ברורי יוסף וירידת יהודה

התוועדות כב כסלו תשמ"ט

קבר יוסף הצדיק – שכם

ניגנו ניגון לר' אלימלך

א. תפקיד הצדיק – ממוצע המחבר

נתחיל עם תוספת למה שדברנו שלשום בהתוועדות יט כסליו. הנושא היה ארבעת השלבים שעבר יוסף הצדיק ביסוריו, שנועדו להכשיר אותו להיות ממוצע המחבר. האחים לא הכירו בענין הזה, ומה שהצטייר להם ברגע שיוסף מחפש עליונות עליהם הוא שיוסף הוא ממוצע המפסיק. דומה לחשד של ישראל על שבט לוי. הרי כתוב "עבדי הם – ולא עבדים לעבדים", וליהודי אסור שתהיה עליו שום מרות מלבד הקב"ה. ברגע שיש מרות כזו הוא עובד עבודה זרה. אפילו בעסקי פרנסה, אם יהודי משתעבד למקור הפרנסה ולא מרגיש שזה בא לו ישירות מן הקב"ה זה נקרא עובד עבודה זרה בטהרה. לכן אמרו לו האחים "המלוך תמלוך עלינו". כמו כל מסית ומדיח חשבו שיש לו דין מות.

האמת היא שיוסף באמת במעלה עליונה מהם. הוא נשמה דאצילות שתפקידה להוריד את עצם האלוקות מלמעלה למטה, בבחינת שושבינא דמלכא, בעוד עבודתם היא בעבודת העלאה מלמטה למעלה. עבודתו היא "ויוסף הורד מצרימה" לעומת עבודתם – "ששם עלו שבטים". הוא מוריד למצרים, לתוך הצמצום, אור עצמי ואילו הם רק עולים לקראת ה' "להודות לשם ה'" – בלי תפיסה והשגה אלא בהודאה שלמעלה מטעם ודעת. בכתבי האריז"ל ובחסידות מבואר הרבה, שזה שכל המצוות הם ליחדא קוב"ה ושכינתיה, כלומר יחוד ז"א ונוקביה בלבד ולא למעלה מזה, הוא כי יש הארה של הקו שנמשכת עד היסוד של עולם האצילות, בחינת יוסף. כלומר, ביוסף יש הארה מאור אין סוף שלפני הצמצום, ואילו כל הנשמות של העולמות התחתונים בי"ע עולות אל המלכות של עולם האצילות. המלכות היא ראש כל הנבראים וכוללת אותם ואילו ז"א דאצילות, ובפרט יסוד דאצילות, הוא כולל את כל האור שלפני הצמצום. לכן ביחוד זו"ן הכל מתחבר ומזדווג, מראש ועד סוף [יש גם תיאורים של מדרגות ביניים ביחוד זו"ן, כמו זה שמלכות דא"ק מזדווגת עם יסוד א"ק, המלך הדר המאיר דרך מצחא דא"ק וכו']. לעתיד לבוא יתקים "עד דוד הגדיל", שחוזרת עד למלכות דאין סוף. מבואר בצמח צדק שיש מדרגה של מלכות שאין יותר גבוה ממנה – "מלכותך – העצמית – מלכות כל עולמים".

ב. יוסף הצדיק – כשרונו בשמיעה והבנת השפה

כל זה מרומז בפסוק "עד דוד הגדיל", שאותיות עד הן האותיות הגדולות של "שמע ישראל... הוי' אחד". בשכם נאמר "עד הוי' בכם". האות ע היא האות של משיח בן יוסף והאות ד היא האות של משיח בן דוד, וצריך לומר שהיא עוד יותר רבתי משל יוסף. בכתבי האריז"ל כתוב במקום אחד – לא ראיתי שעושים כך – שהאות ד הזו צריכה להיות בגודל פי ארבע מן הרגיל. אלו ד רוחות של המשיח – "רוח הוי'... רוח חכמה ובינה...עצה וגבורה... דעת ויראת הוי'" – בהם יפרוץ ל-ד רוחות העולם.

למה האות ע מרמזת ליוסף? ראשית, הוא נקרא עין, "בן פורת עלי עין". שנית, יוסף נקרא וכן עולה כוס יין, כאשר יין לבד עולה ע. כוס עולה אלקים ויין עולה הניקוד של אלקים, כאשר כל נקודה שבניקוד עולה י. אבל עיקר הרמז הוא בדברי המדרש שיוסף למד מפי המלאך בלילה אחד ע לשון. האות ע הגדולה נמצאת במילה שמע, והפועל שמע מתייחס בעיקר לשמיעת שפה ולהבנתה. זה היה ה'מכה בפטיש' והגמר הטוב של כל היסורים שעבר. על הענין הזה יש סיפור יפה מהבעש"ט, שפעם אחת שאל אותו בעל התולדות בשם כל החבורה איך יתכן – על פי פשט – ללמוד שבעים לשון בלילה אחד. הם היו כולם בעלי רוח הקודש אבל בכל זאת רצו לדעת. הבעש"ט כינס אותם לחיבוק אחד, סגרו את העיניים, הוא ניכנס לדבקות והדביק את כולם בדבקות שלו. פתאום התולדות דופק על השולחן ואומר 'צרפתית'. מיד אחריו דופק אחד אחר ואומר 'רוסית', וכך הלאה עם כל הלשונות. לענינינו, האות ע היא היכולת לשמוע את שורשי השפה, כישרון שנתן לו גם את הכח לפתור חלומות – "לשמוע חלום לפתור אותו". בשביל לפתור חלום צריכים להיות בקיאים ב-ע לשון, כידוע מר' אברהם אבולעפיה, שהרי חלום הוא אותיות מבולבלות ומן הסתם הם גם נפלו ללשונות אומות העולם. אגב, לפי זה, ציון יוסף הצדיק שאנחנו זוכים להיות לידו צריך להיות – מלבד מה שחסידי ברסלב צריכים לאמץ אותו כי הענין של יוסף הוא תקון הברית – המקום בו מקיימים את דברי ר' נחמן לדבר עם ה' בכל לשון, בשפה המדוברת ['מאמא לשון']. הצדיק שהכי מבין את השפה שלך הוא יוסף הצדיק, לכן זהו הקבר הכי מסוגל וטוב להתבודד. כך מתקנים את כל השבעים לשון שנפלו לאומות העולם. הוא מסוגל לקחת את כל האותיות הנפולות והמבולבלות שלך, לסדר אותם ולהחזיר אותם ללשון הקדש. דוד בא אל יוסף, דוד הוא המדבר ויוסף הוא השומע, כמו בפרשה – "ויגש אליו יהודה... באזני אדוני". אני רק משתפך אבל אתה מבין יותר טוב ממני את הדברים. כמו שאדם בא לפסיכולוג, שרק מדבר והוא מבין. כדאי לעשות מזה מבצע, להביא את כולם הנה במקום לשלם כסף לפסיכולוגים...

ההתגלות של יוסף הצדיק לאחיו היתה בלשון הקדש. מבואר, שההתגלות הזו של "אני יוסף" היא בדוגמת ההתגלות של מעמד הר סיני, של "אנכי הוי' אלקיך". הוא מתגלה לאחיו בשתי בחינות: בברית הלשון – בכך שהוא מדבר בלשון הקדש ובברית המעור – כשמראה להם שהוא מהול. מראה להם שבשתי הבחינות הוא קדוש. במתן תורה אומר משה "אנכי עומד בין ה' וביניכם להגיד לכם את דבר ה'". גיד הוא אבר הברית, הממשיך לישראל את "דבר ה' – זו הלכה". כלומר, זה אותו ה"אנכי עומד ביניכם ובין ה'" ומשמש ממוצע לחבר בינו וביניכם. הפסוק הזה כתוב רק בדברות שבפרשת ואתחנן, כי בעשרת הדברות של פרשת יתרו "אנכי ולא יהיה מפי הגבורה שמענום", ושם שמענו גם אותן מפי משה. כששמענו מפי הגבורה זה נמשך דרך משה רק באתכסייא. לכן בפרשת ואתחנן מופיעה האות ט בדיבר של "כבד את אביך ואת אמך", האות הרומזת ליסוד, ליוסף, שעליה נדרש "טוּבֵיה דגניז בגוויה". הדברות של פרשת יתרו הם דברות של תהו, הם נשמעו מפי הגבורה, ולכן הם נשברות. צריך שהם יעברו דרך הממוצע המחבר, דרך משה, ובזה מתגלה הטוב, היסוד. עד כאן עדיין הכל הקדמות.

ג. יוסף ויהודה – ממוצע בדרך יש ובדרך אָיִן

דבר נוסף, שקשור עם ההבדל בין משיח בן יוסף למשיח בן דוד, ול-ע לשונות שלמד יוסף בלילה שלפני שיצא למלוך. משיח בן יוסף הוא צדיק של ממוצע המחבר שחייב להיות שם. הוא בבחינת יש אמיתי. משיח בן דוד מסתלק משם. כאילו הוא לא שם ושני הדברים מתחברים מעצמם. יוסף הוא מלך, אבל מלך שחייב להיות שם, ולכן הוא מאד מרגיש את האחים. למה השבטים אוהבים את יהודה ומקבלים את מלכותו? כי הוא שפל ברך, הוא לא מעליהם. הוא כאילו 'אחד מהחבר'ה'. ככל שהוא יוצא מן התמונה כך הוא יותר מחבר. לענייננו, כל הדמות של יוסף במצרים זה אחד שכולם צריכים להגיע אליו. גם השפע וגם האנשים. אם אתה רוצה לקבל משהו זה צריך לעבור דרכי. הוא כמו מסננת, שכל הברכות של המרחב העצמי יורדות, כמו במדרון, ומתנקזות לתוכו. הוא הברית המנקז את כל המרחב של אברי הגוף. המלכות צריכה להצטמצם ולהיות נקודה תחת היסוד כדי לקבל מן הצדיק אמת את השפע. זו השפעה של היש האמיתי. אצל דוד זה אחרת. הוא כאילו לא שם. הוא עושה אותך זקוק לקב"ה מבלי להרגיש אותו. המשיח האמיתי צריך לכלול את שני הבחינות בשני שלבים.

נסביר יותר את דרכו של משיח בן יוסף בדרך פעולתו. כל השבטים עושים בירור ראשון, אבל רק צדיק כיוסף יכול לעשות לו בירור שני. לדוגמה: הרבה אנשים רוצים לברר מדע, להבין את המשל המדויק שבזה ואיך הוא נמצא בתורה, ובפרט בפנימיות התורה. צריך לדעת, שמה שאתה וכולם מסוגלים לעשות זה כאין וכאפס. זה מוגבל מאד. בסך הכל אם תוכל להמציא לצדיק אמת קצת מידע, אינפורמציה – אשריך. אבל את הברור עצמו יש רק אחד בלבד בדור שיודע באמת לברר, שיודע לקחת את כל המידע הזה ולעשות אתו משהו, וחבל לך על הזמן שתבזבז על זה. אתה יכול לעזור לו מעט בבירור הראשון, בלהמציא לו את הנתונים. זו בחינה של משיח בן יוסף. אל יוסף צריכים להביא את כל הבר והוא יודע לחלק לכולם. שם היסוד הוא שם שדי, מלשון 'שודא דדייני'. הוא זורק [שָדִי בארמית] ומשליך לכל מי שצריך ואתה צריך להביא אליו. זה משהו קפדני, שאתה צריך ללמוד אותו טוב אחרי שהוא עשה כדי שתעשה אתה נכון.

אחר כך יש משהו אחר, משיח בן דוד. הוא יותר בבחינת אומן שמשרה השראה על כולם. הוא נעים זמירות ישראל ושר הכי יפה מכולם, אבל הוא פועל להיפך. יש אתו עשרה זקנים שמחברים אתו את ספר תהילים, הוא חילק את המשמרות לשורר. הוא משרה את הרוח. יתכן והוא נותן את הסגנון הכללי של המוזיקה, אבל מעכשיו כל אחד שר בעצמו. דוד הוא הכח להשרות את האמונה מלשון אמנות בכולם, אבל לפניו צריך לבוא משיח בן יוסף. אלו שתי הבחינות של המילה עד. ה-ע רבתי היא בעיקר בדרך של רצוא, מלמטה למעלה, ואילו ה-ד רבתי היא בעיקר בדרך של שוב.

כל השאלה אם זה שבאמצע הוא חי או שהוא פסל, האם הוא ממוצע המחבר או שהוא ממוצע המפסיק. בן דוד מתחיל מת – 'בר נפלא' – וקם לתחיה. החשש אצל יוסף הוא הפוך, שהוא כל הזמן חי ויש חשש שהוא ימות. אם דוד מתפלל חזק הוא לא ימות.

ד. ארבעת ירידות יוסף בגלות

נחזור ליוסף. יש פה סדר של ארבעה יסורים – כנגד ארבע אותיות שם הוי' – שנועדו לברר אותו ולהכשיר אותו להיות ממוצע המחבר ולא ממוצע המפסיק. הסימן של ארבעת השלבים הם: בור, דרך, בית פוטיפר, בור.

בור ודרך הם מדרגות של אתכסייא. הבור הראשון הוא בור ריק, "אבל נחשים ועקרבים יש בו". על פי דין תורה – תורת אמת – הוא מת שם, כי אפשר להעיד על פי הלכה שהוא מת כשמושלך לבור שיש בו נחשים ועקרבים. מה שעדין הוא חי זה על דרך המחלוקת בין הקב"ה לתורה ולחכמה. התורה אומרת "יביא קרבן ויתכפר לו" והחכמה אומרת "והנפש החוטאת היא תמות" ואילו הקב"ה אומר "יעשה תשובה". אז על פי תורה הוא מת, הוא הביא את עצמו כקרבן לכפרה. האחים באמת הקריבו גדי עזים – בחינת גיד – במקומו וכוונו בכל מה שעשו לגדי כאילו עשו זאת ליוסף. זה על דרך מה שכתוב על עקדת יצחק, שכל מה שעשה אברהם אבינו לאיל הוא התכוון בכך ליצחק. זה עצמו נחשב ליוסף כאילו הוקרב לקרבן והתכפר לו בזה. אלא שעל פי דרכו של ה', 'המורה לחטאים דרך' – דרך התשובה, הוא לא צריך למות. זו הנהגה ניסית שלמעלה מהנהגת תורה [מי שמכיר את השער 'מלחמת היצר' בספר סוד ה' ליראיו, זה על דרך המדרגה העליונה בתורה של האיז'ביצר בארבעת השלבים שיש במלחמת היצר – "יזכיר לו יום המיתה" – המדברת על מיתה בפועל, ולא רק למות בעתיד, על דרך נפילת אפים. השלב הזה באותיות שם הוי' מכוון כנגד החכמה, אות י שבשם, שהוא שלב הצמצום]. אחר כך הוא נמכר לישמעאלים, כנגד אות ה עילאה שבשם, וזה נעשה בסמוך לבור.

מה שרציתי לציין ולהוסיף היום זה את המבנה של ארבעת שלבי הבירור הללו, כפי שהם מסודרים בתורה. קודם באים שני השלבים הראשונים, הבור והדרך, המכוונים כנגד יה שבשם, ואחר כך יש הפסקה בתורה ועוברים מיוסף ליהודה – ממשיח בן יוסף למשיח בן דוד היוצא מיהודה בלידת פרץ, "יעלה הפורץ" – ולבסוף חוזרים לשני הבירורים האחרונים של יוסף, בבית פוטיפר ובבור השני. שני הבירורים הראשונים נעשים בארץ. יוצא שהסיפור של יהודה מכוון כנגד הדעת, המחברת את בירור יה של יוסף לבירור וה שלו, ובו נתמקד בהמשך הדברים.

הבירור בבית פוטיפר עצמו מכוון כנגד התפארת, אות ו שבשם, כאשר בחיצוניות הוא מתפאר ומסלסל בשערו בעוד שבפנימיות ודאי כואב לו על הגלות והשעבוד שלו בבית זר הרחק מאביו ומשפחתו. סיום הבירור של התקופה הזו הוא להיצרף בצירוף של ניסיון, ניסיון של פגם הברית ותקונו עם אשת פוטיפר. זה תקון היסוד שלו. בסוף הוא שוב מושלך לבור – גם בית הסוהר נקרא בור – ואם כך תחילתו בור וסופו בור, "נעוץ תחילתם בסופם". בור עולה יצחק, ויצחק הוא מידת היראה, אז יש כאן שתי בחינות של בירור ביראה.

אחד הסודות של ארבע אותיות שם הוי' הוא הסדר בעבודה: יראה-אהבה-אהבה-יראה. על פי פשט היראה של הבור הראשון היא יראת המות, מן הנחשים והעקרבים, ואילו היראה של בית הסוהר היא יראת המלכות. אתה לא מפחד כבר משר הטבחים. אתה מפחד מן המלך, כמו שרואים שאכן עשה פרעה לשר האופים. בית הסוהר הוא של המלך, ורק היה נמצא בחסותו של שר הטבחים. לא ברור אם המקום הזה הוא מקום נחמד או 'זיפט' כי הוא נקרא בשלושה שמות: בור, בית הסוהר ומשמר [פעמיים נקרא המקום בור, פעם ראשונה כשיוסף מספר לשר המשקים אומר "כי שמו אותי בבור" שיזכור אותו, ובפעם השניה זה כשיוסף יוצא "ויריצוהו מן הבור". אולם כששר המשקים מספר לפרעה הוא אומר "שם אותי במשמר" ולא ברור איך מרגישים במקום כזה. כשהוא אומר בור אז ודאי שהוא רוצה לבטא מקום לא טוב, מקום שמזכיר לו את הבור הראשון]. אחר כך בדרך, על פי פשט, לא היה ליוסף רע. היה לו ריח של בשמים וכו'. בבית פוטיפר גם היה לו 'כיף'. אלו בירורים שבדרך אהבה.

ה. משך הברורים ועוצמתם

הסברנו, שאופי הבירורים הוא שככל שהבירור יותר עליון הוא לוקח פחות זמן. הבירור הראשון, של החכמה, הם יסורים גדולים של רגע אחד, שאדם לא יכול לסבול אותם, יסורים של זעזוע. אחר כך הבירור יורד ונמשך, כאשר כל בירור נמשך יותר זמן, באופן יותר קל, עד שבבירות האחרון, הברור של המלכות, בבית הסוהר הוא יושב יב שנה. זו יראת מות לטווח ארוך, בעוד שבחכמה יש יראת מות מיידית של "חרב מונחת על צווארו". היא למעלה מן הזמן. המלכות קשורה עם זמן – "ה' מלך ה' מלך ה' ימלוך לעולם ועד" – והמלך יכול להעניש במשך זמן ממושך בלי למהר לתת אותו. בור זה חלל ומות (אגב, למה יוסף לומד את שבעים הלשונות דוקא לפני שחרורו? כתוב שלשבת בבית הסוהר זה כמו להתגלגל באבן, שאתה לא יכול לבטא את עצמך. לכן בתורה אין עונש כזה, כי אסור למנוע אדם מלבטא את עצמו. אפשר רק לשים את הנאשם במשמר עד לביצוע העונש, אבל לא בתור עונש ואסור לענות את הדין. היתה תקופה לפני כמה שנים שבמשך כמה שבועות רצופים הרבי דיבר בכל שיחה נגד צורת הענישה של בתי סוהר ואיך שזה נוגד את דרך התורה. לאחר שתים עשרה שנה של דממה הוא בלילה אחד הופך לדובר ע לשון, מל לשונות, אחרי יב שנות חש).

אחרי השיעור שלשום כתבו לי רעיון שאימצתי. בבית הסוהר יוסף יושב יב שנה, בבית פוטיפר אומרים חז"ל שהיה יב חודש. זה כתוב, כי אלו שתי המדרגות התחתונות של "והנגלות". לפי זה צריך להשלים בדרך היקש – בדרך ניחוש – שבדרך שהה יוסף יב ימים ובבור הראשון שהה יב שעות. זה בירור יב שבטי י-ה שהוא בא לברר.

ניתן לומר, שבתוך הבור הראשון גופא יש שורש לשלושת הבירורים שיבואו אחריו. "והבור ריק" הוא הבור עצמו. "אין בו מים" היא הדרך במדבר חסר המים. "אבל נחשים" הוא בירור בבית פוטיפר. "ועקרבים" הוא בירור המלכות. עקרב הוא אימת המלכות, לכן אם נחש על עקבו לא יפסיק אבל בעקרב כן מפסיק. כלומר, הוא המפסיק והמבטל של המלכות, התפילה. בקדושה, עקרב הוא עושים באימה רצון קונם, אימת המלכות בקדושה, מזלו של חודש חשון.

לאור זה, נמשיך את המהלך. ארבעת פרקי הזמן של הבירורים שארכו יב – שנים, חודשים, ימים ושעות – הם שלבי הברור בכללות, כאשר בתוך הבור הראשון עצמו יש, כאמור, ארבע בחינות. כל זה בסוד "הוי' בחכמה", ויש בזה שתי אפשרויות: או שמחפשים את ארבעת אותיות שם הוי' – חכמה בינה מדות ומלכות – בתוך החכמה, או שיותר עמוק זה למצוא בחכמה את שלושת השורשים שלה בכתר – באמונה, בתענוג וברצון. כאן המלכות היא החכמה עצמה [בזה עיקר החן, כמבואר אצלנו בסוד ה'].

לענייננו, נמשיך את חישוב פרקי הזמן בתוך החלוקה השניה. כל חויה ראשונית, ובמיוחד טראומה בלשון ימינו, צריכה להשאיר רושם על כל החיים, ולכן הבירור הראשון שבו הוא נזרק אל הבור מביא אותו למקום הכי גבוה. מביא אותו ל"אשרי אדם מפחד תמיד" ראשי תבות אמת [כידוע יש ה בחינות של אמת בראשי תבות: יש "אבן מקיר תזעק" במלכות שבבחינת דומם, יש "אמת מארץ תצמח" במידות שבבחינת צומח, "אזן מלים תבחן" בבינה, "אדם – העולה מה, בטול – מפחד תמיד" בחכמה ו"אל מי תדמיוני" בכתר שלפני הצטמצמות האור לאדם. הכל יחד עולה צלם פעמים הוי', כמנין שמות הכוחות הפנימיים מאמונה ועד שפלות]. זה הפחד שבבור בכללות. אמרנו, שככל שהתקון יותר גבוה כך הוא יותר קצר ויותר חזק. לאור זה, נפרק את יב השעות הללו. יב שעות הם עונה אחת, כנראה עונת לילה. "מפחד בלילות". מהם החלוקות הבאות אחרי שעות? דקה, חלק ורגע. בדקה יש חי חלקים, אורכה של נשימה. זה יוצא 3 שניות ושליש. רגע זה "הרף עין", 1/76 מחלק לדברי הרמב"ם. זה בערך הזמן שצריך להשאיר את עדשת מצלמה כדי לצלם, רבע שניה. לפי זה, הבירור הכי גבוה ארך ליוסף יב רגעים, כחצי שניה. התקון השני ארך יב חלקים, 40 שניות. התקון השלישי ארך יב דקות. שאר יב השעות הם התקון האחרון של הבור. אלו תקוני הכתר של יוסף, המכשירים אותו להיות הממוצע המחבר.

לפי זה, חצי השניה הראשונה של יוסף בבור היתה תקון האמונה שלו. במילים פשוטות: חצי שניה לוקח לו להאמין שזה מן השמים. כמו בהלם של תאונה. אצל הצדיק זה הרגע בו הוא נזכר ומאמין שזה מה'. אחר כך צריך עוד 40 שניות כדי להפוך את המרירות לתענוג, להיות בבחינת "הפחד יצחק". אתה מאמין בה' אז אתה מתחיל גם להתענג שם קצת. אחר כך עוד 12 דקות לתקן את הרצון שלך, לגלות שה' ירצה שנצא מכאן. בתענוג עוד לא חושבים איך לצאת כי טוב לך איפה שאתה נמצא, אבל רצון זה מלשון מרוצה – "ויריצוהו מן הבור" – לצאת משם. אלו שלושת התקונים של הכתר. השלב הראשון נקרא "הבור ריק". זה הצמצום והחלל עצמו, תקון האמונה והרגשת הריקנות, הרגשת החלל והמות עצמו – "וצדיק באמונתו יחיה". אחר כך התקון הבא הוא "אין בו מים", אין מלשון אָיִן והמים הם "מצמיחים כל מיני תענוג". מתחילים להרגיש את התענוג שיש באין. תענוג של מת. עד אז זה רק להיות מת, בלי להתענג רק לקבל כי זה מן ה'. אחר כך לוקח עוד 12 דקות לשים לב שהנחשים עוד לא נשכו אותו... זה סימן שיש כאן איזה השגחה פרטית, שה' עושה פה משהו, שצריך להיות פה איזה שהוא נס. אז נולד אצלו רצון לחיות גם בחוץ. בתענוג רוצה לחיות גם בתוך הבור. אבל לעקרבים לוקח יותר זמן להתקרב אליך. הפחד הזה יכול להימשך גם 12 שעות...

בצורה כזו, ניתן להקביל את שלושת השורשים לשלושת היסורים הבאים: הפחד מן העקרבים הוא פחד הבור השני, פחד הנחשים הוא ניסיונות בית פוטיפר והתענוג שבבחינת אין כנגד הדרך.

[נחזק את הרעיון של החלוקה ל-יב עם רמז: יוסף במספר סידורי עולה ד פעמים יב, כאשר הממוצע של כל אות בשמו של יוסף עולה יב. האות י בשמו היא ודאי כנגד אות י שבשם, כנגד בירור הבור הראשון. האות ו של שמו היא כנגד הבירור של הדרך, של אות ה עילאה שבשם, כמבואר הרבה פעמים. הבינה נקראת רחובות הנהר, התפשטות של דרך. האות פ שבשמו הוא כנגד בית פוטיפר והאות ס כנגד בית הסוהר. האותיות ספ שבשמו מתהפכות (ספ הוא מלשון אסף. בחסידות, תמיד אפס הוא אין תפיסה ואילו אסף זה אין סוף. האפס זה מצידנו והאסף, האין סוף, זה מצד ה'. מצידנו "לית מחשבה תפיסה בך כלל". זה נקרא שהאפס עומד על הסף. אפס ההוא כינוי לחלק התחתון של הרגלים שלנו, הם העקבתא דמשיחא שלנו, כמו "מי אפסים", ותקונו הוא לעמוד על הסף)].

ו. ירידת יהודה – תקון הדעת שלא מדעת

לאור כל ההקדמות הללו נוכל להגיע לנושא העיקרי שלנו, הסיפור של יהודה ותמר, העומד באמצע מסכת הברורים של יוסף. כאמור, זה סיפור שעומד במקום הדעת אבל הוא סיפור של 'לא מדעת'. לפני הסיפור של יהודה וכן מיד לאחריו מוזכר ש"יוסף הורד מצרימה". מה ההבדל בין שני המקומות? לפני סיפור ירידת יהודה זה מצד המוכרים, הישמעאלים, ואחריו זה מצד הקונים, המצרים. אין לך סיפור של פגם הדעת ותקונו בתורה יותר מן הסיפור הזה. ראשית, המילה דעת כתובה שלושה פעמים בסיפור: הפעם הראשונה היא "וידע אונן כי לא לו יהיה הזרע והיה אם בא על אשת אחיו ושחת זרעו ארצה לבלתי נתון זרע לאחיו". הפעם השניה היא "ויט אליה אל הדרך ויאמר אליה אבואה אלין כי לא ידע כי כלתו היא". הפעם השלישית היא "ולא יסף עוד לדעתה", שיש בזה שני פירושים בחז"ל, אם לא הוסיף או שלא פסק. שלושת הפעמים הללו הם ודאי כנגד חש מל מל.

· נפילת הדעת בפגם הברית

הפועל הראשון שכתוב בסיפורו של יהודה הוא "וירד", שאחיו הורידוהו מגדולתו בגלל מכירת יוסף, שהיה לו להשיב אותו. כך הביא רש"י מחז"ל. לפועל הזה יש עוד משמעות בלשון הקדש והיא מלשון "רדו בדגת הים", למלוך. השער הוא רד, והוא משותף לירידת יהודה ולירידת יוסף למצרים – "ויוסף הורד מצרימה". בעוד יוסף מוּרד בעל כורחו, יהודה יורד מאחיו ועושה שותפות עם גוי, "ויט עד איש עדולמי ושמו חירה". פתח חברת בניה עם ערבי... כתוב שהפגם של דע הוא שהאות ד הופכת לאות ר ונעשית רע. זה עיקר פגם הברית, כמובא בכתבי האריז"ל. האות ד מאבדת את נקודת הבטול שלה, את נקודת ה-י שמצד ימין של האות. האות ר היא מלשון רש והאות ד היא מלשון דל. שניהם עניים, אלא שלדל יש נקודת בטול למשפיע שלו ואילו לרש אין – "ולרש אין כל", אין את הצדיק הנקרא כל. לענייננו, הירידה של יהודה היא שמהאות ד נעשה ר. בפירוש הטוב של רדו, מלשון רדיה ומלכות, האות ר היא מלשון ראש.

אותה תופעה חוזרת אחר כך אצל בנו, אצל אונן – "וידע אונן כי לא לו יהיה הזרע.... וירע בעיני ה' וימת גם אותו". האות ד של 'וידע' הופכת לאות ר של 'וירע'. לפי זה, אם היה קורא יהודה לבנו הראשון עד, במקום ער, לא היה חוטא. בכלל, יש פה בפרשה הרבה פעמים את הצרוף עד – "ויט עד איש עדולמי...", ועוד הרבה [השידוך היה אמור להיות שער הוא אדם הראשון, תמר היא חוה ויהודה השדכן הוא בבחינת הקב"ה, ששאר אותיותיו הם שם הוי'. יחד הם ראשי תבות דעת. מה קרה בסוף? ער מת והיא התחתנה עם יהודה, ה' בעצמו, ומה שנולד זה המשיח].

אז הדעת הראשונה של הפרשה היא בחינת חש של הדעת, פגם הדעת. פגם הברית נקרא בכל מקום רע – "רק רע כל היום", אותיות ער. התקון היה צריך להיות שמוסיפים ליהודה את האות ע מעל האות ד שלו, וביחד יוצא עד הוי' – "עד הוי' בכם". כאמור, המלכות צריכה להיעשות נקודה תחת היסוד. משיח בן דוד יבוא לכאן, לשכם, להתפלל. משיח בן דוד צריך להצטמצם ולהיעשות נקודה תחת יוסף שיתפלל עליו. אחר כך הוא בעצמו מתפלל על יוסף. שוב, בהתחלה הוא מתפלל באמצעות הצדיק, "מי שיש לו חולה בתוך ביתו ילך אצל תלמיד חכם", ובסוף הוא מתפלל על הצדיק שלא ימות. לכן המלכות צריכה להתחדש בשכם, כאן, אצל יוסף הצדיק. "עד מקום שכם" – ה-עד מתגלה בשכם.

· חטא ער – פגם הברית במחשבה

נתבונן בידיעה הראשונה – "וידע אונן". הפעם הראשונה שהמילה דעת מופיעה היא המילה השמונים, יסוד, כלל. אונן זה מלשון אוננות – הוצאת זרע לבטלה. למה זה נקרא על שמו, ולא עוררות על שם ער אחיו הבכור? את החטא של ער לומדים מאחיו, כי אצלו לא כתוב החטא במפורש. לאונן היתה סיבה, שידע שלא יהיה לו הזרע, אבל למה ער עשה את זה? ער לא רצה שההיריון יכחיש את יפיה של תמר. איך מסבירים את זה בחסידות איז'ביץ? שאצל ער זה היה חטא במחשבה ולאו דוקא חטא במעשה. יתכן שהוא קיים עמה יחסי אישות תקינים ולא השחית את זרעו ארצה, אבל במחשבה הוא השחית ארצה. זה כמו אחד שמתיחד עם אשתו ולא רוצה שהיא תיכנס מזה להריון. למה? הוא לא רוצה להכחיש את יפיה. יש מחלוקת בחז"ל אם "אין אשה אלא ליפי" או "אין אשה אלא לבנים", כאשר עיקר העבודה שבמחשבה היא שה"אין אשה אלא לבנים" יתגבר על "אין אשה אלא ליפי". אם אדם מתחתן עם אשה יפה זה כדי להקריב את היפי בשביל הבנים. אם היא אינה יפה אין לו את העבודה הזו עד כדי כך.

המצוה הזו, של הולדת הבנים, שייכת על פי קבלה למצות שילוח הקן, עליה נאמר "שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך". לענייננו, 'שלח תשלח' את יפי האשה, את ה"אין אשה אלא ליפי". כשבחור נושא אשה יפה זו סיבה בשבילו, כדברי חז"ל שזו הסיבה לקיום וישוב העולם. זה כמו מה שלמדנו ב"פרק בעבודת ה'", שאדם כל הזמן צריך לייחס את המצוות שעושה לסיבות שגרמו לו לעשותן, ובזה הוא מסלק את הגאוה. הוא מבין שבסופו של דבר יש סיבה שגרמה לכך. לא אני הצדיק. זה מיסוד דרך השפלות בעבודת ה'. כך זה בכל מצווה שיהודי עושה, ועוד יותר במצוה הכי כללית בתורה – מצות "פרו ורבו". אז הדוגמה הכי יסודית לתלית מעשה המצוה בסיבה גשמית במצוה הזו זה לדעת שאת המצוה הזו עשית רק בגלל התאוות שלך, היצרים שלך וכו' המתלבשים באשה היפה שלך. זה שאתה בתוך המצוה הזו – בסופו של דבר – בוחר לקיים אותה זה כבר מצד הנפש האלקית שלך, בעוד שכל הסיבות הקודמות לכך באות מן הנפש הבהמית. התקון שלה הוא מיניה וביה, שהיא עצמה מבטלת את עצמה, דוקא מכח הזיכרון שהיא הסיבה לכך. איך זה קשור למצות שלוח הקן? לשלח את הקן זה לשלח את האם, את הסיבה. לשלח את ה"אין אשה אלא ליפי" ולקחת את ה"אין אשה אלא לבנים" [אפשר להפליג גם הלאה. האם היא אמא עילאה, סיבת כל הסיבות, בחינת סובב כל עלמין. היפי בשורש הכי גבוה שלו הוא יפי של אין סוף, רק שהבנים זה להכניס 'בלי גבול' ל'גבול', להרבות את הדמות. זה על דרך ההבדל בין חסיד לרבי. חסיד זה בבחינת 'אשה יפה' ורבי זה כבר להרבות את הדמות]. העבודה הזו היא על דרך ריקבון הגרעין, שנרקב כולו ומתוכו צומח צמח חדש, "צמח שמו". השילוח של הסיבה הוא כמו זריעת הגרעין באדמה, שאתה מפקיר אותו בהרגשה שלך. הוא הולך לאיבוד, וזה גופא מגלה את העצם של הגרעין שמתוכו יצמח הצמח. כך גם בהולדה, מתוך הריקבון של סיבת יפי האשה אתה מרבה את הדמות. זה היה הפגם של ער.

· ידיעת יהודה – גלוי הצניעות שברדל"א

לכאורה יש פה קושיה, שהרי יהודה הוא בחינת מלכות, אשה, ו"נשים דעתה קלה" בעוד שהדעת צריכה להיות שייכת ליוסף? איך זה שכאן גלגולי יוסף מכוונים כנגד ארבע אותיות שם הוי' ואילו סיפורו של יהודה עם תמר היא הדעת שמחברת אותו? אלא שיהודה פה הוא בחינת אדם – אדם דוד משיח – שעליו נאמר "והאדם ידע את חוה אשתו". איך? לא כל כך בגלל הדעת אלא בגלל המשכת השם הקדוש אלד. ער עם תמר, הזיווג שיהודה עשה, עולה אלד פעמים הוי'. הוא רצה להוליד את עצמו, את שם הוי'. המשיח נקרא "הוי' צדקנו", כמו שירושלים תקרא לעתיד על שם ה' – "מיום ה' שמה, אל תקרי שמה אלא השם". גם שם בן נח נקרא ה' – "ותלך לדרש את ה'", וכך מפרש רבנו בחיי על משה – "והיה כל מבקש ה' ילך אל אהל מועד", שמשה נקרא בעצמו ה'. אז הזיווג המקורי שעשה יהודה היה אמור להוליד מתוך יהודה את הוי', כידוע שהנכד דומה לסבא שלו. בסוף, מה שהיה הוא זיווג של יהודה עם תמר שלא מדעת. [אלד הוא 'עד דלא ידע', בחינת רדל"א, כידוע בדרושים שלנו בפורים].

כאן מגיעה הפעם השניה שבה מופיעה המילה דעת בפרשה: "כי לא ידע כי כלתו היא ותאמר מה תתן לי... ויחשבה לזונה כי כסתה פניה". בנוסף לדעת שיש כאן, יש כאן גם פעמיים את המילה הכרה, שהיא פנימיות הדעת בחסידות. בפעם הזו הביטוי הוא על דרך השלילה: "כי לא ידע". בהקדמת שכינה ביניהם הסברנו, שהאות ב רבתי של המילה בראשית היא האות ב של השם הקדוש ביט, שם של נשיאת הפכים. ההפכים הנשואים הם שני שורשי הנשמה של בני הזוג, בשורשם הראשון, מהם נולד הולד. יש פה רמז נפלא מה זה הזיווג של רדל"א, סוד הצניעות. למה יהודה לא הכיר אותה? כי היתה צנועה בבית חמיה וכסתה שם את פניה. כך מביא רש"י. כאשר הוא מזדווג עמה הוא לא יודע ולא יכול לנחש מי זו. זה ההבדל בינו ובין יוסף: יוסף מנחש עם מי – "כי נחש ינחש", אבל יהודה ודוד לא יכולים לנחש. הצניעות כל כך גדולה שאי אפשר לנחש. זה בא ממקום שהשניים הם אחד לגמרי, מרדל"א. אם השורש של שניהם הוא ברישא דלא ידע ולא אתיידע – יהודה ותמר עולה הוי' בריבוע כללי – אז צריך לומר שמה שהוא לא יודע מה שיש בו זה מה שהוא לא מכיר אותה, "כי לא ידע", ומה שהוא לא נודע – לא אתיידע – זה שהיא לא נודעת לו. לאחר כל המעשה היא נעלמת מן האופק. הדעת כאן היא דעת של רדל"א.

אחר כך כתוב את הפעם השלישית – "ולא הוסיף לדעתה" – שעליו, כאמור, נחלקו בחז"ל אם לא הוסיף או לא פסק. לענייננו, צריך לפרש שהזיווג הראשון היה בבחינת "לא ידע", ומה שלא פסק עוד לדעתה הוא בדעת הזו, של "לא ידע". כלומר, בדעת הרגילה של זיווג הוא פסק ואילו בשורש המשותף שברדל"א – שם הוא לא פסק. רצה לשמור על אותה מדרגה של זיווג בשורש.

ז. יהודה – הכח המעצב את יוסף

זה נקרא ליחדא שם יה ב-וה, שהדעת של יהודה היא זו המחברת את יסורי יוסף, וזו צריכה להיות דעת כזו של "לא ידע". זה בדיוק הסוד של יהודה, שהוא ממוצע המחבר שבבחינת אין, שהדעת המחברת היא דעת של רדל"א, שלא נודעת. לא יודעים שהוא שם. ליוסף יש ארבעה צירופים של יסורים ובאמצע יש את הדעת של יהודה. לאיפה נעלם אחר כך יהודה? רואים את האישיות שלו ממה שיוצא בסוף? לא. לא רואים בכלל. לכן יש מי שאומר שלא קוראים את הפרשה הזו בציבור, לא מתרגמים [יוסף דוקא אוהב לשמוע תרגום. מסופר על ר' שלמה מקרלין, שאמרו עליו שהיה משיח בן יוסף שנהרג באמצע קידוש על היין (בחינת יוסף, כאמור), שהיה מעדיף לדבר דוקא פולנית ולא באידיש. אחרי שהמלאך גבריאל לימד אותו שבעים לשון כבר אוהב ורוצה לדבר בהם]. יהודה הוא בעצם המעצב את דמותו של יוסף בניסיון שלו, שאף על פי שלא עמד בו מזה יוצא משיח. "צדקה ממני" – בחינת צדקה. אין כאן זכות רק צדקה, הבאה מרדל"א. זה מאפיין את משיח בן דוד, שמעצב את יוסף ומחבר בין הנסתר והגלוי שלו, בין המחשבה שלו ובין ההנהגה שלו, והוא עצמו לא מורגש. הוא הקטליסט. ליוסף יש הרבה שעשועים עצמיים, לעשות הרבה גימטריאות, "ילד שעשועים", אבל הוא גם משביר לכל עם הארץ. מסלסל בשערו מחד ומאידך יש לו תפקיד חשוב. כל הפנקסים אצלו. את ההנהגה שלו, להנהיג עניינים, הוא מתחיל אצל פוטיפר וממשיך בבית הסוהר. בדרך לא כתוב שנעשה מנהיג, על הגמלים, ובבור ודאי שלא. רק השתעשע עם הגמלים והנחשים... [קשור עם מה שדברנו אצלנו בבית על המנהיג החסידי, שכל זמן שהוא לא מתמנה הוא בעיקר מפיץ שעשועים, מפיץ שעשועים לגמלים ונחשים משועשעים... מי פועל אצלו את המעבר להנהגה? דוד, שכל כולו הוא כלפי הזולת. הוא עצמו "לית ליה מגרמיה כלום". אין את זה אצל יוסף, ודוד הוא הגורם לו לעבור ולהנהיג את העניינים בגשמיות, בפועל ממש].

לחיים לחיים!

ניגנו ניגון שלפני יחידות לר' שלמה מצ'צ'ניק

השלמות

לסיום, ניתן עוד סוכריה. בפסוק המתאר את תגובת האחים ליוסף על חלומותיו כתוב "ויאמרו לו אחיו המלוך תמלוך עלינו אם משל תמשל בנו". יש כאן תופעה מעניינת, שמילת השאלה – האם – מתחלקת כאן לשנים: ל-ה ול-אם. בדרך כלל, האות ה הולכת תמיד עם צד החיוב והמילה אם הולכת עם צד השלילה, כמו "הטובה היא אם רעה". זה על דרך נסתרות ונגלות. אצלנו תמיד, האות י היא י שעל שם המחשבה, ה הראשונה היא ה השאלה, ו היא ו החיבור או ו ההיפוך, ה אחרונה היא ה הידיעה – עלמא דאתגלייא. בהקשר שלנו, שני המרכיבים – האות ה והמילה אם – הם בבינה, רק שהמילה אם היא הבינה שבבינה והאות ה היא המלכות שבבינה. איך רואים את זה בפסוק? מה ההבדל בין מלוכה וממשלה? מלוכה היא מרצון העבד וממשלה היא בעל כורחו. חיוב זה מה שמובן לי ושלילה זה מה שלא, על דרך מצוות עשה ב-וה ומצוות לא תעשה ב-יה. אם לא מובן לי למה אתה צריך להיות המלך שלי אז מה שנשאר זה רק ממשלה, זה דינים. הוא מושל בי מכח הדינים שמתערין מחיצוניות הבינה. ממשלה זה מלשון משל, והכח לתת משל בא מאמא. אמא היא שמלה, הכח להלביש בלבושי ההשגה. עולם הבריאה נקרא משל ביחס לדיבור של עולם האצילות, ו"אמא עילאה מקננא בכורסיא".

השלמה שניה. למה נמכר יוסף במצרים דוקא לשר הטבחים? רש"י אומר שהיה שוחט בהמות המלך. יוסף הוא חסיד, אז אם מוכרים אותך לשוחט בהמות המלך? מה זה אומר לך בהשגחה פרטית, על דרך הבעש"ט, בעבודת ה'? צריך לחשוב שהענין עכשיו הוא לשחוט את הנפש הבהמית שלך. כך אכן היה בניסיון עם אשת פוטיפר. להתענג בבור זה עדין שעשועים עצמיים של הנפש האלוקית, אבל לנצח את היצר מול אשת פוטיפר זה כבר לשחוט את הנפש הבהמית ממש עבור מלך מלכי המלכים הקב"ה. לתת אותה אליו.

לחיים לחיים!

ניגנו ניגון פורים