כ"ג אדר ס"ט – קבלת פנים לחתן אריאל יצחק בן זמרה – בית הרב

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א

ניגנו "קול דודי". לחיים לחיים!

[לר' יוסי סגל:] שתהיה עלית נשמה לאמא – חנה פעסיא סגל ז"ל – ובשורות טובות. אמא אהבה חתנים וכלות, היא היתה המדריכה הראשית לכלות בכפר חב"ד.

א. "תקראי אישי"

מאין ליש

השמות של החתן והכלה הם אריאל יצחק ושלומית. הרמז הראשון, שזה ר"ת איש. רק החתן, אריאל יצחק כשעדיין רווק, עולה י פעמים אדם, אבל אז הר"ת זה רק אי. כתוב ש-איש זה אין-יש, לפני החתונה עדיין בבחינת אין וכעת משלימים את ה-ש וזה ממשיך מאין ליש – דור ישרים יבורך, הרבה "יש אמיתי".

מעלת איש על אדם

עוד ווארט יפה לגבי איש: כתוב "והיה ביום ההוא נאֻם הוי' תקראי אישי ולא תקראי לי עוד בעלי". מהיעודים של המשיח זה "תקראי אישי", שכנס"י-הכלה קוראת לקב"ה-החתן "אישי", ולא "בעלי". בעל זה לשון בעלות, יחס אל רכוש. היחס של בעל ואשה זה לא שלמות התיקון – שלמות התיקון זה איש ואשה, "זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי לזאת יקרא אשה כי מאיש לֻקחה זאת". אמרנו שאתה בפני עצמך אדם – י"פ אדם – וגם זה לכאורה איש ואשה יחד, כי כתוב "זכר ונקבה בראם ויברך אֹתם ויקרא את שמם אדם ביום הבראם". אדם זה לאו דווקא מבוגר, בעוד איש הרבה פעמים זה גיל בר מצוה. על פי לשון הקדש, וגם בהלכה, "אדם" זה מהלידה. על אף שאדם זה שם המעלה – "'אדם אתם' – אתם קרויין אדם ואין עכו"ם קרויין אדם" – אבל אין בזה דווקא גדלות או תוקף. לכן כתוב שיש מעלה באיש לגבי אדם. יש מדרגה של "איש" כשנעשים בר-מצוה, כפי שלומדים מ"ויקחו... איש חרבו" האמור בלוי בשכם, ולמעלה מזה יש עוד מדרגת "איש" כשמתחתנים (יחסית, איש הבר-מצוה הוא איש קטן ואילו איש הנושא אשה הוא איש גדול – כנודע ש"מלכא בלא מטרוניתא לאו איהו גדול" – והנה הערך הממוצע בין איש קטן לאיש גדול הוא בית כדלקמן, "ביתו זו אשתו" היא העושה מהאיש קטן איש גדול – "הכל מן האשה", האשה = איש). אז זה שלמות האיש – "תקראי אישי". צריך לומר שיחס של איש ואשה זה יותר מכך ששניהם כלולים ב"אדם". זה שקרויים אדם זה כמו טבע ראשון (ובפשט זה לפני הנסירה, כשהם יחד, עדיין אחור באחור).

"תקראי אישי" – בלי "לי"

נדייק עוד דיוק: כתוב "תקראי אישי ולא תקראי לי עוד בעלי". לכאורה חסרה המלה "לי" בביטוי הראשון, לא כתוב "תקראי לי אישי" כפי שכתוב "לא תקראי לי עוד בעלי"". יש משהו ב"אישי" שזה יותר אחדות של תיקון, אחדות משיחית נקרא לזה, מאשר ההתכללות בתוך אדם לכתחילה. כתוב "אני לדודי ודודי לי" – הכלה אומרת ש"דודי לי", הדוד שייך לי, ויש על זה הרבה חסידות. אבל באמת הדוד כל כך שייך לי, שלחתן אין כבר "לי". אם הייתי כותב "תקראי לי אישי" זה כאילו להגיד 'אני', אבל ב"אישי" אין יותר אני נפרד של החתן. זה כמו שאמרנו קודם שבתוך המלה איש החתן הוא חלק האין, והיא משלימה את היש מאין – אין יותר "לי". זה ההבדל בין איש לבעל – לבעל יש הרבה "לי", הרבה מציאות, הרבה בעלות, אבל באישי זה רק "תקראי אישי". יש אפילו רמז יפהפה בזה, אם מפסיקים את הפסוק (כדי להדגיש) – "תקראי אישי ולא תקראי לי" = 1820 = י"פ יעקב, סוד פעמים הוי', מספר שמות הוי' בכל התורה (ראש-תוך-סוף האותיות – ת ו י = 416 = יצחק יצחק = 16 פעמים הוי', שאר האותיות = 1404 = שבת שבת = 54 פעמים הוי').

ב. "איהו ברוך ואיהי ברכה"

יום ברוך

החתונה ב-כג אדר, בגימטריא ברוך – יום ברוך (כג אדר הוא החצי של ג תמוז שעולה ברוך ברוך, סוד שלם וחצי. ברוך ברוך = אברהם יצחק, נמצא שהחצי, ברוך, הוא הערך הממוצע בין אברהם ליצחק, הממוצע המחבר  את אברהם ליצחק, סוד עקדת יצחק, ודוק. ברוך ברוך = כד [קישוטי כלה] פעמים חוה = "הכל מן האשה" הנ"ל, וד"ל). כתוב בזהר "איהו ברוך – איהי ברכה", החתן נקרא ברוך והכלה נקראת ברכה (ברוך ברכה = תנה, "תנה הודך על השמים" = "מלא כל הארץ כבודו", סוד ג מילויי אהיה, ועולה 5 פעמים 7 פעמים 13, רבע 1820, ודוק). לכן סביב חתונה יש הרבה ברכות – שבע ברכות, בזה מתחיל ובזה ממשיך. כתוב שהקב"ה ברא את העולם ב-ב, כי זה לשון ברכה. הברכה זה ב כי זה שנים יחד – זיווג. הפשט של האות בית זה בית – להקים בית נאמן בישראל – אבל הבית זה מקום בשביל השראת השכינה, "זכו שכינה ביניהם", וזה השראת הברכה. שתהיה הרבה ברכה, בגשמיות וברוחניות גם יחד. [(אמרו שבהמשך היום החתן ילך לקברי צדיקים): הפסוק הראשון של התורה הוא מ-ב ל-ץ – "בראשית... הארץ". בשביל להקים בית צריך להיות קשור לצדיק. ארץ נוטריקון "אור זרע לצדיק" – משם צומחת הברכה].

החתן משפיע לכלה מה שמקבל משרשה

קודם נסביר משהו כללי לגבי זה, לגבי כל חתן וכלה: כתוב שכל ברוך עומד בין שתי ברכות. כך אומר האריז"ל. ברכה זה לשון בריכה, הרבה מים, הרבה שפע. יש בריכה עליונה ובריכה תחתונה, כמו גולות עילית וגולות תחתית, והברוך עומד ביניהן. ברוך זה לשון המשכה, ברוך כתוב עם ו של המשכה. זה כמו בשם הוי', שיש ה עילאה ו-ה תתאה, וביניהם יש ו – ה-ה למעלה זה הברכה-הבריכה העליונה וה-ה למטה זה הברכה-הבריכה התחתונה. על פי פשט החתן משפיע לכלה, החתונה היא בין הברוך לברכה – "איהו ברוך ואיהי ברכה" – אבל מקור הברכה זה שרש הכלה שגבוה מהחתן, "אשת חיל עטרת בעלה". אם אין כלה החתן לא מקבל שום שפע – השפע שהוא מקבל כדי להשפיע לכלה בא ממקור הכלה. כך האר"י אומר, ש"ברוך" זה כמו ה-ו בין ה עילאה ל-ה תתאה. שוב, היום זה יום ברוך – וימשיך הלאה.

"והיה ברכה" – הכל כלול באברהם

גם ה-י של שם הוי' זה יחסית ברוך, כל פעם שיש זכר ונקבה זה יחסית ברוך-ברכה. אז אם עושים את כל המבנה של השם, על פי פשט – כך כותב האריז"ל – הוה זה ברכה-ברוך-ברכה, שרש הכלה (כלה עילאה), החתן המשפיע, והכלה (כלה תתאה). אבל גם אבא (י) זה בחינת ברוך, והכתר, קוצו של י, שבכל מקום נקרא מקור (= רצון), זה "מקור הברכה" (לשון נקבה דווקא, כי ברוך הוא רק כדי להמשיך ברכה כנ"ל). כתוב "והיה ברכה" – כל הברכות ניתנו לאברהם אבינו, שמדתו חסד ואהבה (המלה אהבה נכללת באות ב שלה, העיצור היחיד בתבה, כמבואר במ"א), וכן ה-ב לשון ברכה שפותחת את התורה קשורה לבריאת האור ביום אחד (בחינת "אחד היה אברהם") של מעשה בראשית, "אברהם התחיל להאיר" (תיכף נראה שאריאל, השם הראשון של החתן, הוא בחינת אברהם בזיווג זה). אם עושים את הגימטריא של כל הסדר – מקור הברכה ברוך (נעלם, שרש החתן באבא) ברכה (שרש הכלה באמא) ברוך (החתן) ברכה (הכלה בפועל, במציאות) – זה עולה ו פעמים אברהם (אברהם פנים ואחור: א אב אבר אברה אברהם אברהם ברהם רהם הם ם). בכללות יש כאן שלש מדרגות – מקור הברכה, ושני זיווגי ברוך-ברכה – ומכיון שפעמיים אברהם זה מלכות אז זה ממוצע כל אחת משלש המדרגות.

אותיות ברוך בתחלת התורה

נכתוב ברוך מההופעות הראשונות של האותיות בתורה: בר אלו שתי האותיות הראשונות, "בראשית", ה-ו הראשונה זה "ואת" (האות ה-כב, שמחברת את השמים ואת הארץ – גם כמו חתן וכלה, רוחניות וגשמיות), וה-כ הראשונה זה "וחשך" (זה ך סופית, האות ה-מח) – "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ. והארץ היתה תהו ובהו וחשך" (בפסוק הראשון יש ז תבות ובפסוק השני עד "וחשך" יש ה תבות, סוד משה, שעולה זה במ"ק, נתנבא ב-זה, משה הוא ברוך, ודוק). ה-ך הסופית באה כדי להפוך את החשך לאור, "ברישא חשוכא והדר נהורא". כל כ רומזת לכתר (כלשון הזהר "אין כ אלא לכתר"), ובפרט ך סופית, וגם חשך זה כתר (בחינה שלמעלה מראיה, כדלקמן), וכמ"ש "ישת חשך סתרו". הכתר זה חשך עליון – יש משהו בחשך שיותר מאור. רק שאחר כך צריך להיות אור, "כיתרון האור מן החשך". האור הוא יותר חזק כשהוא יוצא מהחשך, שיוצא מעצם מציאות החשך ההופך לאור. מספרי האותיות כאן זה 1, 2, 22, 48 = 73, "בחכמה יבנה בית", "בראשית" מתורגם "בחוכמא", כי "בחכמה יבנה בית" (כל מספר מארבעת המספרים הנ"ל רומז לחכמה בפני עצמו: 1 – אחד האמת מתגלה בחכמה דווקא, כמבואר בתניא בשם הרב המגיד נ"ע; 2 – החכמה היא הספירה השניה; 22 – 73, חכמה, הוא המספר הראשוני ה-22, כנגד כב אותיות התורה דמחכמה נפקת, סוד חטה בחכמה; 48 = מח, "חכמה – מוחא", סתם מח הוא מח החכמה. המספר הבא בסדרה הנבנית מארבעת המספרים הנ"ל הוא 67 = בינה, החכמה מתיחדת עם הבינה בסוד "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין"! בסיס הסדרה הוא מינוס אהבה, אהבה בסוד "הנסתרֹת", וד"ל). אמרנו שהברוך העליון זה חכמה, שמקבל ממקור הברכה וממשיך לברכה העליונה וכו'.

ג. הר-שדה-בית

שלמות הבית

זה היה משהו כללי, אבל איך זה קשור לשמות שלכם? אריאל יצחק שלומית עולה ג"פ בית (זה הממוצע), לשון ברכה, כמו שלשה בתי מקדש. ה' ברא את העולם ב-ב, אבל כתוב בקבלה שבעצם ברא בסוד שם מב, מב האותיות הראשונות של התורה שיש בהן ג"פ ב – "בראשית ברא... ובהו" (ה-ב השלישית היא האות ה-מב). הבהו הוא תחלת התיקון של התהו. אתם בית-בית-בית, בטוח בית נאמן בישראל – חזקה של בנין בית, בנין עדי עד.

בתוך השמות שלכם עיקר הבית, שלמות הבית, זה שלומית – "ביתו זו אשתו" (אם כי שכל שלשת השמות שלכם עולים בית בממוצע, בזכות שמתחתנים): בתוך השמות שלכם יצחק זה כנגד יצחק אבינו, זה פשיטא. בתנ"ך כתוב גם אריאל וגם הראל, זה כינוי של המקדש ובפרט על שם המזבח, יש בזה גם אריה (שיורד על המזבח ואוכל קרבנות, בזמן שישראל עושים רצונו של מקום) וגם הר. "פני אריה אל הימין", הוא בחינת אברהם אבינו, וכן "אברהם קראו הר". אז אריאל זה האברהם כאן, זה עוצמת האהבה. יצחק זה יצחק – פחד יצחק, צחוק מתוך יראת ה'. כתוב שמי שיש לו פחד מה' הוא הצוחק בסוף. החדש הזה הוא חדש השחוק, חוש השחוק. שלומית זה יעקב – זה שלום בית, זה שלמות, וזה קו האמצעי בקבלה. השלמות זה באמת לחבר את הקצוות, חסד וגבורה, אריאל יצחק, עם שלומית – ואז זה יוצר איש שלם.

"בית אלהי יעקב"

כתוב ש"יעקב קראו בית". קודם דברנו על אברהם – "אברהם קראו הר, יצחק קראו שדה, יעקב קראו בית". לכן אחד מכינויי המקדש בתנ"ך זה "בית אלהי יעקב" – ביטוי שחוזר גם בישעיהו וגם בהושע בפסוק זהה – "והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר הוי' אל בית אלהי יעקב". "בית" הולך עם "יעקב", ולפני זה כתוב "הר הוי'" – זה בחינת אברהם (יצחק לא נמצא כאן מפורש בפסוק). אלהי יעקב = ברוך = כג אדר. זה היום הכי מתאים לבנות את "בית אלהי יעקב" – אתם בית-בית-בית ועכשיו זה יום "אלהי יעקב", יום ה-ברוך, יום ברוך בשנה.

[ר' גדי: אנחנו בדרך כעת לעלות ל"בית אלהי יעקב", להר הבית]. יש שני ביטויי "אלהי יעקב" – "בית אלהי יעקב" ו"משיח אלהי יעקב". זה בית ברוך ומשיח ברוך (בית הולך עם משיח, שני ביטויים, בית משיח =  770 = פרצת וכו'; פעמיים "אלהי יעקב" היינו ברוך ברוך = ג תמוז כנ"ל). "משיח אלהי יעקב" כנראה צריך להוולד מהבטן (בית של טן דו, חתן וכלה הדרים יחד באהבה ואחוה שלום ורעות, ביחס תמידי של אמירת "דו" [כמו ב"דודלה" של רלו"י מבארדיטשוב זצ"ל]), מ"בית אלהי יעקב" – "בני אתה אני היום ילדתיך". הערך הממוצע של "בית אלהי יעקב" ו"משיח אלהי יעקב" זה תריג. שהבית החדש יהיה בית משיח. תמסרו ד"ש חם ל"בית אלהי יעקב", ותמצאו שם גם את "משיח אלהי יעקב" ותביאו אותו. לפני "משיח אלהי יעקב" כתוב "נאֻם הגבר הֻקם עָל" – יש כמה פירושים מה זה ה"על", ואפשר לומר שזה פשוט "לכו ונעלה אל הר הוי' אל בית אלהי יעקב". כאשר "הקם על" – כאשר מקיימים את המבצע של עליה להר הבית בטהרה, כשיש מי שמקיים את הענין של "על" – אז יש גילוי של "משיח אלהי יעקב", שמה משיח מתגלה.

ד. איהו בנצח ואיהי בהוד

חתן וכלה – ברך ימין וברך שמאל

עוד דבר: אמרנו ש"איהו ברוך ואיהי ברכה", ותמיד יש ברכה למעלה, "אשת חיל עטרת בעלה". ברכה זה גם להמשיך ממעלה למטה, כמו להבריך את האילן – הברוך מבריך, אבל על ידי פעולה זו יש צמיחה מלמטה של הברכה (כלשון חז"ל שהעץ הצומח מהענף שהבריכו נקרא "בריכה"). בגוף האדם ברכה זה לשון ברכים. המכנה המשותף המחבר ברוך וברכה זה ברך – הברוך הוא ברך ימין והברכה היא ברך שמאל – זה ברכים. הברכים יורדות בשביל להצמיח את הברכה. מה שקשור לחתונה בברכים – שזה נקודה כללית, ששייכת לכל חתונה – "איהו ברוך ואיהי ברכה" זה "איהו בנצח ואיהי בהוד", ברך ימין וברך שמאל.

עליה לכתר – שעשועים על ברכי הסבא

כשלומדים את האריז"ל בעומק, "איהו בנצח ואיהי בהוד" אין הפירוש שהוא נצח והיא הוד. הפירוש הרבה יותר עמוק, מי שמכיר קצת את הפרצופים. הוא והיא כאן זה ז"א ונוק' דז"א, תפארת ומלכות, ה-ו ו-ה תתאה של שם הוי'. האריז"ל אומר שכאשר מתחברים ומזדווגים החתן והכלה הם עולים לכתר, וכביכול החתן (ז"א) יושב על ברך ימין של הכתר והכלה על ברך שמאל של הכתר, ושמה מתחתנים. אז "איהו בנצח" זה שהז"א נמצא בנצח של אריך, ו"איהי בהוד" זה שהנוק' דז"א נמצאת בהוד של אריך. כך האריז"ל מסביר.

לא זוכר אם האר"י מסמיך את זה על הפסוק, אבל יש (רק) פסוק אחד שרומז לכך בצורה מובהקת בתנ"ך – "ועל ברכים תשעשעו". איך אני יודע שהפסוק הזה שייך לנישואין? זה בסוף ישעיהו, ולפני כן כתוב "על צד [= מזל טוב] תנשאו [לשון נישואין] ועל ברכים תשעשעו". גם שני הצדדים של הגוף זה נו"ה בקבלה, "תרין פלגי גופא", וזה גם הולך על אריך, על הכתר (באריך ימין ושמאל זה זכר ונקבה; בעתיק זה פנים ואחור). יש כאן שעשועים של קדושה, "מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים". הכתר זה כמו סבא – כאילו החו"כ עולים על ברכי (יוסף) הסבא. האבא משתעשע עם הילדים על הברכים כשהם ילדים קטנים, אבל כשמתחתנים החתן והכלה עולים לברכי הסבא והוא משעשע אותם. המלה הקודמת בפסוק זה "וינקתם" – יש בזה ממד של יניקה. את זה צריך הרבה להסביר. יש בחינה בחתן וכלה, לפני שיש ילדים, שהם עדיין במצב של קבלה, של יניקה (יחסית למה שיהיה בהמשך, שיהיו אבא ואמא). בזמן בין "בן חי לחופה" לבין "בן עשרים לרדוף" (שאז יש ילד, או ילדים, ויש אחריות) זה עדיין יניקה – על הברכים של הסבא. זה פסוק יפה מאד להיום – יום ברוך, והשמות עולים בית-בית-בית, לשון ברכה.

ה. מצפה יריחו – חוש הריח בנישואין

לראות את הריח

נאמר גם משהו לכבוד המקום שאתם מתחתנים, מצפה יריחו (הכל צריך להיות קשור): כתוב שמשה רבינו בתורה קרא לעיר ירֵחו (ד אותיות), אבל ביהושע תמיד כתוב יריחו (ה אותיות, וניקוד אחר). ההבדל על פי פשט שירחו לשון ירח ויריחו לשון ריח – ריח הקטרת מגיע מבית המקדש עד יריחו. מצפה יריחו זה מקום שצופים על יריחו, שרואים את הריח. ריח וראיה אלה שני חושים, ששרשם בכתר (ריח) ובחכמה (ראיה). איפה יש פסוק שרואים את הריח? "ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו הוי'" ("ראה ריח" עולה משיח בן דוד שעולה חיות, סוד "ראה חיים עם אשה אשר אהבת"). "ראה ריח" זה בחינת מצפה יריחו (הר"ת של מצפה יריחו הם מי – "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה [ברא את החתן והכלה, 'אשר ברא... חתן וכלה']").

כתוב שהחיבור בין החתן והכלה זה על ידי חוש הריח. דווקא זיווג קשור לחוש הריח. לפני שמתחתנים צריך לראות פעם אחת את הכלה, כדי שתמצא חן. אבל עצם הזיווג זה בכתר, כמו שעל משיח כתוב "והריחו ביראת הוי' ['אשה יראת הוי' היא תתהלל']" – "לא למראה עיניו ישפוט ולא למשמע אזניו יוכיח", זה חכמה ובינה, אבל הוא שופט לפי הכתר, החוש הכי רוחני שהנשמה נהנית ממנו, החוש שלא נפגם בחטא אדם הראשון. גם הקטרת שהיו מריחים עד יריחו זה לשון "בחד קטירא אתקטרנא", ענין של קשר בין חתן וכלה. בכל אופן, "מצפה יריחו" זה הצפיה בריח – שרואים את התכל'ס, שקשור לחוש הריח, החוש של מלך המשיח ש"מורח ודאין". אז זה מקום טוב להתחתן, צפית החוש המשיחי של הריח, שזה בעצם החוש המחבר בין החתן והכלה.

המשכה מהלא-נודע

"ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו הוי'" – כאן הגענו גם לשדה של יצחק (השמות שלכם שעולים בית בית בית עולים גם שדה שדה שדה שדה, ודוק). אחר כך כתוב "ויתן לך האלהים מטל השמים ומשמני ארץ", כתוב שעשר הברכות שם הן הכי גבוהות בתנ"ך. זה ממש להגיע למקור הברכה שהזכרנו קודם, להשתעשע על ברכי הסבא שלמעלה מברוך-ברכה-ברוך-ברכה (החתן קרוי יצחק על שם סבו). אז שזה יתקיים מהחתונה במצפה יריחו. למה זה הכי גבוה מכל הברכות? כי הוא לא יודע את מי הוא מברך. זה בא לא סתם מכתר אלא מרדל"א, לא ידע ולא אתידע, מקום בלתי ידוע. כל פעם שמברכים יהודי צריך לחשוב שאני בעצם לא יודע מי זה – הוא אין סוף יותר ממה שאני יכול לשער. אני חושב שזה מישהו אחד, אבל באמת זה מישהו אחר. הברכות הכי גבוהות זה מאיפה שלא יודעים. כתוב שזה גם הזיווג, שכמה שכתוב "והאדם ידע את חוה אשתו", כאילו שיודע אותה, אבל מקור הזיווג זה צניעות – שלא יודעים. זה הברכה הכי גבוהה, מרדל"א.

לחיים לחיים! שיהיה בנין עדי עד, שהכל יתממש ממש – בזכות ה-ש של שלומית. לחיים לחיים!