וזהו היתרון בביטול הישות דנה"ב באהבה הנ"ל לגבי ענין התשובה [כאן מתחיל משהו חדש, בקיצור יחסית, אבל רעיון חדש: להשוות בין פעולת האהבה הנ"ל, שהיא האהבה הראשונה הבאה מתוך ההתבוננות שהעולם חי (יסוד) כפי שהיא מתחברת להתבוננותו בשפלותו (מלכות) – שחיבור זה יוצר בטול היש, שורף, שלא כמו אהבה כמים – לבין תשובה תתאה], דבתשובה (היינו בתשובה תתאה) הרי כל התעסקותו הוא בהמרירות על הריחוק שצר לו על עניניו הפרטים ועל מעמדו ומצבו בכלל כו' (וההרגש האלקי שצ"ל בזה הוא בכדי שתהי' המרירות בבחי' חיות אלקי [כלומר, ההרגש האלקי נצרך אבל טפל, הוא לא עיקר הענין, אלא הרגש הריחוק מאלקות המביאה למרירות] וכמ"ש במ"א) וזהו שגורם שבירת הישות והחומריות דנה"ב (ג"כ לא רק חלישות לבד [כפי שגורמת אהבה כמים, כנ"ל]) אבל לא שיעלה גם הוא ויהי' נכלל בקדושה [בעוד שבאהבה כאש של הפסקה הקודמת בסוף הוא שורף ומכלה את האש שלעו"ז ואז עולה ונכלל בתוך הקדושה. במרירות של תשו"ת זה לא קורה – זה שובר אותו, אבל לא מעלה אותו] (לבד בתשובה אמיתית שמהפך מהות הנה"ב ובכדי שיהי' עולה ונכלל כו' הוא דוקא בבחי' תשובה עילאה [משמע שתשובה אמיתית היא דווקא תשובה עילאה] דהיינו בהתגלות אור הנשמה בבחי' רשפי אש ביותר כנודע בענין תוקף הרצוא דתשובה [אך בכל אופן כנראה יש חילוק דק – שתשובה אמיתית מהפכת את המהות, ותשובה עילאה זה הרצוא הגורם שיהיה עולה ונכלל]), ובאהבה הנ"ל עם היות שיש בה ג"כ ענין המרירות כנ"ל, אבל להיות כי העיקר הוא ההתלהבות והרצוא לאלקות, ע"כ גם היסוד האש הטבעי עולה ונכלל בקדושה [כלומר, העליה תלויה ברצוא של הנה"א, שקיים או באהבה כאש או בתשובה עילאה שיש בה גם רצוא כרשפי אש. הרצוא לוקח איתו את האש של הנה"ב.]). וז"ע הקרבנות שהוא הקרבת חלב ודם דהיינו בחי' התענוג דנה"ב ורתיחת הדמים [בדרך כלל חלב ודם זה תענוג ורצון, כאן מסביר שהחלב הוא אמנם התענוג – יסוד המים, המצמיחים כל מיני תענוג – ובמקום רצון אומר "רתיחת הדמים", שזה בחינת הדם כפשוטו, יסוד האש.] שעולה ונכלל בקדושה [ההוספה כאן שגם התענוג וגם הרצון עולים בקרבן], (ובפרטיות הקרבת החלב הוא באהבה הנמשכת כמים שנת"ל שעי"ז נעשה הנה"ב מוכשר כו', הנה כאשר מבין השכל הטבעי היטב את הענין האלקי ומתעורר ג"כ ברצון לאלקות נוטל ממנו התענוג (דער געשמאק) מהענינים החומריים (ובפרט בהתבוננות דראה נתתי לפניך את החיים ואת הטוב כו' שנת"ל [בשלש הדרגות של פעולת אהבה כמים על נה"ב זו היתה הגבוהה, שגורמת מיאוס ומבטלת הגעשמאק בענינים חומריים]) ומתענג ג"כ בהטוב דאלקות ובעניני אלקות [בשרש החלב למעלה מהדם, התענוג למעלה מהרצון (עתיק ואריך), ויש גם את האליה, ברדל"א (אליה חלב דם – ר"ת אחד ועולה י"פ אחד, הזמן בו מוסרים את הנשמה בשלמות, דווקא האליה נקראת "אליה תמימה", והקרבתה היא בחינת עבודה תמימה, עבודה שאין אחריה עבודה, העליה לרדל"א, אליה אותיות אילה שלוחה אותיות אליה הנביא זכור לטוב, אותיות אלהי, וד"ל), וכאן אומר שאהבה כמים שלא כ"כ תקיף מסוגל להקריב את החלב אבל לא את הדם. צריך לומר שבנה"ב המדרגה היותר עליונה יותר קרובה לקדושה ולכן יותר קל לברר אותה. כלומר, היא הנותנת – בגלל שהחלב למעלה מהדם יותר קל לברר אותו ב"אהבה כמים". אמנם, במ"א הוסבר שיותר קשה לברר אמונה דקליפה מתענוג דקליפה וכו' (צדיק גמור מתקן רשע גמור, ובשביל היותר גבוה ברשעה צריך יותר גבוה בצדקות). אפשר ליישב שאהבה כמים זה הופך מה שיש לו תענוג מענין גשמי, עד שיש לו תענוג מאלקות, אבל יש בזה עדיין ישות של תענוג הנה"ב – "קרבת אלהים לי טוב". את עצם התענוג של הנה"ב – אהבת החיים שלה – יותר קשה לברר וצריך מדרגה יותר גבוהה.] והקרבת רתיחת הדמים שהוא האש הטבעי הוא בהאהבה דכרשפי אש בחי' יסוד האש דקדושה. אמנם האהבה כמים הנה מצ"ע פועלת החלישות לבד כנ"ל ורק ע"י ההשתדלות עם הנה"ט שיבין גם הוא ויתעורר ג"כ (אשר כן צ"ל בעובדי ה' שלא להסתפק בהשנת הנה"א לבד ובהתפעלות שלו, כ"א להשתדל שיובן הענין גם בהשכל הטבעי, שבד"כ הוא תלוי בהתקרבות ונתינת הנה"ט לזה (דעם היות שכל השגותיו הן בהתלבשות בהשכל הטבעי, מ"מ יש בזה חילוק גדול אם ההכנה בנפש היא רק להבין הענין בשכלו האלקי אין לזה שייכות אל השכל הטבעי ואינו פועל כ"כ על הנה"ט (כ"א החלישות הנ"ל), אבל כאשר ההכנה היא שיהי' מובן ויונח הענין גם בהשכל הטבעי ה"ה מקרב ונותן את הנה"ט ג"כ בההתבוננות ההיא, דאז באמת בא ההנחה גם בשכל הטבעי ומתעורר גם הוא [איך שלא יהיה הנה"א זקוקה גם לשכל של הנה"ט בשביל להתבונן באלקות. אבל יש שמשתמשים בשכל האנושי רק כדי שהנה"א תבין ותרגיש את האלקות, ולא בשביל הנה"ט – זקוקים לכלי הזה, של השכל האנושי, אבל זה לא בשבילו אלא רק בשביל הנה"א. משל לזה: כמו רב שצריך תלמיד רק בשביל עצמו. לא שבאמת הוא מסור לתלמיד, רק שצריך את העזרה – את השקו"ט עם התלמיד – כדי שיבין את הענין יותר לעומק ויתפעל מהענין. יש רב שהוא מסור באמת לתלמיד ואז מאד רוצה שהענינים יונחו היטב בשכלו, ואם הוא מכין את עצמו לכך ומשתדל בכך זה גם פועל ומצליח. אז השכל הטבעי גם מתעורר. כמובן, זה תלוי גם בתלמיד – צריך להיות אכפת לו, השכל הטבעי צריך להתמסר. יכול להיות שגם לתלמיד אין חשק עז להבין יותר מדי, ומספיק לו שהוא משמש בתפקיד של חידוד הרב. רק אם הוא מתמסר זה באמת נקלט אצלו בפנימיות. בכל היחסים האלה יש את כל המדרגות של אתערותא דלעילא שלפני אתעדל"ת (שקודם הרב צריך לקרב, באמת צריך לרצות ולהתכוון שהענינים יונחו בפנימיות השכל של התלמיד), ואז (זה גופא פועל) שהתלמיד, הנה"ט, רוצה באמת להתמסר, ואז כל הסדר של באתעדל"ת אתעדל"ע.]) ולפעמים צריכים לזה ראיות והוכחות יותר בכדי שיונח הענין בהשכל הטבעי [זה תמיד מדגישים, שאם באמת רוצים שיונח צריכים הרבה משלים מהמדע ומהנפש וכל מה שמקרב את זה לחשיבה העדכנית. יוצא שכל מי שטוען שהמשלים המדעיים מיותרים, יתכן שזה נכון בשביל ההרגשה של הנה"א (וגם אז זה מפוקפק), שאז די במשלים הכתובים בספרים ומקורם בקדש וכו' (בטול אור השמש בשמש או רקבון הגרעין באדמה וכיו"ב), אבל אם רוצים לפעול על הנה"ט צריך משלים שמתאימים לה, משלים מצורות החשיבה והמדע של היום. לפי המשך הדורות, מה שבדור הקודם פעל על הנה"ט בדור הזה יפעל רק על הנה"א. לכן הנה"א לא אוהבת קושיות חדשות על הנחות היסוד של התורה, מספיקות הקושיות של הראשונים, גם מתענג על זה, שהרמב"ם הקשה קושיות מהטבע ותירץ וכו' – אבל זה אומר שהוא בכלל לא במקום שהרמב"ם היה, כי הרמב"ם הקשה מתוך המציאות שלו, דווקא מתוך מה שהתעורר בדור שלו. אם עכשיו אנחנו מסתפקים בכך זה טוב רק בשביל הנה"א.]), אך מעצמה לא תפעול האהבה כמים על התפעלות הנה"ב כ"א ע"י השתדלות [תפעול מעצמה חלישות, אך בשביל התפעלות צריך השתדלות מיוחדת], משא"כ האהבה דכרשפי אש שפועלת בעצמה על הנה"ב [בלי שצריך לחשוב עליה במיוחד], דיסוד האש האלקי שורף ומכלה את האש הטבעי ומעלה אותו להיות נכלל בקדושה [כלומר, יש דברים שהם בדרך ממילא, בספונטאניות, ויש דברים שצריך לעשות באופן מחושב. בשביל שאהבה כמים תעשה איזה תיקון – ולא רק חלישות – בנה"ב, זה חייב להיות מחושב, לא ספונטאני. אהבה כאש עושה את זה בדרך ממילא. מכאן גם אפשר ללמוד שאם המודעות הטבעית של משיח עובדת על תיקון המציאות (הפנימית וגם החיצונית) בדרך ממילא אז האהבה שבזה היא אהבה שבבחינת "רשפיה רשפי אש שלהבת-יה", אהבה עזה של שיר השירים. בדרך כלל חושבים שאהבה כמים זה אהבה טבעית, זה "אחֹתי", "זכור אב נמשך אחריך כמים" – זה הטבע מצד הנה"א. מכאן אפשר אולי להבין את היעוד של לע"ל, שזה טבע כזה שהגם שמתחיל מנה"א הוא בדרך ממילא כולל ומכלה-מכליל את הנה"ב בתוכו. צריך לומר שזה כמו בפרק נ' בתניא, שזה אהבה כרשפי אש, כמעלת הזהב על הכסף – שזה "הכהנים הלויים", הלכה כב"ש לע"ל, והכהנים יהיו לויים. הטבע הזה פועל על תיקון העולם בדרך ממילא. זה עוד פירוש ל"נסתיימה עבודת הבירורים" – שאין יותר עבודת בירורים מחושבים. אם אני רק בבחינת מים הכל צריך להיות מחושב, בהשתדלות – גם לשון לשדל, "כי יפתה איש" המתורגם "ארי ישדל" – אבל אם יש מספיק התלהבות ואהבה כאש במשפיע הבירור נעשה בדרך ממילא. כמו שכתוב על המלכות של הקדושה, "בתולות אחריה", "קארי תדיר ולא שכיך" וממילא כל הבתולות מתעלות בדרך ממילא.].