ו. הציץ – כתר כהונה (ושאר הכתרים בבגדי כהונה)

יש הרבה להאריך, אבל נקצר. אמרנו שלגבי הציץ יש תוס' שאומר על הלימוד של חז"ל שאסור להסיח דעת מתפלין ק"ו מהציץ, שבציץ יש רק אזכרה אחת וכתוב "והיה על מצחו תמיד" שלפי פירוש אחד הכוונה שאסור להסיח מזה דעת, אז ק"ו לתפילין שיש בהן אזכרות הרבה (מב אזכרות של שם הוי'), ודאי שאסור להסיח דעת וצריך למשמש בתפילין בכל שעה. התוס' אומר שזה לימוד דרבנן, כי יש פירכא לק"ו הזה. דרך אגב, כל הענין של ציץ ותפילין קשור לבר מצוה (כנ"ל) – כשילד נעשה בר מצוה נעשה איש, יכול ללכת להלחם עם שכם ועם עמלק (כמו שיש שיחה מפורסמת של הרבי שבר מצוה זה עיקר ההתחיילות לצבאות ה', כמו לוי שנלחם בשכם), והמצוה העיקרית שנותנת כח זה תפילין, שאסור להסיח מהם דעת ק"ו מציץ. לפני בר מצוה אין לאדם דעת. כל המלחמה שעל עמלק זה מלחמה של דעת. לפני בר מצוה אתה לא יכול עדיין להלחם בעמלק בכלל, בבר מצוה אתה כבר כן יכול להלחם בעמלק כי יש לך דעת. אבל איך באה לידי ביטוי הדעת? יש שתי מדות מכל המדות שהתורה נדרשת בהן, שתי המדות הראשונות, שהן העיקר – ק"ו וג"ש. ג"ש זה רק מה שאדם מקבל מרבו, אבל ק"ו – הראשון, כנגד "אל" ביגהמ"ר (יג במ"ס כנ"ל) – אדם דן מעצמו, מדעתו. אז מה זה הדעת שבר מצוה מקבל (שקשורה גם ליכולת להלחם בעמלק)? זה דעת לעשות ק"ו, לדון מדעתו ק"ו. ומה עיקר הק"ו שהוא צריך לדון? שאסור להסיח דעת מהתפילין שלו, ק"ו מהציץ של הכה"ג. בא ואומר התוס' שכל הק"ו הזה לא טוב מדאורייתא, בגלל הסבה שאמרנו קודם – שאעפ"י שבציץ יש רק אזכרה אחת ובתפילין יש מב, אבל בציץ זה מגולה, זה לעין כל, ובתפילין זה מכוסה ונסתר. תפילין זה כמו קמיע, שזה נסתר, ועם קמיע אתה יכול ללכת למקומות שעם שם גלוי אסור ללכת (וכך טוען עמלק, אותיות לקמע – אל תגלה את השם ח"ו, שים הכל בקמע, וכנ"ל ש"הנסתרֹת" לא מפריע לו רק "והנגלֹת"). המפרשים מסבירים כמה הוכחות איך אני יודע שציץ זה באמת חמור מתפילין – לחזק את דעת התוס', שבציץ מגולה ובתפילין זה מכוסה (זה עמלק, "כי יד על כס יה", אם זה מכוסה זה לא מפריע לי, ומפריע רק אם מגולה): דין אחד הוא ברכת כהנים. כשהכהנים מברכים את העם מרימים את הידים – נשיאת כפים – ואפשר להרים את הידים כמה שרוצים. אבל לכה"ג כתוב שאסור להרים את הידים יותר גבוה מהציץ. לכהן ההדיוט שיש תפילין אין איסור להרים את הידים למעלה מהתפילין – הוא לא צריך להתחשב ב-כא האזכרות בתש"ר. זה חיזוק לדעת התוס'. עוד חיזוק: כתוב שכל זמן שהציץ בין עיניך צריך לקום – אם רואים את הציץ בין עיני הכהן צריך לקום. קודם אמרנו בשם המדרש שלא רק שקמים, אלא שקמים ומיד נופלים מרוב קדושת הציץ, אבל בשביל ליפול קודם צריך לקום. הדבר הראשון שהציץ הוא בין עיניך, חייבים לקום מפני הציץ, ואילו מפני תפילין לא חייבים לקום. גם רואים שהציץ עם השם האחד המגולה יותר חמור מהתפילין עם כל השמות שלהם. כל זה לחזק את דעת התוס', שאומרים שזה ק"ו מדרבנן, כי מדאורייתא אפשר להפריך אותו.

כנגד זה אומר המהרש"א משהו יפה, הרי חז"ל אומרים שלכה"ג היה תפילין בין הציץ לבין המצנפת. אז קודם הוא אומר כזה דבר – בשביל לבטל או לסתור את התוס' – שיש הרבה דוגמאות בחז"ל שאף על פי שיש פירכא כל שהיא עדיין הק"ו תקף. זה לומדות, והדבר הראשון שיש איזה פירכא לק"ו זה לא מבטל אותו, לכן אומר שדברי התוס' זה לאו דווקא. לכן באמת יש הרבה פוסקים שאומרים שהק"ו הזה הוא ק"ו גמור לכל דבר מדאורייתא. איך התוס' יגיבו למהרש"א? לא ראיתי שמישהו כותב, אבל מסתמא יגידו שזה לא פירכא כל שהוא אלא פירכא חזקה. שוב, המהרש"א אומר שפירכא כל שהיא לא מפילה ק"ו, ותוס' יגידו שכאן זה פירכא לגמרי – שהענין של גלוי זה כ"כ אחרת מאשר מכוסה, שזה עולם אחר לגמרי, ולא סתם איזה פירכא. לפי המהרש"א זה סתם פירכא, שגלוי/מכוסה זה צדדי והעיקר שכאן שם אחד וכאן הרבה שמות, אבל בשביל התוס' ומי שהולך בדרכם זה פירכא גמורה. זה רק בשביל להדגיש כמה גדול הענין של שם מגולה, שזה תכלית כוונת בריאת העולמות, דירת בתחתונים, שיהיה שם מגולה ולא מכוסה. שם מכוסה זה לא מספיק, "כי יד על כס יה", וצריך שם מגולה – שרואים שבצדיק הזה, "ועמך כלם צדיקים", יש עצמות בתוך גוף, "קדש להוי'", "קדש ל" למטה ו"הוי'" למעלה, בשביל זה ה' ברא אותנו. כאן זה דוגמה לדקות בדעת של ק"ו – מה שאמרנו שבר מצוה מקבל דעת – דעת לדון ק"ו. כאן רואים עד כמה זה דק וזה עמוק הענין הזה של לדון ק"ו. לכאורה זה פשוט, זה קל וזה חומר, אבל זה ניט פשוט – צריך הרבה דעת בשביל לדון ק"ו. מי שדן ק"ו יכול להלחם ולנצח את עמלק. אחר כך המהרש"א ממשיך ואומר ככה, וזה כבר דרוש – הוא אומר שהציץ של הכה"ג זה כתר כהונה, הכתר של הכהן, והתפילין שלמעלה מהציץ זה כתר תורה (זה דבר שמאד קשור למאמר "איתא במדרש תילים" – שהתפילין במקום התורה, כאן זה אסמכתא מאד חשובה). היות שכתר תורה זה יותר מכתר כהונה – זה גם מחזק הק"ו בגמרא נגד דעת התוס'. זה חזי לאצטרופי שהתפילין יותר חמור מהציץ, חוץ מהענין שיש שם מב אזכרות ובתפלין רק אזכרה אחת – זה מסמל כתר תורה וזה רק כתר כהונה שפחות ממנו. זה חידוש שלו, אף אחד לא אמר את זה – זה רק ווארט, שאותו הוא מביא כדי לחזק. בכל אופן, למדנו מזה שהמהרש"א – שכל דבריו ברוה"ק – אומר שהציץ זה כתר כהונה ותפילין זה כתר תורה. אז צריך לחפש את כל הכתרים עליו – מובן שיש עליו כתר כהונה, אבל כעת למדתי שיש עליו גם כתר תורה (רק שזה לא מוזכר בתורה, כי זה לא ענינו, ויש אפילו מפרשים עפ"י פשט שהוא לא לובש תפילין – ואכ"מ). חסר לנו כתר מלכות וכתר שם טוב. בקיצור נמרץ, אם התש"ר זה כתר תורה אז התש"י – שזה גם שאלה, אפילו למ"ד שיש לו תש"ר אם יש לו – זה כתר הנוקבא, זה על ראש המלכות. התש"ר זה על ראש הזכר, שזה נקרא כתר תורה, אבל התש"י זה כתר מלכות, כי זה על ראש הנוקבא, כך כתוב בכתבי האריז"ל. איפה הכתר שם טוב שעולה על גביהם? זה המצנפת – "מה רב טובך אשר צפנת ליראיך פעלת לחוסים בך".

כל הדבר הזה קשור מאד מאד עם מה שלמדנו בהתחלה, על שלש בחינות של אני – מה זה בקליפה ומה זה בקדושה. זה קשור לכתרים, תן לחכם ויחכם עוד – אולי נמשיך להסביר את זה בהזדמנות קרובה. יש עוד הרבה מאד לומר על הציץ ועל מצח הכהן, שלא פתחנו בזה – פיתוחי חותם – רק אמרנו כמה דברים חשובים. הדבר האחרון הוא שבעצם קשורים לכהן כל הכתרים (בדומה למה שאדמו"ר הזקן ראה במגיד את כל הפרצופים העליונים כנ"ל). אולי רק נסיים שצריך ללמוד את זה בסוד הוי' ליראיו – לכאורה הסדר הוא תורה-כהונה-מלכות, אבל הרמז שמובא בספרי קדש לשלשה כתרים זה "ראשו כתם פז", לפי הסדר של כהונה-תורה-מלכות, והדבר הזה מוסבר באריכות שכתר כהונה זה ענין האמונה הפשוטה (מה שיהודי מאמין בה', עוד לפני שלומד תורה, שאנחנו ממלכת כהנים – מה זה הכהן? אומרים שהוא "איש דת", אולי לא כל כך אוהבים את הביטוי הזה, אבל הכוונה לומר את זה יותר יפה שהוא "איש אמונה", מי שמאמין בה', משדר ומלמד את האמונה), כתר תורה זה כבר לימוד תורה – מקור השכל בכתר, התענוג – וכתר מלכות זה כבר רצון. אמונה-תענוג-רצון זה כהונה-תורה (הכי מענג שיש)-מלכות (רצון תקיף). לפי זה, אם נחבר את זה עם מה שהמהרש"א אומר, הציץ זה באמת כתר כהונה, ויש בו משהו שיותר גבוה גם מהתפילין –זה לחזור לדעת התוס'. שוב, בזה אנחנו נסיים, ונאחל לכולנו פורים שמח ומחיית עמלק שמחה, ונזכה כולנו לביאת המשיח תיכף ומיד ממש.

ניגנו "יחי אדוננו".