקא כאשר עם ישראל נמצא בארצו, אך זו רק הכנה לקיום המצוה הראשונה מבין ג המצות המיוחדות – מינוי מלך, "שום תשים עליך מלך", והוא מצד הערבות שהתחדשה בעבור ישראל את הירדן להיכנס לארץ ישראל, ודוק). כדי שהציבור יהיה ציבור שיכול לקיים את המצוה שלו, "והעם בתרועת מלך נועדים", צריך איזו סימפטיה בסיסית ודבק בין הציבור (ערבות, גם מלשון עריבות, הרגשת נעימות עריבות ידיות מתיקות זה בזה), והדבק הזה הוא בזכות מצות "והלכת בדרכיו" – אם הוא יהודי רחום, אז באמת יש פה בסיס ליצור ציבור, אבל בשביל לקרוא את הציבור ולממש ולגבש אותו חייבים מלך. אבל שוב, אם יש מלך אמיתי בפוטנציאל והציבור מפוזר ומפורד – כמו היום – אז גם אותו מלך בכח לא יצליח להגיע למלוכה הראויה לו וללכד את העם (כפי שהרמב"ם מגדיר את עיקר תפקידו), אם הוא נמצא על רקע כזה שכל אחד "פאר זיך", לעצמו, מליון חצרות ומליון דעות, דוסים וחילונים וכו', אז המלך בכח אומר לקב"ה אין סיכוי שאצליח ו"שלח נא ביד תשלח" (אם יש מישהו שכן מסוגל לתקן את המצב הביש בעם). בכל אופן, אחרי מצות "והלכת בדרכיו" – תורה – יש מצות ה-ברית, ואז מצוה תריג. מצוה עצמית של משה רבינו – "זכרו תורת משה עבדי" – וכשכותבים תורה כל אחד הופך להיות משה רבינו כנ"ל.

יש ודאי מעלה בספר התורה של המלך – אף ש"ועתה כתבו לכם" הולך קודם כל על ספר העזרה – ואת זה צריך להבין. עד כאן רק פתחתנו את היריעה. עיקר מה שרוצים להבין זה לעיין ולדייק בפרשת המלך, כי זה במיוחד עניני גאולה ומשיח. יש המון דעות מה המצוה של המלך, מה ה"משנה תורה" שעליו לכתוב. יש כל מיני פירושים בחז"ל – שתי דעות בגמרא ודעה בספרי. רוב התנאים סוברים שזה לא שני ספרי תורה, אלא תורה אחת שעתידה להשתנות (משנה לשון שינוי). לדעות אלו בגמרא הפשט הוא שזה השתנה בימי עזרא מכתב עברי לכתב אשורי, אבל עצם הווארט של שינוי זה פלא – הרי ה' והתורה זה אחד, ועל ה' נאמר "אני הוי' לא שניתי" וכן התורה נצחית. זה מעיקרי הרמב"ם, ולכן לא פוסק כך, אבל מה שהמלך צריך לכתוב תורה ולקחת בחשבון שהתורה עתידה להשתנות. זה ווארט מדהים, ווארט של תהו – זה ודאי קבלה, רק שחז"ל מורידים את התהו הזה לתוך כלים ומסבירים את זה. לכן בכל הגמרא הסוגיא הזאת בסנהדרין היא אחת הסוגיות הכי חשובות גם לכל ההסטוריה של עם ישראל בכלל, ובפרט להסטוריה הכי חשובה של עם ישראל – ההסטוריה של התורה. זה הסוגיא, ב-ה הידיעה, מה קרה (קורה ועתיד לקרות) עם התורה.

ד. רמזים וברכות לתורם

נשאיר את זה כאן. רק נסיים עם החינוך – רצינו לומר את זה במיוחד לכבוד התורם הערב (אפשר למסור לו את זה). החינוך מסיים – והמנ"ח (עד כמה שהיה טיפוס לא מתלהב במיוחד, מגלה קצת התלהבות מזה ו)אומר שזה כל כך יפה ומתאים שגם הוא מסיים בזה – שמי שמקיים זאת, את מצות כתיבת ספר תורה, "יהיה ברוך ויחכם הוא ובניו" (רומז שכבר קצת נכנס לראש של פרשת וזאת הברכה). זאת הבטחה עצומה. המנחת חינוך לא עושה גימטריאות מלשונות החינוך אבל אם עושים את הגימטריא של המשפט הזה – "יהיה ברוך ויחכם הוא ובניו" – זה שוה בדיוק "כתבו [לכם את השירה הזאת]".

[קראו לתורם והוא נכנס]. מדברים על המצוה שזכיתם לקיים – המצוה האחרונה בתורה, ומי שמקיים זאת כאילו קיים כל התורה, כי מצוה זו היא בבחינת "מאסף לכל המחנות". יש ספר שמסביר את כל המצוות לפי סדר התורה – ספר החינוך (נכתב לפני מאות שנים, מהראשונים החשובים). היות שהמצוה הזאת היא האחרונה זה סוף הספר שלו, אז הוא מסיים את הספר באמירה שמי שמקיים את המצוה הזאת – אתה והאחים בזכות אבא – "יהיה ברוך ויחכם הוא ובניו". קודם כל, "יהיה ברוך" – פרנסה טובה וילדים ובריאות וכל הברכות שבעולם – ויחד עם זה "יחכם הוא ובניו", יהיו חכמים גדולים. איך ה' פותח את המצוה הזאת? במלה "כתבו" – "כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם" (ללמוד כל כך טוב שידעו בעל פה). המלה של המצוה זה כתבו, ויש פה גימטריא מופלאה: כתבו = 428 (יש שם קדוש בסידור, חתך, ס"ת של "פותח את ידיך", שם קדוש של פרנסה טובה ושל חיים – ה' חותך חיים וגם פרנסה טובה) = יהיה ברוך ויחכם הוא ובניו.

אם כבר, אז כבר נאמר עוד כמה דברים יפים. שם המשפחה הוא רביבו. אמרת שאבא היה טהור. רביבו = טהור. גם שמעתי אותך אומר את המלה אהבה, באיזה הקשר בדיבור שלך – רביבו = אהבה רבה. להיות טהור זה להיות עם אהבה רבה. זה השם של כל המשפחה. שמעתי שאמרת שאבא גר במקום שנקרא נשר. יש במרכבה – בפרק הראשון של ספר יחזקאל שראה את המרכבה, הסוד הכי עמוק בתורה – ארבע חיות הקדש: אדם, אריה, שור, נשר. כתוב שכל חיה היתה מורכבת מכל ארבעת הפנים – מקדימה פני אדם, מצד ימין פני אריה (הפרופיל הימני), בפרופיל השמאלי שור, ומאחור אני רואה נשר. מה יוצא מזה? כתוב שהאדם הוא מול הנשר והאריה הוא מול השור, זה שני זוגות שהולכים יחד. אדם-נשר (שבאצילות זה רחמים ומלכות) = שלמה רביבו. כנראה שהוא היה אדם השלם, שגר בנשר. זה אומר שיש לו מדת הרחמים וגם מדת המלכות. העיקר שיהיה הרבה הרבה ברכה, כמו שהחינוך אומר – "יהיה ברוך ויחכם הוא ובניו". ולגבי שמך ישראל רביבו, עכשיו זכית לסיים את כתיבת כל התורה כולה, הביטוי האחרון של התורה (החותם את כולה – "הכל הולך אחר החיתום") "לעיני כל ישראל". והנה, "לעיני כל ישראל" = ישראל רביבו.