ו. ירידת יהודה – תקון הדעת שלא מדעת

לאור כל ההקדמות הללו נוכל להגיע לנושא העיקרי שלנו, הסיפור של יהודה ותמר, העומד באמצע מסכת הברורים של יוסף. כאמור, זה סיפור שעומד במקום הדעת אבל הוא סיפור של 'לא מדעת'. לפני הסיפור של יהודה וכן מיד לאחריו מוזכר ש"יוסף הורד מצרימה". מה ההבדל בין שני המקומות? לפני סיפור ירידת יהודה זה מצד המוכרים, הישמעאלים, ואחריו זה מצד הקונים, המצרים. אין לך סיפור של פגם הדעת ותקונו בתורה יותר מן הסיפור הזה. ראשית, המילה דעת כתובה שלושה פעמים בסיפור: הפעם הראשונה היא "וידע אונן כי לא לו יהיה הזרע והיה אם בא על אשת אחיו ושחת זרעו ארצה לבלתי נתון זרע לאחיו". הפעם השניה היא "ויט אליה אל הדרך ויאמר אליה אבואה אלין כי לא ידע כי כלתו היא". הפעם השלישית היא "ולא יסף עוד לדעתה", שיש בזה שני פירושים בחז"ל, אם לא הוסיף או שלא פסק. שלושת הפעמים הללו הם ודאי כנגד חש מל מל.

· נפילת הדעת בפגם הברית

הפועל הראשון שכתוב בסיפורו של יהודה הוא "וירד", שאחיו הורידוהו מגדולתו בגלל מכירת יוסף, שהיה לו להשיב אותו. כך הביא רש"י מחז"ל. לפועל הזה יש עוד משמעות בלשון הקדש והיא מלשון "רדו בדגת הים", למלוך. השער הוא רד, והוא משותף לירידת יהודה ולירידת יוסף למצרים – "ויוסף הורד מצרימה". בעוד יוסף מוּרד בעל כורחו, יהודה יורד מאחיו ועושה שותפות עם גוי, "ויט עד איש עדולמי ושמו חירה". פתח חברת בניה עם ערבי... כתוב שהפגם של דע הוא שהאות ד הופכת לאות ר ונעשית רע. זה עיקר פגם הברית, כמובא בכתבי האריז"ל. האות ד מאבדת את נקודת הבטול שלה, את נקודת ה-י שמצד ימין של האות. האות ר היא מלשון רש והאות ד היא מלשון דל. שניהם עניים, אלא שלדל יש נקודת בטול למשפיע שלו ואילו לרש אין – "ולרש אין כל", אין את הצדיק הנקרא כל. לענייננו, הירידה של יהודה היא שמהאות ד נעשה ר. בפירוש הטוב של רדו, מלשון רדיה ומלכות, האות ר היא מלשון ראש.

אותה תופעה חוזרת אחר כך אצל בנו, אצל אונן – "וידע אונן כי לא לו יהיה הזרע.... וירע בעיני ה' וימת גם אותו". האות ד של 'וידע' הופכת לאות ר של 'וירע'. לפי זה, אם היה קורא יהודה לבנו הראשון עד, במקום ער, לא היה חוטא. בכלל, יש פה בפרשה הרבה פעמים את הצרוף עד – "ויט עד איש עדולמי...", ועוד הרבה [השידוך היה אמור להיות שער הוא אדם הראשון, תמר היא חוה ויהודה השדכן הוא בבחינת הקב"ה, ששאר אותיותיו הם שם הוי'. יחד הם ראשי תבות דעת. מה קרה בסוף? ער מת והיא התחתנה עם יהודה, ה' בעצמו, ומה שנולד זה המשיח].

אז הדעת הראשונה של הפרשה היא בחינת חש של הדעת, פגם הדעת. פגם הברית נקרא בכל מקום רע – "רק רע כל היום", אותיות ער. התקון היה צריך להיות שמוסיפים ליהודה את האות ע מעל האות ד שלו, וביחד יוצא עד הוי' – "עד הוי' בכם". כאמור, המלכות צריכה להיעשות נקודה תחת היסוד. משיח בן דוד יבוא לכאן, לשכם, להתפלל. משיח בן דוד צריך להצטמצם ולהיעשות נקודה תחת יוסף שיתפלל עליו. אחר כך הוא בעצמו מתפלל על יוסף. שוב, בהתחלה הוא מתפלל באמצעות הצדיק, "מי שיש לו חולה בתוך ביתו ילך אצל תלמיד חכם", ובסוף הוא מתפלל על הצדיק שלא ימות. לכן המלכות צריכה להתחדש בשכם, כאן, אצל יוסף הצדיק. "עד מקום שכם" – ה-עד מתגלה בשכם.

· חטא ער – פגם הברית במחשבה

נתבונן בידיעה הראשונה – "וידע אונן". הפעם הראשונה שהמילה דעת מופיעה היא המילה השמונים, יסוד, כלל. אונן זה מלשון אוננות – הוצאת זרע לבטלה. למה זה נקרא על שמו, ולא עוררות על שם ער אחיו הבכור? את החטא של ער לומדים מאחיו, כי אצלו לא כתוב החטא במפורש. לאונן היתה סיבה, שידע שלא יהיה לו הזרע, אבל למה ער עשה את זה? ער לא רצה שההיריון יכחיש את יפיה של תמר. איך מסבירים את זה בחסידות איז'ביץ? שאצל ער זה היה חטא במחשבה ולאו דוקא חטא במעשה. יתכן שהוא קיים עמה יחסי אישות תקינים ולא השחית את זרעו ארצה, אבל במחשבה הוא השחית ארצה. זה כמו אחד שמתיחד עם אשתו ולא רוצה שהיא תיכנס מזה להריון. למה? הוא לא רוצה להכחיש את יפיה. יש מחלוקת בחז"ל אם "אין אשה אלא ליפי" או "אין אשה אלא לבנים", כאשר עיקר העבודה שבמחשבה היא שה"אין אשה אלא לבנים" יתגבר על "אין אשה אלא ליפי". אם אדם מתחתן עם אשה יפה זה כדי להקריב את היפי בשביל הבנים. אם היא אינה יפה אין לו את העבודה הזו עד כדי כך.

המצוה הזו, של הולדת הבנים, שייכת על פי קבלה למצות שילוח הקן, עליה נאמר "שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך". לענייננו, 'שלח תשלח' את יפי האשה, את ה"אין אשה אלא ליפי". כשבחור נושא אשה יפה זו סיבה בשבילו, כדברי חז"ל שזו הסיבה לקיום וישוב העולם. זה כמו מה שלמדנו ב"פרק בעבודת ה'", שאדם כל הזמן צריך לייחס את המצוות שעושה לסיבות שגרמו לו לעשותן, ובזה הוא מסלק את הגאוה. הוא מבין שבסופו של דבר יש סיבה שגרמה לכך. לא אני הצדיק. זה מיסוד דרך השפלות בעבודת ה'. כך זה בכל מצווה שיהודי עושה, ועוד יותר במצוה הכי כללית בתורה – מצות "פרו ורבו". אז הדוגמה הכי יסודית לתלית מעשה המצוה בסיבה גשמית במצוה הזו זה לדעת שאת המצוה הזו עשית רק בגלל התאוות שלך, היצרים שלך וכו' המתלבשים באשה היפה שלך. זה שאתה בתוך המצוה הזו – בסופו של דבר – בוחר לקיים אותה זה כבר מצד הנפש האלקית שלך, בעוד שכל הסיבות הקודמות לכך באות מן הנפש הבהמית. התקון שלה הוא מיניה וביה, שהיא עצמה מבטלת את עצמה, דוקא מכח הזיכרון שהיא הסיבה לכך. איך זה קשור למצות שלוח הקן? לשלח את הקן זה לשלח את האם, את הסיבה. לשלח את ה"אין אשה אלא ליפי" ולקחת את ה"אין אשה אלא לבנים" [אפשר להפליג גם הלאה. האם היא אמא עילאה, סיבת כל הסיבות, בחינת סובב כל עלמין. היפי בשורש הכי גבוה שלו הוא יפי של אין סוף, רק שהבנים זה להכניס 'בלי גבול' ל'גבול', להרבות את הדמות. זה על דרך ההבדל בין חסיד לרבי. חסיד זה בבחינת 'אשה יפה' ורבי זה כבר להרבות את הדמות]. העבודה הזו היא על דרך ריקבון הגרעין, שנרקב כולו ומתוכו צומח צמח חדש, "צמח שמו". השילוח של הסיבה הוא כמו זריעת הגרעין באדמה, שאתה מפקיר אותו בהרגשה שלך. הוא הולך לאיבוד, וזה גופא מגלה את העצם של הגרעין שמתוכו יצמח הצמח. כך גם בהולדה, מתוך הריקבון של סיבת יפי האשה אתה מרבה את הדמות. זה היה הפגם של ער.

· ידיעת יהודה – גלוי הצניעות שברדל"א

לכאורה יש פה קושיה, שהרי יהודה הוא בחינת מלכות, אשה, ו"נשים דעתה קלה" בעוד שהדעת צריכה להיות שייכת ליוסף? איך זה שכאן גלגולי יוסף מכוונים כנגד ארבע אותיות שם הוי' ואילו סיפורו של יהודה עם תמר היא הדעת שמחברת אותו? אלא שיהודה פה הוא בחינת אדם – אדם דוד משיח – שעליו נאמר "והאדם ידע את חוה אשתו". איך? לא כל כך בגלל הדעת אלא בגלל המשכת השם הקדוש אלד. ער עם תמר, הזיווג שיהודה עשה, עולה אלד פעמים הוי'. הוא רצה להוליד את עצמו, את שם הוי'. המשיח נקרא "הוי' צדקנו", כמו שירושלים תקרא לעתיד על שם ה' – "מיום ה' שמה, אל תקרי שמה אלא השם". גם שם בן נח נקרא ה' – "ותלך לדרש את ה'", וכך מפרש רבנו בחיי על משה – "והיה כל מבקש ה' ילך אל אהל מועד", שמשה נקרא בעצמו ה'. אז הזיווג המקורי שעשה יהודה היה אמור להוליד מתוך יהודה את הוי', כידוע שהנכד דומה לסבא שלו. בסוף, מה שהיה הוא זיווג של יהודה עם תמר שלא מדעת. [אלד הוא 'עד דלא ידע', בחינת רדל"א, כידוע בדרושים שלנו בפורים].

כאן מגיעה הפעם השניה שבה מופיעה המילה דעת בפרשה: "כי לא ידע כי כלתו היא ותאמר מה תתן לי... ויחשבה לזונה כי כסתה פניה". בנוסף לדעת שיש כאן, יש כאן גם פעמיים את המילה הכרה, שהיא פנימיות הדעת בחסידות. בפעם הזו הביטוי הוא על דרך השלילה: "כי לא ידע". בהקדמת שכינה ביניהם הסברנו, שהאות ב רבתי של המילה בראשית היא האות ב של השם הקדוש ביט, שם של נשיאת הפכים. ההפכים הנשואים הם שני שורשי הנשמה של בני הזוג, בשורשם הראשון, מהם נולד הולד. יש פה רמז נפלא מה זה הזיווג של רדל"א, סוד הצניעות. למה יהודה לא הכיר אותה? כי היתה צנועה בבית חמיה וכסתה שם את פניה. כך מביא רש"י. כאשר הוא מזדווג עמה הוא לא יודע ולא יכול לנחש מי זו. זה ההבדל בינו ובין יוסף: יוסף מנחש עם מי – "כי נחש ינחש", אבל יהודה ודוד לא יכולים לנחש. הצניעות כל כך גדולה שאי אפשר לנחש. זה בא ממקום שהשניים הם אחד לגמרי, מרדל"א. אם השורש של שניהם הוא ברישא דלא ידע ולא אתיידע – יהודה ותמר עולה הוי' בריבוע כללי – אז צריך לומר שמה שהוא לא יודע מה שיש בו זה מה שהוא לא מכיר אותה, "כי לא ידע", ומה שהוא לא נודע – לא אתיידע – זה שהיא לא נודעת לו. לאחר כל המעשה היא נעלמת מן האופק. הדעת כאן היא דעת של רדל"א.

אחר כך כתוב את הפעם השלישית – "ולא הוסיף לדעתה" – שעליו, כאמור, נחלקו בחז"ל אם לא הוסיף או לא פסק. לענייננו, צריך לפרש שהזיווג הראשון היה בבחינת "לא ידע", ומה שלא פסק עוד לדעתה הוא בדעת הזו, של "לא ידע". כלומר, בדעת הרגילה של זיווג הוא פסק ואילו בשורש המשותף שברדל"א – שם הוא לא פסק. רצה לשמור על אותה מדרגה של זיווג בשורש.