מארבע רוחות בואי הרוח

הדרך לגילוי רוחו של משיח

רשימת שיעור מפי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א

רוח אייתי רוח ואמשיך רוח

ח"י אלול – המהר"ל מפראג, הבעל-שם-טוב, אדמו"ר הזקן

ידוע כי בח"י אלול אנו נזכרים ומתעצמים עם שלושה ארועים חשובים – יום הפטירה של המהר"ל מפראג, יום הולדתו של מורנו הבעל-שם-טוב ויום הולדתו של רבינו הזקן – רבי שניאור זלמן מלאדי. בקרב החסידים מקובל כי בין שלוש הדמויות ישנו קשר – המתמצה אצל אדמו"ר הזקן.

אדמו"ר הזקן היה מיוחס אל המהר"ל מפראג בן אחר בן. מן הבחינה הרוחנית החשיב את עצמו אדמו"ר הזקן נכדו של הבעל-שם-טוב (העדיף אף על פני נכדו הפיזי) – אשר היה רבו של המגיד ממעזריטש, רבו של אדמו"ר הזקן.

גם בתורתו של אדמו"ר הזקן יש רושם משני אישים אלו. בפתיחת ספר התניא קדישא – התורה שבכתב של החסידות – כתוב "מלוקט מפי ספרים ומפי סופרים". בין החסידים מקובל כי ב"ספרים" הכוונה היא, בין השאר, לספרי המהר"ל מפראג, וב"סופרים" הכוונה היא לרבותיו של אדמו"ר הזקן, אשר ביניהם מורנו הבעל-שם-טוב.

דממה וקול אשמע

פטירתו של המהר"ל מפראג היתה בח"י אלול ה'שס"ט. הולדתו של הבעל-שם-טוב היתה בח"י אלול ה'נח"ת (כידוע הסימן "עיר וקדיש מן שמיא נחת"[ב]). הולדתו של אדמו"ר הזקן היתה בח"י אלול ה'קהת.

סימן לתאריכים הללו אנו יכולים למצוא בפסוק "דממה וקול אשמע"[ג], אשר כפי שנדרוש לקמן גם מלמדנו על אודות משמעותם של תאריכים אלו, וממילא על העבודה שאנו צריכים לעשות ביום ח"י אלול. בין ח"י אלול ה'שס"ט לח"י אלול ה'נח"ת יש פט שנים – דממה. בין ח"י אלול ה'שס"ט לח"י אלול ה'קה"ת יש קלו שנים – "קול".

אנו מוצאים כי ה"דממה" היא רמז להולדת הבעל-שם-טוב וה"קול" הוא רמז להולדת אדמו"ר הזקן. הפסוק מלמדנו כי ה"דממה" וה"קול" נשמעים יחדיו, כלומר: הבעל-שם-טוב ואדמו"ר הזקן נחווים ונתפסים כהמשך וחיבור אחד, למרות השוני שביניהם. מהי משמעות הדברים?

הבעל-שם-טוב – סוד ה"דממה"; אדמו"ר הזקן – סוד ה"קול"

מן הפסוק אנו לומדים כי סודו של הבעל-שם-טוב הוא סוד ה"דממה". הבעל-שם-טוב הוא המסוגל להביא ה"דממה" אל העולם, הבעל-שם-טוב מפנים וממחיש אצל כל יהודי תחושה של התפעמות מן ה' וגילוי כי "לך דומיה תהילה"[ד]. בכך חושף הבעל-שם-טוב את נקודת האלקות ה"שותקת" בתוך כל יהודי – הוא גרם לכתר הנעלם של נשמת היהודי להאיר ולהתגלות, בתחושה של שתיקה והעלם אל מול הרז הפלאי.

לאחר הבעל-שם-טוב בא אדמו"ר הזקן אשר בא להשמיע לאוזן את ה"דומיה" כ"קול" – תפקידו של אדמו"ר הזקן הוא להסביר ו"לסבר את האוזן" בטוב טעם ודעת. אדמו"ר הזקן הוא המגלה כיצד ניתן לקחת את את סוד ה"דומיה" בנפש – ההתפעמות והשתיקה אל מול האלקי הבלתי נתפס – ולהכניס את הבלתי נתפס בביטוי והשכלה טובים.

שני התהליכים הם תהליכים הנמשכים זה מזה – או מוטב לומר: תהליך אחד בעל שני שלבים – בסוד ה"חשמל". הגמרא מסבירה כי סוד החשמל הוא "עיתים חשות עיתים ממללות"[ה] – שתיקה ("חש", על דרך "עת לחשות"[ו]) ואזי דיבור ( – "עת לדבר", את המילה "מל" במשמעות של דיבור אנו מוצאים בתנ"ך, על דרך "מי ימלל גבורות ה' ישמיע כל תהלתו"[ז]) – "דממה וקול" הנשמעים יחדיו, בסוד ה"חש-מל".

בעולמות שלנו תהליכי השתיקה והדיבור אינם יכולים להופיע יחדיו ממש, ועל כן בפועל אין הם נשמעים יחדיו ממש. לעומת עולם האצילות בו ה"חשות" וה"ממללות" מתרחשות בו זמנית, בעולמות התחתונים – בריאה, יצירה ועשיה – ה"דממה וקול" מופיעים "עתים" "עתים", ולא כאחד. אמנם, מן השורש העליון שבאצילות מבינים אנו עד כמה הדברים אחדותיים, ואנו מקבלים יכולת 'לשמוע' גם בעולמנו כיצד שני התהליכים אחוזים זה בזה וראויים להשמע זה עם זה.

אם נקביל את התהליכים אותם מחוללים הבעל-שם-טוב ואדמו"ר הזקן לספירות העליונות ולכוחות הנפש, הרי שעבודת ה"דממה" שייכת לכח החכמה ("סייג לחכמה שתיקה"[ח]) ועבודת ה"קול" שייכת לכח הבינה (כידוע ששמיעה בבינה דווקא, ובפרט סוד ה"קול" – על דרך "לשמוע קול שופר [שהוא סוד הבינה, כידוע]"). ספירות החכמה והבינה הן "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין"[ט] – כחות המופיעים ו"נשמעים" תמיד יחדיו.

רוח אייתי רוח ואמשיך רוח

נמשיך להתבונן בפסוק הרומז לארועי ח"י אלול – "דממה וקול אשמע" – פסוק זה כולו עולה בגימטריא תרמב. אם נחלק מספר זה לשלוש נגלה כי הפסוק עולה בגימטריא ג פעמים רוח, כלומר: הממוצע של כל מילה בפסוק הוא "רוח". היכן מוצאים אנו שלוש "רוחות"? בזהר ישנו ביטוי בו מוצאים אנו שלוש "רוחות" – "רוח אייתי רוח ואמשיך רוח"[י].

ביטוי זה מדבר על היחס בן התעוררות התחתונים – "אתערותא דלתתא" – להתעוררות העליונים – "אתערותא דלעילא". ביטוי זה משתמש ב"רוח" כתיאור של התעוררות והמשכה ואומר כי התעוררות העולה מן התחתונים "מביאה רוח" ו"ממשיכה רוח". בחסידות מבואר כי אלו שתי התעוררויות הנמשכות מן העליונים[יא], כאשר קודם כל "באה" רוח ולאחר מכן "נמשכת" עוד רוח – רוח נעלית יותר מן הרוח ה"באה".

אם נתבונן בסודו של ח"י אלול נגלה כי הדברים מקבילים בדיוק לביטוי שהבאנו מן הזהר – ביטוי "שלושת הרוחות". בעת פטירתו של צדיק מן העולם מתרכזת בנקודה אחת כל עבודתו בימי חייו. כל מפעל חייו של הצדיק – "פעולת צדיק לחיים" – עולה למעלה, על רוחו של הצדיק נאמר "והרוח תשוב אל האלהים"[יב].

לפי הביטוי שהבאנו, הרי שהרוח העולה מביאה וממשיכה תחתיה שתי רוחות אחרות. כאשר הסתלק המהר"ל ורוחו עלתה מעלה, נמשכו לעולם תחתיה שתי רוחות – רוחו של הבעל-שם-טוב ורוחו של אדמו"ר הזקן.