ב. מעשה ממלך עניו

קודם, בשיעור הקודם, קראנו סיפורי מעשיות של ר' נחמן [בדרך אגב, להוי ידוע, וזה דבר פשוט אצלנו, שאותו הקשר שהיה בין ר' נתן ור' נחמן נמצא בצורה מתוקנת – עם הכלים הרחבים והמתוקנים של חב"ד – בין הרבי שליט"א והרבי הקודם]. למדנו את הסיפור על מלך שהיה חותם את שמו 'גיבור גדול ואיש אמת ועניו', ומלך אחר שלח אליו את החכם שלו כדי להכיר אותו ולעמוד על דעתו וגם להביא אליו תמונה שלו. בסוף עלה בידו. את עיקר הרעיון בסיפור הזה, לא סיימנו מקודם. על פי פשט בסיפור אמת אינה מידה של פועל יוצא, שמתוכה יוצא איזה מעשה, אלא כהיפך השקר. זה אחד שלא סובל שקר או שוחד, בבחינת "מדבר שקר תרחק". אפילו שהוא המלך של המדינה הוא בורח מן האנשים, כי כולם בשקר. לכן הוא מסתתר אחורי כילה ולא נותן לאף אחד לראות אותו. זה שהוא עניו זה שאינו מחזיק טובה לעצמו, שכל מה שיש לו אינו נחשב אצלו מאומה. הכל מיוחס לריבונו של עולם. לכן הוא גם לא חושב על זה בכלל.

למה שתי התכונות הולכות יחד? אין לך דבר שהוא יותר שקר מאשר היפך הענוה. שאדם מחזיק טובה לעצמו, שלמד או נתן צדקה, זה השקר הכי גדול. "תן לו משלו שאתה ושלך שלו, וכן בדוד הוא אומר כי ממך הכל מידך נתנו לך". אין יותר שקר מאשר "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה" אלא האמת היא ש"הוא הנותן לך כח לעשות חיל". אין אדם אמיתי יהיר, זה תרתי דסתרי. עד כאן זה פשט. כתוב בפרשה שעברה שבלעם אמר לשרים של בלק "מאן ה' תתי להלוך עמכם" וחז"ל דורשים על גסות רוחו, שהסתיר את זה שה' לא רוצה שילך אלא תלה את זה בכבודו, בזה שהשלוחים האלו לא מספיק מכובדים כדי שילך עמם, וכך הם מספרם חזרה לבלק. בחסידות מדייקים דיוק נוסף, לענייננו חשוב יותר, והוא שבלעם אומר שה' ממאן לתת לו ללכת, ואילו הם אומרים "מאן בלעם להלוך עמנו". אפילו מה שאמר בשם ה' היה בשקר. מה זה שקרן? הונאת דעת. הוא אומר בשם ה' אבל הם שומעים מן המילים שלו משהו אחר. הם שומעים שזה בשמו. יש אחד שחוזר כל היום, כמו תוכי, על המילים 'ברוך ה' וכו' ויודעים שאין כיסוי בנפש לכל מה שמזכיר שם ה'. יוסף הצדיק היה איש מצליח בגלל ששם שמים היה באמת שגור על פיו. כך גם מבחין יצחק בין יעקב ועשו בעת הברכות. אבל מי ששם שמים שגור בפיו בשקר יותר גרוע ממי שלא שגור בכלל [טענת החילונים נגד ה'דוסים', שאתם מדברים כל היום בשם ה' ואנחנו שומעים שזה אתם בלבד. או שתאמר באמת או שלא תאמר בכלל]. זה נקרא להלביש את האמת בשקר. שקר זה הרושם שאתה נותן בדיבור שלך. אתה מדבר בשם ה' ונותן רושם של "אני ואפסי עוד". לכן האמת היא תמיד בת הזוג של ענוה.

נחזור לסיפור. אותו חכם הגיע למלך והתחיל לתאר לו – עשה לו פסיכואנליזה – את התסכול לו מבני המדינה על השקרים והשוחד שלהם וכו', ואת התפעלותו מן המלך שרחוק מכל זה. המלך, שזו הפעם הראשונה ששומע ממישהו דברים נכונים, קיבל מן הדברים הללו בטול ושפלות עד שנעשה אין ממש ופתח את הוילון, ואז "מלך ביופיו תחזנה עיניך". הוא צילם אותו והביא את התמונה למלך שלו. כך מסתיים הסיפור.

עד אז היתה הענוה והאמת אצל אותו מלך משהו טבעי וממילא לא היה מודע לה. זה הכל 'גארנישט' בעיניו. ברגע שבא מישהו ומשבח אותי, שאין עוד מישהו כמוני בעולם, הופכת המידה הזו מבכח להיות מידה עם מאמץ. אני צריך להתאמץ. לשבח מישהו זה להבליט אותו, וככל שהחכם מבליט את המידה המוצנעת כעת לא מספיקה מידת הענוה הקודמת. זה מכניס תוקף לתוך הענוה, והוא לא רגיל לזה. זה מכניס לה תהו, של ארס. זה הכוונה שנעשה אין, אין תקיף, בשביל להתנגד לשבח. החכם הוא אחד שיודע להבליט את המידה הטובה, שהיא פעולה שבעצם היפך אותה מידה, באופן שיודע שהוא יצטרך להתנגד לה נפשית.

אם רוצים שצדיק, וכן הקב"ה, יתגלה אז צריך להבליט את הטוב וכמה שאתה מבליט הוא מנסה להסתיר עד שהוא נשבר. הרבי אומר שצריך ללכת על הנהגה על-טבעית ברוממות הנפש. במאמר שחולק לאחרונה הרבי מסביר שיש ג בחינות של ניסים: יש ניסים שלמעלה מדרך הטבע בשידוד המערכות שלו ויש ניסים המתלבשים בדרכי הטבע. בתוך ניסי דרכי הטבע יש ניסים שרואים שהם ניסים, ויש ניסים שלא נראים – "לעושה נפלאות גדולות לבדו". הדוגמה שנותן בנפש לנס הוא גילוי הרצון שלמעלה מן השכל. טבע זה שכל ורצון הוא הכתר שמעליו. יש שאדם פועל מתוך רצון שלא מתלבש בשכל בכלל ומכוחו יכול לחולל ניסים ונפלאות. כמו בסיפור של ר' נחמן על האיש שרוצה להציל את האישה מן השבי ונכנס בית השבי בחירוף נפש, עובר את כל המשמרות בלי להסתכל על אף אחד, נכנס ומציל אותה ומסתלק משם. זה אחד שפועל עם רצון, בלי שום שכל כלל. זה הנס שלמעלה מן הטבע. יש רצון המתלבש בתוך השכל, אבל השכל מכיר בכך שהרצון הוא זה שמנהיג אותו. הוא מונחה על ידי כח נפשי יותר גבוה מעצמו. זה כמו ניסי חנוכה ופורים – יש נס אבל אני מכיר אותו ויודע שהוא מתחולל בתוכי. הרבי מסביר בהערות למאמר שזה על דרך שוחד, שהרצון משחד את השכל. במדרגה העליונה לא צריך שוחד כי השכל בכלל לא מתערב. בשוחד עצמו יש שתי בחינות: יש שוחד שבלעומת זה, שיודע שזה שוחד. זה לא שוחד, זה סתם רשע, שיודע שמטה שכלו על פי הכסף. כמו עורכי דין היום, שיודעים שלא כל מה שיוצא מן הפה שלהם הוא אמת לגמרי. זו דוגמה ב"לעומת זה". אבל יש שוחד שמעוור עיני צדיקים, שהרצון משחד את השכל באופן שאינו יודע שהרצון הוא זה משחד אותו. זה ה"לעומת זה" של הניסים המלובשים בטבע עד כדי שלא מכירים בהם. עד כאן המשל לניסים בנפש. עיקר הנקודה במאמר היא שנס היא הרמה. יש מה שהנס מרים את הטבע, שמרים משהו אחר. ויש נס שמהותו ועניינו הוא רוממות עצמית שמתגלית. הנס הוא הכח שמרים ומגלה אותו. הרבי מחדש שם שהנס המלובש באופן שלא יודעים אותו יתכן ויותר מגלה את הרוממות העצמית מאשר בניסים גלויים. ביחס להרמת הזולת, הרמת הטבע, יש ירידה בניסים אבל ביחס להתגלות הרוממות העצמית יש עילוי של המציאות גמור. למטה מן הכל יש את השכל עצמו, הטבע בעצמו, שאינו משוחד בכלל ואותו צריך להרים. הטבע עולה אלקים, ונס הוא שם הוי' – "הוי' ניסי" – המרים את הטבע על ידי ה"לעומת זה" של השוחד.