אמנם זהו במדרי' גבוהות והיינו כשיש התגלות אור הנה"א להתפעל כ"כ בהתבוננות גדולתו ית' להלהיב נפשו כרשפי אש ושלהבת עזה ולהב העולה השמימה וליפרד מן הפתילה כו' [הכל לשונות של תניא]. ובלקו"ת ד"ה לבאר ענין יוהכ"פ מבואר דההתלהבות ברשפי אש תהי' מהדבר חדוש בהתחדשות ההתהוות חדשים לבקרים [כאן פעם ראשונה שמדבר על ההתבוננות בהתחדשות הבריאה. זה ה"מכה בפטיש" למה שהסברנו שאהבה כמים לא כוללת את ההתבוננות בחידוש ההתהוות, כי כאן אומר בפירוש שמזה תהיה התלהבות ברשפי אש. ובכל אופן, זה ודאי למטה מהתבוננות בסובב כל עלמין ו"כולא קמיה". התבוננות בסובב וב"כולא קמיה" פועלת את עצם הרצוא של השלהבת להפרד מהפתילה, לכן אמרנו שזה אמא נטו, אבל התבוננות בהתחדשות ההתהוות למטה מזה, זה פועל חסד שיש בו אהבה כאש והתלהבות כנ"ל, בחינת "לך ה' הגדולה" – זה מעשה בראשית כנ"ל.] דכאשר יראה בעיניו (דבזה שייך ראי' חושיות וכמ"ש וראו מי ברא אלה כו' [זו כוונה השוה לכל נפש בתבת "שמע" דק"ש כמבואר בדא"ח, לכוון שמע ר"ת "שאו מרום עיניכם [וראו מי ברא אלה]". המעבר מ"מי" ל"אלה", מהבינה למדות, הוא על ידי "ברא", ו"ברא" רומז לבחינת ברא בוכרא – שהרבה פעמים זה לא דעת אלא חסד, הבן הראשון, והוא מחבר כאן "מי", בינה, ו"אלה", מדות בכלל. היות שזה שייך לחסד, יום ראשון דמע"ב, "יומא דאזיל וכו'", אז לכאורה זה חלק מהטבע, משהו שאפשר לראות בחוש (כפי שאומרים שילדים קטנים יכולים לראות זאת, כי אין להם פגם העינים, המביא להרהורין בישין, וממילא זה מתקשר לפ"ב בקונטרס העבודה העוסק בשמירת העינים). אם אמרנו שבשבילנו הכי חשוב אם העולם חי או מת, אז הדבר הבא שהכי שייך לנו – לכל אחד, אבל רק לעם ישראל (בעוד הדבר הראשון קשור גם למדע הגויי, שצריך להכריע לכיוון החי, שזה תיקון העולם בכלל) – זה הדבר הזה, ראית ההתהוות התמידית, "חדשים לבקרים" (וזה מאברהם אבינו, "בקר דאברהם", "וישכם אברהם בבקר", חדשים לבקרים = אברהם אברהם אברהם, 'חזקה' של אברהם). הפסוק שלפני "חדשים לבקרים רבה אמונתך" הוא "חסדי הוי' כי לא תמנו כי לא כלו רחמיו", וי"ל ש"חדשים לבקרים" הוא הביטוי המוחשי ל"חסדי הוי' כי לא תמנו", בחינת "חסד לאברהם", ואילו "רבה אמונתך" מבטא את "כי לא כלו רחמיו". "כי לא תמנו" רומז להמבואר בתניא שאלמלא חידוש הבריאה בכל רגע תמיד היינו חוזרים, ביחד עם כל מעשה בראשית, לאין ואפס ממש כמו לפני ששת ימי בראשית, וזהו "חסדי הוי' כי לא תמנו", הוי' דווקא, לשון מהווה, בחינת "חדשים לבקרים". הבקר היינו זמן הביקורת לאור יום האם אני עדיין קיים במציאות או לא, והנה, פלא, אני כאן, ואם אני כאן הכל כאן כמאמר הלל (בחינת אברהם), וד"ל.]) ולבבו יבין כו' ע"כ ילהיב לבו וישים אליו לבו ונשמתו וכמ"ש צעק לבם כו' [כל זה התוצאה של ההתבוננות בהתחדשות הבריאה]. וג"ז הוא בהתגלות אור הנה"א כו' [לא רק האש שלמטה, אש המזבח, מהתבוננות בממלא וסובב וכו', אלא גם ההתלהבות מהתבוננות ב"חדשים לבקרים" זה גילוי של הנפש האלקית, לכן זה חידוש מופלא שאפשר לראות זאת בראיה חושית. אבל, לא כל אחד יכול לזכות לגילוי כזה של הנה"א, של אהבה כאש ששורפת את הנה"ב, ולכן הוא עובר להמשך הפיסקה:]. אך בכל אדם בכדי שתהי' האהבה ברשפי אש הוא ע"י ההתבוננות בריחוק שלו איך שהוא מרוחק מאלקות [שזה המלכות במבנה שלנו. האש ביסוד יכולה להגיע או מההתבוננות, מעומק ה"רצוא" הבוער של הבינה, או מצד המלכות שתחת היסוד (ובפסקה הבאה יסביר מה בין זה לבין תשו"ת, שהיא גם ב-ה תתאה). כשהיסוד מקבל אש מלמעלה זה בבחינת "שאול מרחובות הנהר" וכשהוא מקבל את האש מהמלכות זה האש של האשה, "אשה ריח ניחוח להוי'".], והיינו כאשר מתבונן בהתבוננות הנ"ל באלקות שבעולמות [ההתבוננות של תחלת הפרק, בכך שהעולם חי, כי מדובר באדם שלא מסוגל להגיע להתבוננות בסובב וכל"ח, ואפילו לא להתבוננות בהתהוות כי פגם בעינים. אז צריך עצה אחרת לאהבה כאש – לשים את סיר האהבה כמים על האש ולחמם אותו מלמטה באש של שפלות דהיינו הרגשת הריחוק העצום שלו מאלקים חיים.] הן בעולם התחתון או באופן האור והגילוי שבעולמות העליונים כנ"ל [כנ"ל בפסקה המבארת שאפשר להשליך את החיות של העולם הזה גם על עולמות גבוהים יותר.] ומרגיש את היוקר ואת העלוי דאלקות [שזה חזרה ליסוד.], ה"ה מצרף לזה להתבונן במעמדו ומצבו איך שהוא מרוחק בתכלית מאלקות במחדו"מ שלו וגם בכללות נפשו הוא מרוחק לגמרי מענין האלקות [יש מחדו"מ, שגם 'מתנגד' יכול להבין שהוא רחוק בזה, אם יעשה חשבון צדק בנפשו, אבל יש את כללות נפשו, שדווקא חסיד מבין את הריחוק בבחינה זו], הרי תתמרמר נפשו מאד [מרירות זה דבר חי, עם גבורות, וזה אש] ע"ז ותתלהב נפשו ברשפי אש שלהבת בצמאון ותשוקה להיות מקורב לאלקות [זה שמתוך שפלות יש התרוממות ותשוקה לעלות, ולא דכאון ויאוש, מבואר בפרק בעבודת ה' (וזה אחד החידושים העיקריים שם בביאורים). לא רוצה להשאר בנפילה, אך יודע שלא יכול לצאת משם בלי רחמי ה'. זה יחוד וה – ליחד את השפלות והתשוקה להתקרב לה', עם רחמי ה'. כאן לא מדבר על זה שלא יכול לצאת, אלא רק על האהבה ככח מניע להתקרב שמתעוררת מהשפלות (תוספת ה-ו, התלות בה', זה שייך יותר לעבודת התשובה שידבר עליה בפסקה הבאה).] והיינו לצאת מהענינים המפרידים והמרחיקים אותו ולהיות מקורב לאלקות ואיליו ית' יהי' נתון ומסור בכל הכחות שלו ובמחדו"מ שלו. וכאשר ההתבוננות היא איך שאתה ה' נפשי כו' [אחרי שהסביר שצריך להוסיף ליסוד את המלכות וכך לייצר ממנו אהבה כאש הוא קופץ כאן גם להוד (התבוננות של "נפשי אויתיך בלילה"), היינו שגם להתבוננות ההוד מוסיפה המלכות. מדגיש זאת, כי כמו שליסוד יש נגיעה עם המלכות כך גם (ובמדה מסוימת עוד יותר) "איהי בהוד"] עוד תגדל ההתלהבות ביותר בהתבוננות הריחוק שלו כו' ורשפי אש זה עושה כליון וביטל היש דנה"ב שנשרף ונכלה ממש [כאן עוד לא מדבר על אתהפכא, אלא רק על בטול היש – קודם חילק הרבה ביניהם – אבל כל זה הוא במעלה על החלישות שעל ידי אהבה כמים.]. (ולא כמו באהבה כמים שזהו בחי' חלישות בלבד להיות ששם ההתעסקות שלו רק בהענין האלקי לבד להבין את הענין האלקי ולהרגיש את האלקות והטוב והעילוי בזה שעי"ז מתקרב באמת לאלקות וע"י הקירוב לאלקות מתחלש הנה"ב [עם שלש הבחינות שבזה, כפי שהוסבר, אבל הכל יחד נקרא חלישות. רצינו להסביר: שלש מדרגות החלישות ואחר כך בטול האש זה כסדר ארמ"ע עם ה-אש הכי גבוה, כנגד ארבע אותיות הוי' ממטה למעלה. זה שתוך כדי התקרבות אמיתית מתרחק מהנה"ב – זה ה תתאה, זה שנחלש על ידי אי שימוש (רבינו יונה) – ה-ו, תיקון המדות. זה שמאוס – בשכל, ה עילאה (מבין ומרגיש כמה זה עב וגס, ו"מינה דינין מתערין" למאוס מאד בעביות ובגסות של תאוות וגאות היצר). על ידי אהבה כמים אפשר להגיע בנצחון המלחמה נגד הנה"ב עד הבריאה, עד הבינה, אבל כדי להגיע לאצילות – זה לבטל אותו – צריך את האש, כנגד האצילות (אבל גם בבטול זה יש שתי בחינות בכלל, בטול היש ואתהפכא וכו', בטול היש מצד המלכות דאצילות ואתהפכא מצד המדות, הז"א, דאצילות, כאשר למעלה מהז"א דאצילות אין שום מקום למציאות הקלי' וינקתן מהקדושה כלל, ומי שזוכה לנשמה עליונה מצד זיהרא עילאה דאמא עילאה דאצילות, וכל שכן למעלה מזה, הריהו למעלה מעבודת האתהפכא לגמרי "יהיו לך לבדך [ההשגות דמוחין בעצם, היכל קדש קדשים דאצילות] ואין לזרים [עסק עם הנה"ב] אתך" כלל וכלל, וד"ל).] אבל הוא בבחי' חלישות לבד לא שמתבטל (ומ"מ נתבאר שנעשה מוכשר להבין [גם משייך את המיאוס לבינה, שעל ידו הנה"ב גם נעשית מוכשרת להבין, היינו הבינה דעולם הבריאה כנ"ל] ג"כ ענין אלקי ומתעורר גם הוא ברצון לאלקות [אלו הגדרות ואבחונים מאד דקים. שמחד הוא מתעורר ברצון לאלקות ומצד שני אין בזה בטול היש. זה עדיין כמו גוי שרוצה אלקות, גר תושב, אבל בטול היש וכ"ש אתהפכא זה לגייר אותו לגמרי, זה רק על ידי אש, על ידי שעושים לו ברית מילה והאש יוצאת מהברית (וגם מטבילים אותו, כנראה במים ממש רותחים, טבילה בנהר דינור...).] ועמ"ש לקמן בסמוך) אמנם בהאהבה דכרשפי אש נשרף ונכלה ומתבטל הישות דנה"ב [ולא רק שמשיג אלקות ומשתוקק לזה.] כי מפני שצר לו מריחוקו מאלקות וזהו הגורם לו הרשפי אש וההתלהבות ה"ז גורם הביטל בנה"ב וכן הוא בבחי' אהבה כרשפי אש בכלל [חוזר לאש של מי שכן מסוגל להתבונן בסובב ו"כולא קמיה", ולא רק האש של המלכות] דאמיתות ענינה הוא כשהיא מצד ההתבוננות בגדולתו ית' או עכ"פ מחידוש ההתהוות כו' כנ"ל [שלש מדרגות אש, שתים מלמעלה ואחת מלמטה – התבוננות בסובב כל עלמין ו"כולא קמיה כלא חשיב", התבוננות בהתהוות, התבוננות בשפלותו וריחוקו מאלקות – שזה בינה-חסד-מלכות, אך גם השתים שמלמעלה נקראות אש דלמטה של הנה"א. אם כן, בעצם יש כאן שש אשות – שלש אלו שאומר כאן, שכולן נקראות אש מלמטה. למעלה מזה יש האש של המנורה, ולמטה מזה שתי אשות של הנה"ב. ודוק היטב, שעל ידי הקדמת האש שלמעלה של הנה"ב, בדרגת אהבת השרפים דווקא כנ"ל, בינה דעולם הבריאה, עולה בהתבוננות דק"ש לדרגת הבינה העליונה, ההתבוננות בסובב ו"כולא קמיה כלא חשיב" והאהבה כרשפי אש הנפעלת על ידה, ועל ידי זה עושה אתהפכא ממש בנה"ב (אך אין זה בחינת זיהרא דאמא עילאה הנ"ל, שלמעלה מענין האתהפכא לגמרי כנ"ל, אלא מוחין דישסו"ת הנמשכים לז"א לעורר את האהבה בלב, ובעצם הכל מדובר בנפש האדם למטה מאיזה עולם שיהיה שרש נשמתו, לאו דווקא בנשמה דאצילות. וכן בנוגע לאתהפכא שעל ידי האש שלמעלה דנה"א, אש המנורה, הגם שיש כאן אתערותא דלעילא בהעלות אהרן את הנרות, אין זה גילוי מוחין בעצם דאצילות, דבר שדווקא משה וכיוצא בו זכה אליו, וד"ל.], הנה האש דקדושה שורף ומכלה האש דלעו"ז, דבכל עת שמגביר כח יסוד האש האלקי מתמעט ומתקרר כח יסוד האש הטבעי [הצינון הוא חלק מבטול היש כנ"ל] וכמ"ש בד"ה בפ' נסכים ספ"א). ועוד זאת שגם כח יסוד האש הטבעי עולה ונכלל לאהבה את ה' בהתלהבות ורשפי אש כו' וכמש"ש [או על ידי האש שלמטה של הנה"א אם יש הקדמת האש שלמעלה של הנה"ב, או על ידי אש המנורה. יש לציין בנוגע לאש המנורה שכדי לזכות לה זקוקים להתקשרות לצדיק, לאהרן המעלה את הנרות. בכל המהלך של השגת האהבות בנפש הוא כלל לא רומז שצריך עזרה מצדיק הדור, ממשה רבינו או נשמה כללית אחרת, רק כאן בנוגע לאש המנורה מזכיר שזה קשור לאהרן. לזכות למדרגת אש המנורה באמת צריכים את האהרן שבדור שיעלה את הנרות עד שתהא שלהבת עולה מאליה, ודוק.].