אמת בעולם העליון ובעולם התחתון

כפי שהוזכר, הרבי מלמד כי תקופת שמואל היא אמת רוחנית, אמת בעולם עליון יותר, ביחס לתקופת רב אדא המדויקת יותר בעולם שלנו. מדברי הרבי עולה יסוד חשוב, שהוא בנין אב להתבוננות בנושאים נוספים, כי מה שנתפס בעולם שלנו כ'בערך' בלבד, כעיגול וקירוב של מספרים, הוא המציאות הנכונה בעולם העליון יותר. אפשר היה לחשוב שהעולמות העליונים הם סבוכים ומורכבים, עולמות 'שכליים', ועולמנו התחתון והגשמי הוא הפשוט ביותר, אך האמת היא הפוכה – המציאות הרוחנית, המופשטת, היא יחסית פשוטה וברורה, וככל שיורדים לעולמות התחתונים, עד לעולם הזה הגשמי, הכל מתפרט ומסתבך, נעשה לא מדויק ולא חתוך. כך בעולם האצילות ישנן עשר ספירות (ואף שהאריז"ל בלימוד סוד הפרצופים עשה את הענין מורכב יותר, הרי בבסיס זה הוא עולם של עשר ספירות בלבד), וככל שיורדים מטה מטה יש יותר התכללות וממילא יותר פרטים. יש התכללות שגורמת לתיקון ושכלול, אבל יש התכללות שגורמת בעיקר לסיבוך וחוסר בהירות. לפי זה יובן כי כאשר חז"ל עיגלו מספרים – כדוגמת פאי (p)[ח] – הרי העיגול הזה הוא אמת, אלא שמדובר באמת רוחנית הנכונה בעולמות העליונים ואינה מדויקת בעולמנו שלנו.

ניתן לתת דוגמה להשתלשלות העולמות לפי הגיון זה ביסודות בהם משתמשים לחישוב התקופות והעיבורים וכו': החשבון הזה מתחלק לימים, שעות, חלקים ורגעים. ארבע הדרגות הללו מכוונות כנגד עולמות אבי"ע (וממילא כנגד אותיות שם הוי' ב"ה, וכו'): הספירות המאירות (לשון ספיר) בעולם האצילות הן ימים, בהם יש גילוי והארה ("ויקרא אלהים לאור יום"). בעולם הבריאה מתגלות כבר שעות, בעולם היצירה מודדים חלקים ובעולם העשיה מתייחסים גם לרגעים (בסוד "אף עשיתיו" – "כי רגע באפו", "חבי כמעט רגע עד יעבור זעם", "אל זעם [רגע] בכל יום" בעולם העשיה, עלמא דשיקרא, דווקא, שבו העבודה היא למצוא מרגוע לנפשו, וד"ל). חישוב הרגעים הוא מזערי – ביחס לתפיסה האנושית הפשוטה – ורגילים לומר שהוא מקביל ל"הרף עין" (כידוע שחז"ל קבעו את כל שיעורי המדות והמשקלות מתוך התייחסות למציאות טבעית מסוימת). הרמב"ם מסביר שברוב החשבונות ניתן להסתפק בחלקים, ואין צורך להגיע עד לדיוק של רגעים. זו דוגמה נוספת לכך שככל שיורדים החישוב מתפרט לחלקיקים מורכבים ומסובכים יותר, הגם שקל ונח יותר, ולגמרי אמיתי בעולם עליון יותר, לעשות חישובים 'עגולים' ופשוטים יותר.

בשל המורכבות של תקופת רב אדא לעומת הפשטות והעיגול של תקופת שמואל נאמר "תקופת רב אדא בצנעא, תקופת שמואל בפהרסיא" (ורמז: רב אדא בצנעא שמואל בפרהסיא עולה לד בריבוע, ד פעמים "ברא אלהים", טוב בריבוע – הכל קשור למעשה בראשית; המלה שהושמטה, תקופת, עולה חן פעמים טוב). כלומר, שמואל ודאי ידע את התקופה המדויקת יותר, של העולם שלנו, אך לא רצה להקשות על הרבים, לכן תקופתו הפשוטה מתאימה להלמד בפרהסיא, ואילו בצנעא יש להעמיק בדקדוקים של תקופת רב אדא. לכאורה, "צנעא" לעומת "פרהסיא" מתאים ליחס של "הנסתרֹת להוי' אלהינו" לעומת "והנגלֹת לנו ולבנינו", אך עד כה נתבאר כי "תקופת רב אדא בצנעא" דווקא היא המופיעה בעולמנו התחתון והמוחשי, העולם הגלוי, ואילו "תקופת שמואל בפרהסיא" קיימת ואמתית דווקא בעולמות העליונים והנסתרים. אכן, דווקא בעולמנו התחתון מתגלות "הנסתרֹת להוי' אלהינו" יותר מאשר "והנגלֹת לנו ולבנינו", והדבר מתבטא בכך שיש בעולם הזה יותר מצוות לא תעשה (ששרשן ב"נסתרֹת", באותיות י-ה שבשם) ממצוות עשה (ששרשן ב"והנגלֹת", באותיות וה שבשם), וד"ל.

בערך-בדיוק – סוד המלכות

את כל מה שנתבאר עד כה, ביחס לדרגות שונות של אמת, ניתן לנסח בעוד זוג מושגים פשוט ומוכר – בערך ובדיוק (ורמזים: בערך בדיוק עולה אור אור – היינו שזה הממוצע ביניהם – העולה ואהבת, אור אין סוף וכו'). מדידת המציאות בעולמות שונים מגלה על יחסי גומלין מורכבים בין ה'בערך' לבין ה'בדיוק', כאשר מה שנתפס בעולם אחד כמדויק הוא נכון רק בערך בעולם אחר, ומה שנכון רק בערך בעולם אחד הוא נכון בדיוק בעולם אחר (כלומר: תקופת שמואל נכונה בדיוק בעולם העליון ובערך בעולם התחתון ותקופת רב אדא נכונה בערך בעולם העליון ובדיוק בעולם התחתון).

את המושגים בערך-בדיוק ניתן לקשור למצות יחוד ה', קריאת שמע. בפסוק הראשון של קריאת שמע יש שתי אותיות גדולות – "שמע... אחד" – ויש לדרוש כי ה-ע רומזת לערך וה-ד לדיוק (השמיעה, יכולת הקליטה שלנו היא 'בערך' בעוד שה' יתברך הוא אחד 'בדיוק'; והוא סוד האריכות ב-ד של אחד, להחדיר לתוך תודעתנו איך שה' אחד בדיוק). כל עבודת קריאת שמע היא עבודה של התבוננות והשערה פנימית, כניסה בחמשים שערי בינה, כאשר מט שערים הם השערות 'בערך' ואילו שער ה-נ הוא ה'בדיוק'. אכן, דווקא שער הנון המדויק הוא בלתי נתפס עבורנו, ועד שמשה רבינו עצמו לא זכה לו בחייו. רבי נחמן מברסלב אמר כי שער הנון שלו הוא דרגת "איני יודע". ביטוי זה נלמד ממשה רבינו, אשר קיים בעצמו "לעולם ילמד אדם את לשונו לומר 'איני יודע'" ולא התבטא באופן מדויק לגבי העיתוי של מכת בכורות, אלא רק 'בערך', באמרו "כחצות הלילה" ולא "בחצות הלילה" (יש כאן רמז שעצם מציאות הלילה הוא 'בערך' ביחס למציאות היום והאור שהוא 'בדיוק'. שתי האותיות כ ו-ב רומזות ל-כב אותיות לשון הקדש, כ הדמיון ו-ב הדיוק, יחס של י ל-א, סוד ה"חד ולא בחושבן", וכמבואר בשיחות הרבי על המשמעות הפנימית של התאריכים י-יא ו-כב שבט, וד"ל). הקב"ה יודע ומדייק עתותיו ורגעיו (כפי שדרשו חז"ל גם ביחס ליכולת ה' לכלות את מעשיו בדיוק ברגע המעבר בין יום הששי ליום השביעי של מעשה בראשית – "ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה"), ואכן מכת בכורות היתה "בחצות הלילה", ברגע חצות הלילה בדיוק (שהרי אצל ה' "גם חשך לא יחשיך ממך ולילה כיום יאיר כחשיכה כאורה", "ולילה כיום יאיר" = חשמל, העלם וגילוי כאחד ממש, וד"ל), אך מכיון שהדיוק האלקי לא נתפס ככזה בעולמנו שלנו, עולם ה'בערך', לכן אמר משה "כחצות". בקריאת שמע יש גילוי של "עד הוי' בכם" המייחד את שתי הבחינות החשובות, שתי בחינות האמת, בערך ובדיוק. 

לעובדה שבמציאות שלנו לא ניתן לדייק דיוק אמתי, שמימי, יש קשר מהותי לברכת החמה, בה בולטת תופעה זו. כפי שהוסבר בחלקו הראשון של המאמר, ענין עיקרי בברכת החמה הוא תיקון החמה לה מונים (וסוגדים) אומות העולם, והעלאת כל הניצוצות של "גרך אשר בשעריך". הנכונות לעסוק בעולמות התחתונים, להעלות ניצוצות ולגייר גרים, טומנת בחובה את ההכרה שמעבר לדיוק השמימי ישנה עוד אמיתות של 'בערך' בעולמות התחתונים, וככל שיורדים הכוונה העליונה מופיעה בצורה פחות מדויקת, בגרי צדק ואף בגרי תושב (אותם מקבלים רק בזמן שהיובל נוהג, ואז מצווים להחיותם וכו', אף שודאי אינם מכוונים בדיוק ובשלמות לכוונה העליונה של קיום תריג מצוות וכו').

עוד נתבאר לעיל כי ברכת החמה קשורה עם מצות העמדת מלך. גם ענין המלכות הוא תמיד פניה לתחומי ה'בערך', תחומי הרשות המורכבים שאינם פשוטים וחתוכים כמו הסוגיות ההלכתיות המופשטות יותר. בירידה ל"אף עשיתיו" – לסוגיות אקטואליות ופוליטיות – מטשטשים התחומים הברורים של ההלכה התיאורטית (כולל הלכה למעשה שמתעסקת בסוגיות פרט 'פשוטות', של מי שיכול לבודד את עצמו מהעולם החיצוני) ונפער פער-לכאורה בין התורה לבין המציאות, עליו צריכה לגשר פסיקת ההלכה המייחדת את הדיוק השמימי עם הבערך המעשי. יש לומר כי הסטיה הזו, של העולם התחתון מהדיוק של העולם העליון, היא גם הגורמת לכך שסוגיות המלכות, דיני מלחמות וכו', אינן חביבות כל כך על תלמידי חכמים האוהבים לעסוק בדברים ברורים ומדויקים.

דוגמה ל'בערך' של העמדת מלך ניתן למצוא ב"מעשה מבעל תפלה" של רבי נחמן מברסלב, המתאר כיצד כל קבוצה בחרה לעצמה מלך מתוך ידיעה שאין זה המלך האמתי, אלא רק מלך 'בערך' המגלם בעצמו, בחיצוניות, רק אחת מתכונות המלך השלמות. דוגמה דומה יש בחיי הפרט בסוגיה המלכותית ביותר שבהם – ב'העמדת מלך' של "חתן דומה למלך והכלה נקראת מלכה". הרבי מדגיש פעמים רבות כי לאנשים יש ציור 'מדויק' כיצד צריך להראות בן זוגם, עם מכלול שלם ומדויק של תכונות ומדות טובות, אך יש לדעת כי אף שהציור הזה יכול להיות נכון בעולם עליון (עולם המחשבה), הרי בעולמנו התחתון אין שלמות וניתן למצוא מישהו שמתאים רק 'בערך' לציור המדויק שקיים בראש.