בע"ה

אור ל-יז אייר ס"ט – ירושלים (אנגלית)

סיכום שיעור הרב יצחק גינזבורג שליט"א

א. שלשה ספרים ועשר ספירות

לג בעומר – מתן תורה של פנימיות התורה

ערב טוב. מחר בלילה יהיה ל"ג בעומר, הילולת רשב"י, ש"תורתו מגן לנו" ובה שומעים "תורה חדשה מאתי תצא", תורתו של משיח. הכותרת הערב קשורה לספירות. בספירת העומר כל יום מתקרבים יותר ויותר למתן תורה. בנוגע למתן תורה כתוב "כל התחלות קשות" – כך תחלת קבלת התורה (היו הרבה הפרעות בהתחלה...). לג בעומר זה מתן תורה של פנימיות התורה, אז גם ביחס אליו "כל התחלות קשות".

חסידים תמיד סופרים

פעם אחת הרבי רש"ב שמע חסידים חוזרים ווארט עתיק, מדורי דורות, ש"חסידים תמיד סופרים". הרבי רש"ב אמר שזה ווארט מאד אמיתי, שחסידים סופרים את הימים, מייקרים את הזמן, משתדלים להפיק ממנו את המירב. מי שנהנה ממשהו סופר אותו שוב ושוב, כמו מי שסופר מרגליות וכו', וכך מי שלומד תורה סופר את האותיות ואת המילים. כל יום שעובר ומקיימים מצוות התורה זה מה שנותן לנו את התענוג הפנימי והאור בחיים, ולכן סופרים – כמה יש, כמה חסר, מה צריך להשלים, לאן מתקדמים.

עם הספר

רעיון חשוב, שבשרש ספר יש משמעות של ספירה, של ספר, ועוד משמעויות שנדבר עליהם בע"ה. כתוב בתחלת שער היחוד והאמונה בתניא שכל דבר נברא בשמו אשר יקראו לו בלשון הקדש, והערב נתבונן בשרש ספר – בקשר למצוה שאנו עוסקים בה ב-49 הימים הללו, לספור את העמר. בספר יצירה כתוב שה' ברא את העולם בשלשה ספרים, שנקראים – כך העיקר בקבלה וחסידות – סופר (שכותב-מחבר ספר או סופר דברים או סופר שמעתיק את הספר, סופר סת"ם), ספר, ספור. ה' ברא את העולם עם שלשת ההבטים הללו של המושג ספר. אמרנו שחכמי היהודים נקראים סופרים, ועם ישראל נקרא "עם הספר". יש לנו את הספר הנצחי, עליו כרתנו ברית עם ה'. בקבלה המלה ספר מתקשרת למושג החשוב – ספירה. יש עשר ספירות, עשרה ערוצי אור ואנרגיה. יש שמערבים בין המושג ספרות באנגלית לספירות בעברית – זה לא טעות גמורה, כי יש גם עשרה עיגולים, עשר ספירות דעיגולים (וגם צפירה בלשון התנ"ך הוא לשון סיבוב ועיגול ומתחלף בספירה). אבל הפירוש הפשוט של עשר ספירות זה ביושר.

ספר סופר וספור – המוחין

ספר יצירה מתייחס לכל עשר הספירות בתחלתו, אבל לא קורא להן בשמות הספירות הידועים בקבלה, כתר חכמה בינה וכו'. הוא מתחיל בכך שה' ברא את עולמו בסופר בספר וספור. מסבירים ששלשה ספרים אלה מכוונים כנגד ספירות המוחין, חכמה-בינה-דעת. סופר זה חכמה, הספר זה בינה (חו"ב זה או"א, אבא זה הסופר והספר עצמו הוא אמא) והספור זה דעת (הכח שמחבר את או"א יחד – "והאדם ידע את חוה אשתו" – דעת זה התקשרות והתחברות, כמבואר בתניא, החיבור בין היסוד הזכרי והיסוד הנקבי). כל הבריאה זה מה שקרא כאשר אבא התחתן עם אמא – כל הבריאה זה דור ישרים יבורך של האבא והאמא. לפעמים בקבלה דעת נקראת "ברא בוכרא" – הבן הבכור. זה בן בכור שכולל את כל הילדים הבאים שבאים מנישואים אלו של אבא ואמא.

ג ראשונות ו-ז תחתונות

כעת יש לנו תובנה ראשונה: בבריאת העולם מתייחסים בדרך כלל לשש מדות, ששה בנים היוצאים מהדעת, ואחריהן יש את הבת, המלכות. כולם כלולים ב-ג הראשונות, חכמה בינה ודעת. גם בגמרא כתוב שה' ברא את עולמו בחכמה, תבונה ודעת. בניסוח של ספר יצירה זה שלשה ספרים. מהתבוננות במושג ספר-ספירה נלמד יותר ויותר על משמעות ספירת העומר, על ל"ג בעמר מחר בערב, ועד "תורה חדשה מאתי תצא" מפי משיח.

אם כל עשר הספירות נקראות ספירות, אז צריך להתבונן איך שלש הראשונות – שלשת הספרים, שלשת השרשים – משתקפים בשבע התחתונות, ששת ימי בראשית ושבת. הכל צריך להשתקף כי כולן נקראות ספירות. כל הקבלה זה הקדמות, והערב ניתן הקדמה חשובה ללימוד הקבלה, תורת רשב"י. מאד עוזר להבנת כל הקבלה והחסידות להבין איך הג"ר משתקפים בז"ת – ששה בנים ובת, כמו ילדי לאה אמנו. ששה בנים אלו הספירות מחסד עד יסוד – חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד (אהבה, יראה, רחמים, בטחון, תמימות, אמת) – והבת זה המלכות (שפלות), שהיא המקבלת את האור מכל הספירות ומעבירה אותו הלאה, לעולמות הנבראים.

ב. השתקפות שלשה ספרים בשבע מדות הלב

שלש משמעויות של "סופר"

המלה הראשונה של שלשת הספרים – סופר – היא בעצמה בעלת שלש משמעויות כנ"ל. מיהו הסופר? חכמים נקראו סופרים – "חביבין עלי דברי סופרים יותר מיינה של תורה". למה הם נקראים סופרים? במקום אחד חז"ל אומרים שנקראו סופרים כי הם סופרים את כל אותיות התורה. כל הכח שלהם לפרש את התורה זה בגלל שקודם ספרו שוב ושוב את האותיות, ברוב אהבתם לתורה. היום יש לנו מחשבים, אפשר לעשות הכל במחשב, אבל להם לא היה – המח היה המחשב, וזה היה מחשב עם רגש (לא מחשב מת, חסר רגש, כמו היום). העונג הכי עמוק של יהודי זה – וזה בכל יום, ובפרט בשבועות ו-לג בעומר, ימי מתן תורה – זה מהתורה, ולכן סופר את אותיותיה. אבל סופר בחז"ל זה גם סופר שכותב ספרי קדש – כמו סופר סת"ם, שכותב ס"ת או תפילין או מזוזות. בדרך כלל הדבר הראשון שכותב סופר, כשלומד לכתוב את האותיות הקדושות, זה מגלת אסתר – כי אין שם את שם הוי'. שני המובנים הללו מאד שונים (ובשפות אחרות יש להם מלים אחרות לגמרי), סופר מספרים וסופר שכותב ספרים. אבל יש גם שני מובנים של סופר שכותב – זה שמחבר ספרים וזה שכותב סת"ם שהוא בעצם מעתיק. להעתיק שייך למדרגה מאד גבוה בקבלה, עתיק יומין – העתקה של העולם העליון אל העולם התחתון. אז גם המשמעות של העתקה זה משמעות מאד עמוקה. תורה אי אפשר להעתיק במכונת צלום – הנשמה צריכה להיות מעורבת בפעולה בתוך אברי הגוף של היהודי הכותב את הספר. לכן צריך סופר שיכתוב ספר תורה. אבל הסופר הוא לא מחבר הספר – ה' הוא מחבר התורה ונותנה לנו, והסופר רק מעתיק. המשמעות השלישית של סופר אם כן זה מי שכותב ספר.

הראשית הכוללת הכל – סופר – קוצא-גזעא-שבילא של ה-י

אם לאבא – סופר – יש שלש משמעויות, וכל אחד מתיחד עם הספר (אמא היא הספר), ומזה יוצא ספור. יש ספור שכעת הסופר כותב בספר ויש ספור שיוצא מהספר – זה דעת עליון, שמחברת חו"ב, ודעת תחתון, שמולידה את הילדים מההורים. דעת זה הספור, זה הספור הפנימי של הנישואין עצמם – איך האב והאם נשואים – ואחר כך זה ספור החיים שיוצאים משני ההורים הללו. הכל מתחיל מה"סופר", ויש לזה שלש משמעויות: מחבר הספר, מעתיק הספר, סופר אותיות הספר (הכל זה בספר). בקבלה המדרגה של החכמה שייכת לאות י של שם הוי' ב"ה, שנקראת "נקודה מצוירת" (לא נקודה לא מצוירת, נקודת הכתר), שיש לה שלש מדרגות – קוצא, גזעא, שבילא. שלשת החלקים של ה-י הם עצמם שלש המשמעויות של סופר.

חלוקת שבע המדות לשלשה רבדים

מתוך הכניסה הזאת לפנימיות נראה איך ה"שלשה ספרים" של חב"ד משתקפים בשבע המדות. זו המשמעות של ספירת העומר – סופרים שבעה שבועות, ואנחנו יודעים שבכל יום מתקנים ספירה אחת משבע הספירות שבתוך כל אחת משבע הספירות. מתמקדים בשבע שבתוך השבע. אין כאן את המספר המקורי של שלש – היסוד של ספר יצירה – אבל צריך לראות איך זה משתקף בשבעה. לג בעומר, מחר בערב, זה הוד שבהוד – הוד שמתכלל בעצמו. כל יום זה התכללות של שתי ספירות, ושבע פעמים התכללות של ספירה בעצמה.

שלש המשמעויות השונות של סופר משתקפות בשלשה רבדים של הספירות: יש שני קוים יסודיים, שתי מדות עיקריות של הלב, חסד וגבורה, כנגד שתי ידים, וכנגד אברהם ויצחק, והם משתלבים בספירת התפארת. יש לעם ישראל שלשה אבות, אברהם ויצחק, והם נשלמים ביעקב – ה"בחיר שבאבות". השלישיה הזאת זו משמעות אחת של הספירות – המורגש שבלב, חג"ת. אחר כך עוד רובד של הספירות זה שתי הספירות נו"ה – שני כחות של הנשמה שמובילים אותה קדימה, כמו שתי רגלי הגוף. חג"ת הם שתי הזרועות והגוף ב"פתח אליהו", ונו"ה הם הרגלים. חג"ת הם הכח הרגשי, המורגש. אפשר לעשות דברים ביד אחת, אבל בשביל ללכת חייבים שיתוף פעולה של שתי הרגלים. אז יש משהו יותר מחובר, יותר משתף פעולה, בין נו"ה מאשר בין חג"ת. שתי הרגלים מכונות בפתח אליהו גם "מאזני צדק". יש משהו בשתי הרגלים שזה מערכת אחת של מאזניים, מה ששוקל בין קל לכבד וצריך להביא לאיזון. בקבלה כתוב שנצח זה היבט זכרי והוד זה היבט נקבי, אז יש נישואין בין שתי ספירות אלו לכשעצמן. זה יקביל לעוד אחד משלשת הספרים. הרובד השלישי בספירות זה יסוד ומלכות. יסוד זה ההיבט הזכרי, זה שייך לברית מילה, ומלכות זה ההיבט הנקבי. חו"ב הם אבא ואמא, ויסוד ומלכות הם חתן וכלה. זה עוד ממד בספירות עצמן. בדרך הזו, שבע הספירות של ספירות נכללות בשלש קבוצות, שלשה רבדים – שלש ברובד העליון, ושתים-שתים בשני התחתונים.

סופר-מעתיק – יסוד ומלכות

לפני שהתחלנו דברו על הקשת והשייכות שלה לרשב"י. הקשת זה דימוי של ספירת היסוד בקבלה, הספירה הששית, המשפיעה למלכות (דובר גם על המלכות החולה, שכינתא מרעא בגלותא – זו רפואת המלכות). בקבלה יש הרבה דימויים ליסוד וליחודו עם המלכות. היסוד זה "צדיק יסוד עולם" – זה רשב"י, שאמר על עצמו "אנא סימנא בעלמא", אני הציס"ע, והוא המשפיע לכנסת ישראל, ספירת המלכות. אחד המטפורות שהוא עצמו נתן בזהר, והאריז"ל הסביר, שזה כמו סופר שכותב בספר (סופר סת"ם) – המגע בין העט לדף זה בין יסוד למלכות, והדיו זה טפת הזרע. דיו זה אותיות יוד, זה הנקודה. כל טפת דיו, כל נקודה של חיבור בין הקולמוס לקלף, זה זיווג יסוד ומלכות. הסופר טובל את הקולמוס בקסת הסופרים וכותב על הקלף. אם לאדם יש מח, צריך לחשוב מה המשמעות של כל דבר שעושה בעולמות העליונים, והפעולה הזו היא פעולה של יחוד יסוד ומלכות. הקולמוס זה הקשת והדיו זה החצים. יחוד יסוד ומלכות – שייך למשמעות של סופר סת"ם.

סופר מספרים – נצח והוד

מה המשמעות ששייכת לנו"ה? אמרנו שנו"ה הם מאזניים. זה שייך לסופר במובן של סופר אותיות/מספרים. בספירה מקדישים תשומת לב לכל רכיב הכי קטן של ידע. אחד המטפורות בקבלה של נו"ה זה "שחקים". בתורה כתוב על המן שה' הוריד ליהודים, וכתוב שברקיע שחקים ה' שוחק מן לצדיקים. מהיסוד למלכות נשפעות טפות זרע, נורים חצים, אבל מי יוצר את החלקים שיהיו מספיק קטנים ויצאו זה אחר זה? זה הכח של נו"ה, של שחקים. שם מחלקים את המציאות לחלקים קטנים, שכל אחד יחודי וחשוב. סופרים דברים כי מבינים שכל אחד יחודי וחשוב. יש ספר בקבלה – ספר התמונה. שם מחלקים את האותיות לרכיבים עוד יותר קטנים – יש שלש בחינות באות י (כנ"ל),  וכך יש שלש בחינות באות א. זה מנטליות שמבינה שצריך לחלק כל דבר. נו"ה זה הכח לחלק לחתיכות קטנות, חלקיקים, ולספור אותם. הוד שבהוד זה החלקיק שבחלקיק. הנצח הוא הסופר, וההוד הוא (מחלק) החלקים שנספרים. "אין קורין אבות אלא לשלשה" – יש שלשה אבות וארבע אמהות. אחר כך יש יב שבטים, ו-ע יוצאי ירך יעקב, וששים ריבוא שרשי נשמות. בקבלה מוסבר שששים ריבוא השרשים מתחלקים כל אחד לששים ריבוא – כל אחת מששים ריבוא הנשמות שעלו ממצרים היא ששים ריבוא חלקים בפוטנציאל, כאשר כל חלק מסוגל להחיות גוף של יהודי בעולם ולחיות חיים שלמים. זה החלקיק הכי קטן של נשמה. לפי זה הוד שבהוד זה ששים ריבוא בריבוע חלקיקים. זה המספר הכי גדול של התחלקות הנשמות.

הוד שבהוד – חשיבות החלקיקים – חכמת הנסתר

למה הוד שבהוד זה היום של רשב"י? יש משהו בממד הפנימי שבתורה שיודע את החשיבות של החלקיק הכי קטן. בגמרא מתייחסים ונותנים פירושים לכל מלה ולפעמים דורשים גם את המשמעות של אותיות. בנגלה שבתורה יש משמעות לכל מלה. בקבלה יש הרבה משמעויות לכל אות ולכל חלקיק של אות. כך כותב השל"ה הקדוש בייחוד של חכמת הנסתר ביחס לחכמת הנגלה, הנסתר 'סותר' ומחלק את רכיבי התורה הקדושה לחלקים קטנים ביותר ודורש כל קוץ וקוץ, הרבה מעבר ליכולת הנגלה לחלק ולדרוש.

נמצא שנצח זה הסופר והוד זה הנספר. נצח והוד הם הרגלים, זה חוש ההילוך (אחד מ-יב חושי ספר יצירה – החוש של חדש סיון, החדש של מתן תורה, כל התורה זה "הליכות-הלכות עולם לו", זה מעלת האדם על המלאכים, "ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה". כמה שמחלקים לחלקים יותר קטנים – חלקיקים אלמנטריים – זה מה ששומר את האדם בתנועה; כך גם המדע מתקדם – כל הזמן מחפש חלקים יותר קטנים). לפי זה נו"ה שייך למשמעות של סופר מספרים.

סופר-מחבר – חסד-גבורה-תפארת

נותרה הדרגה העליונה – חג"ת. חו"ג הם אהבה ויראה. ה' ברא את העולם באהבה ויראה. לברוא יש מאין – זה אהבה. לתת לבריאה הזאת קיום עצמאי זה דורש שה' יסתיר את עצמו מהבריאה – זה כח הגבורה-היראה שבבריאה. זה הסבר עמוק בחלק השני של התניא, שבשביל הבריאה ה' צריך להשתמש בשתי הידים – היד שבוראת, והיד שמסתירה את הבורא מהנברא כדי לתת לו קיום, כפי שה' רוצה. הכח הזה – גם החסד והגבורה – זה רק בחיק הבורא. איזה דרגה של סופר בוראת מציאות? סופר שמחבר ספר. הכל זה ספור אחד גדול, מההתחלה עד הסוף – כל הבריאה. לכל נברא יש סיפור, לכל צדיק יש ספור. אחד מגדולי הצדיקים, רבי דוד מלעלוב, אמר שהיום לומדים מסכת בבא קמא, אבל כשמשיח יבוא ילמדו את מסכת דוד מלעלוב – גם אני מסכת, כי אני ספור. הספור שלי הוא חלק מהתורה. בחנוכה מדליקים 36 נרות, כנגד לו צדיקים, ואחת הכוונות של ההבטה בנרות זה לשמוע את הסיפור של הצדיקים, לשמוע את הניגונים שלהם (כל נר זה כנור – נר-כו, "נר הוי' נשמת אדם"). מחבר הספר הוא בורא העולם – זה אותו דבר. זו המדרגה העליונה. המשמעות של סופר כמחבר הספר זה עיקר הבחינה של בורא העולם (בשלשה ספרים, סופר ספר ספור), וזה שייך לחג"ת.

לכתוב את ספור חיי – לברוא את העולם שלי

גם בשבילנו, כל אחד שיודע שהכל בהשגחה פרטית, אבל אני יוצר בבחירתי את הסיפור שלי – כך אני בורא את העולם שלי, באהבה ויראה. באהבת ויראת ה', וגם אהבת הבריות ויראה (לא פחד מהבריות, אלא זה שאני לא 'חונק' את הבריות בנוכחות שלי). "שמאל דוחה וימין מקרבת" – יד כזו ויד כזו. ביחס לה' יש אהבה ויראה וביחס לבריות שמאל דוחה וימין מקרבת, וכך אני כותב את ספור חיי. ספור חיי זה התפארת, זה יעקב (ספור חיים = מקור חיים, חי פעמים חיה, וביחד עם תפארת, בטול פעמים חיה = כללות כל כב אותיות התורה מ-א עד ת, אדנ-י פעמים חיה, שמהן מורכב ספור החיים, וד"ל). פנימיות התפארת זה רחמים, אמפטיה – זה אמפטיה לבריאה, לספור שלי. פנימיות התפארת זה דעת. לברוא את הספור שלי – בע"ה, בהשגחה פרטית מוחלטת, שה' איתי ועוזר לי ושומר אותי שלא אפול, אבל נותן לי בחירה חפשית לברוא את העולם שלי. לברוא את העולם שלי זה גם חלק מכתיבת התורה, כי כאשר משיח יבוא ספור חיי יהיה חלק מהתורה. זה מה שאמרנו קודם ש"חביבין עלי דברי סופרים יותר מיינה של תורה" – זה החלק שאנחנו כותבים ומוסיפים לתורה.

חבור ספר – הכח לחבר ביחד חו"ג, מתח ואהבה, ולעורר הזדהות אצל הקורא

בשביל שספר יהיה רב מכר צריך שני גורמים – אהבה וגבורה (התגברות על קושי וסבל, יש בזה אימה מסוימת ומתח רב), זה חסד וגבורה. כשאתה כותב את ספור חייך צריך חסד וגבורה. אבל לדעת לחבר אותם יחד – זה התפארת. זה נקודה פשוטה וחשובה: כשאתה סופר שכותב ספר אתה צריך להיות "מחבר" – זה כח של דעת, כח חיבור ויחוד. הסופר נקרא מחבר, כי עליו לחבר אהבה ויראה, חסד וגבורה. התוצאה של החבור הנכון בין אלמנטים של אהבה ואלמנטים של גבורה ומתח בספר – זה יוצר אמפטיה. ספר טוב יוצר הזהות, אמפטיה, רחמים. כל ספורי הצדיקים צריכים לעורר הזדהות. כשאני מזדהה עם ספורי צדיקים, עם הצדיק עצמו, באופן אוטומטי אני לומד מהצדיק. זה הכח של התפארת.

עד כאן, בקצרה, הקדמה גדולה של יסודות הקבלה. שבחב"ד, שלשת הכחות הראשונים של הנשמה, יש "סופר וספר וספור", ובזה שלש משמעויות – זה משתקף בחג"ת, בנו"ה, וביסוד ובמלכות. אחר כך צריך להבין כיצד כל השבעה מתכללים זה בזה.

ג. משמעויות שרש ספר בלשה"ק

אבן הספיר

עוד הקדמה חשובה: בספר יצירה יש שלש מילים בשרש ספר – סופר, ספר, ספור כנ"ל. אבל יש עוד משמעויות לספר בעברית. משמעות אחת מופיעה מפורש בתנ"ך – ספיר, אבן יקרה, ואם נזהה אותה עם ה"ספיר" של היום (שנקרא כך בהשגחה פרטית, כמובן) הנוסחה הכימית של המולקולה של ספיר היא AL203. המולקולה של ספיר מורכבת משני אטומים של אלומיניום, שנים כפול 13 (המספר האטומי של אלומיניום) = 26, ומשלשה אטומים של חמצן, 3 כפול 8 (המספר האטומי של חמצן) = 24. נמצא שסה"כ מספר הפרוטונים במולקולה של אבן ספיר הוא 50 – "תספרו חמשים יום". בין 12 אבני החשן כל אחד מכוון לשבט, וכל שבט לחדש. החדש של אייר שייך ליששכר, והאבן שלו בחשן זה ספיר. זה החדש שכולו מוקדש למצות ספירת העמר (הספירה מתחילה בניסן שהאבן שלו נופך ונגמרת בסיון שהאבן שלו יהלום, שלשת החדשים ניסן אייר סיון כנגד שלשת השבטים יהודה יששכר זבולון, דגל מחנה יהודה, שאבניהם הן הטור השני של חשן המשפט, ודוק). בחסידות מסבירים ש"וספרתם לכם" זה מצוה להאיר כספירים את שבע הכחות של הנשמה. כשסופרים משהו מייקרים אותו, ואז הכח שסופרים נעשה מאיר כספיר. המלה "ספיר" מופיעה תשע פעמים בתנ"ך – שלש בתורה, שלש בנביאים, שלש בכתובים. שלש פעמים שלש. התורה נקראת "אוריין תליתאי", וזה דוגמה יפה ל"תליתאי" שבתורה – בספר הספרים.

ספר-גבול ומספריים

האם יש עוד משמעויות לשרש ספר? יש עוד שתים – אחת בתורה (לדעת כמה מפרשים) ואחת בלשון חז"ל. יש סְפר – מקום שקרוב לגבול. מי שיושבים על הספר צריכים להיות גבורים. גם היום רואים את זה – מתנחלים צריכים להיות גבורים. המשמעות הראשונה של ספר בתורה – "זה ספר תולדות אדם", שם יש גם ספר וגם ספירה, ספירת דורות האדם ומספר שנותיהם של כל דור ודור. ההופעה השניה זה "בואכה ספרה הר הקדם" קרוב לסוף פרשת נח, ויש שם שני פירושים – ספר-גבול, או שם מקום. אחר כך יש "ספֹר את הכוכבים אם תוכל לספור אותם – כה יהיה זרעך". זה אחרי "צא מאצטגנינות שלך". אחר כך כתוב "והאמן בהוי' ויחשבה לו צדקה" – ההופעה הראשונה של אמונה בתורה (גם קשור לספירה, כנודע שסוד אמונה היא א מונה הכל מאין). אחרי ספירת הכוכבים – שראה את הכמות שלא ניתן לספור – אברהם נעשה המאמין הראשון. איזה עוד משמעות של ספר יש בחז"ל? מספרים, להסתפר. לכבוד חג מתן תורה מסתפרים. מלך מסתפר בכל יום, כדי להראות יפה, "מלך ביפיו תחזינה עיניך". אצלנו יום התספורת זה מלכות שבמלכות – יש קשר בין ספירת העומר לבין הסתפרות במספרים. המשמעות הזו לא נמצאת בתנ"ך, אבל נמצאת הרבה בחז"ל.

שלש המשמעויות הנוספות – הכנעה-הבדלה-המתקה

כעת נסביר למה שייכות שלש המשמעויות הללו, שלא נמצאות בספר יצירה – שמביא רק שלש משמעויות, סופר ספר וספור – ספר, מספרים, ספיר. אצל הבעל שם טוב יש שלשה מושגים הכי חשובים – הכנעה-הבדלה-המתקה (שאנחנו אוהבים למצוא הזדמנות להזכיר אותם בדברינו). התהליך הנפשי הפנימי של הכנעה-הבדלה-המתקה שייך במיוחד לנישואין, ליחוד בין החתן והכלה (שכאן הסברנו אותו בשלש רמות של מדות הלב). רמז, לענין ספירת העמר: תספרו = הכנעה הבדלה המתקה. נסביר בקיצור: גבול זה הכנעה, מספרים זה הבדלה (חותך בין סרח העודף, המפריע לחבור של הזיווג, למה שנחוץ על מנת לקיים את הזיווג), ספיר זה המתקה, "כי מתוק האור".

מודעות למוגבלות - הכנעה

לעשר הספירות יש גבול או אין גבול? בספר יצירה הן נקראות "עשר שאין להן סוף" – זה לכאורה פרדוקס. אבל הפירוש הוא שלכל אחד יש גבול מה הוא כן ומה הוא לא – חכמה זה לא בינה וכו' – אבל בתוך התכונה שלו אין לו סוף. אם אתה חכמה, בעולם האצילות – עולם הספירות, סתם כידוע בקבלה – זה חכמה אין סופית וכו'. כך זה בעולם האצילות, אבל כשזה יורד למטה, לעולמות בי"ע ובפרט לתוך העולם שלנו, אז יש שתי גבולות לספירות – שאני מה שאני, ולא משהו אחר, ושכל דבר אצלי מוגבל. באצילות אהבה זה לא יראה – זה הגבול – אף על פי שהאהבה כוללת גם גבורה ויש התכללות, ועם כל זאת האהבה עצמה היא אין סופית. אבל אם היתה לי אהבה אין סופית הייתי מיד מתפוצץ. הסְפר זו ההכנעה, ההכרה שאני מוגבל (מכל הבחינות, אין לי, במודעות שלי, שום צד של בלי גבול). היום המושג לימיט מאד חשוב – יש מספרים, כמו פאי ואי, שאפשר להגדירם רק כלימיט. מספר שלם וטבעי הוא מוגבל מיסודו, כמובן. יש קשר עמוק בין מספרים לגבול. יש מושכל-מורגש-מוטבע. אדם צריך לומר לעצמו שיש גבול לשכל שלי, גבול לרגשות שלי, וגבול למה שאני יכול לפעול. כשהרבי אמר "עשו כל אשר ביכלתכם" זה אומר שלפעמים אדם טועה בהערכת יכולתו, ובאמת יכול לעשות יותר מאשר נדמה לו, אבל זה עדיין מוגבל. כך אומרים בחסידות שאפשר במסירות נפש לקפוץ מהגג לרצפה, אבל אי אפשר לקפוץ מהרצפה לגג, אתה מוגבל! כל דבר בחיים, אפילו מסירות נפש, זה מוגבל בעצם (רק ש"מאדך", הבלי גבול היחסי שלך, שהוא בעצם מוגבל ביחס לבלי גבול האמיתי, מעורר, באתערותא דלתתא, את הבלי גבול האמיתי, ה"מאד" של ה', כמבואר בחסידות). הגבול הראשון זה במח, השני בלב, והשלישי במעשה, ביכולת הפעולה.

המודעות של המוגבלות זו הכנעה. המודעות של חתיכה – של מספרים – זו הבדלה (תספורת – לחתוך שערות, לחתוך צמצומים). המודעות של ספיר זה המתקה – "כי מתוק האור" ("ספיר" נמצא באיכה – "ספיר גזרתם" = 1000, אלף אורות שנתנו למשה במתן תורה, כאשר ה' בטל את הגזרה שעליונים לא ירדו למטה ותחתונים לא יעלו למעלה, וד"ל).

סיכום

היו לנו שלש משמעויות של ספר מס"י, שמשתקפות בשבע הספירות, ועוד שלש משמעויות, שזה תהליך שצריך לעבור כדי ליחד את כל אחד משלשת היחודים שבשבע המדות של הלב. באמת ביחוד העליון, יחוד חג"ת הנ"ל, הדגש צריך להיות על זה שאני מוגבל ביכולתי לאהוב ולירא כו', ספר לשון גבול (והיינו שהן עיקרי המדות, לשון מדה וגבול), ביחוד שני של נו"ה הדגש הוא על מספרים החותכים כו', על דרך רקיע שחקים הנ"ל, ביחוד של יסוד ומלכות, כתיבת האותיות המאירות על הקלף, זיווג חתן וכלה ממש, הדגש הוא על הספיר ("ספיר גזרתם" נאמר על בחורי ישראל הטהורים בקדושת הברית). אחרי שסופרים חמשים יום כח הבלי גבול של ה' בא לשכון בתוך הגבול שלנו – זה מתן תורה. בחסידות מוסבר שצדיק אמת, כמו רשב"י, זה בלי גבול בגבול. אחרי שמגיעים לספיר – אבן מאירה – זה עצמו חודר לתוך המוגבלות שלנו וממתיק אותה (בסוד "אל הארץ אשר אראך" לאחר "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך" כנגד הכנעה-הבדלה-המתקה כנודע ממורנו הבעל שם טוב).

עד כאן השלמנו שתי הקדמות, וכעת אפשר לשאול שאלות:

[היו כמה שאלות ותשובות, ובתשובה לאחת מהן:]

חזרה בקצרה על התוכן היום: חג"ת זה לברוא את החיים שלך. נו"ה זה הכח לחלק דברים לחלקיקים, ועד שמגיעים לעצם עליו נאמר ש"כל עצם בלתי מתחלק" (ר' סעדיה כך משתמש במלה "חלקיק", כדבר בלתי מתחלק). יסוד ומלכות – כח להעתיק (להעתיק את העבר לעתיד, את הפנימיות אל החיצוניות).