ג. יוסף ויהודה – ממוצע בדרך יש ובדרך אָיִן

דבר נוסף, שקשור עם ההבדל בין משיח בן יוסף למשיח בן דוד, ול-ע לשונות שלמד יוסף בלילה שלפני שיצא למלוך. משיח בן יוסף הוא צדיק של ממוצע המחבר שחייב להיות שם. הוא בבחינת יש אמיתי. משיח בן דוד מסתלק משם. כאילו הוא לא שם ושני הדברים מתחברים מעצמם. יוסף הוא מלך, אבל מלך שחייב להיות שם, ולכן הוא מאד מרגיש את האחים. למה השבטים אוהבים את יהודה ומקבלים את מלכותו? כי הוא שפל ברך, הוא לא מעליהם. הוא כאילו 'אחד מהחבר'ה'. ככל שהוא יוצא מן התמונה כך הוא יותר מחבר. לענייננו, כל הדמות של יוסף במצרים זה אחד שכולם צריכים להגיע אליו. גם השפע וגם האנשים. אם אתה רוצה לקבל משהו זה צריך לעבור דרכי. הוא כמו מסננת, שכל הברכות של המרחב העצמי יורדות, כמו במדרון, ומתנקזות לתוכו. הוא הברית המנקז את כל המרחב של אברי הגוף. המלכות צריכה להצטמצם ולהיות נקודה תחת היסוד כדי לקבל מן הצדיק אמת את השפע. זו השפעה של היש האמיתי. אצל דוד זה אחרת. הוא כאילו לא שם. הוא עושה אותך זקוק לקב"ה מבלי להרגיש אותו. המשיח האמיתי צריך לכלול את שני הבחינות בשני שלבים.

נסביר יותר את דרכו של משיח בן יוסף בדרך פעולתו. כל השבטים עושים בירור ראשון, אבל רק צדיק כיוסף יכול לעשות לו בירור שני. לדוגמה: הרבה אנשים רוצים לברר מדע, להבין את המשל המדויק שבזה ואיך הוא נמצא בתורה, ובפרט בפנימיות התורה. צריך לדעת, שמה שאתה וכולם מסוגלים לעשות זה כאין וכאפס. זה מוגבל מאד. בסך הכל אם תוכל להמציא לצדיק אמת קצת מידע, אינפורמציה – אשריך. אבל את הברור עצמו יש רק אחד בלבד בדור שיודע באמת לברר, שיודע לקחת את כל המידע הזה ולעשות אתו משהו, וחבל לך על הזמן שתבזבז על זה. אתה יכול לעזור לו מעט בבירור הראשון, בלהמציא לו את הנתונים. זו בחינה של משיח בן יוסף. אל יוסף צריכים להביא את כל הבר והוא יודע לחלק לכולם. שם היסוד הוא שם שדי, מלשון 'שודא דדייני'. הוא זורק [שָדִי בארמית] ומשליך לכל מי שצריך ואתה צריך להביא אליו. זה משהו קפדני, שאתה צריך ללמוד אותו טוב אחרי שהוא עשה כדי שתעשה אתה נכון.

אחר כך יש משהו אחר, משיח בן דוד. הוא יותר בבחינת אומן שמשרה השראה על כולם. הוא נעים זמירות ישראל ושר הכי יפה מכולם, אבל הוא פועל להיפך. יש אתו עשרה זקנים שמחברים אתו את ספר תהילים, הוא חילק את המשמרות לשורר. הוא משרה את הרוח. יתכן והוא נותן את הסגנון הכללי של המוזיקה, אבל מעכשיו כל אחד שר בעצמו. דוד הוא הכח להשרות את האמונה מלשון אמנות בכולם, אבל לפניו צריך לבוא משיח בן יוסף. אלו שתי הבחינות של המילה עד. ה-ע רבתי היא בעיקר בדרך של רצוא, מלמטה למעלה, ואילו ה-ד רבתי היא בעיקר בדרך של שוב.

כל השאלה אם זה שבאמצע הוא חי או שהוא פסל, האם הוא ממוצע המחבר או שהוא ממוצע המפסיק. בן דוד מתחיל מת – 'בר נפלא' – וקם לתחיה. החשש אצל יוסף הוא הפוך, שהוא כל הזמן חי ויש חשש שהוא ימות. אם דוד מתפלל חזק הוא לא ימות.

ד. ארבעת ירידות יוסף בגלות

נחזור ליוסף. יש פה סדר של ארבעה יסורים – כנגד ארבע אותיות שם הוי' – שנועדו לברר אותו ולהכשיר אותו להיות ממוצע המחבר ולא ממוצע המפסיק. הסימן של ארבעת השלבים הם: בור, דרך, בית פוטיפר, בור.

בור ודרך הם מדרגות של אתכסייא. הבור הראשון הוא בור ריק, "אבל נחשים ועקרבים יש בו". על פי דין תורה – תורת אמת – הוא מת שם, כי אפשר להעיד על פי הלכה שהוא מת כשמושלך לבור שיש בו נחשים ועקרבים. מה שעדין הוא חי זה על דרך המחלוקת בין הקב"ה לתורה ולחכמה. התורה אומרת "יביא קרבן ויתכפר לו" והחכמה אומרת "והנפש החוטאת היא תמות" ואילו הקב"ה אומר "יעשה תשובה". אז על פי תורה הוא מת, הוא הביא את עצמו כקרבן לכפרה. האחים באמת הקריבו גדי עזים – בחינת גיד – במקומו וכוונו בכל מה שעשו לגדי כאילו עשו זאת ליוסף. זה על דרך מה שכתוב על עקדת יצחק, שכל מה שעשה אברהם אבינו לאיל הוא התכוון בכך ליצחק. זה עצמו נחשב ליוסף כאילו הוקרב לקרבן והתכפר לו בזה. אלא שעל פי דרכו של ה', 'המורה לחטאים דרך' – דרך התשובה, הוא לא צריך למות. זו הנהגה ניסית שלמעלה מהנהגת תורה [מי שמכיר את השער 'מלחמת היצר' בספר סוד ה' ליראיו, זה על דרך המדרגה העליונה בתורה של האיז'ביצר בארבעת השלבים שיש במלחמת היצר – "יזכיר לו יום המיתה" – המדברת על מיתה בפועל, ולא רק למות בעתיד, על דרך נפילת אפים. השלב הזה באותיות שם הוי' מכוון כנגד החכמה, אות י שבשם, שהוא שלב הצמצום]. אחר כך הוא נמכר לישמעאלים, כנגד אות ה עילאה שבשם, וזה נעשה בסמוך לבור.

מה שרציתי לציין ולהוסיף היום זה את המבנה של ארבעת שלבי הבירור הללו, כפי שהם מסודרים בתורה. קודם באים שני השלבים הראשונים, הבור והדרך, המכוונים כנגד יה שבשם, ואחר כך יש הפסקה בתורה ועוברים מיוסף ליהודה – ממשיח בן יוסף למשיח בן דוד היוצא מיהודה בלידת פרץ, "יעלה הפורץ" – ולבסוף חוזרים לשני הבירורים האחרונים של יוסף, בבית פוטיפר ובבור השני. שני הבירורים הראשונים נעשים בארץ. יוצא שהסיפור של יהודה מכוון כנגד הדעת, המחברת את בירור יה של יוסף לבירור וה שלו, ובו נתמקד בהמשך הדברים.

הבירור בבית פוטיפר עצמו מכוון כנגד התפארת, אות ו שבשם, כאשר בחיצוניות הוא מתפאר ומסלסל בשערו בעוד שבפנימיות ודאי כואב לו על הגלות והשעבוד שלו בבית זר הרחק מאביו ומשפחתו. סיום הבירור של התקופה הזו הוא להיצרף בצירוף של ניסיון, ניסיון של פגם הברית ותקונו עם אשת פוטיפר. זה תקון היסוד שלו. בסוף הוא שוב מושלך לבור – גם בית הסוהר נקרא בור – ואם כך תחילתו בור וסופו בור, "נעוץ תחילתם בסופם". בור עולה יצחק, ויצחק הוא מידת היראה, אז יש כאן שתי בחינות של בירור ביראה.

אחד הסודות של ארבע אותיות שם הוי' הוא הסדר בעבודה: יראה-אהבה-אהבה-יראה. על פי פשט היראה של הבור הראשון היא יראת המות, מן הנחשים והעקרבים, ואילו היראה של בית הסוהר היא יראת המלכות. אתה לא מפחד כבר משר הטבחים. אתה מפחד מן המלך, כמו שרואים שאכן עשה פרעה לשר האופים. בית הסוהר הוא של המלך, ורק היה נמצא בחסותו של שר הטבחים. לא ברור אם המקום הזה הוא מקום נחמד או 'זיפט' כי הוא נקרא בשלושה שמות: בור, בית הסוהר ומשמר [פעמיים נקרא המקום בור, פעם ראשונה כשיוסף מספר לשר המשקים אומר "כי שמו אותי בבור" שיזכור אותו, ובפעם השניה זה כשיוסף יוצא "ויריצוהו מן הבור". אולם כששר המשקים מספר לפרעה הוא אומר "שם אותי במשמר" ולא ברור איך מרגישים במקום כזה. כשהוא אומר בור אז ודאי שהוא רוצה לבטא מקום לא טוב, מקום שמזכיר לו את הבור הראשון]. אחר כך בדרך, על פי פשט, לא היה ליוסף רע. היה לו ריח של בשמים וכו'. בבית פוטיפר גם היה לו 'כיף'. אלו בירורים שבדרך אהבה.