הנהגה בדרך רוממות

התוועדות י"ג תמוז תשמ"ט

 ניגנו 'שהשלום שלו', 'ופדויי ה' ישובון', 'קול דודי', 'עז והדר לבושה'

 נמצא איתנו ר' זבולון ליברמן שליט"א שקיים בעצמו את הפסוק "מלך ביופיו תחזנה עיניך", ובזכותו אנחנו מתוועדים היום, אז נשמע את הסיפור ממנו.

 הרב זבולון מתאר את ביקורו אצל הרבי שליט"א בער"ח סיון ['ישיבה בשכם זה משהו ישר'; 'הסוד של יוסף הוא שצריף להוסיף עוד'] ומוסיף דברי ברכה לחג הגאולה

לחיים לחיים!

ניגנו ניגון הגאולה

א. יב תמוז – חג חגי החגים

יום יב תמוז הוא גם יום ההולדת של הרבי הקודם וחז"ל אומרים ש"מגלגלים זכות לידי זכאי" אז כך מגלגלים ליום זכאי, יום הולדת הצדיק. אצל הצדיק עלית הנשמה ביום ההולדת ממשיכה גם לאחר עזיבת הגוף, ושם במדור העליון הוא מחדש חידושים על הפרק החדש של חייו, כמנהג הבעש"ט. אתמול מלאו לרבי הקודם קט שנים והוא נכנס לשנת הנס שלו. הרבי אמר בהתוועדות שענין השנה הבאה – שנת תשנ, שהרבי כבר נתן את הסימן שלה תהא שנת ניסים – מתחיל מחג השבועות של השנה הנוכחית, ועל כל אחד להתחיל לנהוג בהנהגה ניסית. זה אפילו יותר מלכתחילה אריבער. מה שחז"ל אומרים שאסור לסמוך על הנס וצריך לנהוג בהנהגה טבעית זה כבר שייך לעבר. צריך לכתוב את זה בספרים – "וזאת לפנים בישראל" – כדי שלא נשכח...

[קודם אמרנו שאמת הוא ראשי תבות אור מקל תותח...]

לחיים לחיים!

שרו 'ושמחת בחגך'

ר' זבולון סיפר על הרב סולבייצ'יק והרבי שליט"א

ניגנו 'פדה בשלום'

קודם הזכיר ר' זבולון שלושה גדולי עולם מהדור הקודם: הרבי הרש"ב, החפץ חיים ור' חיים עוזר שישבו יחד הרבה פעמים עם עוד גדולים. כששמעתי את השם של ר' חיים עוזר נזכרתי בסיפור שקשור אלינו. פעם אחת בא 'מתנגד' אחד אליו לאחר שהרבי הרש"ב יצא עם קריאה בכתב, בה הזכיר שיום י"ט כסליו הוא 'ראש השנה לחסידות'. למתנגדים זה היה טרף קל, ובאו אליו בתלונה שיש רק ארבעה ראשי שנים והנה בא אחד, שלא יודע כנראה אפילו משנה מפורשת, ומוסיף עוד ראש השנה. ר' חיים, שהיה מגדולי עולם האמיתיים, שמע את התלונה, נעשה רציני ונאנח עמוקות. הוא אמר (באידיש) 'אצלם, החסידים, מתווסף והולך ואצלנו ההיפך'. לכן הם פרים ורבים והכל משגשג והולך. מה שחז"ל מוסיפים כסייג על המצוות הוא מרובה וחביב על העיקר, בבחינת "אנן בחביבותא תליא מלתא", זה ההבדל בין עולם התהו לעולם התקון. בלי זה כל השכלול שהיה קודם הופך להיות "חד סמכא", גם מה שכבר היה מתוקן ב-ג קוים. זה ווארט טוב להסביר את דברי הרבי על יוסף הצדיק, שעניינו תמיד להוסיף. הרבי תמיד אומר את זה, על סמך דברי הצמח צדק ש"יוסף לי הוי' בן אחר" זה לעשות מן האחר בן. מי שהיה בגדר רחוק מן האמונה בה' יהפוך לבן קרוב. הוא אומר את זה בעיקר על חותנו, הרבי הקודם. בשיחה אחת אמר שנשמת הרבי הקודם קשורה במיוחד עם יוסף הצדיק שנמצא כאן, בשכם עיר הקדש ת"ו. אימרה נוספת של הרבי הרש"ב על חג הגאולה, שהוא 'חג החגים'. זה היה לפני גאולת הרבי הקודם. אם כך, מה זה היום? העונש שהיה צפוי לרבי הקודם היה חמור מזה של האדמו"ר הזקן, שכן עליו היתה רק אשמה שעונשה הוא עונש מוות ואילו על הרבי הקודם כבר יצא פסק כזה. גם רשעת הקומוניסטים היתה מעל רשעת הצאר באין ערוך. ממילא הגאולה היא ביתר אתהפכא – חודש תמוז הוא החודש היחיד שנקרא בשם עבודה זרה – מאשר הגולה הראשונה של האדמו"ר הזקן. גם פרשיות השבוע – הפיכת הקללות לברכות ומעשה פינחס – כולם בסימן אתהפכא. אם כך, יום גאולת רבי הקודם צריך להיות 'חג חגי החגים'. שאלו מקודם מה זה יום העצמאות, אז נסיים בזה שכאשר יחזרו כל ישראל ומנהיגיהם בתשובה שלמה נקבע אותו כ'חג חגי חגי החגים'...

לחיים לחיים!

ניגנו ניגון ר' אלימלך

למה האחים שנאו את יוסף? כנראה שאת יום החלום הראשון שלו הוא קבע כיום טוב, ומסתמא זה היה בי"ט כסליו, והחלום השני שלו היה בי"ב תמוז וגם אותו קבע יום טוב. אחרי החלום השני אמרו לו 'מילא, אם תחלום עוד חלום אחד ביום העצמאות נסלח לך', אבל הוא לא חלם...

לחיים לחיים!

ב. מעשה ממלך עניו

קודם, בשיעור הקודם, קראנו סיפורי מעשיות של ר' נחמן [בדרך אגב, להוי ידוע, וזה דבר פשוט אצלנו, שאותו הקשר שהיה בין ר' נתן ור' נחמן נמצא בצורה מתוקנת – עם הכלים הרחבים והמתוקנים של חב"ד – בין הרבי שליט"א והרבי הקודם]. למדנו את הסיפור על מלך שהיה חותם את שמו 'גיבור גדול ואיש אמת ועניו', ומלך אחר שלח אליו את החכם שלו כדי להכיר אותו ולעמוד על דעתו וגם להביא אליו תמונה שלו. בסוף עלה בידו. את עיקר הרעיון בסיפור הזה, לא סיימנו מקודם. על פי פשט בסיפור אמת אינה מידה של פועל יוצא, שמתוכה יוצא איזה מעשה, אלא כהיפך השקר. זה אחד שלא סובל שקר או שוחד, בבחינת "מדבר שקר תרחק". אפילו שהוא המלך של המדינה הוא בורח מן האנשים, כי כולם בשקר. לכן הוא מסתתר אחורי כילה ולא נותן לאף אחד לראות אותו. זה שהוא עניו זה שאינו מחזיק טובה לעצמו, שכל מה שיש לו אינו נחשב אצלו מאומה. הכל מיוחס לריבונו של עולם. לכן הוא גם לא חושב על זה בכלל.

למה שתי התכונות הולכות יחד? אין לך דבר שהוא יותר שקר מאשר היפך הענוה. שאדם מחזיק טובה לעצמו, שלמד או נתן צדקה, זה השקר הכי גדול. "תן לו משלו שאתה ושלך שלו, וכן בדוד הוא אומר כי ממך הכל מידך נתנו לך". אין יותר שקר מאשר "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה" אלא האמת היא ש"הוא הנותן לך כח לעשות חיל". אין אדם אמיתי יהיר, זה תרתי דסתרי. עד כאן זה פשט. כתוב בפרשה שעברה שבלעם אמר לשרים של בלק "מאן ה' תתי להלוך עמכם" וחז"ל דורשים על גסות רוחו, שהסתיר את זה שה' לא רוצה שילך אלא תלה את זה בכבודו, בזה שהשלוחים האלו לא מספיק מכובדים כדי שילך עמם, וכך הם מספרם חזרה לבלק. בחסידות מדייקים דיוק נוסף, לענייננו חשוב יותר, והוא שבלעם אומר שה' ממאן לתת לו ללכת, ואילו הם אומרים "מאן בלעם להלוך עמנו". אפילו מה שאמר בשם ה' היה בשקר. מה זה שקרן? הונאת דעת. הוא אומר בשם ה' אבל הם שומעים מן המילים שלו משהו אחר. הם שומעים שזה בשמו. יש אחד שחוזר כל היום, כמו תוכי, על המילים 'ברוך ה' וכו' ויודעים שאין כיסוי בנפש לכל מה שמזכיר שם ה'. יוסף הצדיק היה איש מצליח בגלל ששם שמים היה באמת שגור על פיו. כך גם מבחין יצחק בין יעקב ועשו בעת הברכות. אבל מי ששם שמים שגור בפיו בשקר יותר גרוע ממי שלא שגור בכלל [טענת החילונים נגד ה'דוסים', שאתם מדברים כל היום בשם ה' ואנחנו שומעים שזה אתם בלבד. או שתאמר באמת או שלא תאמר בכלל]. זה נקרא להלביש את האמת בשקר. שקר זה הרושם שאתה נותן בדיבור שלך. אתה מדבר בשם ה' ונותן רושם של "אני ואפסי עוד". לכן האמת היא תמיד בת הזוג של ענוה.

נחזור לסיפור. אותו חכם הגיע למלך והתחיל לתאר לו – עשה לו פסיכואנליזה – את התסכול לו מבני המדינה על השקרים והשוחד שלהם וכו', ואת התפעלותו מן המלך שרחוק מכל זה. המלך, שזו הפעם הראשונה ששומע ממישהו דברים נכונים, קיבל מן הדברים הללו בטול ושפלות עד שנעשה אין ממש ופתח את הוילון, ואז "מלך ביופיו תחזנה עיניך". הוא צילם אותו והביא את התמונה למלך שלו. כך מסתיים הסיפור.

עד אז היתה הענוה והאמת אצל אותו מלך משהו טבעי וממילא לא היה מודע לה. זה הכל 'גארנישט' בעיניו. ברגע שבא מישהו ומשבח אותי, שאין עוד מישהו כמוני בעולם, הופכת המידה הזו מבכח להיות מידה עם מאמץ. אני צריך להתאמץ. לשבח מישהו זה להבליט אותו, וככל שהחכם מבליט את המידה המוצנעת כעת לא מספיקה מידת הענוה הקודמת. זה מכניס תוקף לתוך הענוה, והוא לא רגיל לזה. זה מכניס לה תהו, של ארס. זה הכוונה שנעשה אין, אין תקיף, בשביל להתנגד לשבח. החכם הוא אחד שיודע להבליט את המידה הטובה, שהיא פעולה שבעצם היפך אותה מידה, באופן שיודע שהוא יצטרך להתנגד לה נפשית.

אם רוצים שצדיק, וכן הקב"ה, יתגלה אז צריך להבליט את הטוב וכמה שאתה מבליט הוא מנסה להסתיר עד שהוא נשבר. הרבי אומר שצריך ללכת על הנהגה על-טבעית ברוממות הנפש. במאמר שחולק לאחרונה הרבי מסביר שיש ג בחינות של ניסים: יש ניסים שלמעלה מדרך הטבע בשידוד המערכות שלו ויש ניסים המתלבשים בדרכי הטבע. בתוך ניסי דרכי הטבע יש ניסים שרואים שהם ניסים, ויש ניסים שלא נראים – "לעושה נפלאות גדולות לבדו". הדוגמה שנותן בנפש לנס הוא גילוי הרצון שלמעלה מן השכל. טבע זה שכל ורצון הוא הכתר שמעליו. יש שאדם פועל מתוך רצון שלא מתלבש בשכל בכלל ומכוחו יכול לחולל ניסים ונפלאות. כמו בסיפור של ר' נחמן על האיש שרוצה להציל את האישה מן השבי ונכנס בית השבי בחירוף נפש, עובר את כל המשמרות בלי להסתכל על אף אחד, נכנס ומציל אותה ומסתלק משם. זה אחד שפועל עם רצון, בלי שום שכל כלל. זה הנס שלמעלה מן הטבע. יש רצון המתלבש בתוך השכל, אבל השכל מכיר בכך שהרצון הוא זה שמנהיג אותו. הוא מונחה על ידי כח נפשי יותר גבוה מעצמו. זה כמו ניסי חנוכה ופורים – יש נס אבל אני מכיר אותו ויודע שהוא מתחולל בתוכי. הרבי מסביר בהערות למאמר שזה על דרך שוחד, שהרצון משחד את השכל. במדרגה העליונה לא צריך שוחד כי השכל בכלל לא מתערב. בשוחד עצמו יש שתי בחינות: יש שוחד שבלעומת זה, שיודע שזה שוחד. זה לא שוחד, זה סתם רשע, שיודע שמטה שכלו על פי הכסף. כמו עורכי דין היום, שיודעים שלא כל מה שיוצא מן הפה שלהם הוא אמת לגמרי. זו דוגמה ב"לעומת זה". אבל יש שוחד שמעוור עיני צדיקים, שהרצון משחד את השכל באופן שאינו יודע שהרצון הוא זה משחד אותו. זה ה"לעומת זה" של הניסים המלובשים בטבע עד כדי שלא מכירים בהם. עד כאן המשל לניסים בנפש. עיקר הנקודה במאמר היא שנס היא הרמה. יש מה שהנס מרים את הטבע, שמרים משהו אחר. ויש נס שמהותו ועניינו הוא רוממות עצמית שמתגלית. הנס הוא הכח שמרים ומגלה אותו. הרבי מחדש שם שהנס המלובש באופן שלא יודעים אותו יתכן ויותר מגלה את הרוממות העצמית מאשר בניסים גלויים. ביחס להרמת הזולת, הרמת הטבע, יש ירידה בניסים אבל ביחס להתגלות הרוממות העצמית יש עילוי של המציאות גמור. למטה מן הכל יש את השכל עצמו, הטבע בעצמו, שאינו משוחד בכלל ואותו צריך להרים. הטבע עולה אלקים, ונס הוא שם הוי' – "הוי' ניסי" – המרים את הטבע על ידי ה"לעומת זה" של השוחד.

שאלה: למה על ידי שוחד, למה שלא יכיר בעצמו?

תשובה: זו שאלה טובה. זו היתה שאלת קרח – "כי כל העדה כולם קדושים ומדוע תתנשאו". כתוב שלעתיד לבוא, שהעולם באמת יתעלה על ידי הרמת הנס את הטבע מכוחו של משה ושם הוי', אז יתגלה שיש שורש נעלה יותר לשם אלקים מאשר לשם הוי'. אבל גילוי זה לא יכול לבוא ללא התבטלות חיצוניות הטבע לפנימיות על מנת להרים אותו.

לחיים לחיים!

ניגנו 'הבינוני'

ג. בינוני וצדיק

כשר' אייזיק מסביר מה ההבדל בין צדיק לבינוני הוא אומר שהבינוני הוא ה"תמימי דרך" של כל ספר תהילים, שמונהג בהשגחה פרטית של הקב"ה ולא על ידי הבחירה החופשית שלו. זה בא לו מלמעלה. הוא זכאי ו"מגלגלים זכות על ידי זכאי". הדוגמה שנותן לכך היא אדם שקם בבוקר ואחרי שנוטל ידים ואומר מודה אני המחשבה שלו פונה אל ה' בדרך ממילא. המחשבה – על כח הפועל בנפעל וכד' – נמשכת מעצמה. אחר כך, כשקם מן המיטה ומתלבש וכו', בא לו לעשות איזה אתכפייא או אתהפכא. הוא לו מבורר ומתוקן אחרת לא היתה לו מלחמה בכלל, אז הוא לא אוכל לפני התפילה [באותיות של ליקוטי מוהר"ן (תורה נד) זה שמיד עולה לו זיכרון העולם הבא]. גם מלחמת היצר עם הגוף זה כי 'בא לו'. ה' איתו ולוקחים אותו בדרך הישרה. אחר כך, כשלובש טלית ומתפלל, נולדת אצלו תשוקה. יש פה שלושה שלבים אצל הבינוני: בהתחלה מחשבה, אחר כך מלחמה ובסוף תשוקה, והכל מתוך משיכה שבאה מלמעלה. בחיצוניות הוא מרגיש שהתשוקה הזו לתורה ומצוות באה ממנו ובפנימיות הוא מונהג מלמעלה. לעומת זאת, אצל הצדיק, שמידתו היא מידת ארץ ישראל ורק עמה אפשר לרשת אותה, הכל הפוך – הוא מונהג על ידי עצמו והתשוקה שלו היא מה'. העבודה שלו היא עבודה של בחירה חפשית אמיתית בעוד שהתחושה שלו לגבי התשוקה לתורה ומצוות היא שהיא רק מה', דעת עליון המאירה בתוך דעת תחתון שלו. הזכרנו בשבוע שעבר מר' אייזיק, שיש נשמות של תהו שאצלם יש אי ישוב הדעת שמקדימה את מידת ישוב הדעת, וכאשר הם באים למידת ישוב הדעת אז מידת אי-ישוב הדעת פוגמת אצלם. כאן במאמר הזה, שבסוף פרשת חוקת שמסביר את "ספר מלחמות ה'" כמלחמות היצר, מסביר את מידת הצדיק כמו אצל האיז'ביצר שהוא עושה הכל על דעת עצמו. בזהר נקרא "קישוטין דלא הוו", שהצדיק ממציא דבר שלא היה לפני זה בכלל יש מאין [אומר שם שזה מתבטא בכך שעושה גימטריאות ומחדש על ידן חידושים]. כל אחד עושה לה', אבל יש אחד שעושה מן המוכן, אבל צדיק עושה דבר שלא היה ולא נברא. הוא משתמש בעוצמת הבחירה שלו ולכן הוא זה שגורם את עיקר הנחת רוח לקב"ה. מאידך, בהרגשת עצמו לא מרגיש שהוא זה שעושה, זה שאוהב, אלא אם יש לו אהבה בלב מרגיש שה' אוהב את עצמו וזה רק נכנס בתוכי. זה נקרא הפנימיות של הצדיק. זו המידה הנדרשת כדי להיכנס לארץ. הצדיק סולל לעצמו דרך חדשה, וכל החויה הנשמתית זה לא הוא בכלל, אלא הקב"ה אוהב את עצמו.

הכל היה כדי להסביר את הסיפור של ר' נחמן. אותו חכם שנשלח אל המלך הוא בגדר צדיק. כל מה שהוא משבח את המלך נחשב בעיני המלך לחידוש נפלא. הוא מבליט אצל המלך דברים שלא היו בדעתו בכלל, לכן אלו "קישוטין דלא הוו". לכן המלך עצמו צריך לעשות מאמץ נגדי כדי להסתיר את זה, היות שהוא מלך אמיתי ועניו, וככל שהוא מתאמץ יותר בענוה שלו להסתיר את אותם הקישוטים שעושה לו החכם כך בסוף זה מתפוצץ. הוא מכריח אותו להתגלות בהנהגה ניסית. מה שהוא בתחילה איש אמת ועניו זה הטבע שלו, זו הנהגה טבעית. זו עבודת הבינוני. אבל אותו חכם, שעובד את ה' ועושה לו "קישוטין דלא הוו", נוהג בהנהגה ניסית. הוא כמו צדיק שהשעה משחקת לו, שיכול להתגרות גם ברשע שהשעה משחקת לו. הוא צוחק אחרון – "ותשחק ליום אחרון". צדיק גמור מבליט את האמת על ידי אותם הקישוטים, ובזה מכריח כביכול את מידת הענוה מלהסתיר ולהצניע את עצמה עד שמביא את ה' למידת התהו, כביכול, מן הטבע למצב של נס. הוא עושה זאת על ידי שהוא עצמו נוהג כך, וה' נענה לו – "הוי' צלך" ומתנהג לפי הנהגת האדם. הכח 'להכריח' את ה' לנהוג בהנהגה ניסית על ידי הנהגתנו כך היא המידה של כיבוש ארץ ישראל. זה אָיִן שלא נותן למלך להתאפק, שיוצא מן הכלים. זה מה שאנחנו צריכים לגרום לקב"ה, שלא יוכל להתאפק. האור מגיע לשיא כזה של תוקף שהוא לא יכול להתאפק.

בהקשר שלנו, זה יוסף הצדיק שמסתיר את עצמו עד שלבסוף מסיר את הוילון. הוא גם מלך בתוך מדינה של שקרנים ורשעים ובסוף בא מישהו חכם – יהודה – ומגלה אותו. בסיפור החכם מודע למה שעושה, בעוד שיהודה לא היה. אפשר לומר שהחכם הוא בחינת משה, הלוקח את עצמוֹת-עצמוּת יוסף עמו.

לחיים לחיים!

הרבי אומר על השנה הזו שהיא שנת ה-מ לנשיאות והרבי הקודם הסתלק בשנת ה-ע שלו. יחד הם עם שנים. זה יחוד של יוסף ודוד, שדוד חי ע שנים ויוסף חי עוד מ שנים יותר. יש פסוק בישעיהו "ויזכור ימי עולם משה עמו איה המעלֵם מים את רועה צאנו איה השם בקרבו את רוח קדשו" שממנו לומדים בקבלה שמשה רבינו הוא נשמה כללית, שמשה הוא עמו. על החלק האחרון יש שני פירושים: או שה' הוא זה ששם את רוח קדשו במשה או שמשה הוא זה ששם את רוח קדשו של עצמו – על דרך "ויאצל מן הרוח" –  בעם. זה על דרך "עם מרדכי", כידוע שמרדכי הוא עיקר הניצוץ של משה המתגלגל בכל דור.

היות שנמצאת פה אשתו של רפי, אז קודם נאמר לחיים לזכותו [הרב ביקש מהלל ליברמן הי"ד לספר על הצרות שהוא  עובר בכלא]. יוסף הוא פותר החלומות, אז לא צריך לפתור רק שהוא יתן את הגושפנקא שלו.

לחיים לחיים!

ד. כתב אישום נגד מדינת ישראל

הזכרנו קודם את הקשר בין שקר להונאת דעת. בכתב האישום של רפי סלומון בשם כל ישראל נגד מנהיגי מדינת ישראל שכתבנו הבאנו ארבעה סעיפים. אחר כך העירו לי שצריך לכתוב את הכל מחדש בלשון חיוב, לא בלשון אשמה אלא בתור חיוב.

ארבעת הנקודות, מן הקל אל הכבד, מן הפרט אל הכלל [מתוך דברים שרפי העלה על הכתב מתוך הרגשתו] הם: א. הפקרת דם יהודי. ב. השפלת קרן ישראל. ג. הונאת דעת הציבור. ד. בגידה ברעיון הציוני.

בסדר של מהכלל אל הפרט אז הסדר הוא הפוך, שקודם יש בגידה ברעיון – הרעיון הוא בחינת נקודה, וכדי למכור את זה לציבור אז מספרים סיפורים, סיפורי סבתא, ובזה משפילים את קרן ישראל. התוצאה בסוף היא שיהודי נרצח, ששפכו את הדם שלו. לפי הספירות, הבגידה היא פגם באות י של שם הוי', ההונאה היא פגם האות ה עילאה של שם הוי' בבינה, בשורש נשמות ישראל. השפלת קרן ישראל היא פגם בדעת, במידות והפקרת דם יהודי היא במלכות. שתי הראשונות הם בתודעה, בשכל. זה "הנסתרות לה'", ואילו שתי התחתונות זה "והנגלות", זה למעשה בפועל. הפגם במידות מתבטא בהורדת המורל, החל מהצבא, והכל יורד לטמיון, הכל נחלש. זה לפגום בחוט השדרה של העם. זה כבר בפועל. ובפועל ממש זה כשיהודי נרצח.

לפי זה, התקון צריך להתחיל מלמעלה, מן הרעיון הציוני. אצלנו הרעיון הציוני הוא נקודת ציון – ארץ ישראל השלמה לעם ישראל השלם מכח תורתנו השלמה. אם בוגדים בזה משתלשלים אחר כך כל שאר הדברים. זה צריך להיות הנושא של המשפט. אפשר לומר את הכל בצורת אשמה ואפשר בתור חיוב, שתובעים ממדינת ישראל את כל אלו, ואז זה קצת מאבד מן העוקץ. בכל זאת, מדרכי החסידות לומר הכל בלשון חיובית. אפשר לומר שזה ההבדל בין 'העלם שישנו במציאות' ל'העלם שאינו במציאות'. כשתובעים זה רק להוריד אבק ולגלות את התוקף, שההעלם נמצא, וכשמאשימים זה כשההעלם אינו במציאות אלא נעלם לגמרי.

לחיים לחיים!

ניגנו ניגון ההקפות

ה. ארבע רמות של רוממות

נסים את הענין עם הרוממות. יש בחסידות ארבע רמות של רוממות [מובא בשער 'הוי' נסי', אחד לפני האחרון, בספר סוד ה'] בנפש. יש רוממות עצמית, רוממות השכל, רוממות הלב ורוממות המלכות. עיקר הכניסה של יהודי לתודעה של נס היא על ידי הרוממות.

בקיצור נמרץ: רוממות עצמית זה שאדם מרגיש בעצמו כוחות אין סופיים, על דרך 'כל יכול'. והוא בסוד הפסוק "ישמח הוי' במעשיו", שה' שמח בינו לבין עצמו מזה שהוא יכול לעשות כל מה שהוא רוצה. 'במעשיו' הכוונה היא ליכולת ולא למעשה בפועל, כמבואר אצל ר' הלל במאמריו. מה שנמשך בסדר ההשתלשלות רמוז בתחילת הפסוק "יהי כבוד הוי' לעולם", ואילו המשכו הוא על מה שנשאר ביכולתו הפשוטה. ישמח אותיות משיח. אצל האדם זה שמתגלה לו אור אין סוף של הנפש שלו, שיכול להפוך אדם טיפש לחכם. לא רק טיפש שלא למד, שיש לו את זה בכח, אלא אחד שנולד עם פיגור שכלי, שעל פי טבע הוא לא מסוגל ללמוד. בחסידות כתוב שהפיגור הזה תופס רק עד ה'העלם שישנו במציאות', עד חיצוניות הכתר, אריך אנפין. מה שאין כן אם נחדור יותר עמוק – יש סיפור על הרמב"ם, שאיני יודע עד כמה מוסמך אבל מובא בסדר הדורות, שאביו זרק אותו מהבית מרוב שלא היה מוכשר בלימוד ומתוך רוב הצער ה' פתח לו את מעיינות החכמה שלו – ל'העלם שאינו במציאות' שם יש יכולת פשוטה אין סופית. כאשר המקום הזה מאיר בנפש מרגיש רוממות עצמית, ששום דבר לא נמנע ממנו. זו הרגשה נדירה, אבל היא השורש של רוממות המלכות. ללא זה אין רוממות של מלכות.

אחר כך יש רוממות השכל. זה כשהאדם מתרומם למעלה מן השכל האנושי שלו. השכל האנושי הוא מוגבל, במיצרים. יש דברים שהמח לא סובל כי זה לא הגיוני, זה לא מתיישב בשכל. בדרך כלל מה שמתיישב בשכל זה על דרך המציאות בהווה, כמו השיחה שהיתה לנו בשבוע שעבר. השכל מוליד השקפה, ואם יש לו גבולות אז ההשקפה גם אומרת 'עד כאן' ותו לא. רוממות השכל זה שהוא משוחרר מזה. הוא מרשה לעצמו לחשוב למעלה ממה שההיגיון וכל הקו האנושי מתווה ומנחה אותו. למשל, מי שרוצה לנהל ישיבה לפי קו מסוים קובע לעצמו גבולות, נורמה. כל דבר שפורץ את הנורמה הוא לא סביר והוא חושב שזה לא יצליח, זה לא יחזיק מעמד. זה כמו לחשוב בנס, שיכול להיות בדיוק כמו הטבע. זה לא רחוק מן המציאות. יש אחד שחושב תמיד לפי המציאות, אבל הוא תופס את המציאות לא רחוקה מן הנס כמו שאותו אחד חושב. זה נקרא רוממות השכל. השכל גבוה טפח מעל הטבע, וגם בזה יש ג רמות, כמו שהזכרנו. אצלו זו השגה אמיתית. כמו השגת פנימיות התורה ורזי תורה מול נגלה ופשט [סיפר לי אחד הבחורים, שיש בחור אחד שפורש מן הישיבה בה למדו כי היה שם שיעור במורה נבוכים ואילו שיעור בתניא היה רק לפני שבע שנים. עוד סיפר שהגיע רב אחד שדרש דרשה, שתמציתה היתה שאם יש מישהו שחושב שיש לו בעיות בעבודת ה' בנפש – וכנראה זה על רקע כאלו שבאו ואמרו שיש להם – אז זו עבודה זרה, כי היום יש רק דבר אחד שצריך לחשוב עליו, והוא שכלל ישראל מתקדם. אם אתה חושב אז זו בעיה אצלך. אני לא מבטל בכלל את זה – גם בחב"ד יש ענין שתקון בעיות הפרט הוא על ידי התמסרות לכלל – אבל יש הבדל. איך מתקשרים לכלל? על ידי התקשרות לצדיק, שהוא הנשמה הכללית. אותו רב אמר שאתה לא צריך שום דבר לעשות. הכלל מתקדם. זה פשיטא, וגם כתוב בתניא שהאור שיורד לעולם בכל ראש שנה הוא אור גדול לאין ערוך מן האור שירד בשנה שעברה, אבל זה לא קשור למדינת ישראל. אז ודאי שיש באיזה ממד התקדמות, שלא משנה מה תעשה זה מתקדם. זה הכל בדרך אגב להסביר שרוממות השכל זה כשהשכל מתרומם לשכל אחר. זה לא רוממות עצמית, זה אחד שחשב שמשיג רק שכל של נגלה ומתברר לו שאדרבה משיג אפילו יותר חסידות. גם בתוך החסידות יש רמות של רוממות השכל...].

הרוממות השלישית נקראת רוממות הלב. זה שמתחולל לו נס בתוך הלב, על דרך מה שנאמר על יהושפט "ויגבה לבו בדרכי ה'". הפרוש לזה הוא דבר פשוט בכל כתבי החסידות, שאדם יוזם דברים שלמעלה מן הטבע שלו. זה כמו להקים במרכז שכם בית חב"ד... זה ההבדל בין 'גרעין שכם' לבין 'ישיבת עוד יוסף חי'. 'גרעין שכם' דורש רוממות הלב וישיבה דורשת רוממות השכל. כשהלב מתרומם פתאום ליזום דברים שלא היו שייכים עד עכשיו. כמו להרחיב כאן עכשיו את הבנין.

רוממות המלכות זה מה שכתוב בפסוקים רבים, כמו "וירום קרן משיחו". זה הצמצום של הרוממות העצמית לצורך הנהגת העם. רוממות עצמית באה מגילוי השעשועים של היותו כל יכול, שהעצם מרומם, ובשביל להיות מלך צריך את כל הכח הזה, רק באופן מצומצם לצורך הנהגת המדינה הזו, אל תוך "אין מלך בלא עם". למלך דרושה גם רוממות הלב, כמו יהושפט, אבל זה רק כדי לקנות את המלכות, אבל עצם המלכות זו רוממות אחרת. עליה נאמר "לית לה מגרמה כלום". הרעיון הוא שמלכות דורשת רוממות, וכל רוממות היא הנהגה ניסית. ממילא, אם רוצים להגיע למלכות צריך נס. אי אפשר להגיע בהנהגה טבעית, רק בהנהגה ניסית, של כל ארבעת הרוממויות. צריך לעלות כל הזמן כיתה.

[הבעיה של כל בחורי הישיבה זה שלא עולים כיתה אף פעם. נעצרים בכיתה יב וזהו. כך זה בכל הישיבות, יותר מאשר באוניברסיטאות, שבחור מגיע לרמת ראש הישיבה שלו ונעצר. זה מהניצוצות שיש באוניברסיטה, שהבטול של הסטודנט לפרופסור מחזיק יותר שנים מאשר בישיבות. יותר שנים מרגיש שהוא יודע הרבה יותר ממנו באין ערוך, עד גיל שלושים. בישיבות זה קורה לבחורים מוכשרים כבר בגיל עשרים. לר"מ אין שום רוממות... בחסידות יש משהו שלכתחילה אין כבוד חיצוני, חוץ מלרבי. זה מה שהפריע למתנגדים. להוי ידוע, שאחרי כל התיאוריות והמחלוקות אם צמצום כפשוטו או לא – זה לא מעניין אף אחד – השאלה העיקרית היא האם יתנו לי כבוד על התורה שלי או לא. כך זה אצל מי שמתחנך אצל חינוך לא חסידי. שוב, היה צריך להיות כך בישיבות לפחות עד גיל שלושים. זה בגלל שהתורה בגלות, לא מסודרת. בעולם החול יש סדר, מן הקל לכבד וכו'. בעולם התורה אין את זה. יש גדולים שתפסו איזה פטנט איך לעשות סדר אבל אין את זה באופן כללי. זה היה הרעיון שבכתיבת הספר שלנו, סוד ה'. זכיתי ללמוד שנה אחת אצל ר' יוסף בער [סולבייצ'יק] ושמעתי ממנו שמן הרמב"ן ועד הסבא שלו, ר' חיים בריסקר, אף אחד לא הבין שום דבר, אפילו הגר"א... לא הגיעו ל'פנימיות הפשט'. כך התבטא. בלימודי חול יש שני דברים: הסדר והאשליה שכל פעם מחדשים משהו חדש. מתקדמים. בעולם התורה לא מרגישים קפיצה. בפנימיות התורה יש קפיצה – אצל רשב"י, האריז"ל הבעש"ט וכו'].

לחיים לחיים!

שאלה: האם יש איזו חוקיות גם בניסים?

תשובה: ודאי, על משה כתוב שאמר "הוי' נסי", שהנס הפך אצלו לטבע ואז הנס שלו הוא שם הוי'. תמיד כשיש התרוממות עם השגה פנימית. כתוב "זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו", ובמדרש רבה כתוב "איני יודע אם בו – ביום, או בו בה', עד שבא שלמה ואמר "נגילה ונשמחה בך", בך – בקוב"ה, בך – ביראתך, בך – בתורתך, בך – בישועתך". ארבע מדרגות [פסוק נוסף שהמדרש לא מביא הוא בישעיהו "זה הוי' קיוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו". אז יש שלוש פעמים בתנ"ך את הביטוי נגילה ונשמחה: בך, בו, בישועתך. זה רומז למדרש הנ"ל]. מה ההבדל בין בו ביום לבו בה'? הרבי הסביר שבו ביום הוא הנס שעניינו הוא הרמת הטבע בתוך הזמן והמקום, ועיקר השמחה היא ממה שהטבע מתרומם. אבל המסקנה, שהשמחה היא ממנו, היא שהשמחה היא מרוממות הטבע בה'. עיקר החידוש שהרבי אמר, שדברי שלמה – "נגילה ונשמחה בך" – הם גילוי העצמות שלמעלה משני הניסים גם יחד. זה כנגד ממלא כל עלמין, סובב כל עלמין ועצמות ה' המאחדת את שניהם. לענייננו, מאחד את רוממות הנס מצד עצמו ורוממות הטבע על ידי הנס.