רוח – כיוון

הסברנו מהי הרוח הבאה לאחר המשכת הרוח מן התחתונים – רוח של התעוררות והתלהבות – והבנו כיצד הדברים קשורים עם הבעל-שם-טוב. עלינו להבין מהי הרוח הנמשכת לאחר ביאת הרוח הראשונה, וכיצד היא קשורה עם אדמו"ר הזקן. לשם כך נביא עוד משמעות שישנה למילה "רוח" בתנ"ך.

אנו מוצאים כי כיווני העולם נקראים בתנ"ך ארבע הרוחות. הכיוונים נקראים כך על שם הרוחות הנושבות מכל הכוונים, אך גם הכיוון עליו מדובר נקרא רוח. אם כן, יכולים אנו להבין כי בנוסף להתעוררות של הרוח הראשונה ישנה רוח שניה, רוח המלמדת לאיזה כיוון יש לפנות.

אדמו"ר הזקן היה הרבי אשר מסמן את הכיוון בו יש לצעוד – הראשון אשר סלל דרך בנויה ומדורגת, דרך המורה לאדם כיוון ברור אשר בו הוא יכול להתקדם, וסופו שיגיע אל היעד הרצוי. ממשיכי דרכו של הבעל-שם-טוב שלא השתייכו לדרך חב"ד נטו כמעט תמיד לעסוק בהתעוררויות 'מקומיות' ולא בהכוונה גורפת וכללית. אדמו"ר הזקן בנה מהלך שלם אשר מורה על כיוון אחיד, ולא בנוי על התנוצצויות חד פעמיות[כד].

בלשון בה ביטא את הדברים הרבי הרש"ב הרי ש"הבעש"ט הוא ראש המחנכים וכ"ק אדמו"ר הזקן ראש המדריכים"[כה]. המחנך הוא זה אשר צריך לחנוך את חניכו – עליו להכשירו הכשרה ראשונית ולעוררו למען יצלח לעבוד את ה' – לתת לו השראה ורצון להיות עובד ה' בפנימיות. לעומת זאת תפקידו של המדריך הוא להיות מורה הדרך המלמד את הדרך בה יש ללכת בפועל, על כל פרטיה וכיווניה.

התעוררות וכיוון – לב ומח

לפי דברים אלו אנו מבינים כי הרוח הראשונה – רוחו של הבעל-שם-טוב – הוא רוח של חיים והתעוררות. רוח זו באה להעיר את עם ישראל על ידי לחישה באזנו, כנ"ל בהערה. הלחישה באוזן מיועדת אל הלב, ללא מעבר במח – במונחים שהשתמשנו בהם לעיל הלחישה היא בחינת ה"חש", הלחישה היא "דממה… אשמע". כאשר מתעורר האדם ו"קם לתחיה" מעלפונו הריהו שוב מסוגל לפעול.

הבעל-שם-טוב מעיר את עם ישראל לקום ולפעול, להתלהב אל ה'. אמנם, ההתעוררות מגלה נכונות, כח-חיים ורצון אך עדיין אין בה ידיעה מה יש לעשות. העם זקוק לצדיק אשר יבוא ויורה לו את הדרך והכיוון בה ילך, צדיק שיורה לו כיצד עליו לממש את ההתעוררות וההתלהבות שניטעה בלבו[כו]. זוהי הרוח השניה – רוחו של אדמו"ר הזקן – המכוונת ומנחה את ההתעוררות. הכיוון בו יש ללכת צריך להאמר למח בקול ברור ומובן (- "וקול אשמע"), כבר לא מספיקה הלחישה (- "דממה") אל הלב.

אכן, בכלל אנו יודעים כי כל צדיק כללי מכוון כנגד איבר בשיעור הקומה של כלל ישראל. הבעל-שם-טוב מכוון כנגד הלב (ולכן הוא שאמר "לב ישראל חי") ואדמו"ר הזקן מכוון כנגד המח[כז] (בפרטות הוא מכוון כנגד ספירת החכמה, אך בכלליות אדמו"ר הזקן כולל את המח כולו [כמו ספירת החכמה דפרצוף אריך אנפין עצמה – "חכמה מוחא"] על כל שלושת חלקיו – חכמה, בינה ודעת – עליהם מיוסדת שיטת חב"ד).

התעוררות וכיוון – תפילין-של-יד ותפילין-של-ראש – קדושה וטהרה

לפי הסבר זה יכולים אנו להבין את המבואר בדברי הרבי מליובאוויטש כי הקשר בין אדמו"ר הזקן הוא על דרך הקשר בין תפילין-של-יד לתפילין-של-ראש. התפילין-של-יד הם התפילין המונחות ראשונות והן מונחות כנגד הלב, כלומר: התפילין-של-יד נועדו לעורר את לבו של האדם לעבודת ה'. לאחר מכן מניחים תפילין-של-ראש על המח, תפילין המכוונות ומלמדות את האדם לאן עליו ללכת.

הקבלה נוספת אותה יכולים אנו לעשות – ואשר תעזור לנו להבין את הקשר ואת ההבדל בין הבעל-שם-טוב לאדמו"ר הזקן –  היא הקבלה למונחים של "טהרה" ו"קדושה". אנו יודעים כי הטהרה שייכת ללב ואילו הקדושה למח[כח].

ה"טהרה" היא התעוררות ושמחת הלב מן השינה – ההבדלות מן הטומאה של חוסר המעש וחדירה של רוח רצון להטהר מכל העולם הסובב. בכלל ה"טהרה" כמו גם ההתעוררות נושאת תוכן שלילי – התבדלות והתנערות מן השינה והטומאה. יחד עם שלילת השינה והטומאה כבר קיימת ב"טהרה" ובהתעוררות תנועה כללית של חיוב הטוב – תנועה של "הבא ליטהר" – תנועה הרומזת אל ה"קדושה" העתידה לבוא.

לעומת זאת, ה"קדושה" נושאת תוכן חיובי – הקדושה היא נקודה שמחוץ לעולם, נקודה אשר השכל מבין כי אליה הוא שואף. הקדושה מסמנת את הכיוון אליו יכול המטהר להמשיך וללכת, היא נותנת מגמה חיובית להתעוררות הכללית של הטהרה. גם ב"קדושה" עצמה אנו מוצאים את זכרה והתכללותה של הטהרה, באותו מובנת בו משמעותה של ה"קדושה" הוא הבדלות ופרישה מן העולם.

לפי הקבלה זו יכולים אנו להוסיף ולרמוז כי גם אדמו"ר הזקן רמוז בפסוקו של הבעל-שם-טוב – "עיר וקדיש" – הכולל את התעוררות רוח הטהרה ("עיר" לשון התעוררות) ואת הקדושה (- "וקדיש"). התכללות זו היא על דרך המוסבר כי אנו מוצאים התכללות – גם של תוכן – בין הקדושה לטהרה. כשם שאדמו"ר הזקן רמוז בפסוקו של הבעל-שם-טוב, רמוזות שתי הרוחות – הן זו של אדמו"ר הזקן והן זו של הבעל-שם-טוב – בשמו של אדמו"ר הזקן: שניאור. משמעות השם שני-אור היא שני אורות, ולענינו שתי רוחות – רוח הטהרה ורוח הקדושה.