ד. כתב אישום נגד מדינת ישראל

הזכרנו קודם את הקשר בין שקר להונאת דעת. בכתב האישום של רפי סלומון בשם כל ישראל נגד מנהיגי מדינת ישראל שכתבנו הבאנו ארבעה סעיפים. אחר כך העירו לי שצריך לכתוב את הכל מחדש בלשון חיוב, לא בלשון אשמה אלא בתור חיוב.

ארבעת הנקודות, מן הקל אל הכבד, מן הפרט אל הכלל [מתוך דברים שרפי העלה על הכתב מתוך הרגשתו] הם: א. הפקרת דם יהודי. ב. השפלת קרן ישראל. ג. הונאת דעת הציבור. ד. בגידה ברעיון הציוני.

בסדר של מהכלל אל הפרט אז הסדר הוא הפוך, שקודם יש בגידה ברעיון – הרעיון הוא בחינת נקודה, וכדי למכור את זה לציבור אז מספרים סיפורים, סיפורי סבתא, ובזה משפילים את קרן ישראל. התוצאה בסוף היא שיהודי נרצח, ששפכו את הדם שלו. לפי הספירות, הבגידה היא פגם באות י של שם הוי', ההונאה היא פגם האות ה עילאה של שם הוי' בבינה, בשורש נשמות ישראל. השפלת קרן ישראל היא פגם בדעת, במידות והפקרת דם יהודי היא במלכות. שתי הראשונות הם בתודעה, בשכל. זה "הנסתרות לה'", ואילו שתי התחתונות זה "והנגלות", זה למעשה בפועל. הפגם במידות מתבטא בהורדת המורל, החל מהצבא, והכל יורד לטמיון, הכל נחלש. זה לפגום בחוט השדרה של העם. זה כבר בפועל. ובפועל ממש זה כשיהודי נרצח.

לפי זה, התקון צריך להתחיל מלמעלה, מן הרעיון הציוני. אצלנו הרעיון הציוני הוא נקודת ציון – ארץ ישראל השלמה לעם ישראל השלם מכח תורתנו השלמה. אם בוגדים בזה משתלשלים אחר כך כל שאר הדברים. זה צריך להיות הנושא של המשפט. אפשר לומר את הכל בצורת אשמה ואפשר בתור חיוב, שתובעים ממדינת ישראל את כל אלו, ואז זה קצת מאבד מן העוקץ. בכל זאת, מדרכי החסידות לומר הכל בלשון חיובית. אפשר לומר שזה ההבדל בין 'העלם שישנו במציאות' ל'העלם שאינו במציאות'. כשתובעים זה רק להוריד אבק ולגלות את התוקף, שההעלם נמצא, וכשמאשימים זה כשההעלם אינו במציאות אלא נעלם לגמרי.

לחיים לחיים!

ניגנו ניגון ההקפות

ה. ארבע רמות של רוממות

נסים את הענין עם הרוממות. יש בחסידות ארבע רמות של רוממות [מובא בשער 'הוי' נסי', אחד לפני האחרון, בספר סוד ה'] בנפש. יש רוממות עצמית, רוממות השכל, רוממות הלב ורוממות המלכות. עיקר הכניסה של יהודי לתודעה של נס היא על ידי הרוממות.

בקיצור נמרץ: רוממות עצמית זה שאדם מרגיש בעצמו כוחות אין סופיים, על דרך 'כל יכול'. והוא בסוד הפסוק "ישמח הוי' במעשיו", שה' שמח בינו לבין עצמו מזה שהוא יכול לעשות כל מה שהוא רוצה. 'במעשיו' הכוונה היא ליכולת ולא למעשה בפועל, כמבואר אצל ר' הלל במאמריו. מה שנמשך בסדר ההשתלשלות רמוז בתחילת הפסוק "יהי כבוד הוי' לעולם", ואילו המשכו הוא על מה שנשאר ביכולתו הפשוטה. ישמח אותיות משיח. אצל האדם זה שמתגלה לו אור אין סוף של הנפש שלו, שיכול להפוך אדם טיפש לחכם. לא רק טיפש שלא למד, שיש לו את זה בכח, אלא אחד שנולד עם פיגור שכלי, שעל פי טבע הוא לא מסוגל ללמוד. בחסידות כתוב שהפיגור הזה תופס רק עד ה'העלם שישנו במציאות', עד חיצוניות הכתר, אריך אנפין. מה שאין כן אם נחדור יותר עמוק – יש סיפור על הרמב"ם, שאיני יודע עד כמה מוסמך אבל מובא בסדר הדורות, שאביו זרק אותו מהבית מרוב שלא היה מוכשר בלימוד ומתוך רוב הצער ה' פתח לו את מעיינות החכמה שלו – ל'העלם שאינו במציאות' שם יש יכולת פשוטה אין סופית. כאשר המקום הזה מאיר בנפש מרגיש רוממות עצמית, ששום דבר לא נמנע ממנו. זו הרגשה נדירה, אבל היא השורש של רוממות המלכות. ללא זה אין רוממות של מלכות.

אחר כך יש רוממות השכל. זה כשהאדם מתרומם למעלה מן השכל האנושי שלו. השכל האנושי הוא מוגבל, במיצרים. יש דברים שהמח לא סובל כי זה לא הגיוני, זה לא מתיישב בשכל. בדרך כלל מה שמתיישב בשכל זה על דרך המציאות בהווה, כמו השיחה שהיתה לנו בשבוע שעבר. השכל מוליד השקפה, ואם יש לו גבולות אז ההשקפה גם אומרת 'עד כאן' ותו לא. רוממות השכל זה שהוא משוחרר מזה. הוא מרשה לעצמו לחשוב למעלה ממה שההיגיון וכל הקו האנושי מתווה ומנחה אותו. למשל, מי שרוצה לנהל ישיבה לפי קו מסוים קובע לעצמו גבולות, נורמה. כל דבר שפורץ את הנורמה הוא לא סביר והוא חושב שזה לא יצליח, זה לא יחזיק מעמד. זה כמו לחשוב בנס, שיכול להיות בדיוק כמו הטבע. זה לא רחוק מן המציאות. יש אחד שחושב תמיד לפי המציאות, אבל הוא תופס את המציאות לא רחוקה מן הנס כמו שאותו אחד חושב. זה נקרא רוממות השכל. השכל גבוה טפח מעל הטבע, וגם בזה יש ג רמות, כמו שהזכרנו. אצלו זו השגה אמיתית. כמו השגת פנימיות התורה ורזי תורה מול נגלה ופשט [סיפר לי אחד הבחורים, שיש בחור אחד שפורש מן הישיבה בה למדו כי היה שם שיעור במורה נבוכים ואילו שיעור בתניא היה רק לפני שבע שנים. עוד סיפר שהגיע רב אחד שדרש דרשה, שתמציתה היתה שאם יש מישהו שחושב שיש לו בעיות בעבודת ה' בנפש – וכנראה זה על רקע כאלו שבאו ואמרו שיש להם – אז זו עבודה זרה, כי היום יש רק דבר אחד שצריך לחשוב עליו, והוא שכלל ישראל מתקדם. אם אתה חושב אז זו בעיה אצלך. אני לא מבטל בכלל את זה – גם בחב"ד יש ענין שתקון בעיות הפרט הוא על ידי התמסרות לכלל – אבל יש הבדל. איך מתקשרים לכלל? על ידי התקשרות לצדיק, שהוא הנשמה הכללית. אותו רב אמר שאתה לא צריך שום דבר לעשות. הכלל מתקדם. זה פשיטא, וגם כתוב בתניא שהאור שיורד לעולם בכל ראש שנה הוא אור גדול לאין ערוך מן האור שירד בשנה שעברה, אבל זה לא קשור למדינת ישראל. אז ודאי שיש באיזה ממד התקדמות, שלא משנה מה תעשה זה מתקדם. זה הכל בדרך אגב להסביר שרוממות השכל זה כשהשכל מתרומם לשכל אחר. זה לא רוממות עצמית, זה אחד שחשב שמשיג רק שכל של נגלה ומתברר לו שאדרבה משיג אפילו יותר חסידות. גם בתוך החסידות יש רמות של רוממות השכל...].

הרוממות השלישית נקראת רוממות הלב. זה שמתחולל לו נס בתוך הלב, על דרך מה שנאמר על יהושפט "ויגבה לבו בדרכי ה'". הפרוש לזה הוא דבר פשוט בכל כתבי החסידות, שאדם יוזם דברים שלמעלה מן הטבע שלו. זה כמו להקים במרכז שכם בית חב"ד... זה ההבדל בין 'גרעין שכם' לבין 'ישיבת עוד יוסף חי'. 'גרעין שכם' דורש רוממות הלב וישיבה דורשת רוממות השכל. כשהלב מתרומם פתאום ליזום דברים שלא היו שייכים עד עכשיו. כמו להרחיב כאן עכשיו את הבנין.

רוממות המלכות זה מה שכתוב בפסוקים רבים, כמו "וירום קרן משיחו". זה הצמצום של הרוממות העצמית לצורך הנהגת העם. רוממות עצמית באה מגילוי השעשועים של היותו כל יכול, שהעצם מרומם, ובשביל להיות מלך צריך את כל הכח הזה, רק באופן מצומצם לצורך הנהגת המדינה הזו, אל תוך "אין מלך בלא עם". למלך דרושה גם רוממות הלב, כמו יהושפט, אבל זה רק כדי לקנות את המלכות, אבל עצם המלכות זו רוממות אחרת. עליה נאמר "לית לה מגרמה כלום". הרעיון הוא שמלכות דורשת רוממות, וכל רוממות היא הנהגה ניסית. ממילא, אם רוצים להגיע למלכות צריך נס. אי אפשר להגיע בהנהגה טבעית, רק בהנהגה ניסית, של כל ארבעת הרוממויות. צריך לעלות כל הזמן כיתה.

[הבעיה של כל בחורי הישיבה זה שלא עולים כיתה אף פעם. נעצרים בכיתה יב וזהו. כך זה בכל הישיבות, יותר מאשר באוניברסיטאות, שבחור מגיע לרמת ראש הישיבה שלו ונעצר. זה מהניצוצות שיש באוניברסיטה, שהבטול של הסטודנט לפרופסור מחזיק יותר שנים מאשר בישיבות. יותר שנים מרגיש שהוא יודע הרבה יותר ממנו באין ערוך, עד גיל שלושים. בישיבות זה קורה לבחורים מוכשרים כבר בגיל עשרים. לר"מ אין שום רוממות... בחסידות יש משהו שלכתחילה אין כבוד חיצוני, חוץ מלרבי. זה מה שהפריע למתנגדים. להוי ידוע, שאחרי כל התיאוריות והמחלוקות אם צמצום כפשוטו או לא – זה לא מעניין אף אחד – השאלה העיקרית היא האם יתנו לי כבוד על התורה שלי או לא. כך זה אצל מי שמתחנך אצל חינוך לא חסידי. שוב, היה צריך להיות כך בישיבות לפחות עד גיל שלושים. זה בגלל שהתורה בגלות, לא מסודרת. בעולם החול יש סדר, מן הקל לכבד וכו'. בעולם התורה אין את זה. יש גדולים שתפסו איזה פטנט איך לעשות סדר אבל אין את זה באופן כללי. זה היה הרעיון שבכתיבת הספר שלנו, סוד ה'. זכיתי ללמוד שנה אחת אצל ר' יוסף בער [סולבייצ'יק] ושמעתי ממנו שמן הרמב"ן ועד הסבא שלו, ר' חיים בריסקר, אף אחד לא הבין שום דבר, אפילו הגר"א... לא הגיעו ל'פנימיות הפשט'. כך התבטא. בלימודי חול יש שני דברים: הסדר והאשליה שכל פעם מחדשים משהו חדש. מתקדמים. בעולם התורה לא מרגישים קפיצה. בפנימיות התורה יש קפיצה – אצל רשב"י, האריז"ל הבעש"ט וכו'].

לחיים לחיים!

שאלה: האם יש איזו חוקיות גם בניסים?

תשובה: ודאי, על משה כתוב שאמר "הוי' נסי", שהנס הפך אצלו לטבע ואז הנס שלו הוא שם הוי'. תמיד כשיש התרוממות עם השגה פנימית. כתוב "זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו", ובמדרש רבה כתוב "איני יודע אם בו – ביום, או בו בה', עד שבא שלמה ואמר "נגילה ונשמחה בך", בך – בקוב"ה, בך – ביראתך, בך – בתורתך, בך – בישועתך". ארבע מדרגות [פסוק נוסף שהמדרש לא מביא הוא בישעיהו "זה הוי' קיוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו". אז יש שלוש פעמים בתנ"ך את הביטוי נגילה ונשמחה: בך, בו, בישועתך. זה רומז למדרש הנ"ל]. מה ההבדל בין בו ביום לבו בה'? הרבי הסביר שבו ביום הוא הנס שעניינו הוא הרמת הטבע בתוך הזמן והמקום, ועיקר השמחה היא ממה שהטבע מתרומם. אבל המסקנה, שהשמחה היא ממנו, היא שהשמחה היא מרוממות הטבע בה'. עיקר החידוש שהרבי אמר, שדברי שלמה – "נגילה ונשמחה בך" – הם גילוי העצמות שלמעלה משני הניסים גם יחד. זה כנגד ממלא כל עלמין, סובב כל עלמין ועצמות ה' המאחדת את שניהם. לענייננו, מאחד את רוממות הנס מצד עצמו ורוממות הטבע על ידי הנס.