"חמה בתקופתה"

הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. ברכת החמה – שלמות הבירור והעמדת מלך

שלמות של הקהל

את ברכת החמה זוכים לברך פעם ב-כח שנים. היות ש-כח הוא כפולה של שבע, הרי שתמיד מברכים ברכה זו בשנת "הקהל" (כפי סדר השנים הנהוג אצלנו היום, המבוסס על חישוב השנים מבריאת העולם – מתאים לסדר מחזורי החמה הנהוג כיום, וכדלקמן). ניתן להסביר את חישוב התקופות לפיו מברכים את ברכת החמה – תקופת שמואל, כדלקמן באריכות – כהצטברות של רבעי יום למשך שבעה 'מחזורים' של ארבע שנים (משום שבכל ארבע שנים 'זזה' תחלת מעגל החמה בחמשה ימים שלמים, ובכך חוזרת לשעה המקורית של תלית החמה, וכעבור שבעה מחזורים כאלה היא חוזרת לאותו היום ואותה השעה של תלית החמה), אך במחזורי שנות השמיטה וה"הקהל" שבעקבותיה, יש כאן ארבעה מחזורים של שבע שנים. מה המשמעות של מחזוריות הנוהגת בארבע שנות הקהל?

בדרך כלל רגילים להזכיר כי בהקהלת העם מנויים שלושה סוגים בעם ישראל – "[הקהל את העם:] האנשים והנשים והטף" – אך לאמיתו של דבר נזכר בפסוק גם סוג רביעי, "וגרך אשר בשעריך". רמז נאה בדבר, שהמלה "הקהל" עצמה כוללת ארבע אותיות, ועולה בגימטריא ארבע פעמים יהודי (היינו שזה ממוצע כל אות) – רמז לכך שמקהילים יחד ארבעה סוגי יהודים. כל שנת הקהל כוללת בתוכה את ארבעת סוגי היהודים, אך אם מצטייר מחזור של ארבע שנות הקהל מובן ממילא כי בכל אחד מודגש סוג אחד מארבעת הסוגים – בהקהל הראשון האנשים, בהקהל השני הנשים, בהקהל השלישי הטף ובהקהל הרביעי הגרים.

ארבעת סוגי היהודים הם שלמות של מרכבה, והם מכוונים באופן מובהק כנגד ד אותיות שם הוי' ב"ה: י – אנשים (אבות, מוחין דאבא), ה – נשים (אמהות, מוחין דאמא), ו – טף (קטנים, זעיר אנפין), ה – גרים (שאחיזתם במלכות, "תחת כנפי השכינה", כנודע). אם כן, כאשר נשלמים ארבעה מחזורי הקהל נשלם שם הוי' של התכללות נשמות ישראל (כאשר על עם ישראל ככלל נאמר "כי חלק הוי' עמו", וכל יהודי בפרט נאחז באות אחת של שם הוי' ב"ה), ואז מברכים ברכת החמה, שהיא עצמה בסוד שם הוי' ב"ה – "כי שמש ומגן הוי' אלהים".

"כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים"

כח שנות מחזור החמה, שבתחילתו מברכים על החמה "עושה מעשה בראשית", רמוזות בפסוק "כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים" אותו דורשים חז"ל על מעשה בראשית (ורמז נאה: כאשר מוסיפים לנוסח הברכה "עושה מעשה בראשית" את שסה ימות שנת החמה מקבלים בדיוק את חשבון הפסוק "כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים"). פסוק זה מתחבר היטב לקשר של ברכת החמה לשלמות ה"הקהל" בהדגשת "גרך אשר בשעריך", שהרי ברוחניות הגרים הם "נחלת גוים" בה זוכה עם ישראל, ניצוצות דתהו המתלקטים ובאים על תיקונם בעבודת עם ישראל (כפי שנתבאר בקבלה ובחסידות מאמר חז"ל "לא הגלה הקב"ה את ישראל לבין האומות אלא כדי שיתוספו עליהם גרים" כמתייחס לכל בירורי הניצוצות הקדושים המפוזרים בארבעה קצוות תבל על ידי עם ישראל).

ברכת החמה בפרט מבטאת 'ירושה' שכזו מהגוים, שהרי ישראל מונים ללבנה ואומות העולם מונים לחמה, וכשעם ישראל מברכים את החמה הם מחזירים לקדושה את כח החמה מלהיות "חמה בישא" ה'שייכת' לאומות העולם. הדבר בולט במיוחד לאור דעת רבי יהודה בתוספתא "המברך על החמה זו דרך אחרת" – דרך מינות, שנראה כעובד לחמה. לפי זה החמה היא "נחלת גוים" ה'שייכת' לגמרי לעובדי החמה, וכולה בבחינת ניצוץ שנפל לבין הקליפות (ורמז: ראשי התיבות של "נחלת גוים" עולים חמה). לפי זה, כאשר בכל זאת בני ישראל מברכים על החמה בתקופתה (על פי ההלכה הפסוקה שלא כדעת רבי יהודה) מוציאים את כל הניצוצות מעובדי החמה ומבטלים אותם לחלוטין (ואכן יש מפרשים בדעת רבי יהודה שכוונתו שהאיסור הוא דווקא לברך על החמה שלא בתקופתה, אך כאשר החמה חוזרת למקום בו נתלתה היא מתחדשת כ"מעשה בראשית" שיד עובדי החמה לא נגעה בו).

ברכת החמה בסיום מחזור שלם של ארבע שנות "הקהל", ב"הקהל" הרביעי שכנגד "גרך אשר בשעריך", מסמלת את סיום עבודת הבירורים – בירור ותיקון ניצוצות עולם התהו. את מחזורי תקופת החמה מחשבים כדעת רבי יהושע, שבניסן נברא העולם, על אף שבתפלות ראש השנה פוסקים כדעת רבי אליעזר, שהעולם נברא בתשרי. כלומר, לתקופות פוסקים כרבי יהושע אך לשנים פוסקים כרבי אליעזר. לפי זה, יסוד חישוב מחזורי החמה מתחיל מ"שנת תהו" – מחדש ניסן שקדם לתשרי בו נברא העולם לדעת רבי אליעזר. "שנת תהו" שקודמת לבריאת העולם בתשרי היא בבחינת "ברישא חשוכא ['והארץ היתה תהו ובהו וחשך'] והדר נהורא ['ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור']" – קדימת עולם התהו לעולם התיקון. מציאות "שנת תהו" מתחילה דווקא מניסן, בו נאמר "ראשון הוא לכם לחדשי השנה", מתאים לדרשת חז"ל כי "ראשון" היינו עשו, איש עולם התהו (וניצוצותיו שנפלו עד עולם העשיה), בו נאמר "ויצא הראשון אדמוני" (קודם ללידת יעקב, בעליו של עולם התיקון).

"סגולת מלכים" של ברכת החמה

אם כן, שלמות הבירור, התיקון וההעלאה של ניצוצות התהו פותח את תחילתה של תקופה חדשה, בה ממשיכים "אורות דתהו בכלים דתיקון" (כהוראת הרבי ב-כח ניסן – בחינת "כח מעשיו הגיד לעמו" שבחדש הראשון המברר את "ויצא הראשון אדמוני" – תשנ"א, כי הדרך להביא משיח בפועל ממש היא על ידי ענינים שהם "באופן של אורות דתהו אבל בכלים דתיקון"). זהו הרמז הפנימי בכך שפוסקים כרבי יהושע לתקופות – שגם בתקופות השונות בסדר תולדות העולם יש משמעות וסגולה מיוחדת בחדש ניסן, חדש האביב, בו ניתן להתחיל תקופה חדשה. תקופת "אורות דתהו בכלים דתיקון" היא תקופת ימות המשיח (הכוללת בתוכה את האורות של "אלפים שנה תהו" עם הכלים המתוקנים של "אלפים שנה תורה"), תקופת "צמח שמו ומתחתיו יצמח" העולה ומבצבץ בחדש האביב.

כשמסיימים את העלאת הניצוצות של עולם התהו זוכים להמשיך ממקורם את האורות המרובים של עולם התהו – אורות הכתר. "אין כתר אלא למלך", "כתר עליון איהו כתר מלכות", והמשכת האורות המרובים דתהו מתבטאת בקיום מצות העמדת מלך (וגם ענין זה מתקשר לקיום מצוה זו דווקא ב"הקהל" הרביעי שעיקרו הקהלת הגרים, ששרשם בספירת המלכות – כנ"ל – ועד ש"דוד מלכא משיחא" בא דווקא מזרע רות המואביה, אם המלכות שהיא גם אמם של גרים ממנה נלמדים עיקרי דיני גיור, כנודע). לכן ברכת החמה מתחוללת דווקא בחדש ניסן, בו חל "ראש השנה למלכי ישראל", כשהחמה עצמה מסמלת את המלך-המשפיע (בעוד הלבנה מסמלת את העם-המקבל, הזקוק למלך, וכנודע בשם הבעל שם טוב כי כאשר יש צבור בלי ראש אזי הבעל-דבר נעשה ראש, ר"ל). אחת מכוונות ברכת החמה היא התביעה הפנימית להעמדת מלך ישראל. העמדת-הכתרת המלך-החמה היא בבחינת "אורות דתהו", הקהלת העם הרב-גוני באחדות אחת היא בבחינת "כלים דתיקון", וכשהמלך עומד בתוך העם (ובפרט כאשר עם זה כולל את כל הגרים-הניצוצות שנלקטו ובאו לו) וקורא את "משנה התורה" זו שלמות של "אורות דתהו בכלים דתיקון".

יעזור ה' שבשנה זו, בה חלה ברכת החמה דווקא בערב פסח, "זמן חרותנו", נזכה לראות בברכת החמה בגילוי "פני משה [שבדור, שהוא גואל ראשון והוא גואל אחרון, משיח שבדור] כפני חמה", "כצאת השמש בגבורתו". בעת ברכת החמה נוהגים להוסיף גם ברכת שהחיינו, מתוך שמחה על קיום המצוה הנדירה, וכדי לצאת ידי חובת כל הפוסקים מצוה מן המובחר ללבוש בגד חדש או להניח פרי חדש ולכוון גם עליהם בברכת שהחיינו. אכן, מה טוב ומה נעים שנזכה שברכת שהחיינו בעת ברכת החמה תהיה גם הברכה על ראית פני משיח צדקנו, מלך ישראל וגואלו, שיבוא ויגאלנו בשנה זאת ונזכה לברך עליו "ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה"!

ב. סוד התקופות בעולם העליון ובעולם התחתון

תקופת שמואל ותקופת רב אדא – שתי אמיתות

חישוב מועדה של ברכת החמה מבוסס על "תקופת שמואל", לפיה אורך שנת החמה הוא 365 ימים ורביע יום, שאזי בכל 28 שנים חוזרת החמה למקום בו נתלתה באותו היום ובאותה השעה (6 בערב אור ליום רביעי בימי השבוע, כפי הדעה שהמאורות נתלו בלילה). אמנם, ישנו חישוב נוסף ומדויק בהרבה של התקופות, "תקופת רב אדא", לפיה שנת חמה היא כחמש דקות פחות (ובדיוק, דעת הרמב"ם בתקופת רב אדא היא שאורך שנת החמה 365 ימים, 5 שעות, 979 חלקים ו-48 רגעים, ואם כן היא קצרה משנת החמה לשיטת שמואל ב-82 חלקים ו-28 רגעים[ב], כפי שמנסח זאת התשבץ).

כמובן, לפי חשבונו של רב אדא ככל שעוברות השנים החישוב לפיו מברכים את ברכת החמה מתקלקל. כיצד יתכן שמברכים את ברכת החמה על פי חישוב פחות מדויק? הרמב"ם אומר כי חשבונו של רב אדא הוא "האמת יתר מן הראשון [היינו מחשבונו של שמואל]", ועל כן פוסקים כמותו בסוד העיבור וקביעת החדש (בקיום מצות "שמור את חדש האביב"[ג]), אך גם תקופת שמואל היא אמת, וכמותה פוסקים לתקופות[ד] וממילא לענין ברכת החמה (ואולי חשוב להעיר כי בין כך ובין כך, עצם המציאות של מחזור החמה היא מופשטת, כי אין למחזור זה ביטוי מובהק במציאות, בניגוד למחזור הלבנה, המציאותי והמוחשי לגמרי). דברי הרמב"ם כי אפשר להשתמש במונח "אמת" גם בנוגע למשהו שאיננו מדויק, וכי ניתן לדרג בתוך האמת בין "אמת" ל"אמת יתר", הם חידוש גדול שיש להעמיק בו.

כאשר הרבי דן בענין זה (בשיחת אחש"פ תשי"ג) הוא מבאר כי שתי מדרגות האמת קיימות בעולמות שונים, וכי שיטת שמואל שנראית פחות מדויקת בעולם שלנו היא השיטה האמיתית יותר בעולם רוחני. בפשטות, תקופת שמואל נכונה בעולם היצירה[ה], העולם הרוחני שמעל עולם העשיה, עולמנו שלנו, ואילו תקופת רב אדא נכונה בעולם העשיה (בין עולם היצירה לעולם העשיה יש הפסק – "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו", וכמו שיתבאר סודו לקמן). אם כן, הרבי מוסיף נדבך עיקרי על דברי הרמב"ם ביחס למדרגות האמת ומלמד כי אמיתות שונות בדיוקן שייכות לעולמות שונים, וגם בכך יש להוסיף ולהעמיק. הרבי מדגיש עוד בשיחה כי על אף שמדובר בחישוב רוחני, המתבסס על בריאת העולם במחשבה (בחדש ניסן) ויסודו ב"שנת תהו", הרי שחייבת להיות לכך אחיזה בגשמיות העולם שלנו (כדי להמשיך ולחבר את הרוחניות בגשמיות, תכלית כוונת כל המצות והברכות), ושעל כן בשעת ברכת החמה צריך לראות בפועל את החמה הגשמית בעולם הזה. כלומר, חידושה של ברכת החמה הוא ביחוד בין העולם העליון לעולם התחתון, שבהשקפה ראשונה נראה כי אינם תואמים זה לזה. הדבר עולה בקנה אחד עם המבואר לעיל, בחלקו הראשון של המאמר, כי יש בברכת החמה כח של יחוד "אורות דתהו" (של עולם המחשבה, שנת תהו) עם "כלים דתיקון" (של העולם הזה הגשמי שלנו, העולם כפי שנברא בפועל ושדווקא בו ניתן לקיים רצונו יתברך, בקיום מצות מעשיות המהוות כלים רחבים להכלת האורות המרובים דתהו).

דרגות של אמת

דוגמה לכך שקיימת "אמת" ו"אמת יתר" ניתן למצוא ביחס בין "אמת" ל"אמת לאמתו"[ו] (והמחשה לענין בסיפור: רבי נתן מנעמירוב שאל את רבו, רבי נחמן מברסלב, האם תהיה זו אמת בעבודת ה' להענות להצעת רבנות שקבל ורבי נחמן השיב בחיוב, אך כשהמשיך רבי נתן ושאל אם זו אמת לאמתו השיב רבי נחמן כי אם הוא שואף באמת לאמת לאמתו – שישאר במקומו ולא יקבל את הצעת הרבנות). אכן, החסידות מרחיבה ומוסיפה לכך מדרגת אמת קלושה עוד יותר – "שפת אמת". מתחת ל"שפת אמת", העומדת על הגבול, קיים שקר, אך אם בתוך האמת יש חלוקה בין "אמת" ל"אמת יתר" ("אמת לאמתו"), ניתן גם בתוך השקר לחלק בין שקר דק לבין שקר גס. את חמש המדרגות הללו – אמת לאמתו, אמת, שפת אמת, שקר דק, שקר גס – ניתן להקביל לנרנח"י המקבילות לארבעת העולמות הידועים ולא"ק שמעליהם (הנפש חווה את העולם הזה, עולם העשיה הגשמית המוכר לנו על ידי חושינו הגשמיים, "עלמא דשיקרא", שהנו שקר גס, כמציאות היש. חווית המציאות בעולם היצירה על ידי הרוח היא בבחינת שקר דק, וכו'), וד"ל.

אמנם, כאשר נקודת המוצא היא סודות התקופה והעיבור, עדיף להחליף את ביטויי האמת והשקר בביטויי "קרוב" ו"רחוק" – על דרך "כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשֹתו" – משום שכל המסלולים המתוארים בשתי התקופות "הכל בקירוב הוא ובמהלך השמש האמצעי, לא במקומה האמיתי" (וכפי המקובל בפיזיקה המודרנית שכל הגדרות המציאות הן בדרך של קירוב והסתברות). במונחים אלה, יש מה שקרוב מאד לאמת, מה שקרוב לאמת, מה שרחוק מהאמת ומה שרחוק מאד מהאמת (רחוק מאד עולה שטן) – מדרגות הקירוב והריחוק הן מדרגות האמת דלעיל ומטה, ואילו "אמת לאמתו" היינו בדיוק[ז]. ורמז ל"סוד הוי'" שיש במבנה זה: בדיוק-קרוב מאד-קרוב-רחוק-רחוק מאד עולה יום פעמים הוי' שעולה הוי' אלהים (שם מלא, סוד יבק) פעמים אחד. את שלש דרגות האמת (שפת אמת – קרוב, אמת – קרוב מאד, אמת לאמתו – בדיוק) יש לרמוז בסוד העין, הרומזת בזהר הקדוש לסוד השבת (ש-בת, כנודע), יום האמת, בו אפילו עם הארץ אינו חשוד לשקר – הלבן שבעין (עם גידי הדם האדומים שבו) הוא הקרוב, גוון העין הוא הקרוב מאד, ונקודת השחור של האישון-בת-עין, ממנה יוצא אור העין, הוא האמת לאמתו, בסוד "שלח אורך ואמתך [האמת שלך, שהיא האמת לאמתו] המה ינחוני", וד"ל.

אמת בעולם העליון ובעולם התחתון

כפי שהוזכר, הרבי מלמד כי תקופת שמואל היא אמת רוחנית, אמת בעולם עליון יותר, ביחס לתקופת רב אדא המדויקת יותר בעולם שלנו. מדברי הרבי עולה יסוד חשוב, שהוא בנין אב להתבוננות בנושאים נוספים, כי מה שנתפס בעולם שלנו כ'בערך' בלבד, כעיגול וקירוב של מספרים, הוא המציאות הנכונה בעולם העליון יותר. אפשר היה לחשוב שהעולמות העליונים הם סבוכים ומורכבים, עולמות 'שכליים', ועולמנו התחתון והגשמי הוא הפשוט ביותר, אך האמת היא הפוכה – המציאות הרוחנית, המופשטת, היא יחסית פשוטה וברורה, וככל שיורדים לעולמות התחתונים, עד לעולם הזה הגשמי, הכל מתפרט ומסתבך, נעשה לא מדויק ולא חתוך. כך בעולם האצילות ישנן עשר ספירות (ואף שהאריז"ל בלימוד סוד הפרצופים עשה את הענין מורכב יותר, הרי בבסיס זה הוא עולם של עשר ספירות בלבד), וככל שיורדים מטה מטה יש יותר התכללות וממילא יותר פרטים. יש התכללות שגורמת לתיקון ושכלול, אבל יש התכללות שגורמת בעיקר לסיבוך וחוסר בהירות. לפי זה יובן כי כאשר חז"ל עיגלו מספרים – כדוגמת פאי (p)[ח] – הרי העיגול הזה הוא אמת, אלא שמדובר באמת רוחנית הנכונה בעולמות העליונים ואינה מדויקת בעולמנו שלנו.

ניתן לתת דוגמה להשתלשלות העולמות לפי הגיון זה ביסודות בהם משתמשים לחישוב התקופות והעיבורים וכו': החשבון הזה מתחלק לימים, שעות, חלקים ורגעים. ארבע הדרגות הללו מכוונות כנגד עולמות אבי"ע (וממילא כנגד אותיות שם הוי' ב"ה, וכו'): הספירות המאירות (לשון ספיר) בעולם האצילות הן ימים, בהם יש גילוי והארה ("ויקרא אלהים לאור יום"). בעולם הבריאה מתגלות כבר שעות, בעולם היצירה מודדים חלקים ובעולם העשיה מתייחסים גם לרגעים (בסוד "אף עשיתיו" – "כי רגע באפו", "חבי כמעט רגע עד יעבור זעם", "אל זעם [רגע] בכל יום" בעולם העשיה, עלמא דשיקרא, דווקא, שבו העבודה היא למצוא מרגוע לנפשו, וד"ל). חישוב הרגעים הוא מזערי – ביחס לתפיסה האנושית הפשוטה – ורגילים לומר שהוא מקביל ל"הרף עין" (כידוע שחז"ל קבעו את כל שיעורי המדות והמשקלות מתוך התייחסות למציאות טבעית מסוימת). הרמב"ם מסביר שברוב החשבונות ניתן להסתפק בחלקים, ואין צורך להגיע עד לדיוק של רגעים. זו דוגמה נוספת לכך שככל שיורדים החישוב מתפרט לחלקיקים מורכבים ומסובכים יותר, הגם שקל ונח יותר, ולגמרי אמיתי בעולם עליון יותר, לעשות חישובים 'עגולים' ופשוטים יותר.

בשל המורכבות של תקופת רב אדא לעומת הפשטות והעיגול של תקופת שמואל נאמר "תקופת רב אדא בצנעא, תקופת שמואל בפהרסיא" (ורמז: רב אדא בצנעא שמואל בפרהסיא עולה לד בריבוע, ד פעמים "ברא אלהים", טוב בריבוע – הכל קשור למעשה בראשית; המלה שהושמטה, תקופת, עולה חן פעמים טוב). כלומר, שמואל ודאי ידע את התקופה המדויקת יותר, של העולם שלנו, אך לא רצה להקשות על הרבים, לכן תקופתו הפשוטה מתאימה להלמד בפרהסיא, ואילו בצנעא יש להעמיק בדקדוקים של תקופת רב אדא. לכאורה, "צנעא" לעומת "פרהסיא" מתאים ליחס של "הנסתרֹת להוי' אלהינו" לעומת "והנגלֹת לנו ולבנינו", אך עד כה נתבאר כי "תקופת רב אדא בצנעא" דווקא היא המופיעה בעולמנו התחתון והמוחשי, העולם הגלוי, ואילו "תקופת שמואל בפרהסיא" קיימת ואמתית דווקא בעולמות העליונים והנסתרים. אכן, דווקא בעולמנו התחתון מתגלות "הנסתרֹת להוי' אלהינו" יותר מאשר "והנגלֹת לנו ולבנינו", והדבר מתבטא בכך שיש בעולם הזה יותר מצוות לא תעשה (ששרשן ב"נסתרֹת", באותיות י-ה שבשם) ממצוות עשה (ששרשן ב"והנגלֹת", באותיות וה שבשם), וד"ל.

בערך-בדיוק – סוד המלכות

את כל מה שנתבאר עד כה, ביחס לדרגות שונות של אמת, ניתן לנסח בעוד זוג מושגים פשוט ומוכר – בערך ובדיוק (ורמזים: בערך בדיוק עולה אור אור – היינו שזה הממוצע ביניהם – העולה ואהבת, אור אין סוף וכו'). מדידת המציאות בעולמות שונים מגלה על יחסי גומלין מורכבים בין ה'בערך' לבין ה'בדיוק', כאשר מה שנתפס בעולם אחד כמדויק הוא נכון רק בערך בעולם אחר, ומה שנכון רק בערך בעולם אחד הוא נכון בדיוק בעולם אחר (כלומר: תקופת שמואל נכונה בדיוק בעולם העליון ובערך בעולם התחתון ותקופת רב אדא נכונה בערך בעולם העליון ובדיוק בעולם התחתון).

את המושגים בערך-בדיוק ניתן לקשור למצות יחוד ה', קריאת שמע. בפסוק הראשון של קריאת שמע יש שתי אותיות גדולות – "שמע... אחד" – ויש לדרוש כי ה-ע רומזת לערך וה-ד לדיוק (השמיעה, יכולת הקליטה שלנו היא 'בערך' בעוד שה' יתברך הוא אחד 'בדיוק'; והוא סוד האריכות ב-ד של אחד, להחדיר לתוך תודעתנו איך שה' אחד בדיוק). כל עבודת קריאת שמע היא עבודה של התבוננות והשערה פנימית, כניסה בחמשים שערי בינה, כאשר מט שערים הם השערות 'בערך' ואילו שער ה-נ הוא ה'בדיוק'. אכן, דווקא שער הנון המדויק הוא בלתי נתפס עבורנו, ועד שמשה רבינו עצמו לא זכה לו בחייו. רבי נחמן מברסלב אמר כי שער הנון שלו הוא דרגת "איני יודע". ביטוי זה נלמד ממשה רבינו, אשר קיים בעצמו "לעולם ילמד אדם את לשונו לומר 'איני יודע'" ולא התבטא באופן מדויק לגבי העיתוי של מכת בכורות, אלא רק 'בערך', באמרו "כחצות הלילה" ולא "בחצות הלילה" (יש כאן רמז שעצם מציאות הלילה הוא 'בערך' ביחס למציאות היום והאור שהוא 'בדיוק'. שתי האותיות כ ו-ב רומזות ל-כב אותיות לשון הקדש, כ הדמיון ו-ב הדיוק, יחס של י ל-א, סוד ה"חד ולא בחושבן", וכמבואר בשיחות הרבי על המשמעות הפנימית של התאריכים י-יא ו-כב שבט, וד"ל). הקב"ה יודע ומדייק עתותיו ורגעיו (כפי שדרשו חז"ל גם ביחס ליכולת ה' לכלות את מעשיו בדיוק ברגע המעבר בין יום הששי ליום השביעי של מעשה בראשית – "ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה"), ואכן מכת בכורות היתה "בחצות הלילה", ברגע חצות הלילה בדיוק (שהרי אצל ה' "גם חשך לא יחשיך ממך ולילה כיום יאיר כחשיכה כאורה", "ולילה כיום יאיר" = חשמל, העלם וגילוי כאחד ממש, וד"ל), אך מכיון שהדיוק האלקי לא נתפס ככזה בעולמנו שלנו, עולם ה'בערך', לכן אמר משה "כחצות". בקריאת שמע יש גילוי של "עד הוי' בכם" המייחד את שתי הבחינות החשובות, שתי בחינות האמת, בערך ובדיוק. 

לעובדה שבמציאות שלנו לא ניתן לדייק דיוק אמתי, שמימי, יש קשר מהותי לברכת החמה, בה בולטת תופעה זו. כפי שהוסבר בחלקו הראשון של המאמר, ענין עיקרי בברכת החמה הוא תיקון החמה לה מונים (וסוגדים) אומות העולם, והעלאת כל הניצוצות של "גרך אשר בשעריך". הנכונות לעסוק בעולמות התחתונים, להעלות ניצוצות ולגייר גרים, טומנת בחובה את ההכרה שמעבר לדיוק השמימי ישנה עוד אמיתות של 'בערך' בעולמות התחתונים, וככל שיורדים הכוונה העליונה מופיעה בצורה פחות מדויקת, בגרי צדק ואף בגרי תושב (אותם מקבלים רק בזמן שהיובל נוהג, ואז מצווים להחיותם וכו', אף שודאי אינם מכוונים בדיוק ובשלמות לכוונה העליונה של קיום תריג מצוות וכו').

עוד נתבאר לעיל כי ברכת החמה קשורה עם מצות העמדת מלך. גם ענין המלכות הוא תמיד פניה לתחומי ה'בערך', תחומי הרשות המורכבים שאינם פשוטים וחתוכים כמו הסוגיות ההלכתיות המופשטות יותר. בירידה ל"אף עשיתיו" – לסוגיות אקטואליות ופוליטיות – מטשטשים התחומים הברורים של ההלכה התיאורטית (כולל הלכה למעשה שמתעסקת בסוגיות פרט 'פשוטות', של מי שיכול לבודד את עצמו מהעולם החיצוני) ונפער פער-לכאורה בין התורה לבין המציאות, עליו צריכה לגשר פסיקת ההלכה המייחדת את הדיוק השמימי עם הבערך המעשי. יש לומר כי הסטיה הזו, של העולם התחתון מהדיוק של העולם העליון, היא גם הגורמת לכך שסוגיות המלכות, דיני מלחמות וכו', אינן חביבות כל כך על תלמידי חכמים האוהבים לעסוק בדברים ברורים ומדויקים.

דוגמה ל'בערך' של העמדת מלך ניתן למצוא ב"מעשה מבעל תפלה" של רבי נחמן מברסלב, המתאר כיצד כל קבוצה בחרה לעצמה מלך מתוך ידיעה שאין זה המלך האמתי, אלא רק מלך 'בערך' המגלם בעצמו, בחיצוניות, רק אחת מתכונות המלך השלמות. דוגמה דומה יש בחיי הפרט בסוגיה המלכותית ביותר שבהם – ב'העמדת מלך' של "חתן דומה למלך והכלה נקראת מלכה". הרבי מדגיש פעמים רבות כי לאנשים יש ציור 'מדויק' כיצד צריך להראות בן זוגם, עם מכלול שלם ומדויק של תכונות ומדות טובות, אך יש לדעת כי אף שהציור הזה יכול להיות נכון בעולם עליון (עולם המחשבה), הרי בעולמנו התחתון אין שלמות וניתן למצוא מישהו שמתאים רק 'בערך' לציור המדויק שקיים בראש.

"החדש הזה לכם – ראש"

לסיום, נתבונן מעט בדרך הרמז בחיבור תקופת שמואל ותקופת רב אדא: כל סוד העיבור נגלה בתורה במצות קידוש החדש, בה נאמר על חדש ניסן "החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה". מבואר בחסידות כי "ראש" הוא למעלה מ"ראשון" (ולמטה משניהם נמצאת ה"ראשית") – ה"ראש" נמצא למעלה מכל החדשים ואילו ה"ראשון" כבר נמנה כאחד החדשים. ראש רומז כאן לשתי התקופות – תקופת רב אדא ותקופת שמואל, ששתיהן אמת.

[והנה, בהתבוננות זאת 'חותכים' את הפסוק כאומר "החדש הזה לכם ראש" (הרמב"ן כותב כי לע"ל התורה תהיה רצף אותיות ויוכלו להפרידן בכל מקום – כך שבמקום "בראשית ברא" יוכלו לקרוא "בראש יתברא", לדוגמה – וק"ו שניתן להפריד בין מילים שונות). "החדש הזה לכם ראש" הוא ביטוי שלם בן יג אותיות (מספר השראה ה-3) העולה 925 (מספר ההשראה ה-22, שהוא גם מספר החשמל ה-25, העולה כה פעמים זה-כה; היפוך הספרות של 925 הוא 529, תענוג העולה כג בריבוע). זהו ביטוי משיחי, באשר "החדש הזה לכם" עולה משיח בן דוד ו"זה לכם ראש" עולה משיח צדקנו. הענין המלכותי-המשיחי חוזר בכל אחת מהמילים בביטוי: "החדש" רומז לכח ההתחדשות של תקופה חדשה ומשיחית ששיאה ב"תורה חדשה מאתי תצא", "הזה" ("כזה ראה וקדש") הוא הגילוי של נבואת משה רבינו ("זה הדבר אשר צוה הוי'"), "לכם" אותיות מלך, ו"ראש" היינו הראש-המלך כפשוטו. חדש ניסן הוא החדש של שבט המלכות, שבט יהודה, והוא ראש השנה למלכי ישראל. כך ניתן לקרוא "החדש הזה לכם – ראש", בחדש הזה זוכים ומעמידים ראש, ו"כד אתתקן רישא דעמא אתתקן כולא עמא" (וכפי שכבר נרמז לעיל, בחלקו הראשון של המאמר, כשם שמלך בלי עם הוא תהו, כמובן, כך גם עם ללא מלך הוא מצב של תהו – בו הס"מ נעשה ראש, ר"ל – אך כשזוכים להעמיד את המלך עוברים ממצב של "תהו" למצב של "בהו", מצב ש"בו הוא", כאשר בתוך העם נמצא המלך המקהיל, מלכד ומאחד אותו)].

ועוד רמזים בצירוף ה-ראש של רב אדא שמואל: רב אדא (העולה יצחק, טז פעמים יג) שמואל (העולה שנה טובה, כט פעמים יג) עולים יחד מה ("ונחנו מה", אדם) פעמים יג. שמותיהם המלאים של רב אדא ושמואל הם רב אדא בר אהבה (השם רב אדא נפוץ בש"ס, וכנראה שגם רב אדא בר אהבה היו יותר מאחד, ורב אדא דנן הוא כנראה הראשון שבהם, תלמידו של רב) ושמואל הכהן בר אבא ירחינאי (על שום בקיאותו בדרכי הירח, על אף ש"שמש ידע מבואו" ו"ירח לא ידע מבואו"[ט]; ירחינאי – כפי הכתיב בראשונים ובאחרונים – עולה ברא אלהים, טוב בריבוע, ושמואל ירחינאי עולה 666, לו במשולש). רב אדא בר אהבה (הרומז למדת החסד והאהבה של אברהם אבינו, המתקנת את עולם העשיה דווקא, בסוד "הנפש אשר עשו בחרן", בחינת "גרך אשר בשעריך" שבמקום החרון אף, "אף עשיתיו") שמואל עולים יחד 800 (שמש במילוי – שין מם שין), ואם כן הממוצע ביניהם הוא כ בריבוע. רב אדא בר אהבה שמואל ירחינאי עולה גל בריבוע.