דהנה כאשר האהבה באה בצירוף ההתבוננות בהריחוק כנ"ל הרי מובן איך שפועל על הנה"ב, אמנם כמו"כ הוא גם בהאהבה דכרשפי האש האמיתית [לא מהמלכות, אלא מהאש של הבינה] משום דאש אוכלה אש [בדרך ממילא]. ובאמת [כאן מוסיף דבר חדש] גם באהבה זאת יש קצת תערובות מרירות בהעלם או עכ"פ שחושב אודות הריחוק דנה"ב (ומוכרח הענין להיות כן דמאחר שהוא בבחי' התלהבות רשפי אש שהוא בחי' רצוא והעלאה נרגש אצלו הדבר האוחז אותו [הפתילה המונעת מהאש לכלות.] (בכל חד וחד לפ"ע [בשנים – גם כמה רצוא יש לו, וגם כמה גראב הוא]) ואינו מניחו להתפשט ולעלות וצר לו מזה [בפיזיקה זה 'חוק החיכוך', שמונעת מהתנועה להיות חופשית לגמרי. בנפש חיכוך זה קשור עם תסכול, שלא משיג מה שרצה. לכן מי שיש לו אורות דתהו, רצוא, הוא בתסכול. הוא מרגיש עצמו כבול, חבוש בבית האסורים. כל פעם שכתובה המלה "צר" זה קשור למצרים, שכל הגלויות נקראו על שם מצרים, שמיצרים לישראל. גם בנפש, מה שלא נותן לו לרוץ זה הגלות. עיקר יציאת מצרים זה בקריאת שמע, ככתוב בפמ"ז בתניא, וזה חלק מהאהבה ששמנו בגבורה – כמים הפנים לפנים, שאמרנו שבכל זאת יש בזה אש. פרקים מו-מט הם רצף של ארבעה פרקים המבארים אהבה זו, שכולם קשורים להתבוננות ביצי"מ, ובפמ"ז מסביר איך זה קורה בנפש בכל יום ובכל רגע. גם שם עדיין כבול – משה רבינו רצה לומר "ראה ישראל", שיגיעו ל"עין בעין יראו", "ונגלה כבוד הוי'", אבל "שמע ישראל" זה עדיין שכבול ולא יכול לצאת מעצמו לגמרי, שומע ולא רואה. מצרים זה קליפת הבינה, וכנגד זה יש את "שמע ישראל" – בינה דקדושה. מצרים זה הרחם הטמא, אבל עליו כתוב "מי יתן טהור מטמא" – עם ישראל נולד מתוך הרחם הטמא הזה. בכל אופן, הדגשנו את הבינה כי "כל חד וחד לפי ערכו" זה כמו "כל חדא וחדא לפום שיעורא דיליה" שנאמר על שערי הבינה.]) רק ההפרש הוא שבאופן הא' [בו מצרף במודע את הריחוק לענין] הרי באה האהבה מהרגש הריחוק בצירוף ההתבוננות באלקות ובאמיתית האהבה הזאת בא הרגש הריחוק לאחר שמתפעל באהבה מההתבוננות בגדולתו יתברך וכה"ג (מפני שאור נפשו האלקית היא בהתגלות כנ"ל והחומריות האוחז אותו הוא רק בדקות וביכולתו להתפעל מגדולתו ית') וכמ"ש בד"ה בפ' נסכים ספ"ב לאסוף ולקבץ כל הכחות כו' ע"י עקירת הרצון מהם דהיינו להתחרט כו' והיינו מפני שהוא בחי' ישראל שעלה במח' כו' [כנראה שזה גילוי הנה"א עליו מדבר, וממילא אוסף ומקבץ כל הכחות וכו'. כאן דוגמה שבשביל לעשות ביאור טוב צריך לצטט את כל הציטוטים שלו]).

[פסקה זו כמו קיצור של כל הפרק:] וזהו עיקר היגיעה בעבודה שבלב זו תפלה לקרב ולדבק נפשו באלקות ע"י ההתבוננות בהאור האלקי המתלבש בעולמות [בחינת היסוד במבנה שלנו] אם בעולם התחתון מה שיש אור וחיות אלקי בכל נברא ונברא ובכל דבר בפרט, דעצם ההתבוננות הזאת עצמה מספקת ג"כ לקרב נפשו בהרגש האלקות והטוב והיוקר שבאלקות ויוסף אומץ בזה בהתבוננות זאת איך שהעיקר הוא האלקות ובענין ראה כו' את החיים ואת הטוב כו' [המביא גם למיאוס בתאוות] או בההבוננות באופן האור והגילוי המתלבש ומאיר בעולמות העליונים [שהיה בפסקה אחרי התבוננות הממלא בעולם התחתון] כל חד וחד לפום שיעורא דילי' בהשגתו ועבודתו שכ"ז עושה חלישות גדולה בהנה"ב שאינו נמשך אחרי הענינים החומריים ואינו מתפשט רצונו בהם [עד כאן נעשה בדרך ממילא, אך ההמשך צריך השתדלות], וייגע לקרב גם את הנה"ב שגם הוא יבין את הענין האלקי ויתעורר גם הוא בבחי' קירוב לאלקות, ובכ"ז יתחזק בעסק התורה וקיום המצות להיותן אלקות כנ"ל, והגדלת האהבה יותר היא בבחי' נפשי אויתיך [הוד] כשמתבונן שאתה ה' נפשי כו' (וירצה מאוד שיהי' גילוי אלקות בקרבו ע"י התורה [לא רק בגלל שהתורה יקרה, והיא אלקות, אלא שעל ידי התורה ממשיך את שרש נפשו (קשור ל"יש לי אות בספר התורה", ששרש החיות שלו זה האות שלו בספר התורה – על ידי שלומד תורה ממשיך את זה.]) וכן באהבה דכברא דאשתדל כו' [נצח], (וגם מי שאינו בדרגות אלו להיות בו אהבות הנ"ל בהתגלות ירגיל עצמו בזה להיות כי קרוב הדבר אליו כו' [כמו שאמרנו, על זה דווקא יש "ירגיל" – זה שתי רגלים]) ובמדרי' גבוהות יותר [מדלג על פמ"ה בתניא ומגיע לפמ"ו, כפי שאמרנו] וגם בפנימיות יותר היא בההתבוננות דכמים הפנים אל הפנים כו' [הגבורה בהתבוננות הכללית של המדות, של אהבה כמים] וגם ילהב לבו בבחינות התלהבות באהבה דרשפי אש [אהבה כאש – התכללות חו"ג] (דאהבה זו מצד עצמה מוכרחת להיות מפני שבזה דוקא התגלות האור דנה"א יותר, וגם שזהו עיקר בחי' הרצוא לאלקות [בפרט כשעולה לדרגת בינה, כמו בתניא פ"נ]) ע"י שמתבונן במעמדו ומצבו איך שהוא מרוחק כו' [צירוף המלכות ליסוד] ואמיתות האהבה הזאת תהי' ע"י ההתבוננות בגדולתו יתברך כו' [שזה הבינה] ואש זה האלקי שורף ומכלה את האש זר דנה"ב ומעלהו להיות נכלל ג"כ באלקות בבחי' התלהבות ורשפי אש כו' ועז"נ וידעת היום והשבות אל לבבך [ב"והשבות" קצת משמע לשון השתדלות, אבל אפשר להסביר גם כלשון הבטחה שהדבר נפעל בדרך ממילא. "וידעת" זה ידיעה, השאלה מה היא מולידה – ככל שזה יותר ידיעה בגדולת ה' אז יש יותר אש שנולדה בנה"א ואז הנה"ב נכלל יותר בדרך ממילא] להיות האהבה בהתגלות בלב וענין לבבך ב' לבבות היינו בחי' הקירוב והדביקות דנה"א והזיכוך דנה"ב שגם הוא יתבטל ויבוא לבחי' אהבה שז"ע ואהבת כו' בכל לבבך בשני יצריך כו' [והחידוש כאן שזה לא שייך רק לצדיקים, אלא שכאן זה נדרש מכל אחד ואחד – "ועמך כֻלם צדיקים"].