ג. שידוכי נגלה ושידוכי נסתר

אז מי שרוצה להיות שדכן, וזו באמת מצוה גדולה, צריך לקבל את הכח מאהרן הכהן. יש מכתב מהרבי שליט"א שכסף משדכנות זו פרנסה כשרה, הכי כשרה שיכולה להיות. לא לחשוב שזה משהו בזוי אלא מכובד מאד. ממי לומדים? מהקב"ה בעצמו, שיושב בשמים ומזווג זיווגים. המטרוניתא ששאלה את ר' עקיבא התפלאה ואמרה שהיא שגם היא יכולה וזה לא בעיה כל כך גדולה – רואים שזה יצר הרע של נשים – וניסתה לשדך בין העבדים והשחות שלה כפי ראות עיניה ומיד הכל התפוצץ ולא עלה יפה. היא נוכחה לדעת שצריך לזה חוש ולא סתם להדביק שנים יחד.

שוב, ברוחניות זה לחדש בתורה, לעשות קשרי תנאים בין שני דברים שאתה חש בו בתוכך. קודם אתה חש ואחרי החיבור יש את התולדות שלו, הבנים, החידושים שיוצאים מן הקישור הזה. ככל שמעמיק דעתו בזה, בשידוך, נולדים חידושים. כל אות בתורה היא שורש נשמה – כמו המבצע של הרבי "כל אחד יש לו אות בתורה" – וכל חיבור זה שידוך, ושידוך אמיתי מוליד פירות. לימוד תורה אמיתי זה לימוד שמביא לידי חידוש, שהוא השדכן ובכוחו הוא מוליד. בנגלה, זה נקרא דימוי מילתא למילתא, שנדמה לי חזק שהענין הזה מתאים לענין הזה. זה נקרא היקש. אחר כך יכולה להיות סתירה, שמישהו אחר בא וסותר את הסברא שלי, או שאני סותר את עצמי. מי שלומד באמת לא נשאר בהשקפה הראשונה, ב'הוא אמינא',  אלא משתדל לסתור את עצמו. זה סימן שאדם לומד ברצינות, לשם שמים. רק אם לא מצליח לסתור נשאר בדעתו, וגם אז אם יבוא מישהו ויסתור אז אדרבה ישמח להודות לו. הוא מחפש את האמת ולא להיות צודק. יש הרבה סיפורים מגדולי ישראל עד כמה יגעו וטרחו לסתור את עצמם. זה חלק מיגיעת התורה. אם לא מחפש לסתור את עצמו זה לימוד חיצוני. רק אם לא מליח לסתור אז יש מצוה עליו להאמין במה שחידש. לנביא אסור לכבוש את נבואתו כי הוא קיבל לשם השמעה ולא כדי לשמור לעצמו, כך כל יהודי וכל חוש שקיבל מן השמים זה כדי לגלות אותו. גם סתרי תורה שאסור לגלות זה היה בזמן שהיה אסור. מזמן האריז"ל ועוד יותר מן החסידות מצוה וגלות ולא לשמור שום דבר. יש ספר של האדמו"ר האמצעי שכותב בסופו ונשבע שלא יחשוב מי שהוא שיש משהו שהוא עדין לא גילה. הוא גילה את כל הקלפים. בדורות האחרונים זה אחרת.

אגב, גם מרים היתה שדכנית. היא שידכה את ההורים שלה בזמן שעמרם פרש מאשתו אחר גזרת פרעה על המתת הזכרים. עמרם גזר על כל הדור שיגרשו את נשותיהם וכן עשה בעצמו. מרים אמרה לו ש"שלך קשה משלהם", שפרעה גזר רק על הזכרים והוא גם על הנקבות. הוא שמע וקיבל ממנה. לא שלא יכל לחשוב על כך לבד. הגדולה שלו היא שידע להבחין ש"ניכרים דברי אמת". זה סימן לאחד שבטל לרצון ה'. מי שלא בטל לרצון ה' ושומע דבר שכבר חשב עליו קודם אז שום דבר לא יזיז אותו מהעמדה שלו, אבל מי שבטל לרצון ה' תמיד פתוח לשמוע את האמת "ממי שאמרו", כלשון הרמב"ם, אפילו כשסותר את דעתי. גם עמרם שמע בקול שלה את האמת וחזר ונשא את יוכבד ומזה נולד משה רבינו. היא חזרה להיות צעירה – היתה בת מאה שלשים – ללדת. נקראת "בת לוי", שחזרה להיות בת.

אחר כך גם אהרן אחיה הוא שדכן, אלא שרצינו להדגיש משהו אצלו. בצורת העבודה שלו יתכן ואסור לו לנסות לסתור את עצמו אחר שהגיע למסקנה מסוימת. זהו ההבדל בכללות בין נגלה של התורה לנסתר. כשבא לו צרוף מסוים בחושן אסור לו לחשוב פעמים. או שיש לו את החוש הזה או שאין לו. אם הוא יחשוב פעמיים הוא יקלקל את הרוח הקדש הטבעי. היא מופיע בפעם הראשונה או לא מופיעה בכלל. לכן יש הרבה סיפורים על צדיקים אמיתיים שסמכו דוקא על התחושה הראשונה, אפילו שאחר כך בא להם שכל אחר בטלו אותו כדי לקיים את התחושה הראשונה.

זה נכון גם לגבי שידוך, שאהבה באה בהתחלה ואחר כך השכל בא לבלבל את הראש, שזה לא טוב וכו'. לפעמים חייבים לבטל את השכל לגמרי על מנת לקיים את התחושה הראשונה. עבודה כזו היא דרך הלימוד של הנסתר, כאשר נסתר הוא באמת נסתר, מן השמים. היום, כשלומדים חסידות, אמר הרבי הרש"ב שאנחנו לומדים נסתר כמו שאנחנו לומדים נגלה, עם שקלא וטריא כמו סוגיה בגמרא. מה שאמרנו, שבנסתר צריך לסמוך על התחושה הראשונה ולבטל את השכל שבא לערער עליו ולבלבל אותו, זה כאשר יש לאדם חוש אמיתי ורוח הקדש. אבל אם לומד עם השכל שלו, ויש עליו גם מצוה לחדש, אז אמרו הצדיקים שהלימוד של הנסתר הוא בדיוק כמו בנגלה. אם בא לי לחדש בחסידות אני צריך קודם לחפש לסתור את זה, כי אני לומד בלי רוח הקדש אלא כמו גמרא. זה מתלבש בשכל, וכך ה' רוצה. אז יש שני מיני שידוכים: יש שידוך של נסתר, של תחושה ראשונה, והשכל רק עלול לבלבל את השידוך הזה. צריך להתגבר על השכל ולסמוך על התחושה הראשונה. זה נקרא שידוך של חסידים ראשונים. ויש שידוך של נגלה, שמתלבש דוקא דרך השכל, ואז צריך לדאוג שהכל יהיה בסדר וטוב דרך השכל.

בשידוך כזה עלולים להיות אחר כך סתירות. יש סתירה שבאמת סותר את השידוך ורק אם אתה יכול ליישב אותה אתה יכול ליישב את השידוך. לענייננו, למעשה, אהרן הוא גם שדכן וגם עושה שלום בית, אז סימן שהיו גם כמה סתירות לשידוך שהוא עשה והוא היה צריך לעשות שלום בית. יש שני אופנים: יש זוג שמלכתחילה היה זוג של רוח הקדש, של תחושה ראשונה, ואז הדרך להשכין שלום היא לעזור להם לא להתייחס לבלבולי הראש, שכל מה שהשכל עושה זה רק בלבול ראש. אבל יש שידוך אחר, של נגלה, ואז אתה השדכן כן צריך להתייחס לטענה של כל אחד ולשמוע מה הוא אומר. אם אתה יכול ליישב את זה בשכל, לפרק את הפירכה, בלשון חז"ל, שרוצה לשבור את השכל אז טוב. אבל אם אתה לא מסוגל אתה צריך לכופף את הראש, להבין שהשידוך נשבר וחלילה וחס צריך פירוק של השידוך הזה. יש בתורה גם מצב של גירושין. זה הכל המקצוע של אהרן הכהן, שצריך בשבילו הרבה חוש והרבה סייעתא דשמיא. שוב, לפעמים לא צריך להתייחס לטענות בכלל ולפעמים כן צריך להתלבש ולהיכנס בעובי הקורה של הטענות ולהלחם. ואז או לנצח או להינצח, או ליישב את הטענה או שאתה נכנע והיא טענה יותר חזקה ממך.

לכן בכל חודש אב אנחנו בוכים את הסתלקות אהרן, השדכן הגדול, ויחד עם זה אנחנו יודעים שהוא המתיק את המות ובטל את גזרת חטא המרגלים. עד כאן דברנו על אהרן כשדכן בתוך עם ישראל. זה תפקידו הבלעדי. לאהרן יש עוד תפקיד של שדכן – בין ישראל לה'. הוא נקרא שושבינא דמטרוניתא, של צד הכלה, בעוד משה הוא שושבינא דמלכא, מצד ה'. אהרן כאן בתפקיד של זה המעורר את ישראל להתחתן עם ה', ולכן בהסתלקותו בכו אותו כולם.