ב. "כתבו לכם את השירה" – דרך הפשט לעומת דרך ההלכה

נקדים רמז: המצוה של כתיבת ס"ת יוצאת מהפסוק "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת" – בפשט זה שירת האזינו, כפי שכותב רש"י, אבל חז"ל מפרשים, וכך הלכה, שזה כתיבת ס"ת. ששירת האזינו זה משהו 'יצוגי' של כל התורה, ומשם לומדים לכתוב את כל התורה. ושוב, לפי רוב מוני המצוות שירת האזינו היא כבר אחרי כל מצוות התורה – זה מעין טעימת העתיד לבוא, הזמן עליו נאמר "מצוות בטלות לעתיד לבוא". גמרנו עם המצוות וכעת יש לנו רק לשיר לה'. שירת האזינו היא לא בדיוק שיר שמחה – יש אצל חסידים שירי שמחה ושירי געגועים, שיר עם יותר גבורות שצריך להמתיק, אבל זה השיר (ב-ה הידיעה) של משה רבינו. אחר כך, אחרי ששרים את השירה – שכל התורה כולה נקראת על שם השירה הזאת, על פי ההלכה – יש "וזאת הברכה אשר ברך משה", והוא מברך כל אחד לפי ענינו ושורש נשמתו, ולמעלה משרש נשמתו, מברך בשפע אין סוף ובזה התורה מסתיימת.

שוב, יש את הדיוק הידוע שנאמר "כתבו לכם את השירה הזאת" והכוונה לכל התורה, אבל יש עוד דיוק בפשט – שלא ראיתי מי מעיר (מסתמא חייבים להעיר, אבל לא ראיתי) – מי אומר את "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם"? כל חומש דברים זה "שכינה מדברת מתוך גרונו של משה", אבל יש פסוקים שהוא אומר בלשון מדבר בעדו ויש בלשון שה' אומר לו. כאן ה' קורא לו לאהל מועד ואומר לו "ועתה..." – "אין 'ועתה' אלא לשון תשובה" (יש כאן זוג של חיה יחידה, תשובה = 31 פעמים חיה ואילו ועתה = 13 פעמים יחידה, ודוק). גם פרשת היראה מתחילה "ועתה מה הוי' אלקיך שאל מעמך כי אם ליראה וגו'", אבל מאד משמעותי שהמצוה האחרונה בתורה כתובה על תשתית של תשובה (ידוע הרמז שתריג = אורות, ואילו תשובה = אורות בתוספת כלים, ודוק). אבל על פי פשט, מי מצווה כאן "כתבו לכם" ולמי? על דרך ההלכה זו מצות עשה לכל יהודי, אבל לפי ההמשך "ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם" הפסוק לא נאמר מפי ה' לכל ישראל אלא למשה ויהושע (כך אומרים הפשטנים, וכשם שלא מקשים מהפשט להלכה בענין השירה כך בענין זה).

ידוע שבאותו יום שמשה הסתלק מן העולם, לשון העלם, הוא כתב יג ספרי תורה, אחד הוא כתב ללוים – וזה נקרא הספר של העזרה (= הוי' פעמים יחידה כנ"ל), שנשמר בבית המקדש וממנו מגיהים את הספר של המלך (ולפי המשמעות הפשוטה של רוב המפרשים ממנו קורא המלך את פרשת הקהל, וגם הכהן הגדול ביום כיפור, זה הספר שמשה רבינו עצמו כתב), וחוץ מזה עוד יב ספרים שחלק לכל שבט ושבט. הפשט "ועתה כתבו לכם" זה שמשה רבינו כותב, רק היות שכאן שרביט המלוכה עובר ממשה רבינו ליהושע בן נון, ויהושע צריך לקבל את השררה בחיי משה, לכן זה בלשון רבים. שוב, הפשט שמשה בעיקר כותב, ויחד עם יהושע בן נון. אחר כך "ולמדה" זה משה עצמו, או – ממחר – זה עובר ליהושע. "ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם". אבל על פי פשט זה מדבר על אותו יום, שמשה ישיר את השיר וילמד את השירה הזאת את בני ישראל – ישים את זה בפיהם שלא ימוש מתוך הפה, כמו שהרב המגיד אמר שכל יהודי קודם כל ילמד בעל פה שירת האזינו (הכי חשוב ללמוד בעל פה מכל חמשה חומשי תורה).

אז מה אמרנו עכשיו? על דרך ההלכה "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת" זה מצוה לכל יהודי לכתוב ספר תורה, ועוד יותר חידוש מלהגיד שהשירה זה כל הספר זה להגיד שה"לכם" זה כל יהודי. מצות עשה לכל יהודי לכתוב ספר תורה לעצמו, שיהיה איתו תמיד. יש גם כן הרבה דיונים בהלכה אם עיקר המצוה זה הכתיבה או שיהיה אצלו – גם בנוגע לספר תורה של ההדיוט, ועוד יותר בנוגע לספר תורה המיוחד של המלך, ה"משנה תורה", ולא נאריך בזה כעת. לכן באמת עיקר הענין, ועיקר מה שחשוב לנו בעניני גאולה ומשיח, לקשר את המצוה הכללית של ספר תורה – כמו שהרבי אומר (בשם הבן איש חי ועוד גדולים) שזו מצוה אחרונה, שסגולתה לסיים את הגלות ולהתחיל את הגאולה (להתחיל פרשות האזינו וזאת הברכה שאין בהן מצוות – "נסתיימה עבודת הבירורים"). אם הפשט שזה משה רבינו, וההלכה שזה כל יהודי, סימן שאתה משה רבינו. לכן זה מצוה תריג, כי תריג עולה בגימטריא משה רבינו. כדאי גם שיהיה לך תלמיד שקוראים לו יהושע בן נון, ולכם נאמר "ועתה כתבו לכם וגו'". כל התורה זה שיר, רק לשיר ולנגן.

הרוגאטשובר (ממנו קבל הרבי את הסמיכה) אומר שהשירה זה הטעמים, המדרגה הכי גבוהה בטנת"א. הוא כותב שבספר תורה של העזרה, שממנו מגיהים את ספר התורה של המלך, כתובים בס"ת כל הטנת"א – גם הטעמים וגם הנקודות (לכן הכי כיף לקרוא בספר הזה, לא צריך להכין את הפרשה). טעמים ונקודות זה ה-יה בטנת"א, זה "הנסתרֹת להוי' אלהינו", והתגים והאותיות זה "והנגלֹת לנו ולבנינו". אבל ספר העזרה זה כמו תורה חדשה, והרוגאטשובר חוזר על זה בכמה מקומות (מתלהב מזה, קאך זיך) שבספר תורה של העזרה כתובים הטעמים והנקודות. אחרת מאיפה לבעלי המסורה, מאות שנים אחרי החורבן, כל הענינים האלה – הוא אומר שאת זה משה רבינו כתב. אם כן, אנחנו כבר מתחילים לחוש את המצוה האחרונה – "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת" העיקר זה הטעמים. אומר גם שמה שכתוב בסוף פסחים שלעתיד לבוא יתגלו תורה היינו סוד הטעמים. הוא אומר שמי שיודע לקרוא את הטעמים מתוך ספר התורה של העזרה הוא יודע, קודם כל, את כל התורה שבעל פה – כולה נמצאת בטעמים של התורה. עוד משהו, שחשוב לכל נגן, שהלוים בבית המקדש כל מה שהיו מנגנים פרקי תהלים – זה טעמי המקרא של תהלים. ידוע שאדמו"ר הזקן ידע טעמי המקרא של תהלים, וזה הגיע עד נינו – רבי ברוך בן הצ"צ – ואז זה נשכח, לא הגיע יותר אלינו (טעמי אמ"ת – איוב-משלי-תהלים). הרבי מהר"ש לא זכה לזאת, רק אחיו הבכור ששמע מאדמו"ר הזקן, והוא רק ידע לומר שזה כל כך מסובך וכל כך מורכב שבשביל לשיר את זה (עיקר שירה בפה, להלכה, ולכן השרים בפה חייבים להיות לויים ואילו מנגנים בכלי יכלו להיות גם ישראלים) צריך נשימה מאד מאד ארוכה. זה הדבר האחרון שקבלנו על זה – שצריך נשימה ארוכה, סוד ארך אפים, גילוי אור הכתר עליון. ידוע שהרבי המהר"ש היה תוקע בתרועה שלו עב קולות, שזה גם לוקח נשימה ארוכה מאד, אך אמר שאין לו מספיק נשימה ארוכה כדי לשיר את השיר של תהלים על פי טעמי אמ"ת. שוב, הרוגאטשובר אומר שהשיר של תהלים ששרו הלוים בבית המקדש זה טעמי המקרא של תהלים. זה רק רקע לגבי "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת" – אתה עצמך צריך להיות משה רבינו, וצריך לדעת את טעמי כל התורה. כמו שדברנו לא מזמן, יש בטעמי המקרא גם תחביר ופיסוק, שבזה תלויה הבנת הנקרא, אז אפשר לומר שהתחביר כן כלול בתורה שבעל פה שכבר נתגלה – הרי עיקר הדרשות של חז"ל בנוי על הנקודות, אבל החלק הנמוך של הטעמים גם נתגלה לנו. אבל המנגינה, שזה עיקר השירה, עוד לא נתגלה לנו – זה יתגלה על ידי מלך המשיח. אבל זה כבר רשום וכתוב בתוך ספר העזרה.