שאלה: למה על ידי שוחד, למה שלא יכיר בעצמו?

תשובה: זו שאלה טובה. זו היתה שאלת קרח – "כי כל העדה כולם קדושים ומדוע תתנשאו". כתוב שלעתיד לבוא, שהעולם באמת יתעלה על ידי הרמת הנס את הטבע מכוחו של משה ושם הוי', אז יתגלה שיש שורש נעלה יותר לשם אלקים מאשר לשם הוי'. אבל גילוי זה לא יכול לבוא ללא התבטלות חיצוניות הטבע לפנימיות על מנת להרים אותו.

לחיים לחיים!

ניגנו 'הבינוני'

ג. בינוני וצדיק

כשר' אייזיק מסביר מה ההבדל בין צדיק לבינוני הוא אומר שהבינוני הוא ה"תמימי דרך" של כל ספר תהילים, שמונהג בהשגחה פרטית של הקב"ה ולא על ידי הבחירה החופשית שלו. זה בא לו מלמעלה. הוא זכאי ו"מגלגלים זכות על ידי זכאי". הדוגמה שנותן לכך היא אדם שקם בבוקר ואחרי שנוטל ידים ואומר מודה אני המחשבה שלו פונה אל ה' בדרך ממילא. המחשבה – על כח הפועל בנפעל וכד' – נמשכת מעצמה. אחר כך, כשקם מן המיטה ומתלבש וכו', בא לו לעשות איזה אתכפייא או אתהפכא. הוא לו מבורר ומתוקן אחרת לא היתה לו מלחמה בכלל, אז הוא לא אוכל לפני התפילה [באותיות של ליקוטי מוהר"ן (תורה נד) זה שמיד עולה לו זיכרון העולם הבא]. גם מלחמת היצר עם הגוף זה כי 'בא לו'. ה' איתו ולוקחים אותו בדרך הישרה. אחר כך, כשלובש טלית ומתפלל, נולדת אצלו תשוקה. יש פה שלושה שלבים אצל הבינוני: בהתחלה מחשבה, אחר כך מלחמה ובסוף תשוקה, והכל מתוך משיכה שבאה מלמעלה. בחיצוניות הוא מרגיש שהתשוקה הזו לתורה ומצוות באה ממנו ובפנימיות הוא מונהג מלמעלה. לעומת זאת, אצל הצדיק, שמידתו היא מידת ארץ ישראל ורק עמה אפשר לרשת אותה, הכל הפוך – הוא מונהג על ידי עצמו והתשוקה שלו היא מה'. העבודה שלו היא עבודה של בחירה חפשית אמיתית בעוד שהתחושה שלו לגבי התשוקה לתורה ומצוות היא שהיא רק מה', דעת עליון המאירה בתוך דעת תחתון שלו. הזכרנו בשבוע שעבר מר' אייזיק, שיש נשמות של תהו שאצלם יש אי ישוב הדעת שמקדימה את מידת ישוב הדעת, וכאשר הם באים למידת ישוב הדעת אז מידת אי-ישוב הדעת פוגמת אצלם. כאן במאמר הזה, שבסוף פרשת חוקת שמסביר את "ספר מלחמות ה'" כמלחמות היצר, מסביר את מידת הצדיק כמו אצל האיז'ביצר שהוא עושה הכל על דעת עצמו. בזהר נקרא "קישוטין דלא הוו", שהצדיק ממציא דבר שלא היה לפני זה בכלל יש מאין [אומר שם שזה מתבטא בכך שעושה גימטריאות ומחדש על ידן חידושים]. כל אחד עושה לה', אבל יש אחד שעושה מן המוכן, אבל צדיק עושה דבר שלא היה ולא נברא. הוא משתמש בעוצמת הבחירה שלו ולכן הוא זה שגורם את עיקר הנחת רוח לקב"ה. מאידך, בהרגשת עצמו לא מרגיש שהוא זה שעושה, זה שאוהב, אלא אם יש לו אהבה בלב מרגיש שה' אוהב את עצמו וזה רק נכנס בתוכי. זה נקרא הפנימיות של הצדיק. זו המידה הנדרשת כדי להיכנס לארץ. הצדיק סולל לעצמו דרך חדשה, וכל החויה הנשמתית זה לא הוא בכלל, אלא הקב"ה אוהב את עצמו.

הכל היה כדי להסביר את הסיפור של ר' נחמן. אותו חכם שנשלח אל המלך הוא בגדר צדיק. כל מה שהוא משבח את המלך נחשב בעיני המלך לחידוש נפלא. הוא מבליט אצל המלך דברים שלא היו בדעתו בכלל, לכן אלו "קישוטין דלא הוו". לכן המלך עצמו צריך לעשות מאמץ נגדי כדי להסתיר את זה, היות שהוא מלך אמיתי ועניו, וככל שהוא מתאמץ יותר בענוה שלו להסתיר את אותם הקישוטים שעושה לו החכם כך בסוף זה מתפוצץ. הוא מכריח אותו להתגלות בהנהגה ניסית. מה שהוא בתחילה איש אמת ועניו זה הטבע שלו, זו הנהגה טבעית. זו עבודת הבינוני. אבל אותו חכם, שעובד את ה' ועושה לו "קישוטין דלא הוו", נוהג בהנהגה ניסית. הוא כמו צדיק שהשעה משחקת לו, שיכול להתגרות גם ברשע שהשעה משחקת לו. הוא צוחק אחרון – "ותשחק ליום אחרון". צדיק גמור מבליט את האמת על ידי אותם הקישוטים, ובזה מכריח כביכול את מידת הענוה מלהסתיר ולהצניע את עצמה עד שמביא את ה' למידת התהו, כביכול, מן הטבע למצב של נס. הוא עושה זאת על ידי שהוא עצמו נוהג כך, וה' נענה לו – "הוי' צלך" ומתנהג לפי הנהגת האדם. הכח 'להכריח' את ה' לנהוג בהנהגה ניסית על ידי הנהגתנו כך היא המידה של כיבוש ארץ ישראל. זה אָיִן שלא נותן למלך להתאפק, שיוצא מן הכלים. זה מה שאנחנו צריכים לגרום לקב"ה, שלא יוכל להתאפק. האור מגיע לשיא כזה של תוקף שהוא לא יכול להתאפק.

בהקשר שלנו, זה יוסף הצדיק שמסתיר את עצמו עד שלבסוף מסיר את הוילון. הוא גם מלך בתוך מדינה של שקרנים ורשעים ובסוף בא מישהו חכם – יהודה – ומגלה אותו. בסיפור החכם מודע למה שעושה, בעוד שיהודה לא היה. אפשר לומר שהחכם הוא בחינת משה, הלוקח את עצמוֹת-עצמוּת יוסף עמו.

לחיים לחיים!

הרבי אומר על השנה הזו שהיא שנת ה-מ לנשיאות והרבי הקודם הסתלק בשנת ה-ע שלו. יחד הם עם שנים. זה יחוד של יוסף ודוד, שדוד חי ע שנים ויוסף חי עוד מ שנים יותר. יש פסוק בישעיהו "ויזכור ימי עולם משה עמו איה המעלֵם מים את רועה צאנו איה השם בקרבו את רוח קדשו" שממנו לומדים בקבלה שמשה רבינו הוא נשמה כללית, שמשה הוא עמו. על החלק האחרון יש שני פירושים: או שה' הוא זה ששם את רוח קדשו במשה או שמשה הוא זה ששם את רוח קדשו של עצמו – על דרך "ויאצל מן הרוח" –  בעם. זה על דרך "עם מרדכי", כידוע שמרדכי הוא עיקר הניצוץ של משה המתגלגל בכל דור.

היות שנמצאת פה אשתו של רפי, אז קודם נאמר לחיים לזכותו [הרב ביקש מהלל ליברמן הי"ד לספר על הצרות שהוא  עובר בכלא]. יוסף הוא פותר החלומות, אז לא צריך לפתור רק שהוא יתן את הגושפנקא שלו.

לחיים לחיים!