[א] שיעור שניתן בח"י אלול ה'תשנ"ח, בישיבה לצעירים מקור-חיים, כפר עציון. נרשם על ידי איתיאל גלעדי – לא מוגה.

[ב] דניאל ד, י.

[ג] איוב ד, טו.

[ד] תהלים סה, ב.

[ה] חגיגה יג, א.

[ו] קהלת ג, ז.

[ז] תהלים קו, ב.

[ח] אבות ג, יג.

[ט] ראה זהר ח"ג ד, א.

[י] ראה זהר ח"ב קסד, ב.

[יא] יש לציין כי לא תמיד בקבלה הסדר הוא יחס של שנים מלמעלה כנגד אחד מלמטה, ולעיתים מוסבר כי "אין טיפה יורדת מלמעלה שאין שתי טיפות עולות כנגדה מלמטה".

[יב] קהלת יב, ז.

[יג] שמו הפרטי העברי של המהר"ל היה יהודה, זהו השם היחיד בתורה אשר אותיות שם הוי' מופיעות בו במפורש, בנוסף לאות ד. האות ד מסמלת את המקום, את הדוכתא – השם יהודה כולו מגלה כי בעולם ובתורה ישנו ה'. רבי ישראל בעל-שם-טוב ממשיך את גילוי של המהר"ל – הראיה והכרה כי "יש הוי' במקום הזה".

[יד] המושג של הבנה ב"טוב טעם ודעת" נשלם כאשר מושגי הקבלה מובנים במושגי המח, מושגי החכמה, הבינה והדעת שחידש אדמו"ר הזקן. לקמן נסביר כי אדמו"ר הזקן מכוון ומקביל לתפילין-של-ראש, אשר נקראו בתורה "טטפת". במילה "טטפת" נרמז ה"טוב טעם ודעת [= פת]". הביטוי טעם ודעת לבדו עולה מהר"ל מפראג.

הגמרא דורשת את המילה "טטפת" כמרמזת לארבעת בתי התפילין-של-ראש, אשר על פי הקבלה מכוונים כנגד  חב"ד: חכמה, בינה ומח הדעת המתחלק לשנים – חסדים שבדעת וגבורות שבדעת. אם נקביל את ארבע הרוחות בהן אנו עוסקים לארבעת בתי התפילין, ואזי יתברר כי הרוח ה'צפונית' בתפילין מכוונת כנגד הבית של "גבורות שבדעת" – כח הדין והגבורה, כדלקמן.

[טו] בעצם, ניתן לחלק כאן בין הבעל-שם-טוב לאדמו"ר הזקן. הבעל-שם-טוב  מהווה התעוררות אלקית לגלות את הקשר של כל יהודי לרזי התורה מצד הלב, יש גילוי של שכל אלקי אשר אינו מתלבש עדיין בשכל האלקי, וממילא מתגלה רק כהארה וגילוי קשר בלב האדם – כדלקמן. אחרי הבעל-שם-טוב מגיע אדמו"ר הזקן אשר מגלה את השכל האלקי כשכל ממש, ועל כן הוא יכול גם להלביש את הדברים בשכל האנושי הטבעי. זוהי הרוח השניה, רוח אשר מאירה גם במח האדם – כדלקמן.

[טז] יחזקאל א, כ.

[יז] תהלים קח, ג.

[יח] ישעיהו ס, א.

[יט] שו"ע או"ח סעיף א (על פי ירושלמי פרק קמא דברכות).

[כ] מוסבר בחסידות כי כאשר אדם מתעלף צריכים ללחוש לו את שמו בלשון הקודש באזנו, ואזי הוא מתעורר. הבעל-שם-טוב אמר על עצמו כי הוא בבחינת הלחישה שבאה לעורר את עם ישראל, ועל כן הוא נקרא בשמו של העם – ישראל בעל-שם-טוב. הדברים מוסברים קצת יותר לקמן בגוף המאמר.

[כא] המשכת רוח של התעוררות מן העליונים לאחר צד של התעוררות מן התחתונים היא על דרך המבואר בחסידות על הפסוק "תתן אמת ליעקב":

…וכתיב "תתן אמת ליעקב", ושבחא דקודשא בריך הוא מסדר נביא כו', כמו שכתוב בזוהר הקדוש. פירוש: שהקב"ה הוא הנותן מידת אמת ליעקב. וצריך להבין, וכי אין אמת ביעקב ח"ו עד שהקב"ה יתן לו מלמעלה?

… והנה מודעת זאת דיש ב' מיני דחילו ורחימו – הראשונות הן הנולדות מהתבונה והדעת בגדולת ה' ובדברים המביאין לידי אהבת ה' ויראתו, והאחרונות הן הבאות אחר כך מלמעלה בבחינת מתנה, וכמו שכתוב במקום אחר על פסוק "עבודת מתנה אתן את כהונתכם" שהיא מדת אהבה, וכן הוא גם כן ביראה. והנה ודאי אין ערוך כלל בין הראשונות שהן תולדות השכל הנברא לגבי האחרונות שהן מהבורא יתברך שמו. ולכן הן הן הנקראות בשם אמת, כי חותמו של הקב"ה אמת, שהוא אמת האמיתי וכל האמת שבנבראים כלא חשיבי קמיה…

באגרת זו בתניא מוסבר כי למרות שאנו יודעים כי מדתו של יעקב היא מדת האמת, אף על פי כן הוא צריך לקבל את מדת האמת מן השמים משום שמדת האמת אליה יכול הנברא התחתון יכול להגיע מצד שכלו היא מוגבלת ואיננה אמיתית, יחסית לאמת המוחלטת – העליונה.

כך אנו אומרים כי ההתעוררות מן התחתונים איננה יכולה להיות אמיתית ויציבה – הגילוי של נשמת התורה מתוך השכל הנברא הוא אמת רק באופן יחסי. על מנת לאמת את ההתעוררות צריכה לבוא ההתעוררות גם מלמעלה, ולאמת את גילוי נשמת התורה באמת מוחלטת – כפי שהיא מצד העליונים. אכן, מתאים ביותר לומר כי רבי ישראל בעל-שם-טוב הוא המבטא את הרוח הבאה מלמעלה באופן של "תתן אמת ליעקב". יעקב אבינו זכה לאימות ואישור מן העליונים על עבודתו כאשר זכה מלמעלה בשם ישראל – אמנם, זכיה זו באה רק לאחר מאבקו מלמטה, כיעקב. המאבק הוא מלמטה, הוא מבטא את דרך העבודה שבעולם התחתון – המאבק עם השטן והבירור שלו. רמז לכך הוא שעל ידי עבודת יעקב מלמטה, בבירור השטן זכה לשם ישראל – הרוח מן העליונים, הוא בכך שיעקב ושטן עולה בגימטריא ישראל.

[כב] שיר השירים ה, ב.

[כג] פתגם הבעש"ט.

[כד] אדמו"ר הזקן, מורה הדרך (כמבואר בפנים המאמר) הוא זה אשר בונה מהלך אשר יצלח להליכה. אדמו"ר הזקן היה פוסק הן בנגלה והן בנסתר. הפוסק ההלכה הוא זה אשר מתווה את הדרך בה יש ללכת בפועל. פסק הלכה עולה רוח אלהים – הרוח המתווה את הכיוון אליו יש ללכת. מספר זה עולה גם יורה דעה, וכן ש –  ה-ש הנמצאת על תפילין-של-ראש.

בפנים המאמר הסברנו כי אדמו"ר הזקן קשור עם התפילין שבראש – על פי ההסבר כאן יכולים אנו למצוא הסבר נאה לדברי חז"ל על כי הפסוק "ויראו כל עמי הארץ כי שם הוי' נקרא עליך ויראו ממך" מוסב על תפילין-של-ראש. כאשר האדם יודע את הכיוון בו עליו ללכת, ומקיים בעצמו "והלכת בדרכיו" של הקב"ה – מתוך ידיעה בהירה על הדרך בה עליו ללכת, יראים ממנו הגויים. היראה מפני ההולך היא מפני שרואים כי דרכו ברורה לו וכי הוא יודע לאן הוא הולך.

על אדמו"ר הזקן מסופר כי לאחר בכינוס של תלמידי המגיד ממעזריטש הוא קם, אף על פי שבגילו היה צעיר התלמידים, ונשא נאום בפני התלמידים. בנאומו התחנן אדמו"ר הזקן בפני חבריו למעט את האורות והגילויים, על מנת שתהיה יכולת לבנות כלים להכלת האור. הכלי הוא הכח לשאת את האור לא רק כהארה חד פעמית אלא כדרך בה ילך אדם לאורך זמן.

[כה] ספר השיחות ה'תש"ג עמוד 187. ראה בספר תשובת השנה, מאמר "חינוך והדרכה" את הסבר הדברים באריכות.

[כו] דוגמא לדבר שכזה מוצאים אנו בסיפורי המעשיות של רבי נחמן מברסלב, במעשה מז' בעטלרס. ביום החמישי מספר הקבצן בעל החטוטרת כי אנשים רבים התעוררו ללכת את המקום של "מעט המחזיק את המרובה" – אל עץ אשר כל החיות והציפורים נמצאים תחתיו, אל עץ החיים. למרות ההתעוררות של האנשים הללו הם לא מצאו את הדרך אל האילן – ההתעוררות לבדה אינה מספיקה, והקהל זקוק גם למורה דרך אשר ילמד אותו את הכיוון בו עליו ללכת.

[כז] מסופר כי לאחר הסתלקותו של המגיד ממעזריטש, תלמידו המובהק של הבעל-שם-טוב ורבו של אדמו"ר הזקן, הטילו תלמידיו גורל על טהרתו, ובחלקו של כל אחד נפל אבר אשר גם סימל את עבודתו וענינו בעולם. מסופר כי אדמו"ר הזקן זכה בטהרת ראשו של המגיד ממעזריטש.

[כח] בדרך פרט שייכת ה"קדושה" למח החכמה וה"טהרה" למח הבינה, אמנם עיקר הטהרה מתבטאת ב"לב טהור" – בסוד "בינה ליבא". בפסוק נאמר "לב טהור ברא לי אלהים ורוח נכון חדש בקרבי", הקישור של הלב הטהור למושג הבריאה מלמדנו על הקשר לספירת הבינה השוכנת בעולם הבריאה (בלשון הזהר: אמא מקננא בכורסיא).

בסוד "יבק" – יחוד ברכה קדושה, נמצאת הקדושה במוחין, ואכמ"ל.

[כט] בראשית א, ב.

[ל] המשיח עתיד ללמד "תורה חדשה" – רוח חדשה ופלאית. בתוך ענינה של "רוח המשיח" לפי הפסוקים יכולים אנו לחלק "דממה וקול" – בראשית נמצא המשיח דומם ומרחף על פני המים, ולאחר מכן הוא פותח את פיו ומאירה ממנו תורה חדשה – "ויאמר אלהים יהי אור".

המשיח המרחף על פני המים הוא מציאות המשיח ביחס אל העולם הזה. בעולם הזה אנו יודעים כי "אין מים אלא תורה", ותורתו של משיח מרחפת ו"שותקת" על פי התורה המוכרת לנו. למרות שתורתו של משיח היא חידוש גמור ומופלא לגמרי ביחס לתורה של העולם הזה, כתוב כי משיח שורה דווקא על מים אלו. מתוך לימוד תורה בעולם הזה, גם אם הוא בנושאים שאינם מובנים עדיין כל צרכם, יוכלו מי שעסקו בפנימיות התורה, "תורתו של משיח" השותקת ונעלמת עדיין בעולמנו לומר לעתיד לבא "זה הוי' קיוינו לו" – על ידי ההכנה למשיח ניתן יהיה לזהות את תורתו לכשתתגלה – כידוע האימרה בזה בין החסידים, וד"ל.

[לא] תהלים פט, יג.

[לב] ירמיהו א, יד.

[לג] סוכה נב, א:

שבעה שמות יש לו ליצר הרע. הקב"ה קראו רע, שנאמר: "כי יצר לב האדם רע מנעוריו". משה קראו ערל, שנאמר: "ומלתם את ערלת לבבכם". דוד קראו טמא, שנאמר: "לב טהור ברא לי אלהים" – מכלל דאיכא טמא. שלמה קראו שונא, שנאמר: "אם רעב שנאך האכילהו לחם ואם צמא השקהו מים כי גחלים אתה חותה על ראשו וה' ישלם לך" – אל תקרי "ישלם" אלא "ישלימנו לך". ישעיה קראו מכשול, שנאמר: "סולו סולו פנו דרך הרימו מכשול מדרך עמי". יחזקאל קראו אבן, שנאמר: "והסרתי לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר". יואל קראו צפוני, שנאמר: "ואת הצפוני ארחיק מעליכם".

אנו מוצאים כי "צפוני" הוא שמו השביעי של יצר הרע. כאשר יתברר היצר הרע יהיה פן זה של היצר הרע החביב ביותר – "כל השביעין חביבין" – אך עד אז זהו היצר הרע המסוכן ביותר. בלשוננו נקראת בחינה זו ביצר הרע מצפון – זהו היצר אשר נדמה לאדם כמבטא את החלק הטוב שבנפשו, הקורא לשוב ולהתחרט על מעשיו. אמנם, באמת מצפונו של האדם נוקפו בגלל הישות והגאוה שלו, כאומר: "לי זה לא מתאים". זוהי ההתלבשות הכי ערמומית של היצר הרע, אך יש בו סיכוי להתקן ולהיות חביב לעתיד לבא.

התכונה העיקרית של המצפון היא היותו מצדיק את עצמו, כלומר: ההולך אחר יצר הרע של מצפון, אשר מטעה אותו, חש כי הצדק עמו וכי הוא עושה את מעשיו מחמת צדקותו הגדולה. במאמר "בעתה אחישנה" הוסבר כי יצר רע שכזה הוא בסוד "כולו הפך לבן טהור הוא", והוא  המעורר את הרוח הרביעית המוסברת במאמר זה – בחינת "יסוד עתיק יומין", כדלקמן – להתגלות.

[לד] יואל ב, כ.

[לה] לפי דברינו עד כה, הרי ששלוש הרוחות של ה-ב מקבילות למהר"ל, הבעל-שם-טוב ואדמו"ר הזקן. צד ימין של ה-ב בוודאי מקביל לבעל-שם-טוב, איש החסד וה"ימין". הצד התחתון הוא הצד המערבי, עליו נאמר "שכינה במערב". השכינה היא המעלה את הרוח מלמטה למעלה (בלשון הקבלה: העלאת מ"ן) – זוהי הרוח שכנגד המהר"ל, הרוח מן התחתונים. הרוח העליונה מכוונת כנגד אדמו"ר הזקן, הרוח העליונה הבאה מלמעלה לאחר גילוי רוח הבעש"ט. אמנם, בכחו של אדמו"ר הזקן 'להפוך' את ה-ב על צדה (כלומר: להפנים ולהוריד אל תוך המידות המורגשות את הרוח העליונה שבשכל) ואזי מרחפת מלמעלה – בצד צפון – "רוח אלהים", רוחו של משיח (כאשר הרוח הצפונית היא למעלה זוהי מפה שבה מכוון הצד העליון על פי הכוכב הצפוני, כפי שנראות המפות של ימינו).

[לו] ישעיהו ט, ו.

[לז] בזהר ובעוד מקומות נאמר כי משיח יתגלה מצפון הארץ – מטבריה ומן הגליל. בכלל, הגאולה האחרונה, יחסית לגאולת מצרים, היא גאולה מן הצפון. בגאולת מצרים היה קיבוץ הגלויות מן הדרום, וניסי הגאולה – קריעת ים סוף – היו בצד דרום של ארץ ישראל. לעתיד לבוא, למרות שקיבוץ גלויות הוא מכל רוחות השמים, עיקר הגאולה באה מן הצפון, וגם "קריעת ים סוף" שלעתיד היא בצפון – קריעת הפרת.

[לח] תהלים לא, כ.

[לט] על דרך דרשת חז"ל על דברי משה "'איש אשר רוח בו' – שיכול להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד". הצדיק הוא זה אשר כולל בתוכו את כל הרוחות ויודע מהי הרוח הראויה לכל אחד ואחד.

[מ] יומא טו, ב. ועוד.

[מא] עץ חיים שער כה דרוש ה, פרי עץ חיים שער חג הסוכות פרק א. וראה זהר ח"ג קג, א-ב. קצא, ב.

[מב] זהר ח"ג קכט, א. ראה שם רפט, א. עץ חיים שער ע"ט פרק ז, שער י"ב פרק ב.

[מג] ימין קיצוני = שלום, וד"ל.

[מד] כפי שאנו מוצאים במדרש "'טוב' – זה מלאך חיים, 'מאד' – זה מלאך המות". על דרך זה אנו מוצאים כי נאמר בזהר (ח"ג קל, ב – וראה לקמן במאמר) כי מנקב החוטם הימני של אריך אנפין נמשכים חיים, ומן הנקב השמאלי של החוטם נמשכים חיי חיים – כאשר צד שמאל, שהוא בדרך כלל שייך ל"סטרא דמותא" ממשיך חיים, הוא ממשיך חיים ברמה הכי נעלית – "חיי החיים".

[מה] היכולת להפוך כל צד לצד ימין, להיטיב ולהפוך לחסד כל מידה אחרת תלויה דווקא בהתגברות הימין, בגבורה שבחסד, אשר אינה קרירה אל המציאות, אלא תובעת ופועלת בגבורה את הטבתה של המציאות, כמבואר בדא"ח.

[מו] ישעיה ל, כא.

[מז] יחזקאל לז, ט.

[מח] ישעיה יא, ב.

[מט] סנהדרין צג, ב.

[נ] לפי זה סדר הדברים הוא ארבע רוחות ולאחר מכן חוש הריח. רוח, רוח, רוח, רוח, ריח עולה ג"פ משיח.

[נא] שם, ג.

[נב] "שלושה באים בהיסח הדעת – משיח, מציאה ועקרב".

[נג] מגילה ו, ב.

[נד] בחסידות מבואר כי רוח זו היא על דרך הנאמר כי בכל יום יוצאת בת קול ואומרת "שובו בנים שובבים", בת קול זו 'נשמעת' לכל יהודי בתור הרהור תשובה המעוררת אותו להתחיל לעבוד מלמטה.

התעוררות זו מורגשת עוד יותר בחודש אלול. לכאורה אנו יודעים כי חודש אלול הוא חודש של אני לדודי ודודי לי – חודש של אתערותא דלתתא ("אני לדודי"), והנה אנו יודעים כי בחודש אלול ישנה הארה מלמעלה של י"ג מידות הרחמים – התעוררות מן העליונים דווקא. החסידות מסבירה כי הארה זו היא האתערותא דלעילא הקודמת לאתערותא דלתתא – נתינת כח ואפשרות לתחתונים להתחיל לפעול.

(בנושא זה, יש לעיין באריכות בדרושי החסידות – מספר לקוטי תורה ואילך – על הפסוק "אני לדודי ודודי לי" ובדרושי אלול בכלל).

[נה] ההתעוררות מן העליונים אשר אין לה קיום תקיף ונצחי היא בסוד "איש [- משפיע, עליונים] מזריע תחילה יולדת נקבה". ההתעוררות של האדם לעבוד באופן פנימי עבודה אשר יש לה קיום היא בסוד "אשה [- מקבל, תחתונים] מזריעה תחילה יולדת זכר" – כמבואר בחסידות.

[נו] ראה זהר ח"ב פז, ב.

[נז] איוב יד, טו.

[נח] הדברים מבוארים באריכות יותר בשיעור "בעתה אחישנה" שניתן בח"י אלול שנה זו.

[נט] ניתן אף לרמוז כי בתפילין-של-יד נאמר "וקשרתם" – עשיה של האדם,  ואילו בתפילין-של-ראש נאמר "והיו", כאילו בדרך ממילא, וד"ל.

[ס] שתי הרוחות שנמשכות בעקבות רוח מן התחתונים – "רוח אייתי רוח ואמשיך רוח" – תלויות בוודאי במצבם של התחתונים. אמנם, גם הרוח הראשונה המתחילה מן העליונים תלויה ביכולת התחתונים לפעול, ויותר מכן – אם אין המטה מוכשר לכך, אין הוא קולט כלל את הרוח הזו, כמבואר בכתר-שם-טוב (הוצאת קה"ת אות שס):

מהבעש"ט זלה"ה: "בכל יום בת קול יוצאת מהר חורב ומכרזת כו'", הקשה: ממה נפשך, אם אי אפשר לשמוע הכרוז, אם כן הכרוז למה? ואם אפשר, מה טעם לא נשמע? וכן שמענו ממנו ביאור המשנה "עין רואה ואזן שומעת כו'", ופירש מצד שהוא עין ראוי לראות מסוף העולם ועד סופו ואז ראוי לשמוע הכרוזים של מעלה, רק שעוונתינו מבדילין מצד שהנשמה בגלות יצר הרע, וג' קליפות של ערלה מסבבין הראיה והשמיעה, וצריך שישבר הקליפות ואז יוכל לשמוע ולראות. ומורי זלה"ה יוכיח שראה מרחוק ושמע הכרוזין כאשר נתברר לאמיתו, ואם כן אפשר ואפשר לשמוע ולראות כו'.

[סא] זהר ח"ג קל, א-ב.

[סב] יתר על כן, אם נרצה להסביר מדוע שייכות מידות אלו לז"א – כפי המוסבר לעיל שהן "כתרין קדישין דז"א" – דווקא, נבין טוב יותר את הדברים. ידוע כי הרגשות שבלב (שהן משל לששת המידות שבז"א) הן "אור המאיר לזולתו", כלומר: יש בהן יחס ברור אל הזולת, ורצון להאיר בו לפי דרגתו. כאשר מבינים זאת כך ניתן גם לחלק את שש המידות שבז"א לשורשים – אשר הם הרגש מצד המעלה – וענפים – אשר הם כחות הישום של הדברים כפי שיכול התחתון לשאת אותם, ומכאן  נחלקות שלוש הרוחות העיקריות של הלב לשש רוחות, וד"ל.

לעומת זאת אור המוחין, המתחיל מן המדריגה הנעלית ביותר של העל-מודע – עתיקא – הוא "אור המאיר לעצמו", אין בו כפילות של משפיע ומקבל והוא תמיד אור של "שעשוע עצמי", ועל כן בהתגלותו הוא יוצר מצב בו יש רק עצם אחד, אשר אינו מתחלק למשפיע ומקבל. משום כך עתיד להתבטל בימות המשיח הלימוד מפי אחר, כולם ידעו את ה' בידיעה עצמית – 'בגובה העינים' – ולא מלמעלה, מפי משפיע, כפי שמוסבר בפנים המאמר.