ג. תכלית וסיום התורה: עבודת הפרט, עבודת הכלל, מדרגת משה רבינו

אם כן, התכל'ס זה להגיע ל"כתבו לכם את השירה הזאת". ושוב, איך אני יודע? עיקר הווארט של "והלכת בדרכיו" באמת נאמר לכל יהודי על פי פשט, וכמה שאתה תקיים את רצון ה' בבריאת העולם כך תחקה את הקב"ה ותאמץ לך את כל המדות (חיקוי חיובי, לא אותו סוג של חיקוי עליו נאמר "הרבה עשו כרשב"י [ומשום כך ]לא עלתה בידם", כידוע מהבעש"ט). זה לכאורה שיא התורה, אבל זה עדיין השיא של התורה כפרט – השיא של כל פרט זה להגיע למצוה ה-תורה, להיות 'גדול בתורה', ושיהיה כמו ה'. זה תכלית עבודת הפרט – מה הוא רחום אף אתה רחום, מה הוא גבור אף אתה גבור, ואפילו מה הוא חכם אף אתה חכם בלימוד הרבה תורה. איך אני מקשר את זה? יש ווארט מאד עמוק של אדמו"ר הזקן על "כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי" – חושבים שאי אפשר להתקרב למחשבות ה', חכמתו, אך אדה"ז מחדש משהו מדהים: מתי "לא מחשבותי מחשבותיכם"? כאשר "לא דרכיכם דרכי", אך כאשר "דרכיכם דרכי" בקיום "והלכת בדרכיו" אז יש לכם גם חוש ב"מחשבותי". אז אפשר להמשיך את זה גם ל"מה הוא חכם" – זו נבואה, או בדרגת כל הנביאים או בדרגת משה רבינו עצמו, או מה שחכם עדיף מנביא.

זה מסביר עוד משהו, איך יכול להיות מצות "והלכת בדרכיו" כמה פסוקים לפני התוכחה (אף שאדמו"ר הזקן הופך הכל לברכות, הפשט זה תוכחה). כתוב שכאשר שמעו את צח הקללות נסוגו לאחור – איך אפשר לעמוד בזה. אחרי "והלכת בדרכיו" יש פסוק עוד יותר חזק, לא מצוה אבל בזכות "והלכת בדרכיו" – "וראו כל עמי הארץ כי שם הוי' נקרא עליך ויראו ממך", אלו תפילין שבראש – ואחרי זה "והיה אם לא תשמע וגו'" ומתחילה התוכחה. איך זה יתכן? איך אחרי מדרגה של "והלכת בדרכיו" ו"וראו כל עמי הארץ" נופלים מאגרא רמה לבירא עמיקתא של כל הקללות. יש אנשים ויש בחורים שיש להם 'הייים' ו'לואים' – עולים גבוה ונופלים למטה. איך יכול להיות שעולים כל כך גבוה, "והלכת בדרכיו", "וראו על עמי הארץ", "תפלין שבראש" (לא רק על הראש), ופתאום נופל ל-צח קללות? כי עבודתו עדיין עבודת הפרט. לכן התיקון זה הקהל (בו, לאחר שה-ק נופלת למטה ה-ל מתרוממת למעלה). קודם יש מלך, והתפקיד של המלך זה ללכד את העם, ואיפה ומתי הוא מלכד את העם בעיקר? במצות הקהל.

אז יש "הקהל את העם האנשים והנשים והטף" – כל חד וחד לפי מדרגתו, אנשים ללמוד ונשים לשמוע וטף ליתן שכר למביאיהם. או, כמו שאנחנו מסבירים שאנשים-נשים-טף זה טנ"א – טעמים-נקודות-אותיות (תגין כלולים באותיות) – אנשים לומדים אותיות, נשים שומעות נקודות, והטף שומעים את הטעמים וזה נקרא לתת שכר למביאיהם, ששמיעת הטעמים של הטף, משהו ממנו, אפס קצהו, נוטף לנשמת ההורים מהמזל העליון, וזה ממשיך להם שכר מהעולם העליון. בכל אופן, מה המצוה הזאת מתקנת אחרי המצוה הקודמת? שאחרי שיש מצות "והלכת בדרכיו" – גם אדם הראשון היה די מושלם, וגם הוא חטא. הוא היה נשמה כללית, והוא גם חטא. אפשר לחשוב שמי שהוא נשמה כללית אז הוא עצמו כלל, כמו שיש צדיקים שמתפללים ביחידות, עם עשר כחות הנפש, וזה עצמו מנין. יש חסידים שמצרפים את כל הרביים למנין – זה קצת יותר טוב. בכל אופן, זה לא מספיק. אומרים לו שגם אדם הראשון היה נשמה כללית, והתפלל עם כל עשר כחות הנפש לו, ונפל מאגרא רמה לבירא עמיקתא. לכן צריך בגלוי הרבה נשמות מנשמות שונות, כלים מכלים שונים, אנשים ונשים וטף וגרך אשר בשעריך – כל ארבעת הסוגים הכלליים (ובפרשת נצבים יש עשר דרגות של נשמות לפי הזהר) – כולם ביחד זה מצות הקהל. אבל צריך בשביל זה מלך, שמלך עומד והוא זה שקורא את משנה התורה הזאת לפני העם.

אחר כך, אחרי שמגיעים להתכללות של מצות הקהל, אז אפשר להגיע למצות כתיבת ס"ת. הרס"ג מונה (בדרך שירה) במצות הקהל שתי מצוות (הרמב"ם רק אחת) – מצוה אחת זה על המלך ומצוה אחת על הצבור: "והמלך יקראנה לעם בלהקים". הקהל זה להקה – שנת הקהל זה שנת הלהקות, כך רבינו סעדיה גאון אומר, הופך אותיות הקהל ללהקה. המצוה של הקהל זה "המלך יקראנה לעם בלהקים". בכל התנ"ך יש רק "להקה" אחת – השרש להק רק פעם אחת (היום בחב"ד כשאומרים להק זה לה"ק – לשון הקדש – פרשת הקהל זה אחת הפרשיות שחייבים לומר בלה"ק, כמפורש במשנה סוטה) – "להקת נביאים". אחרי ששאול רוצה להרוג את דוד אז מיכל אשת דוד המלך מצילה אותו מידי אביה, שמה תרפים בתוך המטה – בגלל שהחילים באו לדקור אותו על מטתו – והוא קפץ מהחלון וברח. אחר כך הוא ברח לשמואל (שמשח אותו) לניות, והמודיעין של שאול מביאים לו מידע שדוד שם עם שמואל, והוא שולח גדוד חילים להביא אותו. כתוב ששמואל עומד ניצב על בני הנביאים, כל התלמידים, והחילים מתקרבים, וברגע שמתקרבים "וירא את להקת הנביאים נבאים" – זה הפסוק, זה מה שלהקה יכולה לפעול, שחילים באים להוציא מישהו מהבית שלו (לגרש אותו ואפילו לאסור אותו), אז צריך להקה וצריך גם את שמואל "עמד נצב עליהם" (המלבי"ם מדייק מה זה עומד ומה זה נצב) – ופתאום רוח הנבואה שורה על החילים ושוכחים מהפקודה. המפרשים מסבירים שברגע שמקבלים השראה מהלהקה, שמצטרפים ללהקה, אז כל הפקודה של המלך זה גארנישט – ברגע שמצטרפים ללהקה אז דברי המלך שלא על פי תורה זה לא כלום. אז מי שיכול לפעול סירוב פקודה זה רק להקה – להקת נביאים שפתאום שומעים את השיר שלהם ומצטרפים אליו, ואז הפקודה בטלה ומבוטלת כעפרא דארעא, והזמן הכי מסוגל לפעול זאת – שנת הקהל. שאול שומע שכך קרה לחייליו שולח עוד פלוגה – אחרי המג"ב שולח יס"מ, וזה קורה גם להם, אז שוב, ועד שהוא עצמו בא וגם לו קורה אותו דבר. כולם חוזרים בתשובה בזכות הלהקה – הפעם היחידה בתורה, והרס"ג אומר שזה מצות הקהל. זו המצוה על המלך, אבל יש גם את מצות הצבור – "והעם בתרועת מלך נועדים". "והמלך יקראנה לעם בלהקים. והעם בתרועת מלך נועדים". בשביל לקרוא את העם יש תרועת חצוצרות בפקודת המלך שמזעיקה את העם – זה חלק מהמצוה. על זה כתוב "והעם בתרועת מלך נועדים". אז יש פה שתי מצוות, זה רק להדגיש שחייב להיות מלך וחייבת להיות מצוה על הציבור להתוועד (זו מצות התוועדות, מצוה לבוא להתוועדות – אסור להשאר מבחוץ, בנוסח שתמיד מקפיץ אותי במודעות – "איש בל יעדר" – את זה אפשר לכתוב רק במקום אחד, על הקהלת המלך).

אז יש כאן מצות הקהל, ובסוף מגיעים לדרגת המלך עצמו – כל יהודי – לדרגת משה ויהושע. זה הסדר של מצוה תורה, מצות ברית ומצוה תריג. תורה זה שלמות התורה, והלכת בדרכיו. אחר כך מצוה ברית – הקהל, הקשר בין היהודים. אז כתיבת ספר תורה עצמה, שבה כל יהודי כמו המלך עצמו – "ויהי בישרון מלך [לאחר] בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל" (לא ברור בפסוק מי כאן המלך, והיינו כדי שנוכל לפרשו על כל יהודי ויהודי, ודוק). כאן מפורש הקשר – המלך צריך ספר תורה של מצוה תריג, וגם עוד ספר תורה שלפי חלק מהדעות הוא קורא ממנו הקהל (יש מחלוקת בדעת הרמב"ם – אם קורא מספר העזרה או מהספר של המלך – ויש רבים שסוברים שכל המצוה של "וכתב לו את משנה התורה הזאת על ספר מלפני הכהנים הלוים" זה כדי שיהיה לו ספר תורה לקרוא בהקהל, שזה עיקר מטרת מצוה זאת; בכל ענין רואים אנחנו כאל ששתי המצות של כתיבת ספר תורה, המצוה המוטלת על כל יהודי והמצוה המיוחדת למלך, קשורות בעצם זו לזו, שתיהן נאמרו ל"מלך" דווקא, וד"ל). יש הרבה פירושים על מצוה זו – נשאיר את זה.

כל זה מה שאמרנו זה ווארט אחד בקיצור להבין את סדר שלש המצוות האחרונות של התורה – להגיע לתכלית עבודת היחיד, לאחד את כל הקהל. אפשר להבין שרק אחד שהוא רחום – הכי חשוב מכל המצוות של תיקון הפרט – הוא יכול להתחבר לכולם. חוץ מזה ש"איש בל יעדר" מרגיז, כנ"ל, מה באמת מונע שכולם יגיעו? ודאי, פשט, שאין מלך, וגם בתוך האדם – אם הוא לא גילה את מדת הרחמנות שלו, שזה עיקר היהדות שלו, "רחמנים בני רחמנים" (יש גם הביטוי מאמינים בני מאמינים, אבל הרחמנות היא עיקר סימן היהודי בפועל), את אהבת ישראל שלו (רחימו), אז אין לו ענין להתחבר עם עוד יהודים. אצל רס"ג המצוה השניה היא מצוה ציבורית, אבל לא מצוה של המלך – לא מצוה ממלכתית, בלשון היום – זה לא מצד הממלכתיות, אלא מצד הציבור מלמטה (ידוע שהגדרת צבור על פי תורה היא דווקא כאשר עם ישראל נמצא בארצו, אך זו רק הכנה לקיום המצוה הראשונה מבין ג המצות המיוחדות – מינוי מלך, "שום תשים עליך מלך", והוא מצד הערבות שהתחדשה בעבור ישראל את הירדן להיכנס לארץ ישראל, ודוק). כדי שהציבור יהיה ציבור שיכול לקיים את המצוה שלו, "והעם בתרועת מלך נועדים", צריך איזו סימפטיה בסיסית ודבק בין הציבור (ערבות, גם מלשון עריבות, הרגשת נעימות עריבות ידיות מתיקות זה בזה), והדבק הזה הוא בזכות מצות "והלכת בדרכיו" – אם הוא יהודי רחום, אז באמת יש פה בסיס ליצור ציבור, אבל בשביל לקרוא את הציבור ולממש ולגבש אותו חייבים מלך. אבל שוב, אם יש מלך אמיתי בפוטנציאל והציבור מפוזר ומפורד – כמו היום – אז גם אותו מלך בכח לא יצליח להגיע למלוכה הראויה לו וללכד את העם (כפי שהרמב"ם מגדיר את עיקר תפקידו), אם הוא נמצא על רקע כזה שכל אחד "פאר זיך", לעצמו, מליון חצרות ומליון דעות, דוסים וחילונים וכו', אז המלך בכח אומר לקב"ה אין סיכוי שאצליח ו"שלח נא ביד תשלח" (אם יש מישהו שכן מסוגל לתקן את המצב הביש בעם). בכל אופן, אחרי מצות "והלכת בדרכיו" – תורה – יש מצות ה-ברית, ואז מצוה תריג. מצוה עצמית של משה רבינו – "זכרו תורת משה עבדי" – וכשכותבים תורה כל אחד הופך להיות משה רבינו כנ"ל.

יש ודאי מעלה בספר התורה של המלך – אף ש"ועתה כתבו לכם" הולך קודם כל על ספר העזרה – ואת זה צריך להבין. עד כאן רק פתחתנו את היריעה. עיקר מה שרוצים להבין זה לעיין ולדייק בפרשת המלך, כי זה במיוחד עניני גאולה ומשיח. יש המון דעות מה המצוה של המלך, מה ה"משנה תורה" שעליו לכתוב. יש כל מיני פירושים בחז"ל – שתי דעות בגמרא ודעה בספרי. רוב התנאים סוברים שזה לא שני ספרי תורה, אלא תורה אחת שעתידה להשתנות (משנה לשון שינוי). לדעות אלו בגמרא הפשט הוא שזה השתנה בימי עזרא מכתב עברי לכתב אשורי, אבל עצם הווארט של שינוי זה פלא – הרי ה' והתורה זה אחד, ועל ה' נאמר "אני הוי' לא שניתי" וכן התורה נצחית. זה מעיקרי הרמב"ם, ולכן לא פוסק כך, אבל מה שהמלך צריך לכתוב תורה ולקחת בחשבון שהתורה עתידה להשתנות. זה ווארט מדהים, ווארט של תהו – זה ודאי קבלה, רק שחז"ל מורידים את התהו הזה לתוך כלים ומסבירים את זה. לכן בכל הגמרא הסוגיא הזאת בסנהדרין היא אחת הסוגיות הכי חשובות גם לכל ההסטוריה של עם ישראל בכלל, ובפרט להסטוריה הכי חשובה של עם ישראל – ההסטוריה של התורה. זה הסוגיא, ב-ה הידיעה, מה קרה (קורה ועתיד לקרות) עם התורה.